שיר מחאה נגד אהרון ברק
האקטיביזם שלו פוליטי לא פחות ממשפטי * הוא הדיח את רבין וגרם להתפטרות בגין * הוא המציא את " הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לאמץ אותו * פסיקותיו קובעות את גבול המדינה הפלסטינית * בלעדיו לא היתה ההתנתקות אפשרית ושרון היה עומד לדין על קבלת שוחד במקום לחולל מפץ * וכשהיה צריך שיבח את צחי הנגבי בתקופה שנחקר בפלילים
כולם זוכרים את פרשת " חשבון הדולרים" של יצחק רבין כמגדלור של יושר ונקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שאנו חיים בה. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שעברה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.
בלי לשלול את נקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת אחרת. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב" הארץ" ובעקבות הפרסום ערך אהרון ברק (אז היועץ המשפטי) תשאול ליצחק וללא רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: " אל תדאגו, הכל יהיה בסדר" .
עבירה טכנית
היה מדובר בסך הכל בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.
רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.
כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת הלך לברק והודיע לו על כוונתו. אז אמר לו ברק: זה לא יעבור את בגץ. באותה תקופה – לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק – זכות עמידה בבגץ הייתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבגץ? ברק: אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבגץ ואני אהרון ברק אגיש בגץ נגדך. ואתה שר האוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך " כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו" .
רבינוביץ נסוג בו מייד מכוונתו וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון.
שופט ופוליטקאי
האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו – ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט – או מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי.
העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק (" כבודו" הוצאת כתר 2000 – רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספר זה) אומרת על כך: " ברק נתפס גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה… יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים" .
דוגמה לתמרון כזה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים, מביאה נעמי לויצקי: " ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו הייתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת דרך צלחה, המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי" .
מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לטרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של " קדימה" , חופשי לעשות זאת.
סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית השפיעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.
הדחת בגין.
ברק היה " הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בין ברק לבגין, כותבת נעמי לויצקי " שאילו היה צריך להרשיע את בגין אישית לא הייתה לו כל בעיה" . בגין ניצל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו בוועדה, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור שאמר לה כי לדעתו החלטת הוועדה הייתה בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאד מברק ו" עד יומו האחרון לא הזכיר עוד בגין את שמו של אהרון ברק" .
" הזכות הלגיטימית" .
אהרון ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. ברק הוא האיש שהמציא את הנוסח " זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לקבלו.
פרשת דרעי
מאז הקמת המדינה שמר המגזר הדתי והחרדי על מספר כמעט קבוע של מנדטים בכנסת. תנועת ש" ס שינתה את המפה הפוליטית מן היסוד בכך שמשכה אליה מצביעים ותומכים ממגזרים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. הרשעת דרעי בלמה את התהליך. קשה שלא לקשר עובדה זו להשקעה חסרת התקדים שהשקיעה הפרקליטות בחקירת דרעי ובהרשעתו.
===========================================
צביה גרינפילד
תנועת מרץ נמצאת כנראה במצב אנוש, אם היא נזקקת לתגבר את כוחותיה בצביה גרינפילד.
צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב" פופוליטיקה" , בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן " התופעה החריגה" , האופיינית לתכניות אלה: אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, היא בצד הפוליטי התוקף את השיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.
מאז, ראיונות אינסוף בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. בכל דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.
אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה" ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא " הארץ" ; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.
עם כל החשיפה הזו לא הובהר נדמה לי עד היום מה עושה את צביה גרינפילד ל" חרדית" , פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו.
אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה " הם מפחדים" .
זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה" כיבוש" ; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ"נדו הוא " תהליך השלום" , האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.
הדברים שהיא אומרת על החרדים, שהיא מציגה עצמה כחלק מהם, פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר " הם מפחדים" . את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב" מעריב" ) לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.
על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת: כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של "אקשן" בעל מתח גבוה.
לא ברור מה מריץ את צביה גרינפילד אבל ידוע מי מימן אותה.
הגברת גרינפילד עומדת בראש גוף הנקרא " מיפנה" , שיש לו הסכם עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם " המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל" .
===========================================
ניתוח בשלט רחוק
========================================
מה מריץ את שלי יחימוביץ'
שלי יחימוביץ אינה העיתונאית הראשונה שעוברת לפוליטיקה, גם לא האחרונה. עיתונאים הפונים לפוליטיקה הם אלה הסובלים ממה שאני מכנה תסמונת " המלצר של ההיסטוריה" .
זוהי אשליה הנוצרת ממגע יומיומי עם פוליטיקאים מקבלי החלטות, אנשי עסקים ובעלי כוח למיניהם. העיתונאי מלווה אותם בכל אשר ילכו, מדבר וכותב עליהם והוא מתמלא בתחושת כוח ושותפות למעשה. כמו הפרעוש שרכב על השור במשל הידוע והכריז " יחד חרשנו" .
הייתי מייעץ לשלי לקרוא מחדש את המשל של קרילוב " הצפרדע והשור" . על אותה צפרדע שבראותה את השור " חפצה אף היא עצמה אליו להשתוות בגודל ועוצמה? נפחה עצמה עוד ועוד. והמשל נגמר בסוף עצוב " לגודל שור היא לא הגיעה אך התפקעה ממאמץ" .
================================================
כשהכנסת החליטה על גרוש החיפושיות
בימים אלה מלאו 25 שנה לרציחתו של ג"ון לנון והעיתונות מלאה בסיפורי תהילתו ותהילת להקת ה" חיפושיות" . בשביל בני הדור הנוכחי החיפושיות הן מוסיקה קלאסית, כמעט כמו באך ומוצרט. בשביל הדור שלי זו הייתה מוסיקה מסעירה שהגבירה את פעימות הלב. אבל כשה" ביטלס" היו בשיא תהילתם לא יכולנו לראות אותם כאן בארץ.
ועדת החינוך של הכנסת החליטה אז פה אחד שלא לאשר את בואה של הלהקה, אותה יזם אחד האמרגנים. בתשובה לשאילתה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער" .
ראה בין מהפך 1977 למהפך הנוכחי
