פרשת אלחנן טננבאום דומה כשתי טיפות מים לפרשת " האדם השלישי" , אברי אלעד, בשנות החמישים * בשני המקרים גויסו נוכלים בעלי עבר פלילי והטילו עליהם משימות ביטחוניות בעלי חשיבות לאומית * אלעד גרם בעקיפין לנפילת בן גוריון * האם זה מה שיעשה טננבאום לאריאל שרון

בראשית שנות החמישים התקיים במחנה צריפין קורס מג" דים בפיקודו של יצחק רבין ז" ל. כמה מחניכי הקורס הגיעו במרוצת השנים לתפקידים הבכירים ביותר בצה" ל. ביניהם היו דוד אלעזר, יוסף גבע, מאיר עמית ועוד.

עם חניכי הקורס נמנה גם אדם ששמו אינו אומר היום מאומה לרוב אזרחי ישראל, אברהם זיידנברג. הוא היה אחד הבוגדים הגדולים בתולדות המדינה ומשך שנים רבות נשמר שמו בסוד והיה ידוע רק כ" האדם השלישי של הפרשה" .

רקורד מרשים וכוזב

בתקופת קורס המג"דים הוא הציג עצמו כבעל רקורד מרשים: עלה ארצה ב"עליית הנוער" מווינה, חונך בבן שמן, התגייס למחלקה הגרמנית של הפלמ" ח, לחם בקומנדו הבריטי, היה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" במלחמת השחרור, היה מראשוני המתגייסים לצנחנים.

לימים נתברר שכל הרקורד הזה כוזב. הוא לא שרת בפלמ"ח אלא חודשיים וחצי וסולק בבושת פנים לאחר שגנב חפצים מחבריו ליחידה. לא לחם בקומנדו הבריטי אלא שרת בו כנהג, והיה ידוע כמשתמט ומתחלה כרוני. גם כאן נתפס בגניבת מצלמה מחברו ליחידה. ב" הראל" היה רק קצין מנהלה ונתפס בגניבת מזון ונפט ממחסני החטיבה ומכירתו בשוק השחור בירושלים. לא היה קצין קרבי בצנחנים אלא סולק מן היחידה אחרי שנתברר כי קיבל על עצמו להדריך קורס צניחה בלי שצנח בעצמו מעולם.

סיפורו של יוסף גבע

למרות כל מעלליו הצליח זיידנברג להגיע לקורס המג"דים ואף סיים אותו. על התנהגותו בתקופת הקורס סיפר לי חברי אלוף (מיל.) יוסף גבע: " בסופי שבוע היינו יוצאים לחופשה וחוזרים ביום ראשון. באותה תקופה לא היינו בעלי מכוניות וכדי להגיע לבסיס במועד היית חייב לקום מוקדם ולהיטלטל זמן רב באוטובוסים. באחד הימים סיפר לי כי הוא נוהג לגנוב בכל יום ראשון בבוקר מכונית באזור חיפה, שם התגורר, ונוסע בה לצריפין. הוא הקפיד להחנות את המכונית ליד משטרת בית דגון, כדי לטשטש עקבותיו, וצעד משם לצריפין. הוא הציע לי להצטרף אליו לטרמפ וכמובן דחיתי את ההצעה הנדיבה".

עם סיום הקורס מונה זיידנברג לסמג" ד גדוד שהורכב מאסירים ששוחררו מבתי הסוהר, במסגרת חנינה כללית. בשנת 1951, בעיצומם של ימי המחסור והצנע, הוא גנב מקרר חשמלי גדול בנפח 11 קוב ממחנה צבאי והעבירו לביתו בחיפה. באותה תקופה היה מקרר חשמלי מכשיר יקר ערך, שרק עשירים מופלגים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. הוא נתפס, הועמד לדין, הורד לדרגת טוראי וגורש מן הצבא בקלון. בעקבות זאת אף התגרש מאשתו.

מישהו המליץ עליו לעבודה במפעל המכוניות " קייזר אילין" . הוא החזיק מעמד פחות משנה. " תפסנו אותו גונב מצתים של מכוניות שהיו אז פריט מאד יקר ומאד מבוקש" סיפר לי השבוע בעל המפעל, אפרים אילין.

גיוס בדרכי עורמה

לאחר זמן ניסה להתגייס מחדש לצבא הקבע. יוסף גבע, שהיה אז אל" מ וראש מינהל הסגל, ידע עם מי יש לו עסק והתנגד בתקיפות לגיוסו. בעת שאל" מ גבע היה בחופשה, שכנע מישהו את סגנו להחתימו על חוזה שרות והוא גויס על תקן של סרן ליחידה 131, שהייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה" ל. הוא קיבל את שם הכיסוי אלעד (ולאחר שנים החליף שמו לאברי אלעד). הוטל עליו להשתקע בגרמניה ולחיות בכיסוי של גרמני נוצרי, קצין נאצי לשעבר. תפקיד זה הלם אותו להפליא. לפי השמועה היה אביו האמיתי קצין בצבא הגרמני.

גם בגרמניה המשיך במעלליו – קנה מכונית מפוארת, בזבז כספים ולא דיווח עליהם, ניהל רומנים והרבה לפטפט. על האיש המפוקפק הזה הוטלה אחת המשימות האפלות ביותר בתולדות המודיעין הישראלי – מבצע שכונה לימים "העסק הביש" . קבוצת יהודים מצריים גויסו למודיעין הצבאי הישראלי וזיידנברג היה אחראי להפעלתם. על הקבוצה הוטל להצית מוסדות אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, במטרה לגרום לסכסוך בין מצרים לארצות הברית.

הרוב נתפסו מלבדו

רוב חברי הקבוצה נתפסו בידי השלטונות המצריים. שניים מהם, משה מרזוק ושמואל עזאר נידונו למוות וניתלו. קצין המודיעין מאיר בינט התאבד בכלא. יהודי מצרי, יוסף קרמונה, שנעצר אף שלא היה קשור ברשת, התאבד או עונה למוות. שאר חברי הרשת נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושוחררו רק עם החלפת השבויים בתום מלחמת ששת הימים.

אברי אלעד, לא נתפס למרבית הפליאה ואף נשאר במצרים שבועיים לאחר חיסול הרשת. הוא יצא את מצרים ובהגיעו לארץ התקבל כגיבור שנמלט מן הסכנה. לאחר זמן עלה חשד שהוא הסגיר את הרשת. אך לא היו ראיות נגדו. הוא יצא לגרמניה ובשנת 1958 פותה בתחבולה לחזור ארצה. משפטו של אברי אלעד התקיים בדלתיים סגורות. השופט בנימין הלוי הטיל עליו 12 שנות מאסר. (בית המשפט העליון המתיק עונשו מאוחר יותר ל-10 שנים). הוא שוחרר מהכלא לאחר שריצה את מלוא עונשו, יצא לחוץ לארץ ושם מת בשנת 1993. ב-1975 פורסמה ידיעה בעיתון המצרי " אל אהרם" בה נאמר שאלעד היה אכן סוכן כפול.

אך עוד לפנני שהחל לרצות את תקופת המאסר שהוטלה עליו הצליח אלעד להכניס את כל המדינה למערבולת. במשפטו טען כי מתנכלים לו כדי להסתיר את העובדה שנצטווה למסור עדות שקר, כדי להפליל את שר הביטחון, פנחס לבון. כך החלה "הפרשה" שהסעירה את המדינה שנים ושבסופה אולץ בן גוריון לפרוש.

הדמיון בין פרשה זו לפרשת טננבאום מדהים. טננבאום כמו אלעד נשא על כתפיו קופה של שרצים מוסריים ופליליים – מעורבות בהונאות, זיוף תעודות, הסתבכויות כספיות, הימורים, סחר בסמים, ומה לא. למרות זאת גויס לצבא הקבע . לא לצבא ממש אלא "בתנאי קבע" . הוא קיבל משכורת צבאית למרות שלא נמצא במקום עבודתו, כי הרי היה לו משרד ב"תדיראן" (שם מצאו החוקרים מסמכים סודיים). והאיש נוסע לחוץ לארץ בלי רשות וממשיכים לשלם. והמשכורת משולמת כל תקופת שהייתו בלבנון ומשולמת גם לאחר שובו (כולל הוצאות הגנה משפטית).

למה גייסו אותו? האם זו סתם רשלנות? האם לא ידעו את עברו? האם לא הכירו את אופיו? או שהיתה סיבה אחרת?

בפרשת אברי אלעד מדובר במדיניות של המודיעין אז. התפיסה היתה שמותר לגייס פושעים פליליים ואפילו יש יתרון בגיוס כזה למשימות מודיעין. אך היו שם גם אולי מניעים שלא נחשפו עד היום. מישהו דאג שאלעד לא ייחקר ולא תיוודע האמת.

האם בגיוס טננבאום היה רק כשל בטחוני ורשלנות של בטחון שדה? או אולי היו גורמים ומניעים אחרים שיש בהם כדי להסביר את הנכונות לגייסו ואת הלהיטות לשחרר נוכל כזה במחיר כבד כל כך? ייתכן שאת התשובה לכך לא נדע לעולם.

פרשת מוטקה קידר

פרשה זו דומה כשתי טיפות מים לקודמותיה. אלא שהפעם מדובר בפרשה שאולי טרם הסתיימה.

מרדכי קרביצקי (הידוע יותר בכינויו מוטקה קידר) גוייס בשנת 1957 ליחידה 131 של אמ"ן שעסקה בהפעולת סוכנים במדינות אוייב. גיוסו היה חלק מממאץ לשקם את הרשת במצרים לאחר נפילת הרשת ב"עסק הביש" בגלל בגידתו של אברי גלעד.

קידר גוייס למרות שהיה חשוד בשני מעשי פשע חמורים: שוד בנק  בעפולה ורצח נהג מונית. זאת בנוסף לפשע קטן יותר: זיוף תעודת בגרות.

במרץ 1957 הוא נשלח לבואנס איירס כהכנה לקראת פעולה עתידה במצרים.  בנובמבר אותה שנה נמצאה גופתו של יהודי, קלמן קליין, שהיה איש הקשר של קידר שם. נתברר שקידר יזם פגישה עם אותו יהודי במטרה שיביא לו 15 אלף דולר שהיו דרושים לו כאילו כדי לשחד אישיות ערבית. הכסף לא נמצא על גופת הנרצח ומקום הפגישה היה ידוע רק לקידר ולאיש הקשר היהודי.

בנובמבר אותה שנה הצליחו לפתות את קידר לבוא לארץ. הוא נעצר עם רידתו מן המטוס על פי הוראת "הממונה על שרותי הבטחון" איסר הראל (שלא היה מודע כלל לגיוסו של קידר ).

קידר הוחזק במעצר מינהלי סודי על פי צו שופט ל-180 יום, הועמד לדין על רצח בפני בית דין צבאי. על קידר הגן אחד מגדולי הפרקליטים של המדינה, עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים.

בגזר הדין שניתן ביוני 1962 הוטל על קידר עונש של 20 שנות מאסר. הוטל צו איסור פרסום על הפרשה שנשאר בתוקף עד שחרורו ב-1974. החיסיון על המסמכים הקשורים בפרשה תקף עד היום. העונש הוטל עליו רק בגיו הרצח בבואנוס איירס ולא על השוד והרצח בארץ, אף שהמשטרה אספה די ראיות להוכיח את אשמתו.

אחרי שחרורו באפריל 1974 עזב קידר את הארץ בתחילת1975. בשנת 1999 הגיש קידר דרישה לבית המשפט הצבאי לערעורים למשפט חוזר. אחרי שרשרת של דיונים משפטיים החליט בג"ץ סופית ב-2004 בה קבע שקידר מנוע מלהגיש ערעור על גזר דינו.

נשארה תלוי ועומדת טענתו כי העלילו עליו וכי נפל קרבן למאבקי כוח בין הזרועות השונות של קהילת המודיעין,

=========================================

IN GOD WE TRUST

הכתובת שבכותרת מוטבעת על כל מטבע אמריקני. כי המעצמה הגדולה בעולם אינה מתביישת לבטוח באלוהים. רק העם שנתן לעולם את התנ" ך קצת מתבייש. במגילת העצמאות לא נזכר כידוע שם ה". נציגי המזרחי תבעו אז להכליל את שם ה" במגילה אך אנשי השמאל התנגדו ובפשרה הוסכם על " צור ישראל" . שם ה" נכנס למגילה בדלת האחורית. הרב יהודה לייב מימון (פישמן) הוסיף לפני חתימת שמו את ראשי התיבות ב" ה. בשעתו חשבתי שזו אגדה הואיל ובצילומים שפורסמו ברבים קשה להבחין בתוספת הזו. פניתי לעיתונאי הוותיק פנחס יורמן שחקר את הנושא ויש בידיו צילומים איכותיים של המגילה. בבדיקה מצא כי אכן הרב מימון הוסיף את ראשי התיבות ב" ה.

נדרשתי לפרשה זו בעקבות הצעת חוק פרטית שהגישה חברת הכנסת לאה נס מהליכוד. לפי ההצעה יוסיפו לכל השטרות והמטבעות שתנפיק המדינה את הכתובת " באל נשים מבטחנו" . בדברי ההסבר שלה ציינה כי " שטרות ומטבעות בכל מדינה בעולם מהוות סמל וביטוי לערכי יסוד המקודשים לחברה" .

========================================================

הידד גם אצלנו יהיה ערוץPLAYBOY

השופטת דליה דורנר עשתה שרות טוב לשיח הציבורי בישראל בפסק הדין האחרון שנתנה ערב יציאתה לגמלאות. פסק הדין, שניתן בהרכב של 11 שופטים, קבע שיש להתיר את שידורי ערוץ PLAYBOY.

מדוע שרות טוב? כי בפסק הדין הזה המחישה השופטת דורנר את מהותו של בית המשפט העליון כמייצג " העמדה הנאורה" . החוק אוסר על שידור " אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" . לאחר פילפול משפטי ארוך קובע פסק הדין כי הפלייבוי אינו עושה " החפצה" לנשים.

חומרת פסק הדין איננה בכך שהוא פותח את הטלוויזיה לצפייה של ילדים ובני נוער. יש הצע אינסופי של אתרי מין באינטרנט. חומרת פסק הדין היא במסר החינוכי שהוא משדר.

שאלה לי לשופטים שחתמו על פסק הדין. האם אתם הייתם מוכנים שבנותיכן ונכדותיכן תעשינה קריירה בפלייבוי?

===========================================

עוזי כהן

עוזי כהן הוא פעיל ליכוד העושה את העבודה השחורה ב" שטח" , בסניפים ובמרכז. הוא מן האנשים שעל פיהם יישק דבר בסניפים ובמרכז, ושמנהיגי המפלגה ועסקניה תלויים במוצא פיהם.

לעוזי כהן גם יש רעיונות מדיניים והוא שוטח אותם לעין כל. הוא גם רוצה לצאת עם שרון לפגישה עם הנשיא בוש כדי להעלות בפניו את תכניתו המדינית.

עוזי כהן הוא גם חביב התקשורת השמאלנית. הוא מככב בתכניות אירוח בטלוויזיה, מתראיין ביומנים, מביע דעתו על עולם ומלואו. הכתבים, העורכים, המראיינים, אוהבים להביא את עוזי כהן לאולפנים, או לראיין אותו בשטח. כי עוזי כהן משמש בידיהם אמצעי כדי לומר: תראו עד כמה מוגבלים אנשי הימין. הם עושים את זה בחצי חיוך ובקריצת עין.

עוזי כהן איננו אינשטיין. אבל הוא גם אינו טיפש, אם הגיע לאן שהגיע. הוא אינו נופל מפעילי מפלגות אחרות. גם כאלה שכבר משתזפים בתאורה של מצלמות הטלוויזיה הכנסת.

כשהציג עוזי כהן תכניתו – להקים מדינה פלשתינית בחלק המזרחי של מדינת ירדן – הוא עורר גיחוך כללי בשמאל. הנה תראו כמה אווילי הליכוד. לכן הם מזמינים אותו כאילו ברצינות לדיונים. מעמתים אותו מול גבוהי מצח עגולי משקפיים אינטלקטואליים.

אפשר היה כמובן לעשות להפך. למשל לעמת את חבר הכנסת אלי בן מנחם מול פרופסור יוסף בן שלמה. או להפגיש את פואד בן אליעזר עם פרופסור אריה אלדד.

וכשאני רואה את החיוך של השמאלנים המראיינים את עוזי כהן בא לי לומר: תראו מי מדבר. התכנית של עוזי כהן אינה פחות מעשית ואיננה יותר דמיונית מתכניות אוסלו וג"נבה.

ואם אפשר לומר משהו על התופעה הנקראת עוזי כהן הייתי אומר שעוזי כהן מייצג את הרוב הדומם שלא איבד את אינסטינקט הקיום.

=========================================

על עכברים ופסנתרים

עברנו דירה

==================================================.

ראה כל הכבוד לטלי פחימה

יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 

היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================

פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.

 

 

במלחמת השיחרור הייתי ילד קטן, אבל אני זוכר אותה כאילו התרחשה אתמול. התגוררנו אז בבית ישן בתל-אביב על גבול יפו. (לכאן עברו הוריי זמן קצר לפני כן). שלוש משפחות בדירה קטנה בת שלושה חדרים.

מבחינתנו החלה המלחמה בלילה של הכ"ט בנובמבר  1947, היום בו החליטה עצרת או"מ על הקמת המדינה. היא נפתחה במטר יריות ופיצוצים שליוו אותנו מאז כמוסיקת רקע קבועה מדי לילה. לא פעם היינו רואים מן הגבול הקרוב של יפו הערבית, את להבות האש העולות מהתפוצצויות, חרדים לאח המאייש את אחת העמדות של האצ"ל באזור. לפחות פעמיים חדרו כדורים לחלון החדר הקיצוני, פגע בקיר שמעל מיטתה של בת אחותי התינוקת.

הליכה ברחובות היתה מבצע מסוכן. ברחוב הרצל הוקמה חומת מגן לרוחב הכביש להגנה מצלפים. מי שהלך בחסות החומה היה מוגן. אך היו רבים שהתעצלו ללכת עד לחומה ועברו את הרחוב בריצה שפופה. באחד הימים נהרג לנגד עיניי מכדור צלף ילד בן גילי, בנו של מוכר עיתונים שהיה לו דוכן ברחוב הרצל פינת לוינסקי.

לא היתה פינה בעיר שהייתה בטוחה. ברחוב הירקון פינת אלנבי הוצב שלט גדול: אזרח, האויב רואה אותך, המעבר בדרך זו אסור – בפקודה. וכך בצומת אלנבי שוק התקווה וברחובות רבים אחרים. האוייב שראה אותך היה צלף שהיה מוצב דרך קבע בראש מסגד חסן בק.

לילדים זו הייתה בסך הכל תקופה של כיף. פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הגבול בין יפו לתל-אביב פלשו לבית הספר "תחכמוני" ברחוב לילינבלום בו למדתי והלימודים נפסקו. פליטים שלא מצאו מקלט בבית הספר פלשו לחדרי מדרגות בבתים של הצפון הישן של תל-אביב.

 

יהודים נמלטו מגבול יפו  והפכו לפליטים [צילום: פילדלפיה אנרוואייר]

 כשתקף אצ"ל את יפו הוצבה מרגמת שלושה אינץ' בחצר בית הספר "תחכמוני" בתל-אביב בו למדתי. אנחנו הילדים הקפנו את הלוחמים, מגישים להם קפה וסננדביצ'ים, משתדלים לעזור להם ככל יכולתנו. לעתים נתנו לנו להגיש להם את הפגזים. הם היו מנשקים את הפגז ואומרים משהו כמו "זה מתנה לערבים". אז היינו אוטמים את אוזנינו והפגז נזרק אל הלוע ונפלט בשאגה. תודות לפגזים אלה התרוקנה יפו מערבים.

זו היתה תקופת כיף כי החיים היו מלאי עניין ולא הבנו בדיוק את הסכנה האיומה שנשקפה לעצם הקיום שלנו. עסקנו ב"החלפות" של תרמילי כדורים (שלושה תרמילי צ'כי תמורת תרמיל אחד של טומיגן, או שני תרמילים של סטן). פינטזנו על הצטרפות ללוחמים, וניסינו להבין מה בדיוק הולך על ידי האזנה לחדשות. העיתונים היו מודפסים במסגרות שחורות ובהם רשימת החללים היומית שהלכה והתארכה. אי אפשר היה לנסוע לשום מקום כי כל הדרכים היו בשליטת כנופיות ערביות.

 

עמדנו בתור לקבל פחית נפט. קרח לא היה ומקררי הקרח יצאו מכלל שימוש. גם החשמל הופסק לעיתים קרובות. גיסי שרת במישלט בכפר קולה שליד ראש העין בא וסיפר סיפורי זוועה על חילול גופות הרוגים בידי העיראקים שתקפו באיזור. היו המון הפצצות, גם ביום וגם בלילה.  גם זה היה כיף – רצים למקלטים ומצטופפים. היו מקלטים בשדרות רוטשילד מתחת לאדמה ורבים הפכו את חדרי המדרגות למקלטים על ידי בניית קירות לבנים או שקי חול. זה היה פחות כיף כשבאחד הימים שהיתי בבית (ברחוב שלמה המלך) בו פגעה פצצה וכמה דיירים נהרגו. אך מה שזכור לי יותר מכל זו האמונה המוחלטת לא רק בצידקת דרכנו. איש לא פיקפק בכך. היתה  לנו אמונה מוחלטת בנצחון הצפוי.

 איך היה בתקופת ה"מאורעות"

בן משפחתי המתגורר בימים אלו  ברובע הערבי בעיר העתיקה סיפר לנו כי הם ידעו – מפי שכניהם הערבים – על ההתפרעויות הצפויות (אינתיפאדת אל אקצה)  כמה ימים לפני שהתרחשו, כאילו בתגובה על ביקור שרון בהר הבית.

זה הזכיר לי את מה שהיה בצפת ב"מאורעות". כך קראו אז לפוגרומים שערכו הערבים ביהודי ארץ ישראל בשנים 1922, 1929 , 1936-1939 גם ובין התקופות. יהודי הישוב הישן בצפת, עמו נמנתה משפחתנו מדורי דורות, היו בקשרים הדוקים עם ערביי העיר והסביבה. קשרי מסחר והיו גם קשרי ידידות אמיצים. תמיד הודיעו הידידים, כך סיפרה לי אמא, על ה"מאורעות" הצפויים. (חלק מאותם "ידידים" הפכו לרוצחים אבל זה סיפור אחר).

 ואיך הגיבו יהודי צפת? הכינו את הקרשים לחסימת הפתחים והכניסות. הכשירו את המרתף בו התחבאו.

 האם השתנה משהו מאז?

                                                        פליטים ערביים נמלטים