המדובר בניגון החשוב ביותר של חסידות מודז'יץ. הוא הולחן, על ידי אבי השושלת, ר' ישראל ממודז'יץ, לפיוט נורא הוד, הנאמר בתפילת ראש השנה ובתפילת נעילה של יום הכיפורים.
לפני כמה שנים נזקקתי לנסוע נסיעות רבות באוטובוסים – בעיר ומחוצה לה. החלטתי לנצל את הזמן הרב שביליתי בהמתנות ובנסיעות להאזנה למוסיקה. וכשאני אומר מוסיקה הרי בהקשר זה כוונתי בעיקר למוסיקה קלאסית.
האזנה למוסיקה, לטעמי, היא בראש ובראשונה באולם קונצרטים ובמגע המחשמל עם האמן והתזמורת. במקום השני: האזנה לתקליטור בכורסה, בעיניים עצומות ובריכוז. איני מתנזר כמובן מהאזנה, תוך כדי עבודת הכתיבה שלי. האזנה כזו היא גורם מפרה, מעורר ומרגיע. אך אין בה מן ההנאה השלמה של האזנה בלבדית. מעולם לא נמניתי עם חובבי המוסיקה המתרוצצים ברחובות כשאוזניות צמודות לאוזניהם.
אך במציאות החדשה בה אנו חיים ההכרח לא יגונה. פניתי אפוא לחנות גדולה למכשירי אלקטרוניקה. ביקשתי לרכוש "דיסקמן" – מכשיר שהיה אז בתודעתי הדבר החדיש ביותר כאמצעי להאזנה מחוץ לאולם הקונצרטים או הבית. מכשיר שיאפשר לי לשמוע גם בדרכים את אוצר התקליטורים שבביתי.
המוכר הסתכל עלי קצת בתימהון כשהצגתי את בקשתי. חיטט במעמקי המחסן וחזר עם המוצר בפנים מאירות.
"יש לך מזל", אמר לי, "זהו המכשיר האחרון. ויותר לא יהיו". שמחתי על המציאה, אך כשהבאתי אותה הביתה הסתכל עלי בן הזקונים שלי במבט מזלזל, כמעט ברחמנות.
"לרכוש היום דיסקמן", אמר לי, "זה כמו לרכוש עגלה רתומה לסוס במקום המכונית שלך". הוא שלף מכיסו גליל קטן בגודל של קופסת גפרורים, שאני עצמי קניתי לו כמתנה ליום הולדתו.
"קח", אמר , "בתוך הקוביה הזו תוכל להכניס את כל הסימפוניות של בטהובן, את כל הרביעיות והחמישיות של שוברט ועוד יישאר מקום לבאך ולויואלדי".
ספריו הם רב-תחומיים ועתירי קישורים בין תחומי ידע שונים, ביניהם: מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, הגות כללית, הגות יהודית, קבלה, ופסיכולוגיה.
דניאל שליט (באדיבות המכללה למדינאות יהודית)
ד"ר דניאל שליט הוא יליד תל-אביב (1940) ולמד בבית הספר התיכון ע"ש טשרניחובסקי בנתניה.
הוא למד מוסיקה בישראל ובלונדון ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, שימש מנצח בתזמורת הקאמרית הישראלית, היה מרצה בחוגים למוסיקולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, ויצירותיו המוסיקליות מנוגנות בארץ ובעולם. בעת עבודתו בגלי צה"ל, בעקבות ראיון עם הרב עדין שטיינזלץ, החל בתהליך של גילוי עולם היהדות
בספרו "יודע נגן", שראה אור בשנת 2002, בונה ד"ר דניאל שליט מסד רעיוני-יהודי למוסיקה. "המוסיקה היכולה להיות צינור חמצן אל מימד הרוח, אבל במצב המסחרי שבו אנו חיים, המוסיקה הופכת מסולם לעליית הנפש לצרכנות של גירויים מדליקים, יותר או פחות. כל איכות, כל עומק, כל גובה, מושתקים על ידי רעש השוק"
הספר המלווה בתקליטור עם הדגמות – הוא ניסיון ראשון במינו לשלב מדריך שיטתי של עקרונות המוסיקה (לקורא שאינו מוסיקאי מקצועי) עם ניתוח רעיוני של התפתחות המוסיקה המערבית, והכל מפרספקטיבה יהודית, לעתים קבלית.
כשכתב שליט את ספרו "שיחות פנים" היתה האווירה הכללית אווירה של "הליכה לקראת שלום", אך הוא טען בספר שאנו נמצאים במלחמה – צבאית, מוסרית, רוחנית ודתית. והנה דווקא כשהחלו להתרבות אלה שהסכימו איתו כי אנו במלחמה, הוא פרסם את ספרו על מוסיקה.
שאלה: להוציא ספר על מוסיקה בשעה שהתותחים רועמים – זאת לא טעות בעיתוי?
ד"ר שליט: "העניין הוא, כמו שמסופר בסיפור ההודי על היוגי שהגיע לעיר ובידו פרוסת לחם אחת ופרח. הלחם – הסביר, כדי לחיות, והפרח כדי שיהיה למען מה לחיות. אנו נלחמים כדי לחיות, אבל המוסיקה שייכת לשאלה למען מה לחיות. במילים אחרות, אנו נלחמים על הקיום הפיזי והמדיני שלנו, אבל אלה חשובים רק אם הם משרתים את מימד הרוח. אם הקיום הפיזי מאבד את רוחו לדעת, אז גם הפיזי הולך לאיבוד. המוסיקה יכולה להיות צינור חמצן אל מימד הרוח".
"המוסיקה יכולה להיות צינור חמצן אל מימד הרוח".- שער הספר יודע נגן
ש: למה רק "יכולה להיות"? היא לא תמיד כזאת?
"לא. במצב המסחרי שבו אנו חיים, המוסיקה הופכת מסולם לעליית הנפש, מפעילות אישית של עלייה – לצרכנות של גירויים מדליקים יותר או פחות. כל איכות, כל עומק, כל גובה, מושתקים על ידי רעש השוק".
ש: בספר אתה כותב ש"מצב סילוק השכינה בגלות פירושו היה, שהמוסיקה כבר אינה יכולה להיות נבואית, כלומר, כלי לגילוי אלוהי שמעבר לאדם… במצב של הסתר הפנים בגלות, מה שנותר הוא מוסיקה הבאה 'מלמטה', מן האדם; זאת יכולה לשמור על געגועים כלפי מעלה, אבל היא יכולה לבטא שביעות רצון במצב כמות שהוא, שיכחת המקור ואפילו תחליף להתגלות". האם אפשר לקשר את תופעת המוסיקה כתחליף להתגלות לתופעה של הערצת זמרים ונגנים, דוגמת ההתעלפות במופעי רוק או ההתהדרות של כוכבת פופ בשם 'מדונה'?
ד"ר רשליט: "בהחלט. כל דבר עמוק, כשהוא מחפש לעצמו תחליף, ניזון מהצורך המקורי ויחד עם זה הוא נראה כמו קריקטורה של המקור. המוסיקה, כמו כל האמנויות, שימשה תחליף למקדש. וכאשר אירופה איבדה את האמונה באלוהים באופן טבעי האמנויות תפסו את מקומה. אז הרקדניות הפכו לכוהנות גדולות, הסופרים הפכו לנביאים (ולקחו על עצמם ברצון את התפקיד הזה) והמוסיקאים היו ל'לויים' במקדש הזה. בפופ כל התופעה הזו לובשת צורה יותר היסטרית. אבל מה שחשוב הוא ההבדל בין התחליף למקור. התחליף מתנפל עליך, מזעזע אותך, 'עושה לך דברים'; המקור, המוסיקה שהיא סולם, מזמין אותך, קורא לך אל דרך שאתה עצמך תלך בה".
ש: אתה כותב שבצליל האלקטרוני והממוחשב בן ימינו "גוברת יד האדם על הטבע" ושהצליל הדיגיטלי כבר אינו מהווה הקשבה לעולם שמעבר לנו, אלא הפקה חופשית ושרירותית של יצירי האדם". אתה מדמה זאת לפעולתו של ממתיק מלאכותי, שאין לו ערך תזונתי אך הוא גורם לחוש הטעם לחוש את המתיקות. האם אפשר להקביל את שני אלה לניסיון להשיג חוויה אקסטטית באמצעות סמים, או אפילו ליצור בהשראת סמים?
ד"ר שליט: "המצב הכללי כיום הוא מצב שבו אדם יוצר לעצמו עולם משל עצמו. הוא לא מעוניין להיפגש עם העולם – נקרא לזה ה'אובייקטיבי' שמחוצה לו. וכיום הוא עוסק לא רק בהפקת חוויות רגילות כמו מתיקות או עונג, אלא, כלשון השאלה הפקת 'חוויות אקסטטיות'. כלומר, גם חוויות הטרנסנדנציה, החוויות של יציאה מתוך עצמו – גם אותן הוא משיג באמצעים שהוא עצמו יוצר וכך גם מפקח עליהן. והרי תופעת הקניון בכללותה היא מין ניסיון להיות חוויה קצת פסיכודלית. כל הקניון כולו, עם מופעי הליצנים, עם הצמחייה המלאכותית, הערבוב של הסגנונות כמו באיזה חלום – יש בו יסוד של יציאה לעולם דמיוני לגמרי, פנטסטי, כאילו אינך נמצא בפרויקט מסחרי, באיזה שוק גדול, אלא בעולם הדמיון ללא גבולות. הנטייה של הקניון היא לא רק לשווק התמכרויות, אלא להיות כל-כולו לסם, להתמכרות.
הקניון כסם ממכר. קניון איילון מתוך הערך בויקיפדיה
"אם הקניון הוא באמת משל לתרבות האינטרנטית שלנו כולה, אז זו בהחלט הדוגמה הקיצונית של האדם המספק לעצמו לא רק את הצרכים החומריים שלו אלא גם את שאיפות דמיונו. באופן הזה חוסם הקניון את הדרך לעולם טרנסצנדנטי אמיתי, עולם-שמעבר לאמיתי. והרי זוהי אלילות הרבה יותר דקה ועדינה מזו של ימי קדם. פעם, כשהיה האדם מתפלל לעץ ואבן, להר, למעיין או לצלם – קל היה לקבוע שהוא עוסק במעשה אלילי. אבל היום, כשיצירי רוחו הם כל כך וירטואליים, לא-חומריים, קשה לראות שזו אלילות. אבל זו בכל זאת אלילות משום שאין כאן אין-סוף אמיתי, האדם אינו נפגש עם שום דבר שהוא מחוץ לגבולותיו. הדמיון הזה שהוא מפעיל הוא עדיין דמיון של טכנאי-מעצב-מתכנת, לא משהו טרנסנדנטי".
ש: בספר אתה טוען שלמוסיקה יש לא רק ערך רגשי כי אם משמעויות מוגדרות, כעין רעיונות, דוגמת ההתמודדות מול הגורל אצל בטהובן, צער העולם אצל מאהלר או מרירות הגלות בניגוני חב"ד. אם כן, מה נאמר על ואגנר? האם יש במוסיקה שלו עצמה מעין "נאציות"? הרי המצדדים בהשמעת יצירותיו טוענים שיש להפריד בין ואגנר האיש, שאכן היה ממייסדי האנטישמיות הגרמנית המודרנית, לבין ואגנר המוסיקאי הגאון.
"זהו אמנם נושא חשוב, אך בספר איני נוגע בו אלא מפנה למאמר 'אונטרגאנג' בספרי 'שיחות פנים'. ראשית כל, אפילו ואגנר המוסיקאי אינו מעל לכל ביקורת. אדרבא, יש הסבורים שהוא מהווה הרס המוסיקה והטעם המוסיקלי, שהוא דקדנטי וקיטשי. ב'שיחות פנים' יש מובאות הן מדברי המעריצים עד טירוף והן מדברי השונאים עד מוות (גוני ביניים קשה למצוא).
"אגב, כל המערכה המתנהלת למען נגינת ואגנר אינה נוגעת לארצנו הקטנה. ואגנר כמעט לא כתב דבר מלבד אופרות ענקיות, שאין לנו אפשרות להעלותן על הבמה, אלא רק לנגן מתוכן קטעים בקונצרטים, מה שאינו נותן עליהן שום מושג רציני. והנה, אופרות אלה שואבות בחלקן מן המיתולוגיה הטבטונית, וחלקן מעולם הנצרות. אלה הם דבר והיפוכו: הטבטוניות מעלה את מלוא קשת הדחפים היצריים, והנצרות – את הנזירות והפרישות מהם; בין שני הקטבים האלה נע האיש ואגנר ומיטלטלת התרבות הגרמנית כולה. בכל אופן, שני המקורות הללו די בהם כדי שיהודי יתייחס לואגנר בזהירות.
ריכארד ואגנר ויקישיתוף
"אבל האם יש במוסיקה עצמה יסוד 'נאצי'? ממש 'נאציות' במובן הפוליטי – כמובן שלא. אבל יש במוסיקה הזאת נרקוטיות, סחיפה רגשית עזה, בומבסטיות הגובלת בדמגוגיה, שהופיעו גם בנאציזם. כמובן, משום אלה בלבד עדיין לא הייתי פוסל את נגינת ואגנר, שכן במוסיקה מדובר בנטיות נפשיות שאינן יוצאות לביטוי מעשי. והנה, בנאציזם אכן יצאו לאור אותן נטיות השיכרון הטבטוני, ולא בצורה מוסיקלית מעודנת, אלא בצורה פיסית-פוליטית גסה, פרועה ותהומית. ואפילו משום כך עדיין לא הייתי מחרים מוסיקה שקדמה לנאציזם בעשרות שנים. אלא שפליטי השואה, שנתאגדו והקימו את התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הם שבחרו בהחרמת ואגנר (מהוגי האנטישמיות הראשונים הנערץ על הנאצים) כסמל אנטי-נאצי. והעניין הוא שכעת ביטול הסמל יהפוך הוא-עצמו לסמל, סמל לטשטוש, למחיקה-עצמית. אם כן, הסמליות האנטי-נאצית היא עיקר הנימוק להמשיך להימנע מנגינת ואגנר – ולא הערכת יצירותיו לגופן".
ש: האם יכולה המוסיקה לעזור לנו לצאת מן המחיקה העצמית, למצוא את עצמנו?
"אולי היא יכולה לעזור למצוא את מה שמעבר לעצמנו, מעבר לאדם בכלל, שיחזור לשרות עלינו. אז נמצא גם את עצמנו".
* שיחות פנים – ספר הכולל מאמרים שפורסמו ב"נקודה". הספר עוסק במצוקות הקיומיות של ההוויה היהודית-ישראלית ושל האדם בן-זמננו. הספר מקשר בין תובנות יהודיות עתיקות ורעיונות פילוסופיים מודרניים ומציג תקווה ל"משבר האדם לבדו".
• אור שבעת הימים – עוסק בהתפתחות מעמד האשה, התעוררות הפמיניזם ותהליך הגאולה.
• יודע נגן – סקירה על מוסיקה כללית עם דגש על מוסיקה חסידית.
• ספר הקניון – המדריך השלם לקניון העולמי – ספר פילוסופי הבוחן את העולם הפוסטמודרני דרך משל הקניון המייצג עולם זה. בקניון רואה המחבר את גילומה המובהק של הפוסט-מודרניות, על צדדיה הטכנולוגיים-כלכליים, החברתיים-אישיים והמחשבתיים.
• ארץ ושמים – "פרקי טבע: מדעי הטבע ודמות האדם", הוא ראשון בטרילוגיה, המבקשת להעמיד את ההתפתחות הפוסט-מודרנית בהקשר היסטורי-פילוסופי רחב. הספר דן במדעים – פיזיקיה, כימיה וביולוגיה – בהקשרים ביניהם, ובין כולם לדמות האדם, ומה נקודת מבטה של היהדות לכל זה.
שרית ילוב
======================================================================
ראה גם
הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה
http://www.zeevgalili.com/?p=490
כל נדרי כל הנוסחים
http://www.zeevgalili.com/?p=6645
בכיר הכליזמרים בישראל מוסא ברלין
http://www.zeevgalili.com/?p=777
המנצח הקורא פרטיטורה כדף גמרא
http://www.zeevgalili.com/?cat=74&paged=2
יפנית חוקרת את שירת הבקשות של יהודי חלב
http://www.zeevgalili.com/?p=321
הכליזמר כתת תרבות יהודית
http://www.zeevgalili.com/?p=526
המעמד בו התקדש המנון התקווה בדורנו
http://www.zeevgalili.com/?p=688
השמאלן שכתב המנון ל"כתומים"
http://www.zeevgalili.com/?p=478
לשנות את "התקווה" או לאבד את התקווה
http://www.zeevgalili.com/?p=402
מקור המנגינה ל"ירושלים של זהב"
http://www.zeevgalili.com/?p=274
הניגון של חסיזי מודזיץ' לתפילת "אלה אזכרה"
http://www.zeevgalili.com/?p=63830
דרכו של הכומר נובוטקה הטורי אל היהדות
http://www.zeevgalili.com/?p=345
תופעת מדונה והקבלה
http://www.zeevgalili.com/?p=288
המדובר בניגון החשוב ביותר של חסידות מודז'יץ. הוא הולחן, על ידי אבי השושלת, ר' ישראל ממודז'יץ, לפיוט נורא הוד, הנאמר בתפילת ראש השנה ובתפילת נעילה של יום הכיפורים.
הכרתי את המנצח אלי יפה בקונצרט שבסדרת " קלאסיקה במימד אישי" של ד" ר אסתרית בלצן. היא מצליחה למלא אולמות לא רק בכוח נגינתה, אלא גם ובעיקר ברוח החיים שהיא מפיחה ביצירות, בהסברים מרחיבי דעת, ובהמחשות – בצליל, בסיפור, באמצעים חזותיים. תמיד היא מדגישה את הצד היהודי והישראלי שבתרבות המוסיקלית שלה. בקונצרט האמור הפתיעה ד" ר בלצן בכך שהקדישה אותה לסימפוניה השלישית (" הרואיקה" ) של בטהובן בביצוע הסמפונייטה באר-שבע. על הבמה עלה המנצח – חובש כיפה סרוגה גדולה וציציותיו בחוץ. היה לו מה להגיד לקהל במילים: ציטוט מדברי הרב קוק על ההתנגשות שבין הרגש לבין השכל. לאחר מכן נטל את שרביט המנצחים ומשך את התזמורת בתנופה לביצוע מבריק של היצירה.
בהפסקה עליתי אל מאחורי הקלעים והוא קידם אותי במאור פנים, עוד לפני שפתחתי את פי. הוא קורא נלהב של מקור ראשון ושל הגיון בשיגעון. הוא זכר את מראה פניי מן הפעם היחידה שבה פורסם תצלומי בעיתון. ביקשתי לשמוע מפיו את האני מאמין היהודי והמוסיקלי שלו וקבענו פגישה בדירתו שבמרכז ירושלים.
אלי יפה נולד בירושלים לפני חמישים שנה. למד בישיבה התיכונית קרית משה וכמה חודשים בישיבת הכותל. הוא התגייס לצה" ל אף שלא היה חייב (" ראיתי בזה זכות" ) , בשל שיתוק ילדים בו לקה בילדותו.
עד גיל 19 לא למד מוסיקה אלא במסגרת מאד רדודה: חלילית, קצת פסנתר באצבע אחת." גם שרתי כמו ילד טוב ירושלים במקהלה של בית הכנסת" .
באחד הימים האזין לקונצרט שעליו ניצח זובין מהטה והחליט שהוא רוצה להיות מנצח. הוא היה אז בן 19, גיל מאד לא רגיל בשביל מוסיקאי מתחיל. הוא חיפה על כך בעבודת פרך. " מרגע שהתחלתי ללמוד באקדמיה על שם רובין בירושלים השקעתי 18 שעות עבודה ביממה ועוד שעה אחת ללמוד גמרא" . למד תיאוריה ואחר כך ניצוח וקומפוזיציה. וכן למד לנגן בכמה כלים (" בבחינת דע לפני מי אתה עומד" ): צ"לו, אבוב, פסנתר, קרן.
" כל החיים שלי הפכו להיות מוסיקה. נשמתי מוסיקה. הייתי מבלה באקדמיה מרגע שפותחים בשבע בבוקר עד שהשומר היה מסלק אותי בלילה. אין ספק שהרגלי הלימוד של הישיבה הכשירו אותי לזה. מה שנקרא מתמיד גדול. הייתי הולך לכל החזרות האפשריות של תזמורות, בירושלים ובתל אביב. לא היה מנצח גדול שלא ראיתי בחזרות. התחלתי לפתח את השמיעה ואת הזיכרון, כדי שאוכל לנצח תמיד בעל פה ולרדת לעומק. לא רק לדעת את הפרטיטורות אלא להבין אותן" .
אלי יפה (צילום: זאב גלילי)
"זה נמשך כך ארבע שנים עד שסיים תואר אמן בהצטיינות. נסע ללונדון, למד שם שנה באקדמיה המלכותית למוסיקה וסיים בהצטיינות. במהלך לימודיו בלונדון ניצח על הסימפוניה הרביעית של ברהמס. בעקבות הביקורות הטובות בהן זכה הציעו לו לייצג את האקדמיה בתחרות כלל בריטית על שם סיר ג"ון ברבירולי. " לא יכולתי לעשות את זה כי התחרות התקיימה בשבת" . בסוף אותה שנה ניצח על הסימפוניה השנייה של מהלר" וזכה בתואר " עמית" של האקדמיה המלכותית.
בתום הלימודים בלונדון חזר לארץ. כאן השתתף בכיתת אמן עם ליאונרד ברנשטיין שהגיע אז לארץ. " זה היה תענוג לא נורמאלי שנמשך בסך הכל יום אחד. אבל מה שלומדים אצלו ביום אחד לא לומדים עשר שנים במקום אחר" (ראה מסגרת).
" התזמורת" , אומר אלי יפה, " היא הכלי של המנצח, כשם שהכינור הוא הכלי של הכנר. אבל כמנצח אני רואה עצמי כמי שמשתתף בתהליך היצירה.
" השלישית של בטהובן שלי איננה השלישית של מנצח אחר. זה כאילו אותם תווים, אותה דינמיקה אותם אפקטים. הכל אותו דבר, אבל זה לא נשמע אותו דבר. כי כשאני מנצח יש לי חלק ביצירה. למנצח יש אמירה אישית. הוא חלק מן היצירה.
" למה אוהבים בפראג כשאני מנצח על מהלר?
" כי אני בא עם מהלר אחר. עם השקפה פילוסופית אחרת. עם השקפה מוסיקלית אחרת. עם הפן היהודי שבזה. והשילוב בין קומפוזיציה וניצוח מפרה אחד את השני. וכאשר מלבישים על זה את כתר התורה אז מגיעים לתוצאה נפלאה.
הייתי משווה את זה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לשעור של ראש יישיבה. אתה שומע שני ראשי ישיבה דנים באותה סוגיה בגמרא. נקח לדוגמא את סוגיית חרדל ודבורים במסכת בבא בתרא. הסוגיה הזו הייתה הסיוט הגדול שלנו בבגרות. בא ראש ישיבה ומלמד את הסוגיה בדרך אחת ובא ראש ישיבה אחר ומסתכל על אותה סוגיה בגמרא ומביא לך דברים אחרים לגמרי.
ממה נובעות המחלוקות בין בית הלל לבית שמא? הם הרי מסתמכים על אותם המקורות, אבל מסקנותיהם שונות.
ושוב להבדיל אלף אלפי הבדלות גם במוסיקה זה ככה. נקח לדוגמא את בטהובן. אומרים עליו שהוא מהפכן. במה באה לביטוי המהפכנות שלו? אז איכא דאמרי שהוא קלסיקן מאד ואיכא דאמרי שהוא רומנטיקן מאד. אני רואה בבטהובן גם מלחין מודרני מאד לפעמים. למשל בפוגה הגדולה הוא מאד מודרני. וזה יבוא לביטוי בביצוע שלי.
" וכאן אני מגיע לצד היהודי במוסיקה העולמית. נצחתי פעם על האורטוריה "אליהו" של מנדלסון. לקחתי את כל הטקסט ולמדתי אותו עם רש" י ורד" ק. ואז אמרתי לעצמי: מה רבו מעשיך ה". הפרוש כל כך תואם את המוסיקה של מנדלסון זו ממש מתנה משמים. הקדוש ברוך הוא אומר למנדלסון אתה תעשה את זה ככה. ולרש" י ולרד" ק אמר אתם תכתבו את זה ככה, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
" ואותו הדבר אמרתי לתלמידים שלי בבית הספר לחזנות שהקמתי בירושלים בראשית דרכי המוסיקלית. אל תחקה לי את יוסל"ה רוזנבלט. בוא תביא תהילים, תקח את המשפט הראשון ששרת עם רש" י ורד" ק ועכשיו תשיר את זה. והוא שר את זה אחרת.
" וכשאני בא לתזמורת בפראג אני אומר להם: אתם רואים את המקום הזה והזה? חכמינו אמרו כך וכך. תראו איך זה מתאים למוסיקה של מנדלסון. ופתאום הם שומעים את זה אחרת.
" חשוב לי מאד לבצע מוסיקה תנכית. עשיתי עכשיו קונצרט של מוסיקה תנכית בפסטיבל האביב בפראג שכלל יצירה של סטרווינסקי, " אברהם ויצחק" , שמושרת בעברית (היצירה בוצעה לראשונה בארץ, על ידי המורה שלי מנדי רודן). אחר כך עשיתי את " הפליט מווארשה" של שנברג ואת " משתה בלשאצר" של וולטון. אני מביא המון יצירות תנכיות צד בצד עם פרקי חזנות ואת הספרות הקלאסית המקובלת שגם בה אני מנסה להאיר את הפן התנכי. לדעתי בכל יצירה יש פן תנכי בצורה זו או אחרת, אפילו בהרואיקה.
" היהודים היו הראשונים שהשתמשו במוסיקה לעבודת קודש. אני מאמין באמונה שלמה שאם לא הייתה הדת היהודית שהכירה במוסיקה לא היה הרקוויאם של ורדי, לא הייתה המיסה סולמיס של בטהובן, לא הייתה המיסה בדו של מוצרט. הם לקחו את זה מאיתנו. כמו שנאמר בירושלמי מסכת סוכה: " בעשרה לשונות של שבח נאמר ספר תהילים – באישור, בניצוח, בניגון, בשיר, במזמור, בהשכל, ברינה, בתודה, בתפילה, בברכה. המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבח כלולין בו" .
" אתה יכול להגיד את זה בצורה אחרת: שתי מתנות נתן העם היהודי לעולם את התנ" ך ואת המוסיקה כחלק החשוב בעבודת הקודש. לעתים די קרובות אני משלב פרקי חזנות סמפוניים עם סימפוניות של בטהובן, מהלר וברוקנר. אני רואה בזה חשיבות עליונה. שליחות.
" המוסיקה היהודית מוגדרת לדעתי על פי תפקידה. נכון שיש כל מיני מוטיבים יהודיים. יש אפילו רביעיה של דימיטרי שוסטקוביץ שנקראת " רביעיה יהודית" . יש כל מיני מוטיבים שנחשבים יהודיים. אבל אם נלך לפי קריטריון זה נמצא כי במוסיקה שנכתבה לבתי הכנסת אין מה שהאתנו-מוסיקולוגים קוראים מוסיקה יהודית. כל האסכולה החזנית המערב אירופאית, אינה יהודית מנקודת מבטם של האתנו מוסיקולוגים. אלה רואים במוטיבים המוסיקליים את השורש של מוסיקה יהודית.
" תקח דוגמא קיצונית . ויליאם וולטון לא היה יהודי. הוא כתב את "משתה בלשאצר", המבוסס על חלומו של דניאל. יש שם סולו לבריטון ואתה פתאום שומע נגינת איכה. מה לכוהן בבית קברות? מה לויליאם וולטון ולמגילת איכה? אני מאמין שזו הוראה מלמעלה. הקדוש ברוך הוא הישרה אותו לדבר הזה בלי שהוא ידע. כנראה שמישהו מנהיג את העולם. כך אני מאמין.
מפראג עד בולטימור
כיום מלא הלוח של אלי יפה ברשימת הופעות בכל חלקי תבל: מנצח כבוד של התזמורת הסימפונית של פראג; מנהל מוסיקלי של " זהות" מטעם תזמורת סימפונית ירושלים המרבה להופיע בעולם ביצירת של מוסיקה יהודית; התזמורת הסימפונית של פראג ; המקהלה הפילהרמונית של פראג; התזמורת הפילהרמונית המלכותית של לונדון; תזמורת הרדיו של וינה; הקאמרית של וינה; תזמורת ברצלונה; הקאמרית של ציריך; בית האופרה בוינה.
" קדיש" לנופלים בלבנון
אלי יפה הוא מלחין פורה בתחום המוסיקה היהודית והאמנותית. הלחין עשרות יצירות חזנות, רביעיית מיתרים, חמישייה לכלי נשיפה מעץ. גולת הכותרת של יצירותיו היא הסימפוניה " קדיש" . הסימפוניה מבוססת על טקסט שכתב אבי דנטלסקי מקרני שומרון, לזכרם של שבעה חיילים שנפלו בלבנון. הסימפוניה בוצעה לפני כמה שנים בפילהרמונית ותנוגן השנה על ידי התזמורת הסימפונית של בולטימור. הפיק 15 תקליטורים של נוסח התפילה בכל ימות השנה.
נושא שליחות
" מה שהניע אותי בתקופת לימודיי היה שראיתי עצמי כנושא שליחות. אמרתי אז לאמא שלי: אני אהיה הראשון שינצח עם הציציות בחוץ בחוץ לארץ. ואני לא אוותר על שום דבר. לא קל לעשות קריירה מוסיקלית כשאתה שומר מצוות. אני דוחה הרבה מאד עבודות בגלל שבת ומועדים. זה לא רק מועדי הופעות אלא גם מועדי חזרות. אך במשך הזמן לאט לאט מקבלים אותי. הקדוש ברוך הוא טוב אתי.
המשפחה במרכז
" החיים של מוסיקאי בינלאומי קשים. אבל מה עשה הקדוש ברוך הוא. הוא אמר לי קודם כל תתחתן עם האשה הכי מתאימה לך. אתה תגדל ילדים ואז תעלה. וזה מה שקרה. אנחנו נשואים עשרים ואחת שנה ונולדו לנו שלושה ילדים. הולכים בדרכי אבותיהם מבחינה דתית. מבחינה מוסיקלית לא בדיוק. אשתי אומרת משוגע אחד במשפחה מספיק. אשתי צודקת, כל מה שתאמר אליך שרה שמה בקולה. אצלי המשפחה עומדת במרכז.
מדגים את תורת הניצוח בביתו (צילום: זאב גלילי)
למדתי מליאונרד ברנסטיין
" יש חשיבות רבה לכך שאני לומד את הפרטיטורה בעל פה ומנצח ללא תווים. התזמורת מרגישה תוך כמה דקות אם אתה בטוח בעצמך ואתה שולט ביצירה. כשאני מנצח על הסימפוניה השלישית של בטהובן, ואני יודע שבתיבה השלישית יש מי במול סול, הקושי הוא מה רצה המלחין להגיד במי במול סול הזה. מה רצה המלחין להגיד בשני האקורדים שפותחים את היצירה. זה שאני יודע מה מנגן כל כלי זה עשרים אחוז מן העבודה. את הדבר הזה קיבלתי מברנשטיין. באותו יום בודד ( וכן גם בהמון חזרות שלו שבהן נכחתי ובפגישות שקיימנו).
עצת הרב שרעבי
" ראשית הקריירה שלי כמנצח לא הייתה קלה. לא יכולתי ללכת כמעט לשום תחרות בגלל שמירת שבת ומועדים. הלכתי לרב
שרעבי, המקובל הירושלמי הידוע, לשאול בעצתו – האם בחרתי בכלל במקצוע הנכון.
" הוא השיב בחיוב ואמר שאני אפרוץ בפסח. ואכן לאחר שנה, בחול המועד פסח, הוזמנתי לנצח על קונצרט חזנות עם הפילהרמונית. שבוע אחרי זה נסעתי לנצח בשטרסבורג וניצחתי שם על תזמורת צ"כית – פרקי חזנות והראשונה של מהלר.
מנגן את ואגנר אבל רק בחו" ל
" ואגנר היה אנטישמי ומנוול גדול, אף על פי כן אני מנגן אותו, אבל רק בחוץ לארץ. לדאבון הלב ואגנר מהווה חוליה במוסיקה שאי אפשר לוותר עליה. הקדוש ברוך הוא לקח את ואגנר, שם אותו במרכז העולם ואמר: אני אבנה את האופרה בביירות ואני אעשה מזה קודש הקודשים של עולם המוסיקה. ומי היו גדולי המנצחים שניצחו שם? כולם יהודים. ביניהם הרמן לוי שהיה בן של רב. צריך לשאול את עצמנו למה הקדוש ברוך הוא נתן את הכשרון הזה לואגנר והעמיד אותו בעמדת מפתח שאי אפשר בלעדיה. אין לי תשובה.
אם מצאת ענין במאמר זה תמצא ענין גם ב"בכיר הכליזמרים בישראל"
אומרים על היפנים כי הם אינם מחייכים לעולם. כי אין להם בכלל שפת גוף ואינם מחצינים רגשות. כי הם נימוסיים עד כדי צינה. כי הם סגורים בשפתם עד כדי ניתוק מכל שפה אחרת.
לפי קריטריונים אלה ד"ר קומיקו יאיאמה איננה יפנית כלל. במהלך השיחה שקיימתי עמה היא לא פסקה מלחייך וגם לצחוק בקול לשמע בדיחות יהודיות. לא פסקה לדבר בשפת הגוף כשהיא זוקרת את בוהן ידה הימנית כמו תלמיד ישיבה מתפלפל. דיברה עברית שוטפת, חלקה במילים של בית מרקחת וחלקה בסלנג סחבקי. אחרי אחת עשרה שנים בישראל קומיקו יותר ישראלית מישראלית. רק המבטא שלה ונימוסיה הסגירו את היותה יפנית.
קומיקו נולדה לפני 37 שנים בפוקואוקה, עיר גדולה בדרום מערב יפן. בת יחידה להורים קשי יום, אב נהג מונית ואם עקרת בית. המצב הכלכלי של ההורים היה למטה מבינוני. אבל הם השקיעו את כל כספם בחינוכה של הבת האהובה. כסף למוסד חינוך יוקרתי פרטי לא היה והיא למדה בבתי הספר הציבוריים. אך מגיל 4 כבר למדה בלט קלאסי ומגיל 6 למדה לפרוט על פסנתר. לאב היה תחביב: לשמוע מוסיקה קלאסית במערכות סטריאו משוכללות. האם חלמה שבתה תעסוק במוסיקה. מאמצי ההורים ונטיותיה של הבת הובילו אותה לקריירה שעיקרה מוסיקה.
מוסיקה מערבית כמובן. ילד יפני שלומד מוסיקה לומד לפרוט על פסנתר מערבי, לא על כלים יפניים. למוסיקה היפנית התוודעה רק כשלמדה במיכללה למוסיקה בטוקיו.
ילדותה ונעוריה של קומיקו עברו עליה בעבודה קשה. לימודים בבית הספר בו הדרישות רבות מאד. לימודי המוסיקה ואימוני הנגינה גזלו את יתר הזמן. " כשאני רואה כאן את הנערים והנערות עושים כיף, מבלים בדיסקוטקים ובטיולים איני מבינה איך יש להם זמן לזה. אני זוכרת שלי לא היה בגילים האלה זמן לנשום. אמנם לא היה לי כל כך טוב מן הלחץ הזה, אבל אני הכרחתי את עצמי" .
הבילוי היחידי של אותה תקופה היה צפייה בסרטים, אמריקניים בדיבוב יפני, או בסרטים יפניים. קראה הרבה ספרם מן הספרות העולמית – מדווסטויבסקי ועד שקספיר. הכל בתרגום ליפנית. היפנים יכולים להסתדר היטב בלי לדעת אף שפה מלבד יפנית, יש תרגומים לכל הספרות, אומרת קומיקו. ללמוד אנגלית התחילה בגיל 12 וזה היה די קשה. מאוחר יותר, בעת לימודיה האקדמיים בטוקיו, למדה גם גרמנית ובאופן פרטי הלכה ללמוד רוסית וצרפתית.
לאחר שגמרה את לימודיה בתיכון עברה ללמוד במכללה למוסיקה בטוקיו. במכללה כזו לומדים בעיקר בנים למשפחות עשירות. הוריה נטלו על עצמם עול כבד כדי לאפשר לה את הלימודים. שכרו של אביה הגיע להערכתה, במושגים של היום, לכ-60 אלף דולר לשנה. זה לא הרבה ביפן, כי שם הכל יקר. שכר הלימוד במכללה למוסיקה היה כ-15 אלף דולר. קומיקו יכלה לעבוד רק בחופשות, כך שהוריה היו צריכים לשאת גם בהוצאות הדיור והמזון. " זה היה המון כסף" , היא אומרת, " וזה העיק על מצפוני שהם מתאמצים כל כך בשבילי" .
איך בכלל הגיעה לישראל ולעם היהודי?
" תמיד שאפתי להכיר תרבויות חדשות ולצאת לחוץ לארץ. היה זמן שהתעניינתי בתרבות הרוסית ומשם דווקא הגעתי להכרות עם היהדות. מצאתי שם המון מוסיקאים יהודיים, כליזמר, יידיש. בבית הספר לא למדנו כמעט כלום על התרבות היהודית. על השואה למדתי מקריאת יומנה של אנה פרנק. על התנ"ך למדנו מעט, אבל יפנים נוצרים בקיאים בו כמובן יותר. איני יודעת אם בעיר בה נולדתי היו יהודים. אם היו לא הכרתי אותם. היהודי הראשון שהכרתי היה מוסיקאי יהודי מניו יורק שלמד בטוקיו. מה שמשך אותי במיוחד היה הריבוי של מוסיקאים יהודיים. שמעתי בתקליטים את יאשה חפץ, יהודי מנוחין, ארתור רובינשטיין ורבים אחרים. בקונצרטים חיים שמעתי מבצעים ישראלים מעולים כמו ולדימיר אשכנזי, יצחק פרלמן ובמיוחד נדלקתי על שלמה מינץ. הגעתי למסקנה שכל המוסיקאים הגדולים הם יהודים וצריך להכיר את התרבות הזו" .
" עד אז (זה היה ב-1992 עם סיום לימודי תואר שני במוסיקה ואני אז בת 26) הקשר שלי עם העולם היהודי היה רוחני בלבד. רציתי לדעת מה עומד מאחורי התרבות היהודית שלא ידעתי עליה הרבה. אבל איש לא שם עלי עין" .
" יום אחד, בתום קונצרט של שלמה מינץ בטוקיו, אזרתי אומץ, נכנסתי לאחורי הקלעים והצגתי עצמי. היה מרתק לדבר עם שלמה מינץ. מצאתי אצלו דינמיקה של תרבות מסקרנת מאד – קיבוץ, ישראל, יהדות. זה היה ראשית הקשר שלי עם ישראל" .
" בעקבות הפגישה החלטתי ללמוד מוסיקה יהודית. לא היה דבר כזה בטוקיו ואז פניתי לשגרירות ישראל. נודע לי שיש מלגות לסטודנטים יפניים הרוצים ללמוד בישראל, עברתי מבחנים וראיון וקיבלתי את המלגה"
" הגעתי בשנת 1992, בתחילה למדתי בבית ספר לתלמידי חו" ל. לקח לי שנה להשתלט על עברית. זה לא היה קל אבל אתה מסתגל. זה פחות קשה מאשר ללמוד שוודית. פה יש ניסיון רב בהוראה לזרים. אפשר לדבר עברית לא כל כך מדויקת. כולם מתמודדים עם השפה" .
" את התקופה של לימודי העברית ניצלתי כדי לחפש נושא רציני, מעניין ומשמעותי לדוקטוראט. באחד הימים הצטרפתי לקורס במחלקה למוסיקולוגיה, שבו עסקו ביחס שבין מוסיקה מזרחית ומערבית. המרצה לקח את התלמידים להאזין לשירת הבקשות בבית כנסת ירושלמי וזה שבה את לבי" .
" כשנגמרה השנה נגמרה גם המלגה. אבל מצאתי עבודה כמורה ליפנית באוניברסיטה שאפשרה לי המשך הקיום. גם מלגה שקבלתי (מאוחר יותר) מן המרכז למורשת ארם צובא עזרה לי. נכנסתי למחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, למדתי והתחלתי בעבודה" .
" שירת הבקשות של יהודי חלב שבה עוסקת העבודה שלי היא מסורת מוסיקלית של הקהילה החלבית בירושלים. היא כוללת פיוטים (בקשות) ופסוקים מן המקרא (פתיחות) ומתקיימת כאירוע מוסיקלי דתי-חברתי בבית הכנסת, מדי שבת, מחצות ליל-שבת ועד מועד תפילת שחרית, בתקופה שבין סוכות לפסח. שירת הבקשות לפי מסורת חלב תופסת מקום מיוחד בין המסורות המוסיקליות של יהודי המזרח והיא נפוצה כיום בירושלים גם בעדות מזרחיות אחרות, ומהווה חלק חשוב מחיי התרבות והחברה של היהודים המזרחיים המסורתיים בעיר" .
" מסורות מוסיקליות של עדות שונות הושפעו מרעיונות קבליים ובשירת הבקשות השפעתם בולטת במיוחד. שירת הבקשות קשורה לתפיסה הקבלית המייחסת משמעות מיוחדת לשירה בלילה. בימי חול, בחצות הלילה, מתקיים נוהג "תיקון חצות" שבו בוכים על גלות השכינה, ואילו בשבת, משום שאסור להתאבל, שרים בקשות. על שורשים מוקדמים של מנהג שירת הבקשות אפשר ללמוד מעדויות היסטוריות מתקופת ספרד, אך התגבשותו חלה בעקבות עליית התנועה הקבלית מיסודו של יצחק לוריא בצפת במאה ה.16- בתקופה זו גברה חשיבותה של הזמרה ופיוטים ובקשות רבים חוברו על-ידי משוררים עבריים ביניהם בלט בגדולתו המשורר ישראל נג'ארה (בערך 1625-1555) שירת הבקשות התפתחה במיוחד בשני מרכזים: בסוריה, בעיקר בעיר חאלב, ובמרוקו" .
" בחאלב, הידועה בשמה העברי "ארם צובא", הייתה קהילה יהודית מבוססת כבר בתקופות קדומות והעיר נודעה כמקום מושבם של חכמים גדולים. בהיותה מרכז עירוני ומסחרי וצומת בין מערב ומזרח, הצטיינה העיר חלב באווירה קוסמופוליטית ובפעילות תרבותית ענפה, ובין היתר הייתה מרכז מוסיקלי חשוב במזרח התיכון. כל אלה תרמו לשגשוגה של שירת הבקשות בחלב כמסורת מוסיקלית" .
חאלב משפחה יהודית משנות הארבעים
" עולי חלב, ביניהם רבים מחכמיה – שהגיעו לירושלים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – הביאו את מסורת שירת הבקשות לשכונות הירושלמיות שהוקמו מחוץ לחומה באותה תקופה. שירת הבקשות הפכה לפופולרית בקרב רוב עדות המזרח בירושלים: האורפלים, הפרסים, הבוכרים, הכורדים, העירקים,התימנים והמרוקאים."
" כיום, שירת הבקשות על-פי מסורת יהודי חלב מתקיימת בירושלים בשני מרכזים: בית הכנסת " עדס" בשכונת נחלת ציון ובית הכנסת " מוסאיוף" בשכונת הבוכרים. בנוסף לבתי הכנסת האלה ישנם כמה בתי כנסת המקיימים שירת בקשות מקוצרת בערב שבת, או בשבת אחרי הצהרים. יש גם בתי כנסת שבהם נערכים חוגי בקשות בערבי ימי חול. ותיקי הבקשות נוהגים לשיר את הבקשות על-פי סדרן הקבוע כבר יותר מחמישים שנה, בכל שנה ומדי שבוע, ואף שהם חוזרים ושרים אותן כמעט באותה המתכונת, הם מתמידים להשתתף בשירת הבקשות "כי השירה היא התרוממות הרוח וכשאנחנו שרים, אנחנו נמצאים בעולם רוחני" – כך הם מסבירים. שירת הבקשות היא עבורם תמצית השירה והמוסיקה הגורמות לאדם שמחה ועונג" .
עבודתה של קמיקו חייבה בילוי לילות שלמים, משך שש שנים, בבתי הכנסת השונים שבהם שרים את שירי הבקשות. היא ישבה לבדה בעזרת הנשים בלילות החורף הקשים, מנועה מלהקליט או לרשום בגלל קדושת השבת. אך, לפי דבריה, " האנשים שקוראים את הבקשות " כל כך חמים על בקשות שלא מספיק להם החורף והם ממשיכים גם בקיץ וגם ביום חמישי וגם ביום שני וגם ביום שלישי. ויש המון קוראי בקשות. וזה אפשר לי להקליט. יש לי יותר ממאתיים קלטות" .
קומיקו למדה קבלה (" מעט. בעיקר עניינה אותי יחסה של הקבלה למוסיקה" ). אבל עיקר עיסוקה הוא בתחום המוסיקה ומטרת העבודה הייתה לחקור את היסודות המוסיקליים של מסורת זו ואפיון היבטיה ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים. למטרה זו למדה חזנות ספרדית אצל החזן והזמר מוותיקי הבקשות, יעקב כהן. היא למדה לנגד בעוד מפי מורה ערבי מן הגליל וקיימה שורת ראיונות עם ותיקי חאלב ועם משתתפי שירת הבקשות. על העוד אומרת קומיקו כי זהו כלי עתיק מאד, מרכזי מאד במוסיקה של המזרח התיכון. הצליל שלו עמוק יותר מן הצליל של כלי מיתר אחרים ויש בו מגוון אפשרויות לחצאי טונים וליותר מזה.
במסקנות המחקר מצביעה קומיקו על היחס בין לחן וטקסט, לאור הצורך להצדיק את אימוצם של לחנים זרים (ערביים, תורכיים ואחרים). היא מצביעה על היסודות המוסיקליים הערביים וסגנון השירה המזרחית, הבאים לידי ביטוי בשירת הבקשות. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שהייתה תקופת הזהב של המוסיקה המצרית, " הכניסו את המוסיקה של עבדול ווהאב ואום כולתום לתוך המנגינות של הבקשות. בישראל הכניסו גם מנגינות של שירים עבריים" .
בסיכום אומרת קומיקו כי המאפיין את הלחנים של שירת הבקשות הוא זהות כפולה יהודית-ערבית ועם זאת היות השירה הזאת בעלת מסורת חזקה ומגובשת השומרת על דינמיות ופתיחות.
" פתיחותה של המסורת באה לידי ביטוי במישורים שונים: אופיה החברתי המקבל בברכה אנשים מעדות שונות ומעודד את השתתפותם בשירה של זמרים בעלי יכולות שירה ברמות שונות; התפיסה המאפשרת הכנסתם של לחנים זרים אל בין כותלי בית הכנסת; המבנים המוסיקליים הייחודיים, המאפשרים קליטה של לחנים זרים ומאפיינים סגנוניים של עדות מזרחיות שונות. פתיחות זו עושה את שירת הבקשות למסורת דינמית. נראה שהאיזון בין חוזקה של המסורת ובין פתיחותה לסביבה הוא המבטיח את המשכיותה גם כיום" .
" פה האנשים מאד פתוחים. כל הזמן יש לי חברים וחברות תחילה בבית ספר לתלמידי חו" ל ואחר כך חברים ישראלים במחלקה למוסיקולוגיה וכן מן השכונה. מן הבחינה החברתית לא הייתה לי בעיה. החברים מוכנים לעזור, מקדישים זמן בשבילי. כאן הרבה יותר קל מאשר ביפן. פה, אם אתה רוצה לפגוש מישהו, אומרים יאללה תבואי. בטוקיו כולם עסוקים ואתה בודד. אבל יש דברים שקשה להתרגל אליהם. למשל תלוש משכורת, אף פעם לא בזמן אף פעם אתה לא יודע מה שאתה מקבל. בשביל מי שבא מיפאן זה הלם" .
שירת הבקשות משמשת נושא מרכזי בסיפור " אמת מארץ תצמח" של חיים סבתו. זהו מעין סיפור בלשי, שבו מפענח סבתו חידה המטרידה את מנוחתו: מדוע נגנז ספר פסקי הלכה שעליו טרח אחד מאבות אבותיו (" זקננו הגדול" ) על פי גזירת חכמי קהילת חלב. סבתו מכתת רגליו בין סוחרי ספרים עתיקים בירושלים ומגלה כי הגזרה נגזרה משום שבאחד מפסקיו ציווה למחוק פסוקי פיוט, המתייחסים לשבתי צבי. לאורך העלילה נחרז סיפורם של פיוטי בקשות ש" זקננו הגדול" זכה שחיבר אחד מהם.
וכך כותב סבתו:
" שבת אחרי שבת היה חכם מואיז שעיו פותח, " ידידי רועי ומקימי" , ושבת אחר שבת היו בניו נוצחים אותו. גאים אנשי ארם צובא, ואוהבי זמרה. ניצחה אהבת הזמרה את גאוותו, ויתר על הפזמון החלבי, למד אף הוא את הניגון הירושלמי ושר עימהם. סבי זכרונו לברכה לא ויתר. לא על הפיוט ולא על הנעימה. אומר היה פיוטים שבספר הפזמונים לארם צובא, חסידים ואנשי מעשה עשאום ושיקעו בהם כל כוחם. חן יש בהם ותחנונים יש בהם, ומביאים את האדם ליראת שמים…"
" …שספר הבקשות לאנשי ארם צובא חכמים גדולים עשאוהו. מלא הוא כיסופים וגעגועים לאבינו שבשמים, וצער על גלות השכינה וגלות ישראל, ובכל בקשה ופיוט רמזים מן המשנה ומן התלמוד, על פי הפשט ועל פי הסוד…"
על תלמוד תורה בחאלב ראה ראיון עם הסופר חיים סבתו "מיתר יש בנפש"
ראה גם דרכו של נובוקה הטורי אל היהדות
נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת, בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה, תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.
השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי. נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע בשנת 1933 – 15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק למיליוני קוראים. (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת בשנת 1947. הוא תורגם מחדש והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).
לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.
נער מחלק לחם
פניתי לצפרוני ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.
צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.
במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.
קריירה בינלאומית
עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919. צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים. צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.
במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה" האצ"ל והלח"י.
הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני. בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.
כך החלה הקריירה
כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.
וכך סיפר:
"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב, פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.
איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת, כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.
לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.
חליפות ונעליים
איתמר בן אב"י אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.
הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם הכל היה מדוד ועשוי כהלכה. לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל ואחר כך תפר ומדד עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".
וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.
גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)
פרנץ ואלמה בירושלים
"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.
המלך דוד ראשית שנות השלושים
"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים ירושלמיות לאוסף שלה.
"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי את בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.
גאראבידיאן ידע מעט אנגלית ומעט גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.
במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.
בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".
המשפט הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".
עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.
האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?
נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים. ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.
אך האם בחירת שם הגיבור – צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?
הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.
צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.
יופיה של אלמה
שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.
תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא גם עשרים ושש שנים לאחר מכן.
ובאמתחתו של צפרוני, כמובן, עוד סיפור:
"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.
"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה. הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני", מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.
"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.
כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה. ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?
מי את אלמה מהלר
מי האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית שלו, הידועה כ"סימפוניית האלף", כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.
אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.
אלמה מהאלר 1909 ויקיפשיה אנגלית
פרנץ ורפל ויקישיתוף
ולטר גרופיוס 1920 ויקישיתוף
גוסטב מהלר ויקישיתוף
קוקושקה
מהלר
זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.
אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם, עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם. יש פרשנים האומרים כי ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.
בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911. לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.
בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.
בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929. הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו מאימת היטלר והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.
אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים, הנותנים השראה ליצירתם. אלמה שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג, הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.
בימים אלה (ספטמבר 2009) עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה עדי גילת.
המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה. אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.
אביבה מרקס בהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)
שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהרבהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי) אביבה מרקס ועדי גילת מגלמות את אלמה מהלר בתקופות שונות בחייה.
יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)
לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.
המלך דןד לאחר פיצוצו
ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין:
אוסקר קוקושקה דיוקן על בול גרמני 1986 ויקיפדיה גרמנית
