ידידי איתן הבר הוא ללא ספק הפרשן המוסמך ביותר של "מורשת רבין". הוא היה ממקורבי רבין וגם האיש שניסח את עמדותיו בנאומים מרשימים.

באחרונה פרסם הבר ב"ידיעות אחרונות" מאמר על תורת הבטחון של רבין.

על פי הבר ראה רבין את מלחמות ישראל כמלחמה אחת ממושכת שראשיתה בנפילת תל-חי ועד לאינתיפדה.

על סמך הנחה זו, עמדת רבין היתה שישראל צריכה תמיד להיות מוכנה למלחמה. במהלך שרותו הצבאי קיים הלכה למעשה את משנתו זו, תוך הקפדה על פרטי הפרטים. הוא האיש שעקר מצה"ל את הפרטצ'יות הישראלית של "יהיה בסדר".

עקרון נוסף של רבין היה שאם כבר נגזרה עלינו מלחמה יש לעשות הכל כדי שתהיה מהירה, קצרה ותביס את האויב תבוסה מוחצת.

אך משנת רבין, על פי הבר, כללה עקרון נוסף שמן הראוי להטיל ספק בתקפותו. רבין טען שהאינטרס הישראלי העליון הוא לדחות ככל האפשר את המלחמה הבאה.

חלק זה של משנת רבין אומץ על ידי ממשלות ברק ושרון בשש השנים הגורליות שלפני מלחמת לבנון השניה, שבהן המתינו בישראל להחלדת ארסנל הקטיושות של החיזבאללה. והואיל ומנהיגים אלה לא קיימו את החלקים האחרים של משנת רבין קיבלנו את מלחמת לבנון השניה.

העקרון שיש לדחות כל מלחמה יהיה אשר יהיה לא עמד במבחן המציאות ההיסטורית. שתי המלחמות שבהן תקפנו ראשונה – מלחמת קדש ומלחמת ששת הימים – נצחנו נצחון מוחץ. ביום הריפורים חיכתה גולדה עד לשניה האחרונה.

בשש השנים האחרונות נקטו ברק ושרון כבמשנת רבין שיש לדחות ככל האפשר את המלחמה, אך לא קיימו את יתר חלקי משנתו. וכך הגענו לאולמרט שהמורשת שיותיר אחריו היא איך לצאת למלחמה בלי כל שיקול דעת ובלי להיות מוכנים.

מדוע הסכימו שליט טרויה לכניסת הסוס שהביא לכיליונם?

שאלה זו מציגה ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בפתח ספרה "מצעד האיוולת". לכאורה שאלה תמוהה. דורות קראו את ה"איליאס", יצירתו של המשורר היווני הומרוס שהנציח את הסיפור על העיר הנצורה שנהרסה. דורות של יוצרים קיבלו השראתם מן היצירה הקלאסית (ששאול טשרניחובסקי תירגם לעברית). דורות של ארכאולוגים חיפשו אחר העיר, שאכן נמצאה בצפון מערב אסיה הקטנה. אך דומה שאיש לא הציג בצורה זו את השאלה הבסיסית: מה הביא את תושבי העיר הנצורה להחליט בעיניים פקוחות החלטה שהביאה את החורבן על עירם.

 

ברברה טוכמן מנסה להשיב על שאלה זו בספרה "מצעד האיוולת", שהפך למושג בהבנת ההיסטוריה. התשובה אינה נוגעת רק לתושבי טרויה אלא לשורה של עמים, משטרים ותרבויות, עד לממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון.

בניגוד להיגיון

"לאורך ההיסטוריה כולה", אומרת ברברה טוכמן, "ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן".

הואיל ובתחומים אחרים של פעילות – מדע, טכנולוגיה, אמנות, ארכיטקטורה – הגיעה האנושות להשגים עצומים, נשאלת השאלה מדוע כושר הביצוע של האנושות בתחום המימשל גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט בכל תחום אחר. "מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון ובניגוד לאינטרס העצמי הברור? מדוע אנו רואים שלעתים קרובות אין הליך החשיבה הנבונה מתפקד?".

ארבעה סוגי כשל

ברברה טוכמן מונה ארבעה סוגים של כשל-שלטון:

• * עריצות או דיכוי. כאלה היו המשטרים של סטלין ושל היטלר, שני רודנים שהחליטו החלטות קטרטסורפליות, מנקודת המבט שלהם עצמם.
  * שאפתנות מוגזמת. כמו ניסיונה של יפאן להקים אימפריה אסיאנית.
• * אין אונות או ניוון. כאלה היו האימפריה הרומית על סף קריסתה, שלטון הצארים ברוסיה לפני המהפכה, משטר צ'אן קאי שק בסין ועוד.
• *איוולת או עיקשות עיוורת. זהו הגורם המרכזי בו עוסקת טוכמן בספרה. עיקרו: "קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה".

גורמים אחרים לכשלי שלטון:

• "השתקעות במאבקי כוח קצרי ראות והזנחה עיקשת של הצרכים האמיתיים".
• "כאשר האינטרס הפרטי מועדף על פני האינטרס הציבורי".
• "כשהשאפתנות הפרטית תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות".
• "כשמסרבים להסיק מסקנות מן העובדות"

התנאים לאיוולת

ברברה טוכמן מדגישה כי "על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים:

* "חובה היא שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה ולא בראייה שלאחר מעשה…

* שנית חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט…

*תנאי שלישי הוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה (ולא של שליט יחיד) ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד."

אם נבחן את מצעד האיוולת הישראלי בתהליך אוסלו (כהמשך למצעד האיוולת של בגין בקמפ דייויד) נמצא כי הוא הולם להפליא את ההגדרות של ההיסטוריונית האמריקנית.

אפשר היה לחזות

הסכם אוסלו היה מעשה איוולת שניתן היה לחזות מראש את תוצאותיו. רבים חזו והתריעו. הוא יוזם ובוצע על ידי קבוצת אנשים ולא על ידי אדם יחיד. המשיכו במסע האיוולת העיוור הזה כמה דורות פוליטיים: רבין-פרס, נתניהו, ברק, שרון.

יותר מזה: לא רק מתנגדים פוליטיים מבית התריעו מפני סכנות ההסכם וצפו את תוצאותיו. הפלססטינים עצמם הניפו על הסוס הטרויאני שלהם את דגל ההונאה. אפשר לומר שאפילו לא טרחו להסתיר את מזימותיהם בתוך סוס העץ.

פייסל חוסייני, שהיה תקופה ארוכה חביב השמאל הישראלי, גילה את מחשבותיו בראיון שפורסם לאחר מותו בשבועון המצרי "אל ערבי" בביירות. בראיון אומר חוסייני: "כעת הגיעה השעה, רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד… למען המטרה שלשמה נכנסתם לבטן הסוס".

אטימות מוחין

את ההסבר לעיוורון הזה נותנת ברברה טוכמן במילים הבאות: "לאטימות מוחין – המקור למקרים רבים של הטעיה עצמית – משקל רב עד מאוד בשלטון. תכונה זו מורכבת מהערכת מצבים במונחים של דעות שנקבעו מראש ובו בזמן התעלמות מכל סימנים המנוגדים לכך או דחייתם. זוהי פעולה לפי משאלות הלב מבלי להניח לעובדות להטותנו מדרכנו".

ראה גם

כל מה שרצית לדעת על יוסי ביילין

הסכם אוסלו ותסמונת האשה המוכה

הוא החל את הקיירה העיתונאית שלו בארגון " יום סרט" לזכר עצמו * ראיין את אידי אמין שעות ספורות לאחר פשיטת צה" ל באוגנדה * חשף את הסיפור המלא של המרגל הישראלי בסוריה אלי כהן * גילה כי שליחי בן לאדן פוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה* " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" , כתב לאחר חתימת הסכם אוסלו – דיוקנו של עיתונאי מזן שלא קיים עוד

הפגישה הראשונה שלי עם אורי דן התקיימה ברחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק בתל-אביב, לפני כחמישים שנה. הייתי אז תלמיד תיכון עם שאיפות להיות עיתונאי ואת אורי הכרתי מאיזו מסיבה, בה סיפר לי כי הוא מנסה להתקבל לעבודה ב" העולם הזה" .

אורי הלך ברחוב בחברתה של נערה ושניהם החזיקו בידיהם קופות התרמה וסרטי נייר. באותה תקופה נהוג היה להתרים ברחוב אנשים ולהצמיד לדש בגדם בסיכה, סרט נייר ועליו ציור או סמל של הגוף המתרים. זו היתה מסורת ארוכת שנים, עוד מתקופת המדינה שבדרך. נערים ונערות, שגויסו על ידי תנועות הנוער, היו משוטטים ברחובות ומתרימים – לקרן הקיימת, קרן תל חי, הליגה למלחמה בשחפת, " כופר הישוב" , ארגון אמהות עובדות, אילנשי" ל פוליו, " למען אסירינו" וכדומה. לפעולות ההתרמה הללו קראו " יום סרט" . הסרט נועד לסמן למתרימים שלא להטריד שוב אנשים שכבר תרמו. לתורמים שימש הסרט להפגין גאווה – אנחנו שותפים למאמץ הלאומי.

התפלאתי לראות את אורי עוסק בהתרמה וכשעצר לידי שאלתי אותו מתי הצטרף לתנועת נוער. אורי, בניצוץ ממזרי בעיניו, אמר לי: תראה בשביל מי אנו מתרימים. התבוננתי בסרט ונדהמתי. היתה מודפסת עליו תמונתו של אורי והכתובת " לזכרו של אורי דן ז" ל" .

" בוא" , אמר לי, " תראה איך עושים כתבה עיתונאית. אני אוכיח שרוב האנשים תורמים בלי לדעת למה הם תורמים" . נלוויתי אליו, מביאליק ועד כיכר מוגרבי. רוב האנשים הוציאו פרוטה מכיסם והכניסו לחריץ שבקופת ההתרמה המקשקשת. היו ששאלו למי נועדה התרומה ואורי השיב בחיוך: " לזכרי" . האנשים חייכו ותרמו. (מאוחר יותר הועברו הכספים שנאספו למוסד צדקה).

כך נולדה הכתבה הראשונה של אחד הרפורטרים המוכשרים ביותר שידעה התקשורת הישראלית.

אורי דן

" כמו כלב דוברמן"

אורי דן, שנלקח מאתנו בימים אלה, שייך לזן של עיתונאים שכבר איננו קיים. עיתונאי יוזם, שרץ אל השטח תוך סיכון חייו. עיתונאי המחזיק בטרפו כמו כלב דוברמן. סיסמת העולם הזה, העיתון בו החל את דרכו, " ללא מורא וללא משוא פנים" התאימה לו יותר מלכל עיתונאי אחר כולל עורך העולם הזה.

זמן קצר לאחר אותה כתבה על " יום סרט" התגייס לצבא, עבר קורס קצינים וקורס צניחה ומכאן ואילך ליווה את פעולות התגמול של הצנחנים שקדמו למלחמת קדש. ב-1956 השתתף בצניחה למיתלה. זו היתה התקופה שבה החלה חברותו רבת השנים עם אריאל שרון. כתבותיו בביטאון צה" ל, " במחנה" , הפכו את השבועון הצבאי למבוקש יותר מן השבועונים המסחריים של התקופה. אנשים היו עומדים בתור בקיוסקים בהמתנה להופעת " במחנה" , כדי לקרוא את דיווחיו של אורי דן. דוגמא אחת מרבות – פעולת התגמול בקלקיליה 10 באוקטובר 1956, שהיתה המבוא למבצע קדש. אורי משתתף אישית בפעולה ומצלם. לפני הפעולה מאפשר לו מוטה גור לקחת חלק בשיחת מוטיבציה שקיים עם החיילים בשטח ההתכנסות במושב נווה ימין שליד פתח תקווה. וכך כותב אורי דן בכתבה ב" במחנה: " " הצטרפנו אל מוטה גור. בחצי גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מוטה עומד תמיד, גם שעה ששורקים סביבו כדורי אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת מפקד עם חייליו על סף הקרב. וכך אמר מוטה: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה – לנצח." אורי דן צילם את המעמד הזה ובמהלך כל הפעולה. הוא גם נתן את מצלמתו לאחד החיילים וכך נראה אורי בתוך שורות החיילים. (ראה תמונה למטה).

לאחר שחרורו מצה" ל ויתר על תכניתו ללמוד בטכניון הנדסת מכונות ועשה מכאן ואילך קריירה עיתונאית מזהירה.

מוטה גור (מימין )אורי דן רביעי מימין  בעת קבוצת הפקודות לקראת פעולת קלקיליה (צילום: אתר הצנחנים)

הסקופר של " מעריב"

כשהצטרפתי ל" ידיעות אחרונות" , באמצע שנות השישים, למדתי לדעת כי אורי דן הוא אחת הבעיות הקשות ש" ידיעות" עמד בפניהן בהתמודדותו עם " מעריב" (שנשא עדיין את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" ). כמעט לא היה יום שאורי דן לא הפתיע באיזו כותרת סקופ בעמוד הראשון. הכתב הצבאי של " ידיעות" באותה תקופה היה איתן הבר. הוא היה נוהג להסתלק מדי בוקר מן המערכת, זמן קצר לפני שהגיע " מעריב" , כדי שלא ייאלץ לתת דין וחשבון לעורך על הסקופים שהחמיץ והיו לאורי דן.

על הסקופים של אורי דן אפשר לכתוב ספר עב כרס: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה ; הסיפור המלא של אלי כהן " האיש שלנו בדמשק" ; גילויים על המרגל ישראל בר (שהיה פרשן צבאי של " הארץ" ומקורב לבן גוריון) ועוד מאות סקופים, שרבים מהם הועתקו על ידי גדולי העיתונים בעולם.

אורי דן היה החלוץ של סיקור יחידות העילית בצה" ל ומרבית הלוחמים היו חבריו משדה הקרב. הוא נילווה, ישן ואכל עם הכוחות, הן בהיותו כתב " במחנה" והן בשנים בהם היה כתב " מעריב" . הוא הכתב הישראלי היחידי בכל הזמנים שצנח צניחה מבצעית עם חברו הצלם אברהם ורד במצרי המיתלה במערכת קדש. הכתבה שלו על הצניחה נחשבת עד היום לכתבת מופת, נושא ללימוד בבית ספר לעיתונאים.

הצניחה במיתלה (צילום: אורי דן*

מימין –אידי אמי משמאל:ן אלי כהן.

פגישה עם ברברה טוכמן

העיתונאי והסופר נתן רועי, שעבד משך כמה שנים עם אורי דן על סידרת הספרים " צה" ל בחילו" מספר:

" אורי דן תואר בתקשורת כימני, שחצן ויהיר. אבל אנשים לא הכירו את הצדדים הצנועים שלו. לא פעם ויתר על הקרדיט של השגיו בהשגת מידע וצילומים למען חברים למקצוע. הוא היה מאד רגיש וגאה במורשת המשפחתית שלו ובסבו הרב מסלוניקי. הוא דאג לפקוד מדי זמן את אתר בית הכנסת של הסבא, שנהרס על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אורי גם היה איש ספר. פרט לא ידוע על יחסיו עם שרון הוא ביקור שערכו השניים, ביוזמת אורי, אצל ההיסטוריונית ברברה טוכמן (מחברת " מצעד האיוולת" ). אורי הוא שיזם כנראה את הפגישה. ברברה טוכמן, אוהדת מושבעת של ישראל, גילתה עניין בפגישה עם שרון וביקשה לשמוע מפיו פרטים על מהלכיו במלחמת לבנון. בפגישה, שהתקיימה בביתה של ההיסטוריונית, היא גילתה התמצאות רבה במהלכי שרון בקרב אום כתף מלחמת ששת הימים. טוכמן אמרה לשרון כי הטרגדיה של מנהיגים היא שהם מבצעים ואילו כותבי ההיסטוריה חותכים בבשר החי כמו כירורגים. שרון יצא נפעם מן הפגישה" .

ברברה טוכמן

קריירה בינלאומית

הקריירה העיתונאית של דן חרגה במהלך השנים מגבולות הארץ. הוא היה לכתב של עיתונים בינלאומיים גדולים, באירופה ובארצות הברית. מסקופר מקומי הפך להיות סקופר בינלאומי משך שנים רבות. הוא גילה כי ערבים (בשליחותו של בן לאדן) הם שפוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה באוגוסט 1986. הוא גילה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא ז" ל. הוא הגיע לסקופים תודות לקשריו ובעיקר תודות לחושים העיתונאיים החדים שלו. לא פעם נקט שיטות מתוחכמות כדי להגיע ליעדיו. פעם סיפר לי איך הגיע למספר הטלפון האישי של אידי אמין מנהיג אוגנדה וראיין אותו מייד אחרי פעולת החילוץ של צה" ל. סיפור השגת מספר הטלפון חייב להילמד בכל בית ספר לעיתונאות.

לא פעם ידע על ארועים גדולים לפני התרחשותם (פיצוץ הכור בעיראק, פעולת אנטבה) שמר את הסוד עד שמותר היה לגלות. כאשר עיתונאים אחרים החלו לאסוף חומר הוא כבר יצא עם כותרות מפורטות. תמיד היה בשטח בכל מקום בו התרחשו החדשות – בפעולות התגמול ובכל מלחמות ישראל, במלחמות בוייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד.

הסקופ הגדול: אורי דין מראיין את אידי אמין

חתן פרס יוקרתי

לפני כעשרים שנה זכה בפרס עיתונאי יוקרתי בארצות הברית (" אוברסיז פרס קלאב רוורד אוף אמריקה" ) שבו זכו עיתונאים מן השורה הראשונה כמו טד קופל. הואיל ופרס פוליצר אינו ניתן לעיתונאים זרים הרי הפרס הזה, כשהוא ניתן לעיתונאי זר, שווה ערך לפוליצר. את הפרס קיבל על סידרת כתבות שפירסם על הארועים שמאחורי הקלעים במשא והמתן לשלום עם מצרים. אורי דן הוא עד כה העיתונאי הישראלי היחיד שקיבל פרס זה.

עשרות ספרים

אורי דן פרסם יותר מ-20 ספרים שזכו לתפוצה רבה ותורגמו לכמה שפות. בין הספרים: " 90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ. הספר, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקני, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. דן יכול היה לכתוב את הספר במהירות כזו כי כל החומר הדרוש היה בידיו. כשכל העיתונאים האחרים היו משוכנעים שישראל עומדת להיכנע לטרוריסטים ולשחרר טרוריסטים כלואים ידע דן על תוכנית החילוץ. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). עד היום נחשב הספר למסמך הגלוי החשוב ביותר על הפרשה. אורי דן הצליח להגיע למידע (ממקורות מודיעיניים) ששום עיתונאי אחר לפניו לא הגיע אליו והשלים את החסר באמצעות הפרוטוקולים של המשפט והדברים שאמר פרקליטו של קהן, ז"אק מארסייה.

" הלוויה של המדינה"

בשל מעמדו ניתן לו לכתוב גם פרשנויות וניתוחים בעיתונים בינלאומיים. כך, למשל, אחרי חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, כתב במאמר שפורסם בעמוד הראשון של ה" ניו יורק פוסט" את הדברים הבאים: " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" .

קרוב לוודאי שאף עיתון ישראלי לא היה מאפשר לו לפרסם מאמר כזה בעיצומה של אורגיית אוסלו. (" מקור ראשון" עוד לא היה קיים אז).

בשנים האחרונות היה אורי דן כתב ה" ניו יורק פוסט" במזרח התיכון, בעל טור במעריב בג"רוסלם פוסט וב" מקור ראשון" .

יחסיו עם שרון

יחסיו של אורי דן עם אריאל שרון נמשכו כמעט חמישים שנה. תקופה ארוכה היה שרון ספק הסקופים הראשי של דן ואילו דן החזיר לו בנאמנות ללא סייג. הוא המשיך לשמור לו אמונים בלי קשר לתפקידים שמילא שרון ולתועלת שצמחה לו מן היחסים עמו. דן היה אולי העיתונאי היחיד שתמך בשרון אחרי שועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה הטילה את האחריות על שרון. הנבואה שלו על הקריירה של שרון התאמתה: " מי שלא רצה אותו כרמטכ" ל יקבל אותו כשר ביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה" .

בעולם הפוליטי בו נאמנויות מתחלפות בקצב של החלפת גרביים היו היחסים הין שרון לאורי דן מאד יוצאי דופן. הנאמנות הזו הפכה פאתטית וכמעט עיוורת. אורי דן באמת האמין בשרון ובדרכו והיה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות. למרות הקשר האישי ביניהם לא נמנה אורי דן עם צוות מקורביו של השרון (" פורום החווה" המפורסם) ולא קיבל טובות הנאה כלשהן.

האמון העיוור של אורי דן בשרון התערער עם פרסום תכנית חורבן גוש קטיף. דן האמין בתחילה (כך אמר לי) כי זהו תרגיל של שרון ולבסוף לא יבצע את התכנית. כשלבסוף נחרב הגוש כבר לא היו היחסים בין השניים כבעבר. על נאמנותו לשרון שילם אורי דן מחיר אישי כבד. הוא זכה לקיתונות של בוז וליגלגוג מצד עמיתים למקצוע והותקף בעיקר על ידי השמאל.

תקשורת בלי עיתונאים

על גנרלים ותקים נהוג לומר כי אינם מתים אלא נמוגים. אמירה זו נכונה במידת מה גם לגבי עיתונאים גדולים.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של אורי דן והוא היה צריך להיאבק על זכותו להופיע כמגיש שותף בתכנית " הכל דיבורים" ובתכניות אקטואליה ירודות. בעידן בו פועלת בישראל תקשורת ללא עיתונאים כבר לא היה מקום לאורי דן.

התקשורת הישראלית, במיוחד האלקטרונית, מוצפת לא רק בשמאלנים אלא באנשים שהיכולת המקצועית שלהם מעוררת לא פעם תהיות. הדבר אמור במיוחד ברשות השידור הממלכתית שברשימת מקבלי המשכורות שלה מצויים אנשים שאתה לא פעם שואל עצמך מה הם עושים שם. בימים הטובים של העיתונות המקצועית היו אנשים נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: האם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. במושג " עיתונאי" נכלל מיקבץ נדיר של תכונות: יכולת להבחין בין עיקר לטפל, חריצות, ידע עולם, הבנת תהליכים פוליטיים, הכרות טובה עם האישים הפועלים בשטח, יכולת לעבודת רגליים מתישה ומעל לכל: חוש מיוחד למקצוע הזה.

ברשות השידור וגם בערוצי הטלוויזיה יש אנשים (בעיקר בקרב העורכים והמגישים) שאין להם אף אחת מן התכונות הללו; שמעולם לא הביאו ידיעה מן השטח; שמגיעים לאולפן בלתי מוכנים ומגישים תוכנית בלי לדעת מה נעשה בין התוכנית הזו לקודמתה. אתה יכול להבחין בחובבנות הזו בצורה בה בוחרים את נושאי החדשות ואת המרואיינים ולפי שאלות ההבל שהם מציגים למרואיינים.

חבל על דאבדין.

הפייפר השרוף (צילום: אתר הצנחנים)

פרס ישראל מגיע לשרון על מפעל חייו – ישראל המושחתת * הוא השחית גם את צה"ל וקבע את הנורמה שלצמרתו מתקדמים רק אומרי הן חסרי עמוד שדרה * איש מהאלופים לא זרק את דרגותיו לפני חורבן גוש קטיף וזה גם מסביר את התבוסה בלבנון * מה הקשר בין ההמב"ג וההשתבללות

 אי אפשר להבין מה קרה לצה" ל בלבנון מבלי שקוראים את ההמב"ג – ראשי תיבות "הכנה מנטאלית ביצוע גרוש" . ההמב"ג הוא מסמך מתועב, תיק עב כרס שהכינו בצה"ל כדי להכשיר את הקצינים והחיילים, עליהם הוטלה המשימה הלאומית של חורבן גוש קטיף וגרוש תושביו מבתיהם.

קראתי בעיון את התיק הזה ושאלתי עצמי מי הם האנשים שכתבו אותו והכינו בדקדקנות כזו את המשימה. האם בישיבת המטכ"ל לא היה אפילו אלוף אחד שקם ואמר: רבותיי אתם מטורפים. אתם הולכים לבצע פשע נגד העם היהודי? האם לא קם אפילו אלוף אחד שאמר: בלי קשר לאידיאולוגיה, בלי קשר לציונות ואמונה – החורבן של גוש קטיף או טעות אסטרטגית נוראה?

אותה שאלה נשאלת לגבי מלחמת לבנון.

מה קרה לצה"ל? איך זה שבראש אוגדת שיריון עמד אלוף שמעולם לא עבר הסבה לשיריון? איך זה שאלוף הפיקוד התנגד לפקודת הרמטכ"ל לכיבוש בינת ג'בייל ולא עשה מאומה כשקיבל את הפקודה האווילית? ואיזה מורשת יש למפקדי חטיבות ששלחו את אנשיהם לקרב ונשארו מאחור? ומי עיצב את דמותם של מפקדים שהעבירו דיווחי שקר שגרמו לקרבנות שווא?

קיימתי שיחה עם שורה של אישים צבאיים ואזרחיים; כאלה ששרתו תחת רמטכ"לים אחרים ובתקופות שונות; כאלה שהכירו מקרוב את המערכת בתוקף תפקידם – עיתונאים ותיקים, יועצים של שרים וראשי ממשלות. מכל השיחות הללו בניתי כאן קולאז" של סיפורים שמתוכם מצטיירת תמונה ברורה: אריאל שרון השחית את צה" ל הרבה לפני ההחלטה על חורבן גוש קטיף. צה"ל שיש לנו היום הוא במידה מכרעת תוצאה של הנורמה שהוא קבע. מי שאתי יעלה מעלה מי שנגדי לא יספרו אותו. וכל שקר מקדש את המטרה. כך נוצרה הסלקציה שלצמרת הגיעו החנפנים, הלא יוצלחים, חסרי עמוד השדרה.

רוב המרואיינים בחרו להישאר בעילום שם (פרט לידידי אלוף מיל. יוסף גבע). הדברים המובאים בגרשיים הם ציטוט מדוייק מפי האנשים. ללא גרשיים זה ניסוח שלי.

 

האם יש קשר בין "ההכנה המנטאלית" לחורבן גוש קטיף למפלה בלבנון. חייל מוכה הלם שב מן הקרב במלחמת לבנון השניה.

כך נמנע הרצח של אריאל שרון

אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה" ל היה הקרב במצרי המיתלה, שהתחולל ב-31 באוקטובר 1956 במהלך מלחמת קדש סיור של צה" ל נכנס לתוך המיצר, 38 מלוחמיו נהרגו וכ-140 נפצעו. האיש ששלח את הסיור אל לוע הארי היה אריאל שרון, אז סגן אלוף ומפקד חטיבה 202. נסיבות הארוע לא הובהרו עד היום, אך הכל רואים בשרון אחראי למבצע הזה שנעשה ללא אישור.

אחרי שנמצא אחראי למותם של 38 חיילים במבצע מיותר וללא אישור הוקפא קידומו של שרון ל-8 שנים. אריאל שרון ומוטה גור בפתח מיצר המיתלה.

אחד ההרוגים בקרב היה עובד לדיז'ינסקי שלחם עוד בפלמ"ח ובמלחמת השחרור. אחרי המלחמה חזר למשקו בכפר ביל"ו וכעבור זמן התנדב לצנחנים, השתתף בפעולות התגמול וזכה בציון לשבח של הרמטכ"ל. בקרב המיתלה הוא הסתער בראש מחלקתו לעבר הכוכים בהם התבצרו המצרים ומת מות גיבורים. הוא השליך עצמו על רימון יד כדי שלא ייפגעו חבריו.

על מה שארע לאחר מכן סיפר לי אלוף (מיל.) יוסף גבע, שהיה אז ראש מחלקת הדרכה: " כשנודעו פרטי הקרב ואחריותו של שרון לאבידות הרבות הכריז אביו של לדיז'ינסקי, ממייסדי כפר ביל"ו, כי הוא מתכוון לרצוח את אריאל שרון. הרמטכ"ל, משה דיין, פנה אלי ואמר לי: אני מכיר את האיש. הוא מסוגל לכל מעשה. לך ושכנע אותו שיחזור בו. יצאתי לכפר ביל"ו ונפגשתי עם האב. בדמעות בעיניו אמר לי: כל מה שהשקעתי בארץ ישראל היה להקים משק מתוך רצון שיהיה לו ממשיך. עכשיו עם מותו, אין טעם לחיי.

" אני הכרתי את הבן וניסיתי לנחם את האב. הייתי עמו יום שלם. אמרתי לו: אם תהרוג את שרון ותשב בכלא לא תחזיר לעצמך את בנך. בסופו של דבר הוא שוכנע" .

מנע את רצח שרון. אלוף (מיל.) יוסף גבע

הצוואה של ב.ג.

בעקבות פרשת המיתלה הוקפא קידומו של אריאל שרון וזה נמשך מ-1956 עד 1964 – השנה בה מינה אותו רבין לראש המטה של פיקוד צפון ושנתיים לאחר מכן לראש פיקוד הדרכה בדרגת אלוף. הסיבה לצעד זה של רבין, שנעשה בשאט נפש, היתה צוואה של בן גוריון.

 לפני פרישתו מראשות הממשלה הותיר אחריו בן גוריון מעין צוואה לא כתובה. הוא ביקש שרבין ימונה לרמטכ" ל ואת הבקשה הזו מילא ראש הממשלה לוי אשכול. הוא ביקש גם שיקדמו את שרון לאלוף (למרות שסלד מן השקרים שלו). את הצוואה הזו קיים רבין כרמטכ" ל.

בחן חמישה מועמדים לכל מינוי. רבין כרמטכ"ל.

==============================================

האלוף שהסתתר מאחורי אלי גבע

המקרה הבולט ביותר (ואולי היחיד) בתולדות צה" ל, שבו קם קצין והביע עמדה הנוגדת את דעת מפקדיו היה אלוף משנה אלי גבע, מפקד חטיבת שיריון 211. זה היה במלחמת לבנון הראשונה בעקבות ההחלטה להיכנס לביירות.

על נסיבות הפרשה סיפר לי אביו של אלי גבע, אלוף (מיל.) יוסף גבע: " כשנודע לבני על התכנית להיכנס לביירות הוא דיבר עם אחד האלופים והביע דעה נחרצת נגד התוכנית. האלוף הביע הסכמה לדבריו והעביר לו פתק ובו הציע לבני להגיד את דעתו בפני הדרגים הבכירים יותר. בני הכיר את אריאל שרון מן התקופה בה אני שרתתי עמו בצה" ל והיה גם שכן שלנו. הוא הגיע לשרון והביע באוזניו את דעתו. כניסה לביירות, אמר בני, תגרום לאבדות כבדות בקרב חיילינו ותביא להרג של אזרחים רבים. שרון אמר לו: אם אתה מאמין במה שאתה אומר, לך אמור זאת לראש הממשלה. בו במקום ארגן לו שרון פגישה עם ראש הממשלה. כשחזר גבע על עמדתו באוזני בגין, שאל אותו ראש הממשלה: האם אינך סומך על הרמטכ"ל? גבע השיב: לא. אמר לו בגין: אם כך אין לך מקום בצבא. אך יצא מלשכת ראש הממשלה קיבל גבע טלפון בו הודיעו לו שנאסר עליו לחזור ליחידתו והוא מפוטר מן הצבא.

אין לך מקום בצבא אמר בגין. אלי גבע.

=============================================

שרון לא מופיע בפרוטוקולים

" אלוף אהרון יריב, שהיה ראש אגף המודיעין של צה" ל בשנות השישים דיבר פעם עם אריאל שרון על הנושא של הכניסה לביירות. הוא רצה לדעת איך בכלל נולדה התכנית הזו ומי הגה אותה. שרון השיב לו: אתה היית ראש אמ"ן ורשאי לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה. אני מציע לך לקרוא את כל הפרוטוקולים ואני מבטיח לך שלא תמצא אפילו פעם אחת שהצעתי להיכנס לביירות. אלוף יריב לא התעצל, הלך לפרוטוקולים וקרא. ואכן, אין שם אף מילה על הנושא מפי שרון. את ההצעה להיכנס לביירות הביא הרמטכ"ל, רפאל איתן. אריק לא אמר מאומה" .

חיפש בפרוטוקולים של הממשלה ולא מצא ששרון הציע להיכנס לביירות. אלוף אהרון יריב.

=============================================

שרון ניסה לפטר את איתן הבר

כשהחלה להתבשל תכנית מלחמת לבנון הראשונה סברו אלופים רבים כי זו תכנית מטורפת. הם הדליפו את כל פרטי התכנית לעיתונאים, בעיקר לאיתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" ולזאב שיף פרשן "הארץ" . השניים תקפו את שרון והזהירו מפני התכנית. שרון, בתגובה, הטיל חרם על איתן הבר ומנע ממנו גישה למידע הרשמי של צה"ל. כשגם זה לא הועיל הוא דרש, בפגישה בחוותו עם עורך העתון דב יודקובסקי והמו"ל נח מוזס, לפטר את הבר. השניים כבר נענו לבקשה. פיטורי הבר נמנעו ברגע האחרון תודות ליעקב ארז, אז הכתב הצבאי של " מעריב" , שאיים לחולל שערוריה ציבורית סביב העניין.

המטכ"ל של רבין והמטכ" ל של חלוץ

" יצחק רבין כסגן רמטכ" ל ואחר כך כרמטכ"ל השקיע את כל מרצו בבניית הכוח לקראת מלחמה. הוא הניח שמלחמה יכולה לפרוץ בכל רגע ולכן על צה"ל להיות מוכן תמיד.

" הוא ייחס חשיבות רבה מאד למינויים. על כל מינוי הוא ישב ימים ולילות ולמד את כישוריהם ואופיים של המועמדים (בלי קשר להשקפותיהם הפוליטיות וליחסיו האישיים עמם). לכל תפקיד הוא בחן לפחות חמישה מועמדים. המטכ" ל של רבין היה מורכב במכוון משליש אלופים ותיקים ומנוסים שהוכיחו עצמם, שליש אלופים " סבירים" ושליש אלופים צעירים.

" במטכ" ל של רבין היו אלופים שהפכו לשם דבר במהלך שרותם ואחריה: ישראל טל, חיים בר לב, עזר ויצמן, אהרון יריב, מתי פלד, מוטי הוד, רחבעם זאבי, דוד אלעזר, דן לנר, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש, אלעד פלד, אברהם יפה, אורי בן ארי, מוטה גור. רובם אנשים בעלי שאר רוח, עמוד שדרה, מקוריות. רבים מהם פנו לאקדמיה בתום שרותם.

" מי הם האלופים במטכ" ל של חלוץ? מישהו בכלל יודע מי הם לפני שנחשפו במלחמה? "

=============================================

" שרון פחד רק מבגין פחד מוות"

" שרון חש בוז לרוב הפוליטיקאים ואנשי הצבא. יצאו מכלל זה בן גוריון, דיין, רבין ובגין. את בן גוריון הוא העריך, אל דיין גילה יחס של כבוד. כלפי רבין היה אסיר תודה על קידומו. האיש היחיד ששרון פחד ממנו היה בגין" (ואחד ממקורבי שרון אמר: " פחד מן הטרוף שלו" ).

המח"ט שהודח באמצע המלחמה

בעיצומה של מלחמת קדש ב-1956 החליט אלוף פיקוד דרום להדיח מתפקידו את מפקד חטיבה 10 שהפעיל את חטיבתו באורח לקוי. שר הבטחון משה דיין אישר את ההדחה והסביר (בספרו " יומן מערכת סיני" ): " תפקידו העליון של מפקד יחידה הוא ניהול בקרב ואם אין הוא עומד במבחן זה אין להענישו, אבל יש להחליף אותו במפקד אחר… כשלון חטיבה 10 לא התבטא בניהול גרוע של הקרב , בחוסר ידע, העדר שליטה או משגים טקטיים. מה שהיה שם מהבחינה הצבאית היה גרוע מאלה – היחידה לא עשתה את המאמץ הדרוש כדי להיכנס לקרב" .

============================================

" אלוף רון טל גיבור לאחר מעשה"

האלוף היחיד שחשף את האמת הוא יפתח רון טל. בראיון לשבועון חב"ד הכריז כי " ההכנות להתנתקות פגעו בהכנות למלחמה" .

על הצהרותיו של רון טל אומר לי אחד מבני שיחי את הדברים הבאים: " גיבור גדול. למה חיכה עד לחופשת השחרור מצה" ל. מדוע לא שמענו את קולו לפני שנה ושנתיים ושלוש? וחוץ מזה אלוף רון טל אחראי למצבו של צה"ל במלחמה לא פחות ואולי יותר מכל אלוף אחר. הוא היה מפקד זרוע היבשה ובמלחמה ראינו מה שווה הזרוע הזו. אם חשב כך לפני שלוש שנים מדוע לא התפטר מצה"ל  ומצהיר: לא נותנים לי לאמן את הצבא" .

למה חיכה בהצהרותיו עד לחופשת השיחרור?אלוף רון טל. (צילום דובר צה"ל).

ראה הקשר בין האי היווני לבין השחיתות בצה"ל

ראה החרפה של גדוד גלבוע

פסל של ההיסטוריון תוקידידיס.- ההיסטוריון הרציני הראשון.

בשנת 1953 החליט ראש הממשלה דוד בן-גוריון למנות את שמעון פרס למנכ" ל משרד הביטחון. פרס היה אז בן 30 בלבד ובן גוריון ראה בו את אחד מיורשיו.

לקראת המינוי ערך בן גוריון שיחה קצרה עם פרס וביקש ממנו לקרוא את ספרו של ההיסטוריון היווני תוקידידיס ( 460 עד 400 לפני הספירה) " תולדות מלחמת פלופוניס" . פרס שאל את ב.ג. מדוע בחר בספר זה.

וזו היתה תשובת בן גוריון:

תוקידידיס, שהיה גנרל בצבא האתונאי באותה מלחמה, שאל את עצמו מדוע ספרטה ניצחה, והגיע למסקנה שהביטחון הלאומי הוא תוצר של מרכיבים רבים. כמותם ואיכותם של הלוחמים היא רק מרכיב אחד, ולא החשוב ביותר. חשובים לא פחות המוראל של האזרחים, אמונתם בצדקת המלחמה, אמונתם שהמנהיגים שלהם אינם דמגוגים ומושחתים.

ספרו של תוקידידיס נחשב לספר ההיסטוריה הרציני הראשון בעולם. במבוא לספרו הוא כותב כי ניסה לחקור את השאלות הקשורות למלחמה בצורה הקרובה מאוד לעבודתו של ההיסטוריון המודרני. היתה לו גישה למסמכים, והוא ראיין רבים שהשתתפו במלחמה. המלחמה התחילה בנצחונות גדולים של האתונאים, שהיה להם יתרון עצום בכלכלה ובצי. אבל הספרטנים לא נכנעו והמשיכו להילחם עד להריסות חומות אתונה.

תוקידידס הגיע למסקנה העגומה ששלטון מושחת הוא מרשם כמעט בטוח לתבוסה במלחמה.

הקשר בין דברים אלה למלחמת לבנון השניה אינו צריך הסבר. האם ניתן להעלות על הדעת שאהוד אולמרט מציע לרב אלוף דן חלוץ לקרוא את הספר. אגב, הם לא צריכים ללמוד יוונית. הספר הופיע בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1959 בשיתוף עם צה" ל הוצאת " מערכות" וההוצאה לאור של משרד הבטחון. זה היה כנראה בתקופה שבצה"ל עדיין קראו ספרים

ללמוד את התבוסה. דוד בן גוריון ושמעון פרס בשנת 1955. (צילום לע"מ)

החיזבאללה, החמאס וסוריה הם גרורות סרטניות שהטיפול בהן הוזנח משך שנים * הגידול העיקרי נמצא בטהרן וישראל נגררה לתפקיד היסטורי של הצלת העולם מן האיסלם הפונדמנטליסטי * השילוב בין טרור בינלאומי ומעצמה איזורית שעלולה להיות גרעינית מחייב שינוי תפיסת הביטחון של ישראל * אולמרט יכול לשכוח מן ההתכנסות

בעת כתיבת שורות אלה (יום ג" בבוקר) מוקדם לסכם את המלחמה ה-13 בין ישראל לבין העולם הערבי-מוסלמי.

אבל אפשר כבר לומר כמה דברים שיהיו תקפים בכל התפתחות צפויה:

· המלחמה הנוכחית צודקת כמו כל מלחמות הקיום שלנו. אבל זו מלחמה מיותרת, כי אפשר היה למנוע אותה, לולא התרדמת שאחזה בנו מאז הבריחה מלבנון.

· המלחמה הזו איננה אלא קדימון למלחמה העיקרית שמצפה לנו. זו המלחמה על עצם קיומנו עם אירן ההיטלריסטית.

השילוב הקטלני – טרור פונמנסטליסטי שמאחוריו מעצמה גרעינית מצויידת בטילים ארוכי טווח.

• כדי להינצל את הסכנה האירנית אנחנו חייבים לסלק את השלוחות שלה באזורנו – חיזבאללה, חמאס, סוריה.
• החיזבאללה איננו אוייב קיומי. הוא השטן הקטן המשרת את השטן הגדול בטהרן. הוא גרורה של הגידול הסרטני האירני.
• אסור שהמלחמה הזו תסתיים לפני ריסוק מוחלט של החיזבאללה ומניעת כל אפשרות לשיקומו. הרחקתו מגבול הצפון היא חסרת משמעות בעידן הטילים ארוכי הטווח.
• תוצאות המלחמה הנוכחית ישפיעו על מלחמתנו בפלשתינאים ועל מעמדה של סוריה.
• המלחמה הזו חייבת להביא לשינוי תפיסת הביטחון של ישראל. מטוסי פ-16 מתוחכמים וטילי חץ במיליארדים אינם תשובה לפונדמנטליזם מוסלמי המפעיל רבבות טילים זולים, המוטלים ללא הבחנה על ריכוזים אזרחיים.
• צריך לשנות את הדיסקט גם לגבי השאלה " מה יגיד העולם" ו" כמה זמן יש לנו" . אנחנו נמצאים עכשיו בחזית של כל העולם החופשי. בלעדיו אולי לא נוכל להתמודד עם הסכנה האירנית, אך הוא כבר מתחיל להיות מודע לתפקיד שאנחנו ממלאים.

אולמרט ופרץ

אני מקווה שלא איאלץ לאכול את כובעי עד שדברים אלה יראו אור.. אבל נדמה לי שדווקא משום ששני האוחזים בהגה המדינה חסרי כל עבר צבאי, הם פטורים מן השקר של " התאפקות זה כוח" . ניסיון העבר מלמד שראשי ממשלה ושרי בטחון אזרחיים (ושמאליים) ידעו להכות ערבים יותר טוב מראשי ממשלה וגנרלים וימניים. יש סיכוי שיבינו כי הבריחה מלבנון וחורבן גוש קטיף הובילו אותנו למלחמה הנוכחית. שההתכנסות תהפוך את יהודה ושומרון לחזבליסטאן. אם הם לא יבינו, העם יבין.

נסראללה לא איכזב

הוא אמנם קרא בשקדנות את ספריהם של אריאל שרון ובנימין נתניהו. הוא קורא בשקיקה את העיתונות הישראלית. במיוחד הוא אוהב לקרוא את זאב שיף ב" הארץ" .

למרות הכל נשאר נסראללה ערבי. סוני, שיעי, לבנוני, פלשתינאי – לא חשוב. וכמו כל המנהיגים הערבים בעבר הוא לא החמיץ את ההזמדנות להחמיץ.

אילו נסראללה היה מתאפק עוד קצת, יושב בשקט ורק צובר עוד ועוד אמצעי לחימה היה מבסס את מעמדו וכוחו. כאן לא היו נוקפים אצבע לרוצץ את גולגלתו. אבל הוא לא אכזב והוכיח בפעם האלף שהיהודים לא יכולים לסמוך על מנהיגיהם אבל על הערבים אפשר לסמוך.

השטן הגדול אחמדיניג'אד (מימין) והשטן הקטן נסראללה (משמאל).

אילו שרון היה ראש הממשלה

אחרי חטיפת שני החיילים היה נכנס למשא ומתן על החלפת החטופים באסירים. והיה זוכה במחיאות כפיים של השמאל. הוא לא היה מעז לפתוח במלחמה נגד חיזבאללה. קופת השרצים של מלחמת של" ג רדפה אותו עד לתרדמת. אם היה פותח במלחמה אולי היועץ המשפטי היה שוקל מחדש את כתב האישום שהכינה נגדו דורית בייניש.

13 מלחמות

ואלה המלחמות שהתנהלו בין ישראל לערבים מאז ראשית המאה:

• · ה" מאורעות" : בשנים 22, 29, 36-39
• · מלחמות: השחרור, קדש, ששת הימים, התשה, ייום כיפור,    של"ג, המפרץ
• · האינתפיאדות: ראשונה שניה (ושלישית בהתהוות).

אילו אולמרט היה וינסטון צ"רצ"יל

בנאום שנשא בכנסת ביום שני, הנאום הראשון מאז ראשית המערכה, היה אומר: " זה עדיין לא הסוף, זה גם לא תחילת הסוף. אבל זה אולי סוף ההתחלה" .

אהוד בורח שוב

אהוד ברק, שבריחתו המבוהלת מלבנון הולידה את מפלצת החיזבאללה, בורח שוב – הפעם מאולפני הטלוויזיה. בימים הראשונים של המערכה נאלם דום והתראיין רק לערוצי טלוויזיה זרים. פה ושם גם אמר משהו לאמצעי תקשורת ישראליים. הבריחה מלבנון הצדיקה עצמה, אמר. כי חסכה לצה" ל כ-25 אבידות בשנה. את אבידות האינתיפאדה שבאה בעקבות הבריחה הוא אינו סופר. האם לא אמרו עליו שהוא חזק במתמטיקה?

אצל הצרפתים הבגידה גנטית

לפני כמה שנים התקיים בביירות כינוס של המדינות דוברות צרפתית. בראש הכינוס עמד נשיא צרפת, ז"אק שיראק, ובין המוזמנים המכובדים היה מזכ" ל החיזבאללה, חסן נסראללה. בלשון החלקות שלו דיבר שיראק על הצורך להילחם בטרור " על ידי סילוק הסיבות לטרור" . בתרגום לעברית בסיסית: לא הטרור שרוצח נשים וילדים ברחובות ירושלים ותל-אביב ומטיל קטיושות וקסאמים על הגליל ועל הנגב אשם. ישראל היא הסיבה לטרור. ואת הסיבה הזו יש לסלק.

האלוף (מיל.) יוסף גבע סיפר לי פעם סיפור שיש בו כדי להמחיש את מהותה של צרפת. אלוף גבע כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. באחד הימים סעד בחברת איש מודיעין אמריקני בכיר במסעדה צרפתית בוושינגטון.

 

האם אתה יודע מי הוא בעל המסעדה? – שאל איש המודיעין האמריקני את האלוף הישראלי. שאל והשיב: זהו סוכן צרפתי, ששרת את הביון הצרפתי בקובה. הוא נמלט לארצות הברית ומצא כאן מקלט. מפיו למדנו לדעת כי צרפת, שהיא " ידידתנו ובת בריתנו" , מסגירה לקובנים את כל הסודות שהם מלקטים מאתנו.

אין זה מקרה שהמדינאי המערבי הראשון שהגיע ללבנון מאז ראשית המלחמה הנוכחית הוא ראש ממשלת צרפת, דומיניק דה וילפן. צרפת אמנם חתמה יחד עם יתר מדינות ה-G8 על גינוי לחיזבאללה. אך כמו עקרב שאינו יכול שלא לעקוץ מיהר וילפן לביירות כדי לנסות ולעשות את מה שהם יודעים לעשות מזה שנות דור: לבגוד.

אילו שמעו בקולו של דניאל פייפס

אם ראשי הממשלה שהביאונו עד הלום היו שומעים לעצותיו של דניאל פייפס ייתכן שלא היינו מסתבכים במלחמה הנוכחית. אבל הם העדיפו לשמוע לעצותיהם של האדלרים והפינקלשטיינים.

 

דניאל פייפס. הוא יהודי כבן 55 המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר כתריסר ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

ביוני 2000, בעקבות כשלון שיחות הפסגה עם אסאד ותוכניתו של ברק להימלט מלבנון, אמר פייפס את הדברים הבאים:

* משך תקופה ארוכה מתבססת המדיניות הישראלית על מאמץ להגיע לשלום עם אסאד, תוך נכונות לוותר על רמת הגולן.

* זו מדיניות מוטעית מיסודה הואיל ולאסאד – בניגוד לכל התיאוריות של אלוף שגיא והמודיעין הישראלי – אין שום אינטרס להגיע לשלום.

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבי. אך כשזה מגיע לעימות – כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. ישראל רוצה פתרון, הצד השני רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו גם אחרי הנסיגה מלבנון. (הדברים נאמרו לפני הנסיגה).

* במסלול הפלשתיני ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

" אדם לא רציני"

כשפורסמו דברי פייפס פניתי לידידי איתן הבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

השבוע חזרתי ושאלתי את הבר אם לאחר השנים שעברו לא שינה את דעתו על פייפס.

תשובתו: איני חוזר בי מאף מילה שאמרתי אז.

 

 

שם למלחמה

עדיין לא מאוחר לקבוע שם למלחמה: " מלחמת שלום הנשיא" . המלחמה הורידה מסדר היום את כל הפרשה שהוא חשוד בה. למי איכפת מה עושה קצב עם נשים כשיש לנו עסק עם נסראללה.

חרפת ההפקרה של צבא דרום לבנון

הזיכרון שלנו קצר. היו זמנים שצבא דרום לבנון התפרס על הגבול ומנע התקרבות מחבלים. זה היה צבא לבנוני שאומן, חומש, מומן ואורגן על ידי צה" ל ונקרא צד" ל. כ-700 מלוחמי צד" ל מסרו נפשם במלחמה נגד המחבלים ובכך הצילו את תושבי הצפון ורבים מחיילי צה" ל מפגיעה.

 

פליטי צבא דרום לבנון שנמלטו על נפשם מן החיזבאללה צובאים על שער פאטמה מבקשים מקלט בישראל. (צילום: לע" מ)

הבריחה המבוהלת של אהוד ברק מלבנון היתה כרוכה במעשה הפקרה מחפיר כלפי לוחמי צד" ל ובני משפחותיהם. לא ניתנה להם הודעה מראש על הבריחה והם נאלצו לאסוף את מטלטליהם ולהפקיר את כל רכושם כדי למלט את נפשם. אילו נשארו היו מסכנים את חייהם. ברגע האחרון נמלטו וצבאו על שער פאטמה מתחנינים להכניסם לישראל כשהם משאירים את מכוניותיהם וחלק ממטלטליהם מאחור.

כאן קיבלו יחס מחפיר מצד מערכת הבטחון, שסרבה להכיר בהם כבעלי זכויות של חיילי צה" ל.

עשרות קציני מילואים ישראליים, שחייהם ניצלו תודות לפעילות צד" ל, הקימו עמותה (" ידידי דרום לבנון" ). בעתירה שהגישו לבג" ץ נאמר בין היתר: " לוחמי צד" ל לחמו בשליחות ובשרות מדינת ישראל, מטרותיהם היו משותפות למטרות מדינת ישראל, האויב בו לחמו היה אויבה של המדינה. המדינה ציידה אותם בבגדים, באפוד קרב, במזון. שילמו להם את שכרם, הקימה להם מוצבים, אימנה אותם באימוני לחימה, ושלחה אותם להילחם את מלחמתה בהגנה על גבול הצפון… העותרים הפכו להיות פליטי מלחמה התלושים מארצם מולדתם, ללא אדמה ללא רכוש… לא הכרת תודה קיבלו ממדינת ישראל אלא התנכרות, יחס מתנשא ומזלזל, רצון להדחיקם ולשכוח את זיכרם" .

הטילים של היטלר

גרמניה הנאצית היתה חלוצת השימוש בטילים בליסטיים למטרות מלחמתיות. היטלר תלה תקוות רבות במה שחשב שיהיה " הנשק הסופי" , שיכריע את המערכה.

 

הטיל הראשון, שכינויו היה V-2, הוטל ב-2 בספטמבר 1944 על פריס, זמן קצר לאחר שחרורה. עד סוף המלחמה הטילו הגרמנים 3172 טילי 2-V, מתוכם כ-1400 על לונדון ויתרם על מטרות שונות באירופה, רובן על בלגיה.

התוצאות היו מאכזבות למדיי. בסך הכל גרמו הטילים שהוטלו על לונדון לכ-7000 הרוגים כלומר כ-5 הרוגים בממוצע לכל טיל. חלק גדול מן האבדות נגרם, הן באנטוורפן והן בלונדון, כשאחד הטילים נפל על אולם קולנוע בו היה ריכוז גדול של אנשים וגרם למותם של מאות.

" הנשק הסופי" נתגלה כחסר משמעות מבחינה צבאית. בעקיפין גרמה תכנית הטילים להחשת תבוסתה של גרמניה. ההשקעה בכל טיל הגיעה למיליון מארק. באותו סכום ניתן היה לייצר ארבעה מפציצים כבדים שהיו יעילים ומדויקים פי כמה. במחיר שעלה לנאצים ייצור הטילים יכלו לייצר 48 אלף טנקים.

 

 

" הגבול הבינלאומי"

קו הגבול בין ישראל ללבנון הקרוי " הגבול הבינלאומי" נוצר באורח כמעט מקרי בהסכם חשאי בין צרפת לבריטניה שנעשה בשנת 1916. זהו " הסכם סייקס פיקו" הקרוי על שמותיהם של החתומים עליו – נציגי בריטניה וצרפת.

ההסכם נחתם בחשאי בשנת 1916 בו הסכימו הדדים לחלק ביניהם את אזורי השליטה לאחר מלחמת העולם הראשונה והבסת האימפריה העותמנית. לפי ההסכם אמורה היתה צרפת לקבל את רצועת החוף מצפון לעכו ועד אסיה הקטנה. בריטניה אמורה היתה לקבל את עיראק ומובלעת סביב חיפה ועכו. עוד הסכימו שהשטח שמדרום לצפת ועד באר שבע יהיה בניהול בינלאומי. חלקים בצפון הארץ נועדו למדינה ערבית.

עם תום המלחמה נתברר שבארץ נוצרו תנאים שלא היו בעת חתימת ההסכם. ביניהם קיומם של ישובים יהודים בגליל העליון המזרחי ועמידת הגבורה של תל חי וכפר גלעדי. ב-1920 נחתם הסכם חדש בין אנגליה וצרפת שקבע את השטח מן הכינרת ועד מטולה (שנקרא אצבע הגליל) בתחום ההשפעה הבריטי. כך נקבע " קו הגבול הבינלאומי" בין ישראל ללבנון.

גדר הצפון

 

 

הצרות עם לבנון לא התחילו במלחמת של" ג. עם פרוץ האינתיפאדה הערבית הראשונה בשנת 1936 (שאנו קראנו לה " המאורעות" ) חדרו מלבנון לארץ כנופיות חמושות והוברחו אמצעי לחימה למתפרעים הערבים. כדי לחסום את הגבול החליטו השלטונות הבריטיים להקים את " גדר הצפון" . ביולי 1936 נסלל כביש לאורך הגבול עם לבנון כדי לאפשר תנועת רכוחות בריטיים, באזור שהיה נתון לשליטת כנופיות ערביות. לאורך הכביש הוקמו מצדיות (" פילבוקס" ) ששימשו מעין מוצבים זעירים. בראשית 1938 הגיע לארץ סיר צ"ארלס טיגארט מומחה ללוחמה בטרור מהודו. הוא הציע לבנות גדר לאורך גבול הצפון מראש הנקרה ועד שער הגולן. לבניית הגדר גויסו כאלף פועלים שאובטחו על ידי 300 נוטרים שקיבלו נשק ואימון מן הבריטים. בניית הגדר הושלמה בשלושה חודשים תוך ניהול קרבות קשים עם ערבים שהרגו שני פועלים ופצעו שלושה.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של עמיר פרץ