קערת לביבות (לאטקעס). צילום: הויקיפדיה העברית.

ראה קישורים בסוף הכתבה

כשרועמים התותחים משתתקות המוזות. ומן הראוי היה גם שהתקשורת תשתתק. ישתוק אותו כתב טלוויזיה שהפך להיות דובר החמאס. תשתוק המגישה המזילה דמעות על הדם הערבי שנשפך. והמגישה האחרת, הנושאת לפני כל מהדורת חדשות איזה נאום פלצני בו היא מביעה את דעתה המלומדת. וישתקו הפרשנים (כמו אלוף אהרון זאבי (פרקש), שאמר בשעתו כי "רקטות ה'קאסם' אינן מסוכנות, הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד, ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה").

וראוי גם שישתקו בעלי המוזות. השילוש הקדוש (גרוסמן, יהושע ועוז) החוזרים כתוכיים על מה שאמרו בכל המלחמות הצודקות של ישראל. ובמיוחד ראוי שישתוק א.ב. יהושע, המפרשן עצמו לדעת, שהכריז בשעתו בראיון טלוויזיה, כי אם ניסוג ונקבע גבול בין שתי מדינות, לא נצטרך להתרוצץ בשטחים כדי לחפש טרוריסטים ." אם יתקיפו אותנו,  נוכל להכות חזרה לללא הבחנה" – כך אמר.

וראוי שישתקו גם כל הסמולנים המגיעים לשיא מפלצתי של שינאה עצמית. כמו בנה של שולמית אלוני שקרא בטקס בבית ביאליק את "על השחיטה". נקמת דם ילד ערבי לא ברא השטן. בן נאמן לאמא שולמית, שתמכה בהצגת סרט העלילה על הטבח שלא היה בג'נין.

להמשיך לקרוא ←

צפרדע ויקישיתוף

על מדינת ישראל מאיימות סכנות רבות: הפצצה המתקתקת באיראן, רבבות הטילים בלבנון, אלפי הקסאמים בעזה, מדינת החמאס  העומדת לקום כ"מדינה פלשתינאית", השלום המדומה שאולמרט הולך לחתום עם סוריה ועוד.  אך הסכנה האסטרטגית הגדולה מכולן היא הטלוויזיה בכלל והישראלית בפרט.

על מנת לנמק טענה זו אפתח בשני משלים הלקוחים מעולם המציאות ולא מתכניות ה-REALITY המזייפות את המציאות.

להמשיך לקרוא ←

קריאתם ההזויה של כתריסר "אנשי רוח וסופרים" לקיים משא ומתן עם אש"ף מזכירה לי את משל הטלה והזאב של קרילוב.

מעשה בטלה, שניגש לשתות מים בנחל. למזלו הרע פגש בזאב רעב. ביקש הזאב לשבור את רעבונו בבשר הטלה אך כדי "לשוות לארוחה צורה חוקית כהלכה" (כך בתרגום הפז של חנניה רייכמן) – פתח במו"מ עם הטלה.
והטלה כמובן נענה להצעה לפתוח בתהליך מדיני, כי הרי רק עם אויבים עושים שלום ואתם צריך לדבר.
הזאב: (פותח בצרחה) כיצד אתה מעז ללכלך את הנחל. "על חוצפה כזאת אמלוק ראשך".
הטלה מנסה להתגונן: הרי הנחל זורם למטה ואני שתיתי ממימיו "ממקום כבודך ומטה".
הזאב: אתה מכנה אותי שקרן? וחוץ מזה לפני שנתיים גם כן פגעת בכבודי.
הטלה: "טעות בפיך הרי עוד לא מלאה שנה להיוולדי".
הזאב: אז זה היה אחיך.
הטלה: אין לי אחים.
הזאב: אולי דוד, או גיס, או מחותן – כולכם ממררים לי את החיים.
אבל מה חטאי שלי שואל הטלה
והזאב משיב: "כלום יש לי פנאי לבחון מה עוונך טפשון? די בשבילי גם העוון שבי עוררת תאבון"
ונעץ שיניו בטרף.

פסל של איבן אנדרייביץ' קרילוב ויקישיתוף

ואם מדברים על טלאים וזאבים נדמה לי שפענחתי את סוד הכבשים השמאלניות העוטים מדי פעם עור זאב ימני.
כל ימות השנה הם חיים בעולם ההזוי של "תהליך השלום" ו"צריך לדבר עם האוייב" ו"די לכיבוש" ו"המתנחלים אשמים". מדי פעם הם נתקלים במציאות האמיתית, לא זו שבהזיותיהם. זה יכול להיות פיגוע ליד ביתם. או סתם אירוע שמערער את ביטחונם לגבי ודאותו של העולם המדומה שבנו.
ואז נדמה לך שהם נגמלו מסם הזיות השלום. השמאלן לשעבר כבר מדבר על כך שבאמת אין עם מי לדבר.

אך די בקצת שקט, או שמישהו יכין עצומה חדשה, ועור הזאב נושר מפניו של השמאלן והוא הופך להיות טלה שמאלני למהדרין,המתחנן למשא ומתן עם הזאב

ראה השמאל מת מזמן

 כך התגשם החזון של מזרח תיכון חדש

http://www.zeevgalili.com/2007/07/446

את המשל הבא שמעתי מפי הרב עובדיה יוסף ויש בו כדי להסביר את עזות המצח, העיקשות והטמטום שבהם נאחז אהוד אולמרט בכיסאו.

וזה דבר המשל (בלשוני, ולא בלשון הפז של  הרב).

מעשה באריה, מלך החיות, שהתייעץ בשועל.
אמר האריה: הארץ מלאה מלכים שאוצרותיהם מלאים בכסף וזהב. ואילו אני, מלך היער, חסר כל, כאחרון הדלפונים.
השיב השועל: יש עצה בפי, אדוני המלך. כל שעליך לעשות הוא להציב שומר בפתח היער. כל חיה שתבקש להיכנס ליער תשלם לשומר מס שייכנס לקופת המלך. תוך שנה אחת כבר תהיה עשיר כקורח.
האריה: אבל כל שומר שאציב בכניסה ליער יגנוב את כספי המס.
השועל: הצב שם את החמור. בעל חיים טיפש מטופש שלא יעלה בדעתו לגנוב מן המס המגיע לך כמשפט המלכים.
שמע האריה בעצתו הנבונה של השוער והציב חמור בשער היער.
עמד החמור ומילא את תפקידו באמונה. כל מי שביקש להיכנס ליער נדרש לשלם את המס, מתוקף הצו המלכותי, והכסף הלך לטמיון (דהיינו: לאוצר המלך, כנאמר במקורותינו).

בתום שנה בא האריה אל החמור כשיועצו השועל נילווה אליו.
כשהגיעו לשער היער ביקש האריה מן החמור את כספו וזהבו. והחמור מכריז: אין כניסה ליער ללא תשלום.
נהם האריה בזעם: טיפש מטופש שכמוך. הן אני ציוויתי עליך לעמוד כאן ובאתי לקחת את אוצרותיי. אך החמור הטיפש עמד במריו: אין כניסה ליער, גם לא למלך, בלי לשלם את המס.

רגז המלך על החמור הטיפש, התנפל עליו וטרפו. עמד השועל מן הצד, הריח את ריח הטרף, וליקק את שפתיו בתשוקה לאכול גם הוא מבשר החמור. כשלרגע אחד הסיר האריה את מבטו מן הטרף נטל השועל את לבו של החמור ובלעו כהרף עין, עד שלא נודע כי בא אל קרבו.

אט אט סיים המלך את ארוחתו ואז גילה כי לבו של החמור נעלם.
שאל האריה את השועל: היכן הלב.
השיב השועל: אדוני המלך, כל מי שאין שכל בראשו גם לב אין לו.

הרב עובדיה יוסף אינו מספר סתם סיפורים. הסיפור הזה נועד לתת מענה לבעיה התיאולוגית והמוסרית של הפסוק "ויחזק ה' את לב פרעה". למה מגיע לפרעה עונש על שאלוהים היקשה את לבו. המשל הזה נועד לומר כי פרעה פשוט נהג בטיפשות.

כל אחד יכול להבין את הנמשל לגבי אולמרט כרצונו.

ראה בעל הבית השתגע

אחרי ש" החברתיים" יחלקו את הכסף לכל הנצרכים האמיתיים והמדומים (וישאירו גם משהו לעצמם) יעלה שער הדולר, האינפלציה תשתולל, האבטלה תגאה לשיאים חדשים * כשיזעיקו שוב את נתניהו כבר יתקדם העולם כולו צעד נוסף לקראת מצב של מחסור כרוני במקומות עבודה * תחזית אימים למפעל הציוני

עמיר פרץ הצליח והעלה על סדר היום את "הנושא החברתי" . אם יתגשם חזונו, תיפתח קופת האוצר לכל אלה שרעבו וקופחו באמת בשנות נתניהו. וגם לאלה המתחזים לרעבים ומקופחים. כולם ירצו ויקבלו עוד ועוד: הגמלאים, החד הוריות, משפחות ברוכות ילדים, עובדי שכר מינימום, החולים, הנכים, וגם השייכים הבדואים הנושאים 16 נשים מעזה ומביאים מאה ילדים לעולם.

כדי לממן את ההוצאה הזו יצטרכו להגדיל את המיסים ובעקבות זאת יבריחו מכאן את המשקיעים ויקטינו את המוטיבציה של יזמים. האבטלה תגדל, שער הדולר יעלה, האינפלציה תגאה ובעוד ארבע שנים יחפשו שוב את נתניהו, או תואם נתניהו, כדי להציל את המצב. אבל אז אולי יהיה מאוחר מדי.

סוף עידן העבודה

כשמדברים על אבטלה אנו חושבים במושגים של המהפכה התעשייתית הקודמת. אבטלה של פועלים במפעלי הסרט הנע נוסח " זמנים מודרניים" של צ'אפלין. לא זה המצב היום. אנו חיים בעידן שונה לגמרי. על כך ניתן ללמוד מן הספר "כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה" , שכתב פרופסור יוהאנו שטראסר, פילוסוף וסוציולוג מאוניברסיטת ברלין. זהו ספר שיש בו כדי להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי, החרד לעתידו ולביטחונו הכלכלי, על רקע תוצאות הבחירות.

שטראסר אינו מדבר על אבטלה מחזורית נוסח המאה ה-19 והמאה העשרים. הוא מדבר על עידן בו לא תהיה עבודה אלא למיעוט קטן.

עבודה בעולם השלישי

ואלה הנקודות העיקריות שמעלה שטראסר בתחזית האימים שלו:

• · ההתפתחויות הטכנולוגיות והאוטומציה, פיתוח שיטות ארגון יעילות הולכים ומקטינים את הביקוש לעובדים מכל הסוגים במדינות מפותחות.
• · הגלובליזציה מאפשרת לתאגידים בינלאומיים להעביר תעשיות שלמות לעולם השלישי, שבו השכר נמוך מאד. העברה זו מותירה אחריה המוני מובטלים במדינות המפותחות.
• · כבר היום כוח העבודה שקיים בעולם השלישי יכול לייצר הרבה יותר מכל הביקוש העולמי לרוב המוצרים הלא מתוחכמים.
• · הצמיחה במדינות המפותחות כמו ארה" ב אירופה וישראל אינה מגדילה את הסיכוי לעבודה. בין השנים 1970 ל-1995 עלה התוצר הלאומי הגולמי לנפש במדינות המערב בלמעלה מ-60%, אך מספר המועסקים בתעשייה פחת באותה תקופה בכ-20%.
• · דוגמה פשוטה: " המענה הקולי" , שבו מצוייד היום כל ארגון קטן וגדול, ביטל למעשה את מקצוע ה" טלפנית" . הוא הדין בתחנות דלק העוברות לתפעול בשרות עצמי.

· גם עובדי היי טק מתוחכמים אינם מוגנים מן התהליך. מקצוע התכנות למשל הופך להיות " הודי" . מפעלים מעבירים את העבודה שנעשתה בעבר על ידי בעלי מקצוע מתוחכמים בארה" ב למתכנתים הודים זולים.

· ההפרטה יוצרת תחרות, מייעלת תהליכי ייצור, מוזילה מחירי מוצרים. גם אם לא נביא בחשבון את השחיתות המלווה תהליכים אלה (אצלנו) הפגיעה בעובדים היא לעתים אנושה. עובדים נפלטים לרחוב בלי סיכוי להשיג מקור פרנסה.

האופציה השלישית

במבט ראשון נדמה כי מדובר בשתי אסכולות כלכליות היסטוריות. האסכולה האחת אומרת שיש להרחיב את הפעילות המשקית ויחד עמה את התעסוקה. זאת, על ידי הקלה במיסוי לבעלי ההון, הפרטה וצמצום התמיכה של המדינה בחלשים. זו לכאורה האסכולה בה דגל נתניהו והצליחה לחלץ את המשק הישראלי מקריסה.

לעומתם סבורים אנשים מאסכולה הקרויה על שמו של הכלכלן קיינס שיש לעודד את הפעילות הכלכלית על ידי הגדלת הביקוש בסקטור הציבורי, כשהאמצעים לכך יבואו מהגדלת המיסוי. מצדדי אסכולה זו מביאים לדוגמא את מדינות סקנדינביה המצליחות לקיים רמת פריון ותעסוקה גבוהים. הן מגינות על עצמן מן הצונאמי של הגלובליזציה על ידי מניעת כניסת עובדים זרים ואי הצטרפות לגוש היורו.

הבעיה היא שהאסכולה הראשונה, זו שבה נקט נתניהו, מילאה את קופות האוצר בכסף אך הגדילה את הפערים החברתיים בהקף בלתי נסבל. האסכולה השניה (אסכולת פרץ ובמהדורה רכה יותר אסכולת ברוורמן) ספק אם היא ישימה בישראל על כל בעיותיה החיצוניות והפנימיות.

מה שעשה ביבי היה תנאי הכרחי להצלת המשק אך לא תנאי מספיק לבניית חברה יהודית סולידארית וציונית. מה שעתיד לעשות פרץ, אם יינתנן לו, עלול להחזיר אותנו הרבה שנים לאחור. ובינתיים העולם נע קדימה לכיוון משבר סוף עידן העבודה.

בעולם כולו זהו משבר חברתי, אצלנו זה עלול להיות משבר המאיים על המפעל הציוני.

===============================================================

ארבעה כשלונות מקימים תזמורת

סילבן שלום, לימור לבנת, דני נוה וישראל כץ חברו יחד כדי למרוד בנתניהו. הוא נכשל, הם אומרים, והגיע הזמן שיילך ואנחנו נחליף אותו בהנהגת הליכוד.

הוא נכשל? ואתם הצלחתם?

סילבן שלום היה שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. בתקופתו (2001-2002) הגיע המשק אל עברי פי פחת. חוסר אמון טוטאלי של משקיעים, תקציבים חסרי היגיון. השר " החברתי" הזה, הנשוי למיליונרית מידיעות אחרונות, גם החל בקיצוץ האכזרי בקצבאות הקשישים. כשר חוץ הוא לא כל כך נכשל כי בתפקיד הזה לא צריך לעשות כלום מלבד לטוס ולהצטלם ואת זה הוא יודע לעשות טוב.

ומה עם שרת החינוך? הרי רק האיבה שמגלים כלפיה 120 אלף מורים יש בה כדי להסביר את התרסקות הליכוד.

לגבי דני נוה קשה לדבר על כישלונות כי לא ברור מה הוא עשה בכלל. אולי אחרי שתיגמר החקירה בעניין המינויים הפוליטיים שלו נדע גם מה הוא עשה. ישראל כץ? מי זה?

הסיטואציה הזו כל כך מגוחכת שאי אפשר שלא ללכת לקרילוב מיודענו.

קרילוב מספר על " קופה שובבת, דב בטלן, חמור ותיש גדול זקן" , המחליטים להקים תזמורת. השיגו תווים וכלי נגינה, התישבו בצל עצים על דשא ירוק ומקסים, " הרימו קשתות" ואבוי כל מה שהצליחו להפיק הוא " שבר לאוזניים" .

הציעו החמור והקופה לשנות את סדר הישיבה ואז " ירקדו פה בלי לצון הרים ויער כבני צאן" . שינוי הסדר אך הגדיל את השבר.

שוב החליטו לשנות את סדר הישיבה הפעם ישבו בשורה ושוב אין שיפור והמהומה רבה.

שמע את הוויכוח הזמיר וכל בני החבורה פנו אליו בתחינה שיעוץ להם עצה. ואז השיב להם הזמיר:
" ראשית חכמת ניגון

היא אוזן מפותחת

המעודנת במחילה

מאזנכם הערלה

שבו כרצונכם אם כך או כך

מכם תזמורת לא תצמח" .

( הקטעים בגרשיים על פי תרגומו של חנניה רייכמן)

====================================================================

כמה עצות טובות לשרה ציפי לבני

העצה החשובה ביותר: אל תתקרבי יותר מדי לאהוד אולמרט. ראש הממשלה המיועד הוא חייכן, מאיר פנים, מחבק. אך כמו שאמר דון קורליאונה: את יריביך החזק קרוב אליך. חיבוק חזק משמעותו שהוציאו עליך חוזה. ההצעה למנות אותך לממלאת המקום שלו מעוררת חשד. אם תסכני את אולמרט יותר מדי בפופולאריות שלך, תמצאי עצמך במדבר פוליטי, אליו הצליח להשליך רבים מאלה שהיו מעליו מתחתיו.

עצה שנייה וחשובה לא פחות: אל תקבלי את תיק החוץ, למרות ואולי דווקא משום שאולמרט עשוי להציע לך אותו. השאיפה שאת מפגינה להפוך את התיק הזה לתיק משמעותי, היא חסרת סיכוי.

מדיניות החוץ של ישראל מתמצית ביחסים עם ארצות הברית, כל היתר זה רק עניין של נסיעות וקוקטיילים. מאז בן גוריון ועד אריאל שרון ניהלו ראשי ממשלה את היחסים עם ארצות הברית. כשמשה שרת, שר החוץ של בן גוריון, ניסה לגלות יוזמות משלו מיהר בן גוריון לסלקו.

לאבא אבן היה כשרון רטורי מדהים וידיעה כה עמוקה בלשון האנגלית שנאמר עליו כי גם שומעיו הבריטיים נזקקו למילון אוקספורד השלם, כדי להבין אותו. את הכוח הרטורי הזה ניצל אבא אבן כדי להגן על מדיניות בן גוריון, כשהיה נציג ישראל באו" ם, גם כשהתנגד למדיניות זו. מספרים שאבן הביע באוזני בן גוריון הסתייגות מפעולת התגמול של צה" ל בכינרת (דצמבר 1955 בה נהרגו 54 חיילים סורים, 30 נלקחו בשבי ורבים נפצעו). בתשובה אמר לו בן גוריון כי לאחר ששמע את נאום ההגנה של אבן על הפעולה בעצרת או" ם הוא, בן גוריון, שוכנע בנחיצותה. דברים דומים נאמרו גם על הסתייגותו של אבן מפעולת קיביה (באוקטובר 1953 בה נהרגו 69 גברים נשים וילדים בפעולת תגמול).

למרות כישוריו הדיפלומטיים הייחודיים של אבן נמנע בן גוריון מלמנות אותו לשר חוץ. אבן זכה להיכנס לתפקיד רק אחרי הדחתו של בן גוריון וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1966-1974. ובכל התקופה הזו לא עיצב מדיניות אלא ביצע את מדיניותם של לוי אשכול וגולדה מאיר.

פעם אחת ניסה לעצב מדיניות. זה היה ערב מלחמת ששת הימים. הוא נשלח לוושינגטון כדי לדווח על תגובה אמריקנית אפשרית להתקפה של צה" ל. בפגישה שקיים עם הנשיא ג"ונסון ביקש אבן התחייבות אמריקנית סודית בכתב לתמוך בישראל אם תיאלץ לצאת למלחמה. אלוף (מיל.) יוסף גבע שנכח בפגישה כנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון סיפר לי כי ג"ונסון דחה את בקשת אבן. אך אמר לו שהנאום שנשא בפני האומה, בו כינה את סגירת מיצרי טיראן כמעשה תוקפנות, חזק יותר מהתחייבות סודית בכתב. מדברים אלה, אומר לי אלוף (מיל.) גבע ניתן היה להבין כי ארה" ב תתמוך בישראל אך לא תכריז על כך.

אבא אבן הבין מדברי ג"ונסון כי אם ישראל תצא למלחמה היא תישאר לבדה. במברק ששלח לראש הממשלה אשכול הוסיף דברים, שנבעו ככל הנראה מהשקפותיו המדיניות. הוא כתב כי אם לא נתקוף יש סיכוי שהמשבר ייפתר בדרך דיפלומטית, או באמצעות כוח בינלאומי.

מסקנה זו של אבן לא עוררה אמון בישראל. אשכול שלח לוושינגטון את ראש אמ" ן, מאיר עמית, לעמוד מקרוב על העמדה האמריקנית. עמית חזר עם מסקנה הפוכה: אם נתקוף האמריקנים יהססו אם לפעול נגדנו ויש סיכוי שאפילו יתמכו בנו. כך כתב בספר הזיכרונות שלו. חוות דעתו של עמית הכריעה לבסוף את הכף בעד יציאה למלחמה.

אחרי המלחמה היו לאבא אבן דעות מדיניות מגובשות. מחד הוא טבע את הביטוי שגבולות 1967 הם גבולות אושוויץ (בראיון ל" דר שפיגל" ינואר 1969). מאידך היה בעל השקפות יוניות והכריז (בוויכוח במזכירות מפלגת העבודה בדצמבר 1968) כי " אין שלום בלי דמעות" (דהיינו בלי נסיגה משטחים). אך בפועל לא הייתה לו שום השפעה על מדיניות ישראל.

====================================================

 ראה גם

האם יש עתיד לעתידנות

http://www.zeevgalili.com/?p=215

1. אולמרט מגרש את אביו
2. אולמרט כפירומן
3. משל האריה והחמור
4. משפט נדיה מטר ומלכיאל גרינוואלד
5. איך הגיע ספר טרזן למשרד ראש הממשלה

את המלים שבכותרת  אמר אהוד אולמרט לשמואל תמיר, המספר על כך בספר זכרונותיו * " האיש הזה יהיה מוכן לעשות הכל ובלבד שישיג קידום אישי" * " פן זה באופיו העביר בי צמרמורת" * עקיבא נוף: כשאגיע לבית דין של מעלה אירש גהינום על שהבאתי את אולמרט לפוליטיקה

ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, החל את הקריירה הציבורית שלו בהפגנת אהבה לאבא שלו, מרדכי אולמרט. אולמרט האבא היה חקלאי ישר דרך, חבר מרכז וחבר הכנסת השלישית והרביעית ברשימת " חרות" . הוא הרבה למתוח ביקורת על מנחם בגין וזה סילק אותו מן הרשימה לכנסת והביא לפרישתו.

בוועידת " חרות" שהתקיימה בכפר המכביה ברמת-גן בשנת 1966 החליט אהוד אולמרט לנקום את נקמת אביו, כך סיפר לחבריו. הוא עלה על בימת הוועידה והכריז כלפי בגין: " ניסית שש פעמים לך הביתה" . הכרזה שעוררה מהומה רבתי .

באותם ימים היה אולמרט סטודנט צעיר (21) לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ועסקן זוטר בתא הסטודנטים של "חרות" . איש בתנועה לא הכיר אותו, אבל הכרזתו האיצה תהליך מהפכני שהחל בתוך "חרות" בלי קשר אליו.

שמואל תמיר

קבוצה גדולה של פעילים, בראשות עורך דין שמואל תמיר, קראה תיגר על התנהלותו של בגין ועל הצמרת שמסביבו. קבוצה זו פרשה מ" חרות" והקימה את תנועת " המרכז החופשי" שרצה לכנסת בבחירות 1969 וזכתה ב-2 מנדטים. אהוד אולמרט הצעיר, אולי בזכות אותו נאום, זינק בקריירה הפוליטית והפך להיות מזכיר הסיעה בכנסת.

" מעורר צמרמורת"

עד כאן סיפור נחמד על פוליטיקאי שקיים מצוות כיבוד אב ואם עליה נאמר למען יאריכון ימיך. זמן לא רב לאחר אותה הופעה בכפר המכביה היה ארוע שמעמיד בסימן שאלה את אהבת הבן לאביו.

על כך מספר שמואל תמיר בספרו (" בן הארץ הזאת" ):
 

מרדכי אולמרט, האבא של…

" אביו של אהוד, (מרדכי אולמרט), … היה המזכיר הכללי של המרכז החופשי… היו לו חיכוכים בלתי פוסקים ועלי היה ליישבם… בוקר אחד … ת נכנס אהוד לחדר. נאנחתי עמוקות ואמרתי: אבא שלך, שיהיה בריא, לא קל. תשובתו של אהוד הלמה בי. שמואל, אם אתה רוצה לסלק אותו אני אסדר את זה בתוך עשרים וארבע שעות. אמרתי: אני לא מציע לסלק אותו. אני רק חושב שקשה אתו. אולי תשכנע אותו להתגמש. טוב אמר אהוד אולמרט איך שאתה רוצה. אבל אם אתה רוצה שיעזוב את העבודה אסדר זאת בעשרים וארבע שעות. נחרדתי. פן זה באופיו העביר בי צמרמורת ותחושה קשה… אמר לי ידיד: האיש הזה יהיה מוכן לעשות הכל, אם לנקוט בלשון המעטה ובלבד שישיג קידום אישי אפילו בצעד אחד" .

" ישלחו אותי לגהינום"

האיש שתרם אולי יותר מכל אדם אחר לכניסתו של אולמרט לפוליטיקה הוא חבר הכנסת לשעבר, עקיבא נוף. ואלה הדברים שאמר לי נוף:

" כשיגיע יומי ואעמוד בפני בית דין של מעלה אין ספק שישלחו אותי לגהינום על תרומתי לקריירה של אהוד אולמרט. אני מוניתי למזכיר סיעת " המרכז החופשי" בכנסת וזמן קצר לאחר מכן קיבלתי מלגת לימודים בהולנד. באתי לשמואל תמיר ואמרתי לו על כוונתי לנסוע והוא ניסה להניא אותי. אמרתי לו: יש לי בשבילך מחליף והצעתי את אהוד אולמרט. שמואל תמיר בכלל לא הכיר אותו והסכים לקבלו. תוך זמן קצר נתגלה אופיו של אולמרט. חנפן לאיש שבצמרת עד כדי בחילה, כשהוא מסתיר סכיןש מאחורי גבו. הייתי עד לכך שבתום יום עבודה הוא מצלצל לרות, רעייתו של שמואל תמיר, ומספר לה עד כמה בעלה גדול.

מסלול הפילוגים"

" כשנבחר אולמרט לכנסת הוא שלף את הסכין. היה תוקף את תמיר על דברים שלא היו ולא נבראו ויוצר סערה. לאחר מכן הופיעו הדברים בעיתונות והיה ברור שהוא מדליף אותם בצורה מדויקת, אולי על ידי הקלטה סמויה של הדיונים.

" התנהגותו זו הביאה לפיצוץ ולפילוג ומכאן דרכו רצופה שורה של פילוגים בשורה של תנועות. מהמרכז החופשי ל" מרכז העצמאי" , לע"ם, הרשימה הממלכתית, הליכוד ולבסוף " קדימה" . בכל אחת מן התנועות הללו הוא היה הגורם המתסיס והמפלג. השיטה היתה להחניף למנהיג הרשימה, לבסס את מעמדו, תוך שהוא מחזיק סכין הננעצת במיטיבו.

" עובדה בלתי מוסברת עד היום היא כיצד לאחר שיחה של חצי שעה עם שרון (שלפניה הובטח לו רק להיות שר המסחר והתעשיה) יצא במעמד של ממלא מקום ראש הממשלה ושר בכיר" .

עד כאן דברי עקיבא נוף.

בעיטות לפנות בוקר

נחזור לספרו של תמיר. תמיר מספר על המאבק שהתקיים ב"מרכז החופשי" על המקום השלישי ברשימה בין אהוד אולמרט לבין עקיבא נוף. הקולות בוועדה המסדרת היו שקולים ותמיד הכריע בעד נוף.

על מה שארע לאחר מכן מספר תמיר: " בשלוש לפנות בוקר מגיע אהוד עם רעייתו… ראיתי שאולמרט נרעש כולו. ירדנו לכביש להמשיך לשוחח תוך הליכה וכאן ארע דבר מוזר מאד. הלכנו לאורכו של הכביש הצר ליד ביתי ואולמרט הלך סמוך למדרכה. הוא בעט בה ללא הרף. אנחנו מתקדמים והוא בועט ובועט. אמרתי… מה קורה לך. והוא ממשיך ללכת ולבעוט במדרכה וכשהוא נתקל באבן הוא מציב אותה לצד השני…."

2. הפירומן

בצד הקריירה הפוליטית שלו עשה עקיבא נוף קריירה די מוצלחת בתחום הפזמונאות. בין יצירותיו הידועות: מים לדוד המלך, שישו את ירושלים, כוכבים בדלי, איזבל ועוד.

ברוח ארועי הימים האחרונים כתב את הפזמון הבא:

ביום של חורף, יום סגריר, ,

ילד קט קם והצהיר:

" כאן קר מדי בזאת העיר,

לשם חימום אותה…אבעיר"

חכמי הדור חייכו מעט, –

" איזו "חוכמה" של ילד קט" ,

כי לא עלה בדעת איש,

שהילדון את זאת ימחיש.

אמנם, אחד שם, במבוכה,

אמר שזו כלל לא בדיחה,

אבל כלם אמרו: – " שטויות!

אתה מגזים, רואה שחורות,

רק הסתכל על הפעוט,

ראה כמה שהוא חמוד,

היעלה בדעת איש,

שהילדון את זאת ימחיש ?"

אך הילדון, ללא היסוס,

טיפס עלה על גב של סוס,

וברכבו בכל העיר

הוא אש שלח מקיר אל קיר.

אז המומחים, בתדהמה,

אמרו בקול מלא אימה:

" זה לא עלה בדעת איש

שהילדון את זאת ימחיש"

היום הילד, כבר, גדול,

הוא מפורסם, ידו בכל,

היום הוא " רץ" להנהלה

של פעולות ההצלה.

אך פה ושם, על גבול העיר,

הוא, בחשאי, גפרור מבעיר,

כי אם תחדל האש כליל,

מי יצטרך את המציל?

================================================================

3. משל האריה והחמור

כשהמציאות מתחילה להיות מסובכת ובלתי מובנת אני פונה לספרי משלים. החכמה הטמונה בהם יש בה כדי לחדד את כושר האבחנה שלנו בין אמת ושקר, בין עיקר וטפל.

במונח מציאות מסובכת אני מתכוון להחלטתו של היועץ המשפטי להמשיך ולהעמיק את החקירה בפרשת סיריל קרן; לשאלות העולות פתאום מאיפה באו המיליונים למשפחת שרון, מי שילם ומה קיבלה בתמורה; איך הפך פתאום אולמרט להיות יורשו הלגיטימי של שרון וגורף בסקרים ארבעים מנדטים ויותר.

ובכן הנה כמה משלים שמצאתי המסבירים את מצבנו.

על החמור אומר קרילוב כי כשברא יופיטר את החיות ניתנה לחמור קומה של סנאי. הקים החמור צעקות איך זה ניתן כל הכבוד לאריות לפילים ולנמרים ו" עלי שום חי לא ידבר/ בי שום בריה אף לא תשגיח" . יום יום נדנד החמור ליופיטר כי יגדיל את ממדיו. עד שליופיטר נמאס והוא נתן לו פרס " קול פרא עז כסער/ אשר הפיל אימה על כל שוכני היער"

תחילה נבהלו כל שוכני היער, עד אשר נתגלה " מה טיב חמור חמורותים/שמו, סמל קוצר הבינה/היה לצחוק ולשנינה…" .

עד מהרה באו ימים טובים לחמור. האריה נפל למשכב ובפגישה עם השועל מספר החמור : פעם היה אימת היער " אז נסתי מפניו כעל כנפי הסער/ וראה עכשיו תש כוח הוא רובץ /בתוך מאורתו כמוהו כבול עץ" .

וכשהשועל מביע ספק אם גם במצבו זה של האריה העז החמור לגעת בו השיב החמור: : " ממה עכשיו אפחד אמור?/גם אנוכי בעטתי בו הפעם/ ידע נא טעם פרסת חמור" .

עד כאן משלי קרילוב (והציטטות בגרשיים הם מתרגומו הנפלא של חנניה רייכמן).

ממשל המשלים הצרפתי לה-פונטן המשיך ומספר על החמור שעטה אור של אריה והטיל פחד על סביביו . אבל אויה לחמור הטיפש קרתה תאונה. מתוך מסיכת עור האריה " בדל אוזן בצבץ" ואז ידעו כל חיות היער עם מי יש להם עסק.

ולה פונטיין מסיים את המשל בנמשל: " לא אחד בצרפת עלה על" בדרך שבה עלה החמור אל על.

(הציטוטים שבגרשיים משל קרילוב הם מתרגומו הנפלא של חנניה רייכמן ומשל לה פונטין מתרגומו של ייונתן רטוש).

===============================================================

4. משפט נדיה מטר ומלכיאל גרינוואלד

נדיה מטר (ויקישיתוף)

שמעתי שעומדים להעמיד לדין את נדיה מטר, יושבת ראש "הנשים בירוק" בעוון העלבת עובד ציבור. היא מואשמת בכך ששלחה ליונתן בשיא, ראש מינהלת פינוי גוש קטיף, הצעה לנוסח מכתב שעמד לשלוח למפונים. הנוסח שהציעה היה המכתב שנשלח ליהודי ברלין בשנת 1942 לקראת פינויים.

לשמע הכוונה לתבוע את נדיה מטר עלה בדעתי שם אחד שאינו זכור אולי לקוראים רבים: מלכיאל גרינוואלד.

מלכיאל גרינוואלד ויקישיתוף

גרינוואלד היה יהודי ישיש, בעל מלון קטן בירושלים, ששלח אגרות משוכפלות בסטנסיל שנשאו את הכותרת " מכתבים לחברי המזרחי" . בסוף שנת 1952 האשים באחת האיגרות את ישראל קסטנר (שהיה יו" ר ההסתדרות הציונית בהונגריה) ששיתף פעולה עם הנאצים (בשנים 1942-1945) בהרדמת ערנותם של יהודי הונגריה והיה גם שותף לגזל רכושם יחד עם הפושע הנאצי קורט בכר. עוד האשים גרינוואלד את קסטנר כי העיד לטובת הפושע הנאצי בכר במשפטי נירנברג.

קסטנר עלה ארצה ב-1947, היה פעיל במפא"י ומועמד מטעמה במקום 59 לאסיפה המכוננת. עבד כמה זמן בעיתונות ההונגרית ואחר כך עבד במשרד האספקה והקיצוב.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, לחץ על קסטנר להגיש תביעת דיבה נגד גרינוואלד שלהגנתו נחלץ עורך דין צעיר, שמואל תמיר. תמיר הצליח להפוך את היוצרות ומשפט גרינוואלד הפך להיות משפט קסטנר.

בדין ישב השופט המחוזי בנימין הלוי שקיבל את רוב טענות תמיר וקבע בפסק דין, שניתן ב-1953, כי קסטנר " מכר את נפשו לשטן" . הפרשה גרמה למשבר ממשלתי בגלל החלטה להגיש ערעור על פסק הדין. בבחירות שנערכו לאחר מכן ירד כוחה של מפא" י בבחירות לכנסת השלישית.

בערעור בבית המשפט העליון זוכה קסטנר בשנת 1958 ברוב של 3 נגד 2, פרט לאישום שהעיד לטובת הפושע הנאצי בכר. לפני שנודעו תוצאות הערעור נרצח קסטנר בידי מחתרת בת שלושה אנשים. אחד מהם (שהיה עד מדינה) נתגלה מאוחר יותר כמודיע של השב"כ וגם לשניים האחרים היה קשר עם השב"כ לפני שהצטרפו למחתרת. השלושה נדונו למאסר עולם אך קיבלו חנינה ב-1963. בעקבות משפט זה נתגלה כי תקציבי השב"כ לא היו מאושרים על ידי ועדת הכספים של הכנסת וחשבונותיו לא בוקרו על ידי מבקר המדינה.

===============================================================

5. איך הגיע ספר טרזן למשרד ראש הממשלה

סידרת " קצרים" שבערוץ השני מצליחה לעתים לגעת בעצב רגיש של הישראליות. כזה היה הקטע העוסק ביחסו של הישראלי לספרים.

יובל סגל נכנס לדירתה של ריקי בלוך ומופתע לגלות ארון ספרים עמוס ספרי מופת.

בין השניים מתפתח הדיאלוג הבא:

יובל: " ואו כמה ספרים. מה זה? בשביל היופי או שאת באמת קוראת?"

ריקי: " אני לא יכולה לגמור יום בלי שאני קוראת אחד או שניים.

– " או אז את ממש תולעת ספרים את הא?"

– " כן"

יובל מזהה את הספר " מלחמה ושלום"

ריקי: " יש לזה שני חלקים אתה יודע"

– " מאה שנים של בדידות"

– " אוי זה ספר מקסים" .

– " קיצור תולדות הזמן? את קראת את קיצור תולדות הזמן?.

– " בטח. מה אתה רוצה לבחון אותי?
– " לא אני מאמין לך. פשוט יש איזה קטע שלא הבנתי" .

יובל שולף את הספר מן המדף מחפש את העמוד. הפעולה הזו מפתיעה את ריקי. היי יה יה יה מה עשית עכשיו. איך עשית את זה?" .

היא נוטלת מידיו את הספר הפתוח ונדהמת: " בוא נא, מה זה? יש דברים בפנים? כמה מילים וואו" .

"מה זה, יש מילים בפנים?" ריקי בלוך ב"קצרים" בערוץ השני.

הסצינה המטורפת הזאת מציגה את הישראלי במערומיו. זה הרוכש ספרים כטאפט לקירות ביתו ומצהיר בלשון הגששים: " קניתי אבל טרם הספיקותי" .

בישראל רואים אור מדי יום בממוצע כעשרה כותרים. האם גם קוראים את הספרים שנרכשים?

יש לי על כך סיפור שיש בו כדי ללמד משהו על הקשר בין רכישת ספר לבין צריכתו. בשנות השישים יזם " ידיעות אחרונות" מבצע ענק להדפסה מחודשת של ש" ס וילנא בפורמט גדול, כריכה מהודרת ועם שפע של פרושים. ש" ס שעד אז לא היה דוגמתו בשוק.

מחלקת הספרים של העיתון החליטה להוציא את הש" ס בהדרגה ותוך כדי כך לממן את ההשקעה בהחתמת מנויים על הסדרה כולה.

כדי להגדיל את אמון הציבור בפרויקט הוצגו בחלונות הראווה של חנויות ספרים כרכים של ש" ס שלם. בגב הספרים נרשמו שמות כל המסכתות, אך רק חלק מן הכרכים היו מודפסים וביתר היה נייר לבן ריק מתחת לכריכה המהודרת.

המפעל זכה להצלחה מרשימה ומספר המינויים היה גדול. תוך תקופה לא ארוכה יחסית הושלמה הדפסת כל הש" ס והכרכים נחטפו כלחמניות טריות.

במהלך המכירה ארעה תקלה ובחנויות רבות מכרו בטעות את הגמרות שהכילו דפים ריקים. שאלתי את מנהל ההוצאה דאז מה קרה לכל הש" סים הריקים והוא השיב לי: לא תאמין, כל הכרכים המדומים נמכרו ואיש כמעט לא התלונן.

מי רכש את הכרכים הללו ולמה אינני יודע. אולי חלק מהם הגיעו למשרד ראש הממשלה. מסתבר שבמשרד ראש הממשלה יש באופן קבוע תפאורה של גמרות ברקע הנפתחות רק בידי המנקות. כשהחליט אולמרט להתראיין לטלוויזיה מיהרו להעביר את הש" סים מחדרו של שרון לחדר של אולמרט. ואז נתברר שהכרכים הוצבו במהופך. היחיד שחש בכך היה הדובר האישי של אולמרט, חגי אליאס. ממש תלמיד חכם. הגמרות נהפכו והוצבו על עומדן ורק אז התירו לצלמים לצלם.

נכתב ב-2006 אקטואלי עדיין יוני 2014 

הנהירה אל " המרכז" מבטאת את קץ האידיאולוגיה ואת הבריחה של עם ישראל מן המציאות הקשה * אף מנהיג איננו אומר לעם את האמת * אולי רק ביבי יכול, אם יחזור למקורות היניקה שלו

מי שרוצה להבין את הצלחתה חסרת התקדים של " קדימה" (בסקרים) חייב לפנות אל ז"אן בורידאן, הסכולסטיקן הצרפתי בן המאה ה-14, שהמשיל את משל " החמור של בורידאן" .

בורידאן חלק על הטוענים להעדר חופש בחירה אצל האדם. לשם המחשה הביא את משל החמור, העומד מול שני אבוסים, המכילים כמות זהה של מזון זהה. החמור הזה היה חמור אנושי, ללא חופש בחירה. ובהעדר יכולת להחליט באיזה משני האבוסים לבחור נשאר תקוע במקומו עד אשר מת ברעב.

התחמקות מהכרעה

" קדימה" היא מפלגה ללא מנהיג, ללא אידיאולוגיה, ללא עבר משותף של חבריה. היא זוכה בסקרים לניצחון מוחץ על כל יריבותיה בזכות העובדה שהיא " מפלגת מרכז" .

להיות במרכז פירושו להיות משוחרר מכל אידיאולוגיה. זו לכאורה עמדה אבל למעשה זו אי הבעת עמדה. המרכז אומר: אני לא פה ולא שם. כל מי שנוקט עמדה, ימין או שמאל, חייב להגן עליה מול מתנגדיה. כשאתה במרכז אי אפשר להתנגד לך, כי אתה בעצם אינך אומר כלום. אתה יכול להיות גם שמעון פרס וגם צחי הנגבי.

הצלחת המרכז בישראל הוא חלק מן ההצלחה של תרבות המערב (בעיקר האירופית) הפוסטמודרנית. אותה תרבות שאליעזר לבנה חשש והזהיר מפניה. כי כשהתרבות הזאת מנצחת פרוש הדבר קץ האידיאולוגיה. לרונית תירוש היה קל להצטרף לקדימה כי היא לא זוכרת בכלל לאיזה מפלגות הצביעה בעבר.

עמנואל קנט

ומי שאינו מסתפק במשל של בורידאן יוכל להיתלות באילן גדול ממנו, הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט אומר כי הנטיה הטבעית שלנו כבעלי חיים היא להתחמק מהחלטות. שכן, כל החלטה כרוכה בסיכון ובוויתור על משהו. אך בטבע האנושי קיים צו קטגורי שניתן לכנותו צו מוסרי. אבל יש בני אדם העושים הכל כדי להתחמק מהכרעה. אלה נוטים ללכת ל" מרכז" שהוא בעצם התחמקות מהכרעה. (ותודה לחברי רמי טל, איש אשכולות, שסייע לי בגיבוש הנושא).

איך מת בורידאן

הדברים שאמר בורידאן הרגיזו מאוד כל מיני אנשים, ובשנת 1366 נעלמו עקבותיו. לפי אחד הסיפורים, הוא קיים יחסי ניאוף עם איזו נסיכה ספרדית, ובעלה הרג את שניהם. לפי סיפור אחר, הוא נרצח בידי סטודנטים שכעסו על שהכשיל אותם במבחן חשוב. אבל הגרסה המקובלת היא שראשי האוניברסיטה של פאריז חששו מהמלומד הקונטרוברסיאלי  ודאגו להרעילו.

משל החמורים

את המשל הזה קבלתי ממישהו באינטרנט בשם מישהי שתרגמה אותו ממקור כלשהו. לא בדקתי את העניין לעומק כי המשל הזה, נראה לי טוב לענייננו, דווקא בשל האופי העממי שלו.

אי שם הרחק מעבר להרים

כך מספרות האגדות

חיה קהילה של חמורים

ללא כל חרדות

עוד מעט יישארו בלי מים

וגם התבואה קמלה נובלת

ובתקרה חורים מלא חופניים

ורבים חולים שם ב" חמרת"

אך חמורים מורחים חיוך

הם צועדים " קדימה" בגאון

מכסים ראשם בשמיכות של פוך

אוטמים אוזניים משאון

כי זו דרכם של חמורים

מעדיפים שלא לחשוב

חיים את הרגע ונוערים

את העכשיו את הקרוב

נכון שהאריות סביבם

רעבים, תאבים לבשר

אך חמורים הם מטבעם

אופטימיים, מה פה מוזר?

כששמעתי את הסיפור

לא יכולתי שלא להתפעל

איך בלי לשנות פרור

זהו סיפורה של ישראל

מעמד החמור ביהדות

ואם כבר מדברים על חמורים כדאי לציין כי לחמור יש מעמד מכובד מאד ביהדות. בזוהר אנו מוצאים דברי שבח לחמור שאין בו גסות רוח כשאר הבהמות. שהוא נושא משאו ואינו בועט בבעליו, ואיננו מצער את רוכבו. בתנ" ך מופיעה אתונו של בלעם כמי שמדברת בלשון בני אדם. וישעיהו מביא את החמור כדוגמא לנאמנות כי הוא יודע אבוס בעליו. התלמוד יודע לספר על חמוריהם של פנחס בן יאיר, חנינא בן דוסא ורבי יוסי, שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות. הרמ" א (ר" מושה איסרליש) אומר כי החמורים הם תלמידי חכמים. יש ראשי תיבות לחמור – ספק הלצה ספק ברצינות – " חכם מופלג ורב רבנן" .