בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

דובר החמאס בעזה: אנחנו מצרים

– מאת רבקה שפק ליסק –

מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן – לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בא"י בתקופת המנדט הבריטי.

בשנים 1968–1978 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.

באו עם הכיבוש הבריטי

לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.

להמשיך לקרוא ←

המטאטא הישן שלנו, שרכשנו לפני פחות משנה בסופר, שבק חיים. בכל פעם שטאטאנו את הבית הוא פיזר יותר שערות מן האבק שאסף.

החלטנו שעלינו לרכוש מטאטא חדש אבל אמיתי, ופנינו לחנות המברשות " אריה" שבדרום תל-אביב. אני מכיר את החנות הזו שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד) מאז ילדותי המוקדמת.

 

אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג’יראפה, ועוד.

החנות קיימת מ-1925

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר נראה צעיר מ-68 שנותיו.

 

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

" כל מטאטא חדש מטאטא טוב" , אמר לי עמי זנדשטיין. " השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא" . הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

" אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז" ל" . על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

יש עדיין ערך לאיכות

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

 

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות " טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

חידוש מברשות שיניים

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים.

500 סוגי מברשות

המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

עידכון אוקטובר 20017 – החנות נסגרה

ראה האזור השחור של תל אביב הלבנה

העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני, שהיה מחלק הלחם של תל אביב הקטנה הכיר את ביאליק מאז היותו ילד * במרוצת השנים הפך בן בית ואיש קשר לאנשים שרצו לפגוש במשורר * מספר איך לימד את אשת המשורר, מניה, לגדל תפוחי אדמה ועל ברמן הנהג שברח מהעיר אחרי שתיקן לביאליק שגיאה בעברית * ומה אמר ביאליק על הצהובון העברי הראשון * שבעים שנה למותו של המשורר הלאומי

האיש, היחיד אולי, החי עמנו היום, שהכיר את ביאליק מקרוב ושוחח עמו שעות רבות, הוא העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. ה"יארצייט" של ביאליק הוא הזדמנות טובה לשמוע עוד מסיפוריו.

 

סיפר לי צפרוני: " כשביאליק הגיע לארץ, בשנת 1923, הייתי ילד בן תשע. אבל הייתי מבוגר בהרבה מגילי. כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדתי כמחלק הלחם של מאפיית " קרבצוב" ששכנה ברחוב יצחק אלחנן, לא רחוק ממגדל שלום של היום. הובלתי את הלחם לבתי הלקוחות, בשני סלים גדולים שהיו תלויים על גבו של פרד. הייתי מתחיל את העבודה בשעה 2 לפנות בוקר ומסיים לאחר ארבע חמש שעות. תמורת עבודתי קיבלתי לירה ורבע לחודש ועוד שתי כיכרות לחם וזה היה שכר לגמרי לא רע בשביל ילד בגילי.

" עבודתי הקנתה לי מעמד מיוחד בעיר הקטנה. לא היו אז אמצעי תקשורת אלקטרוניים והטלפונים היו מעטים. אנשים העבירו באמצעותי מסרים וגם היו סקרנים לשמוע "מה נשמע בעיר". זה היה הרקע להיכרותי עם ביאליק וליחסים שהתפתחו בינינו עד שהייתי אצלו בן בית. יחסים אלה נמשכו יותר מעשר שנים עד מותו של המשורר.

קו האוטובוס לקזינו

" עם הגיעו לארץ התגורר ביאליק בפנסיון, שברחוב הרצל פינת לילינבלום. ביאליק הזמין בקביעות שני כעכים ולחם לבן ארוך עבה, ששקערורית באמצעיתו. הלחם הזה נקרא אז "לחם צרפתי".

 

" ביאליק נוהג היה לצאת מדי בוקר מן הפנסיון ונוסע לאתר הבנייה של ביתו ברחוב שנקרא על שמו. אני הייתי פוגש בו בצאתו, חובש מגבעתו המפורסמת ובידו מקל הליכה. היה אומר לי: "תמסור את הלחם והכעכים למניה". הוא היה עולה על אוטובוס בתחנה ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. חברת האוטובוסים נקראה "גלי אביב" והיא הפעילה שרות באוטובוסים קטנים, בכל אחד 8 מקומות ישיבה, שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי. האוטובוס היה נוסע לאורך רחוב הרצל, פונה ימינה לרחוב אחד העם ואחר כך שמאלה לנחלת בנימין עד אלנבי ולאורך אלנבי עד שפת הים. זה נקרא "הקו לקזינו". שעמד להיבנות. ביאליק היה יורד ברחוב אלנבי פינת ביאליק. לא הייתה שם תחנה כי לא היו תחנות בדרך והנהג היה אוסף נוסעים או מוריד אותם בהתאם לבקשותיהם.

 

איך עוצרים אוטובוס

" באחד הימים הייתי עד לפרשה משעשעת. ביאליק יצא קצת באיחור מן הפנסיון והאוטובוס החל לנסוע. ביאליק הרים את מקלו וקרא בקול לעבר הנהג "עמוד". האוטובוס עצר והנהג, ברמן שמו, ראה לנכון להעיר לביאליק הערה לשונית: "בעברית אומרים עצור, לא עמוד". ביאליק – המשורר הלאומי, מחבר ספר האגדה, שכתב את המסה המדהימה על גילוי וכיסוי בלשון –  לא הגיב, אבל קהל הנוסעים רצה לטרוף את הנהג החוצפן: "איך אתה מעז לתקן את לשונו של ביאליק". הגיעו דברים לכך שברמן הנהג נאלץ לעזוב את תל אביב לזמן מה, עד יעבור זעם.

" ביאליק היה בא מדי יום לאתר הבניה, משגיח על הפועלים שלא יתרשלו. מדי פעם הייתה מתלווה אליו חבורה של צעירים בשירה ובריקודים. זו הייתה תקופה של אבטלה קשה ורבים מן המובטלים נהגו להסתובב ברחוב אלנבי, לרקוד ולשיר. כשהיו רואים את ביאליק יורד מן האוטובוס היו מלווים אותו עד לביתו.

"מה נשמע בעיר"

" כשעבר ביאליק להתגורר בבית המפואר שבנה לעצמו המשכתי לספק לו לחם והוא למד להכיר אותי מקרוב. היה נוהג לקרוא לי "השייגעץ" (מילה ביידיש שמשמעותה: גוי, פרחח, ערמומי) וכמו רבים אחרים היה נוהג לשאול "מה נשמע בעיר".

 

ביאליק לא היה מעוניין ברכילויות קטנות שאחרים היו מעוניינים לשמוע. לכן, לא סיפרתי לו למשל את הרכילות הכי חמה בעיר: שלראש העיר, מאיר דיזנגוף, נולדו שני ילדים שאמם ערבייה. אני מניח שידע את הרכילות הזו גם בלעדיי. ממני ביקש לשמוע על אירועים ציבוריים. למשל שבבית הספר לילדי העובדים שגבל עם גן מאיר הסירו את דגל הלאום כחול לבן, והניפו במקומו את הדגל האדום. זה הרגיז אותו מאד.

" רבים רצו להיפגש עם המשורר והיו מטרידים אותו. לכן פרסם מודעה ב" הארץ"  בה נאמר כי ניתן לבקרו רק בימים שני וחמישי, בין השעות 5 ל-7 בערב. אני באתי לביתו כל בוקר כדי להביא את הלחם. במהלך השנים התיידדנו ויכולתי לבוא אליו למעשה בכל עת. כשהייתי בא היה לי צילצול מיוחד שעל פיו ידע ביאליק שזה אני.

 

 

ביאליק היה נמצא בדרך כלל בקומה השנייה. כשהייתי מצלצל היה קורא לי לעלות וישבנו בחדר העבודה או בחדר האורחים של המשורר. . יחסינו נמשכו גם אחרי שהפסקתי לחלק לחם. ביאליק ביקש ממני לעזור למניה אשתו לטפל בגינת הירק שליד הבית. באותה תקופה היה מקובל בתל-אביב לגדל ירקות ליד הבית: עגבניות, תפוחי אדמה, בצל, גזר ועוד. מניה לא ידעה למשל שתפוחי אדמה לא משקים עם צינור אלא בתעלות.

 

" עיריית תל-אביב החליטה רשמית כי היא נוטלת על עצמה לטפל בגינת הבית של ביאליק. הגנן הראשי של העירייה, משל שמו, נהג לבוא מדי פעם. אבל אני באתי יום יום ובלי להודיע על כך מראש" .

 

"תן לי שם למסעדה"

" רבים ידעו על קשריי המיוחדים עם ביאליק וביקשו את תיווכי בכל מיני עניינים.

" פעם פנה אלי בעל מסעדה מרחוב רמב" ם פינת נחלת בנימין ואמר לי: אולי תבקש מביאליק שימציא לי שם למסעדה שלי?

" למחרת הגעתי לבית ביאליק (זה היה בתקופה שעבדתי בחלוקת לחם). ביאליק היה נוהג לקום מוקדם והיה ער כשהגעתי. הצגתי בפניו את הבקשה וביאליק שלף בו במקום שם למסעדה: "ואכלת ושבעת" (כנאמר בברכת המזון).

" חזרתי לבעל המסעדה והוא מיהר להכין שלט גדול. המסעדה נשאה את השם שהציע ביאליק שנים רבות. אני מניח שבעל מסעדה השתמש בעובדה שביאליק הוא שנתן את השם למסעדה כדרך לקידום עסקיו.

" בקשה דומה הפנה אלי בעל חנות גלידה ברחוב אלנבי פינת פינסקר. גם כאן שלף ביאליק תשובה במהירות הבזק והציע את השם " שניר" . זה השם שנשאה חנות הגלידה הזו שהפכה למותג תל אביבי ידוע" .

הצהובון הראשון

" העיתון הצהוב הראשון הופיע בארץ כמה שנים לפני שהופיע ידיעות אחרונות. זה היה "עיתון מיוחד", שהחל לראות אור בשנת 1933. היוזם והעורך של העיתון היה עולה חדש מהונגריה, אלכסנדר זאובר שמו. הצטרף אליו מחבר ספרי הבלשים הידוע, שלמה בן ישראל. במושגי אותם ימים זה היה עיתון סנסציוני שפרסם סיפורי רכילות שהעיתונים המהוגנים לא העזו לפרסם. זה היה גם העיתון העברי הראשון שהודפס בשני צבעים – סנסציה גדולה כשלעצמה. השניים ביקשו ממני לארגן להם פגישה עם ביאליק, כדי שיחווה דעה על עיתונם.

" הגענו לביתו של ביאליק בשעה 3 אחר הצהריים. צלצלתי בצלצול המיוחד שלי וביאליק קרא מלמעלה: מניה תפתחי לו. עלינו לחדרו של ביאליק והצגתי את זאובר ואת בן ישראל. ביאליק לא הכיר את שניהם, אבל ידע מיהו בן ישראל, שהיה חלוץ הספרות הבלשית של ארץ ישראל. הוא יסד את "ספריית הבלש" ולפי עצת זאב ז'בוטינסקי בחר בבלש דוד תדהר כדמות מרכזית לסידרת סיפוריו. "ספריית הבלש" זכתה להצלחה רבה ודור שלם של קוראים עבריים חונך על עלילותיו של דוד תדהר. איסטניסים ביקרו קשות את הספרות העממית הזו אך ביאליק היה בין התומכים בה.

" ביאליק התבונן בגיליונות העיתון על כותרותיו הרעשניות. לאחר הרהור אמר ביאליק: "אצלנו בכפר היה נהר ופעם בשנה היה בא קרקס. היו מותחים חבל מעל לנהר והלוליין היה מהלך עליו. כל זמן שהיה הולך על החבל כולם מחאו לו כף. כשנפל למים כולם צחקו". מה שביאליק רצה לומר, לדעתי, הוא "אם תצליחו תהיו מכובדים. כשלא יילך לכם יצחקו מכם"

" בסופו של דבר הלך להם די טוב ובשלב מסוים התאחד העיתון הצהוב הזה עם ידיעות אחרונות. (בן-ישראל עשה קריירה עיתונאית מזהירה משל עצמו. היה לכתב של הבוסטון גלוב ושל עוד אמצעי תקשורת בינלאומיים חשובים).

 

" אנשים אחרים שקישרתי בינם לבין ביאליק היו הסופר אביגדור המאירי, המשורר אלכסנדר פן ועוד רבים. אם תשאל למה זקוקים לי אומר לך כי ביאליק נהנה אז מהילה של מורם מעם. לא רבים זכו לקרבתו ולא העזו לפנות אליו. אבל היו רבים שהטרידוהו וזו כנראה הסיבה לכך, שבשנה האחרונה לחייו עבר להתגורר ברמת גן.

כך אבדה מלה

" ביאליק תרם מילים רבות לשפה העברית. אחת מהן שנשכחה היא המלה רף, שמשמעותה לפי ביאליק: שלב בתריס גלילי. המילה הזו אבדה מן העולם בגלל האינג'ינר אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.

" תשאל מה לאינג'ינר ולאוצר השפה העברית? ובכן, ביאליק היה יושב ראש הוועדה לבניית בית הבריאות שברחוב בלפור, הקרוי על שם הנדבן שתרם לבנייתו, נתן שטראוס.

" מתכנני הבית ביקשו להתקין בו תריסים גליליים שהיו אז חידוש גדול. ביאליק התלהב מאד מן החידוש הזה ואף המציא את המילה רף. אליעזר קפלן מילא באותה תקופה שני תפקידים. הוא היה מנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל-אביב ובמקביל גם חבר הנהלת "המשרד לעבודות ציבוריות" של ההסתדרות שהפך לימים ל"סולל בונה".

" קפלן התנגד להתקנת תריסים גליליים בבית הבריאות הנבנה. זאת, משום שחברת "סולל בונה" ייצרה רק תריסים רגילים מעץ ולא תריסים נגללים. וכך אבדה המלה רף מן השפה העברית" . (אני חייב לציין שלא מצאתי בשום מילון – כולל מילון המלים האובדות של עוזי אורנן – את המילה " רף" במשמעות של שלב בתריס – ז.ג.).

מחלק הלחם בתל אביב הקטנה

גבריאל צפרוני נולד לפני 90 שנה בבית היולדות של שכונת נווה צדק בתל-אביב הקטנה. בהיותו נער הותקף פעמיים על ידי פורעים ערביים, נפצע ואף ירה והרג אחד מתוקפיו.

עבודתו כמחלק לחם הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא הייתה פינה בתל-אביב ולא הייתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו.

החל דרכו בעיתונות ב" חזית העם", בטאון " ברית הבריונים" ואחר כך ב" דואר היום" , אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה.

 

בעת מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה" הגנה" האצ" ל והלח" י.

בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון " הבוקר" . תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון " הבימה" . הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא היה איש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה כתב ה" דיילי טלגרף" הלונדוני.

" על הגזילה"

אבידור אלחנן, ראש " המכון למחקר תיעודי, תולדות ומורשת תל אביב יפו לדורותיה" , סיפר לי על פרשה של " גזילת" קרקע מביאליק:

" באחד הימים כתב ביאליק מכתב לעיריה בו נאמרו לערך הדברים הבאים: בימי החורף הגשומים הגשם סוחף את אדמתי למגרשו של שכני. הערתי לו וביקשתי להחזיר לי את אדמתי. והוא מסרב. אני מבקש מראש העיר להשית עליו קנס של מאה לירות ולהחזיר לי את ערך הקרקעות ששכני גזל .

תקנות התעבורה: " סכנה חמורה להולכי רגל"

" התנועה ברחובות העיקריים של תל-אביב התרבתה כל כך בזמן האחרון במכוניות, בעגלות, בקרונות ובגמלים עד שסכנה תמידית צפויה לכל הולכי רגל מהמהירות אשר בה מתנועעות המכוניות… להזכיר לקהל את חוקי כללי הדרכים:

· אסור למכוניות לנסוע בתוך גבולות תל-אביב במהירות יותר גדולה מעשרה קילומטר לשעה.

 

· אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני.

· יותר מארבעה גמלים או חמישה חמורים אסור להעביר בקשר אחד.

סרט ביאליק בתל אביב