1.  התלבטות קול צף.

2. השינדלר של מצלמת " לייקה" (עבר לפוסט סמוך)

3. נטורי קרתא בטהרן

בשנת 1983 כתב יעקב חסדאי: " החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו" * מה השתנה מאז וכיצד הפכנו למדינה המושחתת בעולם

בעת שנכתבות שורות אלה, שלושה ימים לפני הבחירות, כבר אינני יכול להשפיע בכתיבתי על איש. אך כמי שהיה כל השנים " קול צף" סידרתי, אוכל אולי לנחם במשהו אלו מבין קוראיי שיתאכזבו מתוצאות הבחירות.

אין כמעט מפלגה יהודית ציונית שלא הצבעתי לה. כשהייתי נער והאמנתי עדיין בבגין הצבעתי "חרות" , שנשאה את נס "שלמות המולדת" . כשבגרתי הצבעתי לרפ"י של בן גוריון. קיוויתי שהוא יעצור את הסחף של השחיתות שהחלה לפשות אז במדינה. נתתי קולי גם   לש"ס, כשעוד הייתה מפלגה תמימה. הייתי אחד מבין 7591 המצביעים שנתנו קולם ל"רשימה למען ארץ ישראל" , שבראשה עמד ד" ר ישראל אלדד (שייב), אביו של ח"כ פרופסור אריה אלדד. הצבעתי פעם ביבי ואפילו רבין. והיו לי עוד כמה הצבעות שאני בוש להודות בהן.

אך יש הצבעה אחת שאני גאה להכריז עליה היום. זו ההצבעה לרשימתו של יעקב חסדאי בבחירות 88.

בעל עיטור העוז

הייתי אחד מכ-5000 בוחרים שהטילו לקלפי את הפתק של תנועת " לאור" (לב אחד ורוח חדשה). חסדאי, כיום ד" ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך דין, שרת שנים רבות בצה" ל – פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים. נפצע פעמיים. פעם במלחמת ששת הימים, בה זכה לעיטור העוז ובשנית ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, כשחייל מצרי שנפל בשבי פתח עליו באש. בוועדת אגרנט שרת כחוקר מטעם הוועדה וסיפר לי אז כי תחושתו היא כמי שעולה על ספינה שכל דריכה על סיפונה מגלה לו את ריקבונה. לאחר המלחמה הרבה לפרסם מאמרים ולהופיע בהרצאות בהן מתח ביקורת על צה"ל ועל החברה הישראלית שלא הפיקה את הלקחים מן המלחמה. הוא סיים את שירותו ב-1976. הביקורת שמתח לא מצאה חן בעיני הפיקוד הבכיר ובמיוחד בעיני הרמטכ"ל, מוטה גור.

" לאור" לא הגיעה אפילו למחצית אחוז החסימה. אין פלא בכך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. והאמצעים של התנועה היו מזעריים. (חסדאי סיפר לי השבוע כי כל מה שהשקיעו הוא וחבריו באותן בחירות היה סכום של 20 אלף שקל).

" מליצות וסיסמאות"

בכל הגלריה הפוליטית המוצגת היום, קשה למצוא פוליטיקאי אחד שמעיז לומר לחברה הישראלית את האמת. זו האמת אשר צפה חסדאי לפני שלושים שנה ויותר. לומר: שהבעיה העיקרית שלנו היא בעיית הריקבון הפנימי שהיא הסכנה הקיומית המאיימת עלינו, יותר מכל סכנה חיצונית.

הנה קטע שכתב בספרו " בעט ברזל" , שפורסם בשנת 1983:

" הביטו אל עצמכם. קבוצה של כמה מאות אנשים היושבים בכל המשרות הבכירות, מציגים את עצמם כטובי המדינה, ונושאי הערכים ותקוות העם. קבוצות מתוכם נפגשות מדי פעם בכפר המכביה, בקיסריה, או באפעל. ומארגנות להם גיבור חדש או קואליציה חדשה. ואם מצטרפים לעניין גם מיליונר וחברת פרסום – נתבשר העם על "תנופה לאומית" ו"דרך חדשה". הרבה מליצות, הרבה סיסמאות, מעט רעיונות ומעט תשובות, לא מעשים של דוגמא אישית, אפילו לא חברות אמיתית. רק זאת, הצביעו בעדנו כי אנחנו יפים וטובים" . וכיצד אתם פונים אל העם? הביטו אל הסיסמא "יחד להציל את המדינה". החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. וממול "מסמך ההישגים של הממשלה". ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו"

הדברים הללו יכולים היו להיכתב היום על כל אחת מן המפלגות הגדולות המתחרות על קולו של הבוחר. הם היו נכונים לפני 20 שנה ונכונים היום כשהמצב גרוע פי כמה.

" כזב, שקר, שוחד"

לכולם כבר נמאס לשמוע על השחיתות. ויש המתנחמים בכך שהשחיתות היא תופעה אנושית שהייתה מאז ומעולם והיא קיימת בכל המדינות. כבר בירושלמי אנחנו מוצאים את המימרא: " רשות שלמטה שיש בה כזב ושקר וגניבת דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" (סנהדרין פרק ו).

מעשי שחיתות – במשמעות של ניצול מעמדו של נבחר או עובד ציבור להשגת טובת הנאה אישית – היו כאן מאז קום המדינה. כבר ב-1953 התריע מבקר המדינה על מעשי שחיתות וכתב: " קיים אצלנו גורם המסכן בחומרה את הגשמתו של טוהר המידות" . מאז זרמו נהרות של כסף וטובות הנאה למיניהם מן הקופה הציבורית לכיסיהם של נבחרים ועובדי ציבור. ביניהם: שרים, סגני שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלי תאגידים ממלכתיים, מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי מוסדות ציבור. יש שנתפסו ונשלחו לכלא. רבים נתפסו ויצאו זכאים ורבים אחרים לא נתפסו, איש אינו יודע את מספרם.

חצר ביזנטינית

מה שקרה מאז עלייתו של שרון לשלטון היה שינוי מהפכני בממדי השחיתות. כל עוד נעשו מעשי השחיתות בסתר. כל עוד התביישו בכך גרמה השחיתות נזק לקופה הציבורית.

השיטות שהנהיג שרון מאז עלייתו לשלטון הפכו את השחיתות לנורמה מקובלת. השחיתות הפכה מתופעה הגורמת נזקים לקופה הציבורית לאיום אסטרטגי קיומי. והגרוע מכל: הציבור כבר איננו מתעניין בה, כאילו מדובר בפגעי מזג האוויר. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים נתברר כי השחיתות איננה מפריעה לבוחר הישראלי.

תמונה מדהימה של החצר הביזנטינית שהקים שרון נתנו העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר בגיליון השבת האחרונה של ידיעות אחרונות. הם דובבו את מעגל הסייענים של שרון בדרגים השונים. מן התאור מצטיירת מערכת מפלצתית שבידיה הופקד גורל המדינה.

בחצר הזו תוכנן חורבן גוש קטיף. הואיל ויש להניח שגם כיום לא מוכנים עוזרי שרון לשעבר לגלות הכל, אין אזכור לשאלה עד כמה הושפעה ההחלטה מן האיום להגשת כתב אישום נגד שרון.

משפט אחד בכתבה חושף הכל. איש הסתרים דובי וייסגלס הציג לשרון את תכנית ההתנתקות בסתיו 2003. תגובתו של שרון הייתה שלילית. כעבור שבוע אמר שרון לוייסגלס שיציג את התכנית בפני הבן גלעד, האיש שקיבל מיליונים מדודו אפל בתמורה לשיטוט באינטרנט.

" כאשר גלעד פגש את וייסגלס" – כותבים ברנע ושיפר –    היתה לו רק משאלה אחת: "תסביר לי למה זה טוב לאבא". וייסגלס הסביר: הוא ייכנס להיסטוריה כמו בן גוריון  וגלעד השתכנע" .

שני כתבי ידיעות אחרונות לא ידעו לספר מה עוד אמר וייסגלס.  אולי אמר לגלעד שטיוטת כתב האישום נגד שרון כבר נמצאת במגרה של עדנה ארבל?

ואם לחזור למבוכתו של " הקול הצף" אומר לך בוחר יקר דבר אחד. שאל עצמך אם לאחר שלושים שנה (ובימינו לאחר שלושים חודש או אפילו שלושים יום) תהא גאה או תתבייש בעד מי הצבעת.

================================

2. השינדלר של מצלמת " לייקה"

עבר לפוסט סמוך

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

====================================

3. נטורי קרתא בטהרן

קל מאד לגנות את נטורי קרתא, שביקרו באחרונה בטהרן, ולחזור ולכנות אותם בוגדים ועוכרי ישראל. מדובר בקבוצה של יהודים, המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל בכל מקום בעולם, ואינה מחמיצה אף הזדמנות להשמיץ את המדינה ואת הציונות. זוהי אולי הקבוצה המנודה ביותר בעם היהודי. לא רק יהודים ציונים מגנים אותה. גם חוגים אנטי ציוניים במוצהר בקרב היהדות החרדית, כמו חסידי סאטמר, מסתייגים ממעשיה. כשנטורי קרתא הופיעו ליד בית החולים בצרפת בו אושפז ערפאת, והתפללו לשלומו של הרוצח הפלשתיני פירסמו חסידי סאטמר בארצות הברית גילוי דעת חריף נגד המעשה.

למרות מעלליהם יש לי כמה מילים חיוביות לומר עליהם. ראשית לא מדובר בחבורת מטורפים אלא בקבוצה שיש לה תיאולוגיה מגובשת. חסידי סאטמר מסתייגים ממעשיהם אך מחזיקים באותה תיאולוגיה.

אין לחשוד בפרופסור רבקה ש"ץ ז"ל באהדה יתרה לאידיאולוגיה של הקבוצה הזו. אך היא מיטיבה להסבירה במאמרה " עימות הספרות החרדית עם הציונות" . (נמצא בספר " הרעיון המשיחי מאז גרוש ספרד" . הספר הופיע בשנת תשס"  בהוצאת מאגנס. ניתן להשיגו ב-25 ₪ במכירה מוזלת הנערכת בבית ציוני אמריקה התל אביב).

האידאולוגיה הסאטמרית מבוססת על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות. נאמר שם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא לעלות בחומה (דהיינו לעלות לארץ במאורגן) לא למרוד בגויים ובמקביל השביע את הגויים שלא יפגעו בישראל.

לפי פרופסור ש" ץ מפרש הרבי מסאטמר את הדברים הללו כהלכה וכגזרה המחייבת את ישראל להיות בגולה ורק כל עוד הם בגולה תעמוד לישראל התחייבותו של הקדוש ברוך הוא. ולדבריו " ישיבת ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת את תושבי ארץ ישראל" .

מעשיהם של נטורי קרתא מעוררים שאט נפש. אך חייבים להודות שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, המערער לגמרי על האידיאולוגיה הציונית.

מאידך, אי אפשר שלא לומר שיש גרועים מהם בתוכנו. כוונתי לכל המוציאים את דיבת הארץ בכל האוניברסיטאות בעולם. המצלמים התנחלויות ומלשינים לאירופים ולאמריקנים. המוסרים שמותיהם של קציני צהל ששפכו דמם להגנתנו, כדי שייעצרו ברגע שיגיעו לאירופה. מדובר באנשים היושבים על משכורות מכובדות באוניברסיטאות, מקבלים תקציבי מחקר ושבתון בחוץ לארץ, מילגות ופרסים ספרותיים. נהנים ממנעמי הארץ וכורתים את הענף עליו יושבים כולנו. נטורי קרתא, גם הגרועים שבהם, לפחות שלמים עם דרכם. אינם מכירים במדינה ואינם נהנים ממנעמיה והיושב במרומים יעשה חשבונו וחשבוננו עמם.

מאמר מרבזי בנושא ראה

מי המטורפים המתחבקים עם אחמדיניג'אד

http://www.zeevgalili.com/?p=3520

סיפור המבוסס על אחד ממדרשי החורבן פורסם ב-1948 בעיתון " ההד" של הציונות הדתית כקינה על נפילת הל"ה * הסיפור הועתק לביטאון "הנוער העובד" בלי ציון המקור * אכן היו נערי גבעות  גם בתש"ח

 

בשבוע שעבר פרסמתי כאן   סיפור שהכתרתי בכותרת " נוער הגבעות 1948" . הסיפור, המתאר בלשון תנ"כית את זיקתנו לחברון ולארץ ישראל, פורסם ב"במעלה" , בטאון "הנוער העובד" . הבאתי סיפור זה להוכחת טענתי על זיקתו של מה שהיה פעם השמאל הציוני לארץ ישראל.

                                    יעל אריאלי

הסיפור הזה נראה מוכר לקוראת יעל אריאלי, אם לארבעה ילדים מדולב. אריאלי היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה בר אילן. נושא הדוקטורט שלה הוא "ייצוגים ספרותיים של חברון בספרות העברית" .

במהלך עבודתה גילתה אריאלי את הסיפור " זעקת האבות", שהתפרסם בכתב העת "ההד" בראשית שנת 1947, בסמוך לנפילת הל"ה. [" ההד" הוא כתב עת של הציונות הדתית שראה אור  בירושלים בשנים תר"פ – תשי"ג].

הסיפור מתאר בלשון מקראית את המתרחש במערת המכפלה, לאחר נפילת הל"ה בדרך לגוש עציון, כשזעקת הנרצחים מגיעה לשערי מערת המכפלה.   גרעין הסיפור לקוח ממדרש איכה רבה (פתיחתא כד). נאמר שם שכאשר ראה הקב"ה בחורבן הבית ובגלות העם היה בוכה ומקונן על האסון הגדול. הוא ביקש מירמיהו, נביא החורבן, שילך ויקרא לאברהם ליצחק ליעקב ולמשה מקבריהם כיוון ’שהם יודעים לבכות’. המדרש מביא את דברי האבות המבקשים ללמד זכות על עם ישראל אולם אף אחד מהם לא מצליח לשנות את הגזירה.

רחל אמנו, קפצה ואמרה לפני הקב"ה: כשם שאני  מחלתי לאחותי, כך אני מבקשת שיהא הקב"ה רחמן ולא יהיה קנאי לעבודה הזרה שחטאו בה ישראל. והמדרש מסיים: " מייד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן" .

על הגרעין הזה בנה מחבר הסיפור ד. כהן ב"ההד" את הקינה על נפילת הל"ה, כשהוא נאמן למקור במדרש רבא ומשלב את סיפור לחימת הגבורה של הבחורים שנפלו בדרכם להצלת הגוש.

נראה שעורכי "במעלה" , החליט שקינה זו ראויה לפרסום בביטאון "הנוער העובד" . אך הוא טרח להתאים אותו לרוח קוראיו. הוא השמיט מן הסיפור משפטים בעלי אופי דתי. כמו למשל  בתיאור אנשי גוש עציון כ"אנשי עבודה ושלום הולכים בדרך אלוהים ושומרים את תורתו ומצוותיו" . העורך ב"במעלה" גם קיצר חלק מן הסיפור המקורי המתאר את זעקת האמהות ובראשן רחל אמנו.

אך בסך הכל שמר הסיפור המקוצר על רוח המקור  והעתיק ממנו חלקים שלמים מילה במילה. אכן היו נערי גבעות ב-1948.

כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור

ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.

מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור, שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.

בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה  היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגרסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.

הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי  קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.  שירו של חיים גורי " הנה מוטלות גופותינו" נכתב בעקבות נפילת הל"ה.

ראה הנה מוטלות גופותינו

 

 

 

 "הדימויים  של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה  של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי

באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.

קסמו של ספר

קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.

במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .

ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .

עידן התמימות

נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.

זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.

מגע צמר פלדה

במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.

תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.

תחושת דחיה

אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.

הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .

ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.

הסיפור האמיתי

אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.

הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).

כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"

על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.

התישבות היהודים

הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.

13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.

אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:

אל החולה נעפילה

את ביצותיה נייבש

אנו עלינו הגלילה

את החולה קום ורש

כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.

כשלון הייבוש

מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.

עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.

בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.

הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.

תביעה לזכויות יוצרים

האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע"  בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.

הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.

 

=================================================================

2. קנה שאיננו סוף

בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .

עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.

אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.

לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:

" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .

===========================================================

3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עברנו לאתר הבא

ראה גם הרצל לא בא מבית מתבולל

http://www.zeevgalili.com/?p=328

חני זיו, בת להורים ניצולי שואה, שכלה את אחיה ואת ארוסה במלחמת יום הכיפורים * כתבה את הספר " שרב" , שסיפר את סיפור המלחמה, מנקודת מבטן של האחיות והרעיות * " מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון" * על ספרה החדש " הרצל עכשיו" היא אומרת: גיליתי בו את ישראל שאני מחפשת

שער הספר הרצל עכשיו

השנה ציינה מדינת ישראל לראשונה את " יום הרצל" , על פי חוק שחקקה הכנסת אשתקד. אך דומה כי החוק לא שינה את המציאות. לגבי רוב אזרחי ישראל בנימין זאב הרצל הוא רק שם של רחובות, שברוב הערים כבר אינם רחובות מרכזיים.

במאמץ לשנות מציאות זו נטלה על עצמה אישה קטנה, חני זיו, לספר את סיפורו של חוזה המדינה. בימים אלה הוציאה לאור (יחד עם ההיסטוריון יואב גלבר) את הספר " הרצל עכשיו" .

חני זיו (צילום: זאב גלילי)

" חוויה מתקנת"

חני זיו, 53, שכלה במלחמת יום הכיפורים את אחיה, רב סרן אליעזר כספי בעל עיטור העוז, ואת ארוסה, סרן שרגא איבלר. על אותה מלחמה ועל השכול כתבה את הספר " שרב" , שיצא בשלוש מהדורות ונמכר באלפי עותקים. מאז כתבה עוד ספרים שעניינם ארץ ישראל ומלחמות ישראל.

חני זיו: " כתבתי את הספר בעצם בשביל עצמי, כחוויה מתקנת. הורי הם ניצולי שואה, אחי וארוסי הם חללי מלחמת יום הכיפורים. מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון – האחד לזכר קורבנות השואה, שהתאפשרה מפני שלעם היהודי לא הייתה מדינה. האחר ליום הזיכרון לחללי צה" ל, שנפלו כדי שליהודים תהיה מדינה. את המועדים הללו חותם השנה לראשונה יום הרצל – שצפה את השואה המצפה ליהודי אירופה" .

אהבה ליהודים

" היה אדם אחד ויחיד ששמעתי אותו מדבר דברים הכי קרובים לדברים שאמר הרצל. זה היה אחי. הוא נולד ב-1944 בסיביר, לשם נמלטו הורי מהיטלר. אחרי המלחמה הם חזרו לפולין. אחי היה בן 14 כשעלו לארץ והוא חווה את האנטישמיות הפולנית שלאחר המלחמה. לאחר שנים, כשנסע לפולין כקצין צה" ל, קיבלנו ממנו גלויה בה הוא כותב: כולם אנטישמים כמו שהיו. זכיתי לחיות במחיצתו של אדם שאהב את המדינה אהבה עצומה. אי אפשר לחיות עם אדם כזה בלי לחשוב על הרצל.

" הרצל נתן לי את האהבה ליהודים באשר הם. הוא חוזר ומדגיש שלא יעזור לנו, כולנו יהודים, גם אם אנחנו לא רוצים. העיסוק בהרצל הביא אותי להזדהות עם הבדידות שלו, עם הכאב שלו עם העוצמה שלו. הזדהיתי עם הערכים שהוא מדבר עליהם, עם התעוב כלפי פוליטיקאים שעושים כסף מעסקנותם. באמצעותו גילית את ישראל שאני אוהבת, את ישראל כפי שאנחנו רוצים שתהיה" .

מדינת מופת

" הרצל הוא המנהיג היחיד שקם לעם היהודי במאה השנים האחרונות ואמר: יש לי תכנית, איך לקומם עם, איך להקים מדינת מופת. הספר עכשווי מאד. יש בו כל הסוגיות המעסיקות אותנו היום : משטר מדיני (נשיאות) ומשטר חברתי (סעד ורווחה באמצעות עבודה); הפרטה של משאבים לאומיים (שהוא מתנגד להם); משאלי עם (נגד), עובדים זרים ועוד.

" קיבלתי שתי מחמאות על הספר שהן הכי חשובות לי. שני בניי (בני 20 ו-27) קראו אותו. בזה כבר השגתי את שלי"

שינאה ובערות

" הבערות מסבירה לדעתי את גילויי השנאה כלפי הרצל ששומעים מחוגים מסוימים (כמו המחזיר בתשובה אמנון יצחק). אך הבערות ואי הידיעה אינם דווקא בקרב חוגי מתנגדים או פשוטי עם. אפילו מדינאי בכיר כשמעון פרס מעיד על עצמו בספרו שכל השנים זכר שהוא לא יודע דבר על הרצל, ורק ב-1999 התפנה להכיר אותו" .

המלחמה הפרטית במשרד הביטחון

מזה שבע שנים מנהלת חני זיו מלחמה פרטית במשרד הביטחון סביב הספר " בני קשת" על מלחמות ישראל. הספר חובר לפי הזמנת ההוצאה לאור של משרד הביטחון. לצורך כתיבת הספר ראיינה לוחמים, שקדה על ארכיונים ותחקירי קרב. בחלק מן התקופה נסתייעה בייעוץ של ההיסטוריון יואב גלבר.

בשנה החמישים למדינת ישראל החליט צה" ל לתת ספר כשי הרמטכ" ל לחיילים. ועדה מיוחדת בחרה בספרה של חני זיו מתוך כמה הצעות. מסיבות לא ברורות החליט שר הביטחון דאז, איציק מרדכי, לבטל את החוזה שכבר נחתם עמה.

 חני זיו פנתה לערכאות ובית המשפט אילץ את משרד הביטחון להדפיס את הספר. הספר הודפס בהדפסת רוטציה ועל נייר עיתון – כ-200 אלף ספרים. לפי החוזה אמורה הייתה לקבל מיליון שקל תמלוגים. אך משרד הביטחון קבע כי אמנם זה מה שמגיע לה על פי החוזה אבל מבחינה ציבורית לא נראה שצריך לשלם. בסיבוב משפטי נוסף הכריע בית המשפט לשלם לה 1.2 מיליון ₪. ערעור לבית המשפט העליון החזיר את הנושא לבוררות והפרשה לא נסתיימה.

על הרצל ראה גם "הרצל לא בא מבית מתבולל"http://www.zeevgalili.com/?p=328

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד"ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלסטינים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול קביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב פרסומים אין קץ.

אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או " מדעי" ) תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

עובדה. ד" ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר.

ואילו פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר : " המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא " האידיאולוגיה הציונית" , יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

• בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
• השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
• אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
• כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
• מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
• ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.

ועל הרצאות כאלה מקבל ד" ר פפה משכורת מן המיסים שאנחנו משלמים.

אך אנו עוסקים בקריירה אקדמית ופרשת טנטורה היא דוגמא טובה לכך.

הטבח שלא היה בטנטורה

הפרשה החלה בשנת 2001. השמחה שרתה אז במעונם של ההיסטוריונים החדשים.  תדי כץ, תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון  באוניברסיטת חיפה, כתב עבודת גמר שבה נעץ עוד מסמר בארון טוהר הנשק של הציונות. הוא גילה טבח שביצעו כביכול חיילי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני בתושבי טנטורה, במהלך מלחמת השחרור. בעבודה נכתב כי לאחר שנכבש הכפר (שלחוף הים, בין נתניה לחיפה) טבחו חיילי היחידה 150 עד 200  אזרחים לא חמושים מתושבי הכפר. העבודה התבססה ,לדברי מחברה, על עדויות מוקלטות של תושבי הכפר לשעבר ושל לוחמי אלכסנדרוני. היא נבדקה על ידי המנחים והסטודנט המצטיין  קיבל ציון 97.

ותיקי החטיבה שראו עצמם נפגעים מן הפרסום החליטו להגיש תביעת דיבה על סך 1.1 מיליון ש"ח נגד מחבר העבודה ונגד אוניברסיטת חיפה.  בתביעה, שהוגשה באפריל 2002,  באמצעות עורך דין גיורא ארדניסט, נאמר כי  המחבר הוציא את דיבת התובעים רעה וכי הוא ציטט  את העדויות של תושבי הכפר בצורה מגמתית ושיקרית כדי לחזק את התאוריה של הטבח. עוד נאמר בתביעה כי החוקר לא טרח לבקש את תגובתם של  קצין המבצעים ומפקד גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפיקדו על הכיבוש.

במהלך הדיון בבית המשפט, הושמעו ההקלטות עליהן התבסס מחקרו של טדי כץ.  לטענת פרקליט התובעים  הציטוטים שמביא תדי כץ בעבודתו אינם  תואמים את אלה שבקלטות.

בעקבות הגשת התביעה הגיעו פרקליטי הצדדים להחלטת פשרה בה נאמר כי טדי כץ יפרסם על פני חצי עמוד  בשני עיתונים יומיים את ההודעה הבאה:

"לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים , ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה  שבוצע בטנטורה  הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר על ידי לוחמי אלכסנדרוני, או על ידי כוח אחר מהיישוב העברי. הדברים שנכתבו על ידי הובנו כנראה שלא כראוי, שכן לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה. הנני מאמין לאנשי חטיבת אלכסנדרוני, אשר הכחישו דבר הטבח מכל וכל. אני מביע את התנצלותי בפני כל לוחמי החטיבה ובני משפחותיהם".

עוד בטרם קיבל הסכם הפשרה אישור של בית המשפט ביקש כץ לחזור בו. הוא טען כי חתם על הסכם הפשרה ברגע של חולשת הדעת,  כשהיה נתון ללחץ בני משפחתו לסיים את ההדיינות המשפטית הפוגעת בבריאותו.

שופטת בית המשפט המחוזי דרורה פלפל  דחתה את בקשתו של כץ והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.

טנטורה בעיניהם של הפלסטינים

עד פרשת תדי כץ לא ידעו הפלסטינים  שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם החלו לעשות בה שימוש תעמולתי  רב.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה בעקבות התפוצצוץ פרשת טדי כץ לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח כביכול ועל החיים בכפר.

 

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: " אני פלסטיני המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלסטיני. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ" שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

 

 

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

איך גילו הערבים את " טבח טנטורה"

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלסטיני למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

עתה קיבלתי ביסוס אקדמי למסקנה זו מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו מימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו'. החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

עלילות אלכסנדרוני

חטיבת אלכסנדרוני היתה אחת מחמש החטיבות שהוקמו בתחילת מלחמת העצמאות. שמה ניתן לה על שם נחל אלכסנדר שבתחום פעולתה.  תחום הפעולה של החטיבה  היה  במרחב התיכון, מרמת-גן  עד זכרון יעקב. החטיבה נטלה חלק בשורה של קרבות עקובים מדם והשתתפה בכמה מן המבצעים הגדולים של צה"ל במלחמת השחרור: מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים; קרבות משמר העמק; קרבות לטרון (בהם סבלה היחידה אבדות כבדות); כיבוש ראש העין והשתלטות על מקורות המים שסיפקו מים לירושלים ועוד.

ביום בו כבשה היחידה את טנטורה הגיע כוח עיראקי לשכם, פתח בהתקפה לעבר מישור החוף, במטרה לבתר את המדינה. חיילי אלכסנדרוני יצאו לקראת העיראקים והצליחו להדוף אותם.

ההיסטוריונים החדשים

כאן מן הראוי לחזור ולהזכיר את הספר  "פיברוק ההיסטוריה הישראלית", פרי עטו של אפרים קארש, שהופיע גם בתרגום עברי.

קארש הוא פרופסור וראש התוכנית ללימודים ים תיכוניים בקינג'ס קולג' שבאוניברסיטת לונדון וכן שימש חוקר במרכז למחקרים  אסטרטגיים בלונדון. הוא חיבר שמונה ספרים וכמאה מחקרים אקדמיים העוסקים בנושאי המזרח התיכון.

קארש בדק אחד לאחד את התיעוד המובא בספרו של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים הערביים. על הספר כותב קארש:  "לתדהמתי גיליתי  שאין – ולו מסמך בודד – בסוגיה זו, שצוטט על ידי מוריס מבלי שנעשה בו 'שכתוב יוצר' כזה  או אחר, המעוות לחלוטין את כוונתו המקורית"?

ולא רק בני מוריס. "לאחר בדיקת התיעוד בו השתמשו הבולטים שב'היסטוריונים החדשים', כמו גם בדיקת אותם המקורות  שהסתירו במכוון מקוראיהם, התברר לי מעל לכל ספק שמוריס אינו חריג, אלא חלק בלתי נפרד מקבוצה לא קטנה של אקדמאים,

השקועים במלאכת שיכתוב ההיסטוריה הישראלית על פי דפוס שהוא פרי רוחם, ושכל קשר בינו לבין המציאות ההיסטורית מקרי בהחלט".

קראש מדגיש שלא מדובר כאן בחילוקי דעות פרשניים לגבי מסמך זה או אחר. אף לא בקריאה שונה של תיעוד המושפעת מרוח הזמן והמקום. "המדובר הוא בסילוף מודע של תיעוד היסטורי, במטרה ליצור תמונה שקרית של מציאות היסטורית מסוימת".

===========================================

ראהגירסה נוספת: כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

====================================================

כיצד העלימה העיתונות הנריטית את השואה

מאמר זה והבאים אחריו הועברו לפוסט הסמוך (ראה חץ למעלה)

הסדרה המצוינת על תולדות הסאטירה של מודי בראון מתעדת גם את תולדות המדינה * סיפורה של ישראל, המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה * מ" המטאטא" ועד " מלכת האמבטיה" * והאם דן אלמגור היה מקור ההשראה לגוש אמונים

ייאמר מייד: סדרת " במדינת היהודים" של מודי בראון, המשודרת מזה כמה חודשים בערוץ הראשון, היא אחת מתכניות התעודה הטובות ביותר שהפיקה הטלוויזיה. הסדרה, המתעדת את הסאטירה הישראלית מראשיתה ועד ימינו, עשויה מצוין. אין פלא שהיא זוכה לרייטנינג גבוה, על רקע הצחיחות המוחלטת של הערוץ הראשון וההידרדרות לתת רמה של יתר הערוצים.

יש בסדרה הזו כל מה שאפשר לצפות מסדרה תיעודית טובה: תחקיר יסודי, איסוף קטעי ארכיון נדירים, תסריט מצוין, חיתוך מצויין, שילוב נבון של שחקנים המשחזרים אירועי בידור מן העבר והגשה נהדרת של מודי בראון.

 

הסדרה מתחילה מבראשית, מן התקופה של טרום מדינה. המדינה הייתה בדרך אבל הסאטירה צעדה לפני המחנה. לצופים של 2003 צריך להסביר מה מצחיק בהצגות של " הקומקום" ו" המטאטא" . אך מתוך קטעי ההומור המיושן בלטו קווים של תרבות גבוהה (הסופר אביגדור המאירי הוא שכתב את הטקסטים ל" המטאטא" ) ובלטה גם האהבה לארץ והנאמנות לרעיון הציוני, שאפיינו את התקופה. כזה גם היה הפרק על התיאטרון היידי, שבמרכזו דמותם המדהימה של דז"יגאן ושומאכר. שני קומיקאים בעלי שעור קומה שהצחיקו דור שלם של דוברי יידיש. אבל הם גם נאלצו להיאבק נגד החוק הלא ייאמן, שאסר הצגות יידיש במדינת ישראל.

ככל שהסדרה התקרבה לתקופתנו כן היה צריך להסביר פחות את ההומור. הפרק שהוקדש לאפרים קישון ודן בן אמוץ – שני עולים, האחד המציא עברית חדשה והשני המציא את הצבריות – הוא ממש יצירת מופת. גם בפרק זה עדיין מילאו ההומור והסאטירה את תפקידם הלאומי: להצחיק, לבקר אבל באהבה. באותה תקופה דן בן אמוץ עדיין לא התהלך יחף, עדיין לא היה לבוש כפייה ולא היה עטוף בצעיף בצבעי אש" ף.

הפרק על הגששים הוא אולי השיא של הסדרה. אין ספק שהלהקה הזו היא היצירה הישראלית האוטנטית ביותר. יצירה משותפת של שייקה אופיר, יוסי בנאי וניסים אלוני ובראש כולם פשנל, המפיק האגדי. המערכונים קלעו בול לקונסנזוס הישראלי. הם ביקרו וצחקו אבל מעולם לא ערערו על אמיתות היסוד של חיינו. וכאשר פעם, באיזו תאונת עבודה, השתתפו במסע הבחירות של מפלגת העבודה מיהרו לתקן את הדבר במערכון בו הסבירו כי הם אמנם אנשי מערך אבל מצביעים רק ליכוד. המערכונים של הגששים מצחיקים עד היום גם למי ששמע אותם מאה פעמים. אולי מפני שהבידור השתנה אבל לא הקונסנזוס.

הסדרה מתעדת את הסאטירה הישראלית, אבל ככזו היא בעצם מתעדת את מה שקרה לעם הזה בשנות המדינה. הבידור והסאטירה משקפים אולי יותר מכל תחום אחר את התהליך שעברה החברה הישראלית. מאמונה תמימה, מהסכמה לאומית רחבה בצדקת הדרך, מחיי צנע והסתפקות במועט – לנהנתנות, לאובדן דרך ולאובדן ערכים, לקרע עמוק.

שנות השישים התאפיינו בהתפרצות מופעי בידור שמילאו אולמות. יוצאי להקות צבאיות המשיכו דרכם לבמה האזרחית ומילאו קופות וכמוהם מגוון מופעי בידור מקומיים ומיובאים. מודי בראון לא יכול היה לעמוד בפיתוי של אופנת זמננו לייחס את כל צרותינו למלחמת ששת הימים, לגנרלים, ל" שיכרון האימפריאליזם הישראלי" שהוביל למלחמת יום הכיפורים להתנחלויות וכו" וכו".

דוגמא לכך הוא הקטע על " איש חסיד היה" , פרי עטו של דן אלמגור ובהפקתו של יעקב אגמון. מדובר בהצגה שזכתה להצלחה רבה. היא התחזתה לאוסף סיפורי חסידים אבל לטעמי הייתה קיטש זייפני, חיקוי של הצגת פרינג" אמריקנית על חיי הכושים.

גם הסיפור על הצגה תמימה ובלתי חשובה זו נוצל לניגוח " המתנחלים" . וכך אומר דן אלמגור בראיון עמו: " בחוגי גוש אמונים, בעיתון "נקודה" שלהם, חגי סגל, מנאשמי המחתרת היהודית כתב מאמר גדול הפותח במילים "דן אלמגור הוא בעצם מאבות גוש אמונים. ההצגה הזו סללה לנו את הדרך לחברון כי את השירים האלה שרנו והנוער החילוני התחיל לדבר אתנו" .

ויעקב אגמון מוסיף: " אם אני הייתי יודע שזה ייתן תמריץ לגוש אמונים לא הייתי מעלה את ההצגה" .

שאלתי את חגי סגל על העניין והוא השיב לי: אני אהבתי מאד את ההצגה הזו אותה ראיתי כנער צעיר מאד. לפני שש שנים, במוסף לכבוד יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל, הוזמנו כמה כותבים לכתוב כל אחד על " שיר כלבבו" .

אני כתבתי על השיר אי די די די די די די מהמחזמר "איש חסיד היה". כותרת המאמר הייתה " הסיסמא הסודית של גוש אמונים" .

כתבתי בהומור, שהפזמון היה אות פתיחה מוסיקלי של כניסתו של דור הכיפות הסרוגות לזירת ההתרחשויות הישראלית. כתבתי שהעובדה שלשיר הזה לא היו מילים עלתה בקנה אחד עם הסודיות שאפפה את הגוש במהלך מבצעיו הראשונים בשומרון. עוד ציינתי שהשיר זומזם בסניפי בני עקיבא, כור מחצבתו של גוש אמונים, שבהם לא הייתה הקפדה על הפרדה בין המינים, כמו שבמחזמר הזה שבו היו שחקנים ושחקניות.

ועוד כתבתי כי בסופו של דבר בסבסטיה לא שרו את אי די די די

אלא את "עוצו עצה ותופר" הישן והפרובוקטיבי. אבל אני זוכר כמו היום שהוא התנגן אז ברקע ההתרחשויות.

המשך סיפורה של הסאטירה הוא סיפורה של החברה הישראלית המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה. חנוך לוין מנסה להעלות את " מלכת האמבטיה" בקאמרי, אך הקהל מוריד בכוח את ההצגה. אבל החנוך לוניזים מחלחל אל רקמות החברה הישראלית. באוניברסיטה העברית בירושלים מתגבשת קבוצה של כותבים הכוללת את חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון וב. מיכאל. הם ממשיכים את הקו הלויני, תחילה בבטאון הסטודנטים אחר כך בביטאונים אחרים, מגיעים ל" העולם הזה" מעלים הצגות קברט והופכים לצוות הכותבים של " ניקוי ראש" . מכאן ואילך סיפורה של הסאטירה, הוא סיפורה של הפתולוגיה הרוחנית של החברה הישראלית.