ארכיון הקטגוריה: לשון עברית

אהרון אמיר אחרון הכנענים

ראה גם "בני פלד ככנעני" http://www.zeevgalili.com/?p=376

סופר, עורך, משורר. כנעני בהשקפתו יהודי בשורשיו. אהרון אמיר (צילום: זאב גלילי

 

אהרון אמיר, חתן פרס ישראל,  שנפטר השבוע בגיל 85 היה מתרגם מקורי  ופורה, משורר חשוב, עורך ספרותי חדשני שגילה כישרונות רבים * אך מעל לכל הוא מסמל את התנועה המוזרה והמסעירה "הכנענים", שהוא היה אחרון מיסדיה ומאמיניה

את אהרון אמיר הכרתי לראשונה בראשית שנות ה-60. עבדתי אז כמתרגם זוטר  בעיתון "הבוקר". באחד הימים נתן לי העורך, גבריאל צפרוני, לתרגם יצירה ספרותית, תרגום אנגלי של  סיפור שנכתב במקור ברוסית. הסיפור נשא,  כמדומה לי, את השם "יום הרצח הבינלאומי". זה היה אחד מסיפורי מחתרת רבים שנפוצו אז בברית המועצות ("סמיזדאט" קראו לספרות זו). הרעיון המרכזי של הסיפור היה שהשלטונות מכריזים על יממה אחת, בה יכול כל אדם לרצוח כל אדם מבלי לבוא על עונשו. המספר תאר את האווירה ששררה באותה מדינה בה נקבע חוק דמיוני כזה, כיצד נהגו האנשים עם נטיה טבעית לרצח וכיצד התלבטו גם אנשים, כאילו נורמטיביים, בין ההכרה המוסרית שלהם לבין הנטיה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מאנשים המאוסים עליהם. להמשיך לקרוא

מה זה "לך לעזאזל" לפי ביאליק

באחד הימים הלך ביאליק ברחוב אלנבי עם ידידו י"ח רבניצקי והשניים שוחחו ביניהם, כדרכם, ביידיש.

זו היתה תקופה שבה היתה מלחמת השפות בעיצומה. אחד הלוחמים למען העברית, אהרון נחמני שמו, עקב אחרי השניים וכששמע שהם מדברים יידיש נזף בהם.

תגובת ביאליק לנזיפה היתה: "לך לעזאזל", בעברית כמובן.
אותו צעיר תבע את ביאליק לדין לפני "משפט השלום העברי'.

 

כרוז של "גדוד מגיני השפה העברית "1927.ביאליק כינה אותם "ריקים ופוחזים"

כרוז של "גדוד מגיני השפה העברית" 1927. ביאליק כינה אותם "ריקים ופוחזים"

ביאליק שלח את נציגו וצייד אותו במכתב בו קבע כי "לך לעזאזל" בשפה העברית איננה קללה אלא הצעה לטיול להר עזאזל במדבר יהודה.

את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא לא מכבר מהדורה חדשה של שירי ביאליק עם פרוש.

הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם בחוברת זו בפעם הראשונה.

 


מן הפרוטוקול עולה כי ביאליק השיב בציניות. ובהסבירו את המקום המדויק של הר עזאזל פסק כי זהו מקום "די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".

בא כוחו של ביאליק אמר כי זה משפט אווילי אבסורדי פסיחיאטרי (בכתיב זה – ז.ג.) ואין זה לכבודה של העיר לתבוע לדין אדם כביאליק.

התובע חזר בו מתביעתו ופסק הדין קבע כי עליו לשאת בהוצאות המשפט בסך 180 פרוטות.

תגובה

מר גלילי הנכבד שלום רב,
קראתי בעניין רב את הטור המרתק שפרסמת בנושא שבנדון –http://www.zeevgalili.com/2007/10/476
במסגרת זו ציינת כי –

"את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא לא מכבר מהדורה חדשה של שירי ביאליק עם פרוש. הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם בחוברת זו בפעם הראשונה. מן הפרוטוקול עולה כי …".

כמשפטן מאוד עניין אותי לקרוא את פרוטוקול הדיון בבית המשפט וחיפשתי בספרו של אבנר הולצמן "חיים נחמן ביאליק השירים" (הוצאת דביר, 2004), בסופו אמנם מופיע תיאור האירועים בקצרה אך לא מצאתי את פרוטוקול הדיון.
מאוד אודה לך אם תוכל להפנות אותי לפרוטוקול האמור.
בתודה רבה מראש,
יונתן מאיר
 תשובה:
הייתי שמח לעשות זאת, אך מדוע שלא תפנה לבעל הדבר, אבנר הולצמI.

מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

lovengulu

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא "וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רויזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הברון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רויזנטאל לבית שנקר, שרצתה שנכדה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה ההבדל בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: אין הבדל.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. 
לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

[הסיפור הזה מופיע בספרי החדש בריחה מצפת]

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספרייה. הספר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ…"

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

kosem

בסדרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. ג'ק לונדון השפיע גם על השקפותיי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולאריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בדיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתיאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצוין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה אירוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, נתניהו, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום, אב"א אחימאיר ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. במהלך השנים ירדה קרנו. אך מהדורה חדשה של הספר עם ביאור של אביגדור משען החייתה אותו.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שמעניק הטקסט הזה  מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

rambam

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסוים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליזם מוחלט ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש.

בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל עניין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצוינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולרי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין הפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסוימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

maagar-memuchshav

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור, הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.

מי ראוי לקבל את הפרס על מפעל השו"ת

 

d799d7a2d7a7d791-d7a9d795d799d7a7d794-3

יעקב שוויקה, האיש ש"לימד" את המחשב לדבר עברית. (צילום: זאב גלילי)

 

כל אנשי המקצוע, בארץ ובעולם, תמימי דעים כי שני אנשים חוללו את המהפך הגדול במדעי המחשב ובארון הספרים היהודי: הפרופסורים אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה * אך מבימת הכבוד למחלקי פרס ישראל נעדר פרופסור שויקה * מדגם מייצג לטרוף המערכות באקדמיה ובממשל של ישראל ביום העצמאות ה-59

לפני כחודשיים הופיעה בעיתונים מודעה חגיגית של אוניברסיטה בר-אילן ובה היא מברכת את צוות מפעל השו"ת על שזכה בפרס ישראל ליצירה תורנית. במודעה לא הופיע אף שם וההנחה היתה כי בהמשך יודיעו כי האנשים שייצגו את האוניברסיטה בטקס קבלת הפרס יהיו הפרופסורים אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן ויעקב שויקה מבר-אילן.

אך הימים חלפו ואין קול ואין קשב. והנה ביום שישי האחרון פרסמה האוניברסיטה מודעה בה נאמר: "מצדיעים ליוזמי ומובילי פרוייקט השו"ת שזכו בפרס ישראל לספרות התורנית לשנת תשס"ז".

מתחת להצדעה הזו הופיעו תמונותיהם של אביעזרי ושויקה ובנוסף להם תמונות של שני אישים: הרב יעקב ויינברגר ופרופסור יעקב שפיגל.

שני האישים הנוספים לא היו מוכרים לי. אולי מקוצר המשיג, אולי מעומק המושג. פניתי לכמה אנשים בתחום, כולל אנשים מרכזיים בבר אילן, לשאול במי מדובר וגם הם לא היו מוכנים להאיר את עיניי. פניתי לאתר של מפעל השו"ת עצמו בו מופיע תקציר היסטורי של תולדות המפעל.

מי ומי בתקציר

בפרק על ראשי הפרויקט נאמר כי תוכנן והוקם על ידי פרופ' אביעזרי פרנקל בשנת 1963 (במכון ויצמן) ושלוש שנים לאחר מכן הצטרף אליו פרופסור שויקה והשניים פעלו במשותף עד לפרישתו של פרופסור פרנקל. משנת 1974 משך תריסר שנים, עמד פרופסור שויקה בראש הפרויקט והביאו לידי גמר.

מכאן ואילך הפך מפעל השו"ת למפעל מסחרי לכל דבר. כמו בכל מפעל מסחרי גם כאן באו מנהלים והלכו. האחרון שבהם הוא הרב יעקב ויינברגר. עליו שמעתי מפי רבים כי הוא מנהל יעיל ומסור שקידם את המפעל רבות בתחום המסחרי והתורני. בשנת 1991 התמנה פרופסור יעקב שפיגל מהמחלקה לתלמוד של בר אילן ליו"ר ועדה מייעצת אקדמית, שתפקידה להמליץ ולפקח על מדיניות הפרויקט. משנת 1997 מכהן פרופ' יעקב שפיגל כראש האקדמי של הפרויקט.

מה הביא את אוניברסיטת בר-אילן לשתף בקבלת הפרס את האישים שפעלו בקידום המסחרי של הפרויקט עם המדענים שחוללו אותו? האם מדובר בתרומה שווה? לא לי ההדיוט לשפוט  אסתפק בסיפור תולדות הפרויקט ובאירועים שהביאו למעמד המביך הזה בטקס חלוקת פרס ישראל.

בר-אילן: משרד החינוך אשם

פניתי לדובר בר-אילן, שמואל אלגרבלי, וזה הסברו:
"מיד כשפנו אלינו נציגי משרד החינוך וביקשו לדעת מי יקבל בשם הפרויקט את הפרס השבנו כי לדידנו כל ארבעת האישים- המייסדים והמובילים דהיום,יעלו לבמה, יקבלו את הפרס וילחצו את ידי המעניקים. לצערנו הרב סירבו המארגנים לבקשתנו וקבעו כי רק נציג אחד יוכל לעלות לבמה. לאחר שיחות עם ראשי המשרד הם הסכימו לאשר את עלייתם לבמה של שני נציגים. הוחלט לייצג את שני הדורות- מהמייסדים יעלה פרופ' אביעזרי פרנקל ומהמכהנים דהיום יעלה פרופ' יעקב שפיגל".

"אוניברסיטה איננה חנות" אומר אסא כשר

פרופסור אסא כשר, חתן פרס ישראל, חיבר כ-130 חיבורים מדעיים בתחומי הבלשנות, הפילוסופיה של השפה, מדעי המחשב ועוד. שאלתי אותו מי ראוי היה לדעתו לקבל את פרס ישראל למפעל השו"ת ואלה דבריו:

"שני האנשים שהיו צריכים להיות על הבימה בתור המייצגים האמיתיים של המפעל הזה – אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה. הם מייצגים את בר אילן בין אם הם נמצאים בה היום או לא.

" פרופסור אביעזרי פרנקל היה היוזם ובן אדם טוב וחשוב. אבל בעיניי פרויקט השו"ת זה שויקה. אני מכיר את שויקה מזמן שהיינו שנינו תלמידי מתמטיקה בירושלים. שנינו סיימנו בערך באותו זמן את התואר השני ושנינו היינו מיועדים לחיל המודיעין. היחידה שהוא הלך אליה נקראת היום 8200. אני הלכתי ליחידה אחרת ושם ראיתי אותו עובד על דברים שיש בהם שימוש בתובנות הבלשניות. לימים הוא עשה משהו אולי פי עשרת אלפים יותר משוכלל במסגרת בר אילן. כל הלוגיקה של התכנית, כל העבודה הבלשנית והיוזמה והתבונה והמרץ, המאבקים שיש בכל אוניברסיטה הם אלה שמהם מורכב הפרויקט. כל זה הוא שויקה. וכשראיתי שאוניברסיטת בר אילן מקבלת את פרס ישראל על פרויקט השו"ת בשבילי זה היה דבר מובן מאליו שזה שויקה. לכן שמעתי בימים האחרונים ממש בתדהמה שהוא לא יופיע שם על הבימה קבל עם ועדה אלא מישהו אחר.
"במהלך הפרויקט הזה אני רואה פאזה מוקדמת שאפשר לקרוא לה 'היזמות' שפרנקל היה דמות מפתח בה. ויש פאזה של הפיתוח האקדמי הבלשני והתכנותי ושל ארגון העניין כפרויקט מדעי מתפתח וזה שויקה.

אחר כך הגיעה הפאזה המסחרית. מאגר הנתונים הלך וגדל ויש כאן תרומה לפרופסור שפיגל. והעובדה הבולטת היא שבשנים האחרונות זה נמכר לאנשים וזה דבר טוב ונהדר. אבל כשנותנים פרס ישראל לספרות התורנית צריכים לברר לאיזה פאזה נותנים את זה. קצת לא מתקבל על הדעת, בלשון המעטה, שנותנים את זה לפאזה המסחרית ולא לפאזה של התכנון האקדמי. אוניברסיטה היא לא חנות. הפאזה האקדמית היא צריכה להיות בראש מעיניה.
לכן נעשה פה מעשה שלא יעשה".

עד כאן דברי אסא כשר.

מחולל המהפכה

אין ספק שמחולל המהפכה שהביאה לפיתוח מפעל השו"ת ויתר מאגרי המידע הפועלים על פי אותו עיקרון הוא פרופסור אביעזרי פרנקל. זה היה בראשית שנות ה-60 בעת ששהה בארצות הברית לטפל בהבאת מחשב למכון ויצמן. איזה נדבן שאל אותו מה יכול המחשב לעשות למען היהדות ובמוחו של אביעזרי הבליח הרעיון שבהתגשמותו הפך למפעל השו"ת.

באותה תקופה שררה הדעה שהדרך היחידה לאחזר מידע ממאגרים גדולים היא באמצעות יצירת מפתחות, שיטת המפתות היתה קיימת מאות שנים ורבים החזיקו באמונה שזו הדרך היחידה. הכל ידעו ששיטת המפתחות אינה מדויקת. המפתח גדל בנפחים העולים פי כמה על הספרים הממופתחים והרבה חומר הולך לאיבוד.

אביעזרי זרק אז את הרעיון שהיום הוא מובן לכל ילד המחפש בגוגל. אז נחשב הדבר לרעיון משוגע. הרעיון אותו כינה "הטקסט המלא" היה לזרוק את כל החומר לתוך מאגר של מחשב. מן המאגר הזה צריך למצוא דרך להוציא כל מידע בהקשת מקש.

"הייתי אז למשל ולשנינה בחוגי האקדמיה" סיפר פרנקל. אך אט אט קנה הרעיון אוהדים והוא החל בעבודה .

"ללמד את המחשב עברית"

על תרומתו של שויקה למפעל כתב פרנקל ב"הצופה" לפני כחודש: "מתחילת העבודה היה ברור שהכנסת הטקסט למחשב ויצירת מנוע חיפוש לא יספיקו. צריך היה גם 'ללמד את המחשב עברית' משמע – היה צורך בכלים לשוניים ממוכנים לטיפול בעברית ובארמית. שתי השפות הללו עניות ב"ערכים" ("שרשים"), עתירות בנטיות ובדרך כלל מחוסרות ניקוד… שוויקה עמד בראש המימוש של מרכיב לשוני יעיל. בעשור השני הוא ניהל את פרויקט השו"ת, ובמשך הזמן הוא תרם רבות לתחום הבלשנות החישובית בכלל".

עד כאן הקפה א'.
כל מה שנותר לשני האישים שחוללו את המהפכה הזו, כדי שיעלו על הבמה ויקבלו את פרס ישראל המגיע להם בדין, הוא לקבל הזמנה רשמית. והם המתינו והמתינו.

למי מיועד הפרס

על ההמתנה הזו כתב פרופסור שויקה לנשיא בר-אילן פרופסור משה קווה ב-11 באפריל, פחות משבועיים לפני יום העצמאות:
"הנחתי את הנראה מובן מאליו, כי פרס ליצירה מיועד ליוצריה. ויוצרי הפרויקט, כידוע לכל בר בי רב כיום וזה למעלה מעשרים שנה – הן בארץ והן בחו"ל, הן בחוגי החוקרים, הן בחוגי הלמדנים והן בחוגי הרבנים, ובעצם גם בחוגי עמי הארצות – הם פרופ' אביעזרי פרנקל שיזם את הפרויקט, הגה את הרעיון היסודי שלו, עמד בראשו כעשר שנים, והמשיך ללוותו לאחר מכן. עבדכם הנאמן, שהצטרף אליו כשנתיים לאחר מכן, היווה מאז ציר מרכזי בפיתוחו והפעלתו, ואף עמד בראשו כשתים עשרה שנה. יחדיו, בזכות חזונם, חשיבתם המדעית המקורית והנועזת, גם בקנה מידה בינלאומי, כשרונם, מקצועיותם ואמונתם ברעיון, עיצבו את דמותו של הפרויקט והביאוהו למה שהוא היום…


איש לא פנה

"אף אחד מבר אילן – לא נשיא, לא סגן נשיא לתחום זה או אחר, לא רקטור, לא דיקן, לא חבר סינט, לא מישהו מלשכותיהם או למשל מהמשרד ליחסי ציבור או ממשרד דובר האוניברסיטה, בקיצור אף לא אחד, פשוטו כמשמעו – לא פנה אלינו, לפרופ' פרנקל או לחתום מטה, בשיחת טלפון, מברק, פקס, מכתב, או מסר דוא"ל כדי לברכנו על הזכייה או לפחות להודיענו עליה בצורה מחויכת. תמהתי, אך תליתי זאת בכך שכולם בבר אילן עסוקים למעלה ראש בעשייה מבורכת, ואין להם זמן לזוטות כאלה שכמותן הם פוגשים מדי יום או לפחות מדי שנה…"


"מעשה ליצנות"

באחד הימים, ממשיך שוויקה לספר במכתבו, קיבל אות חיים מן האוניברסיטה. מן המחלקה ליחסי ציבור הזמינו אותו ואת פרנקל לצילומי וידאו לצורך טקס הפרס. השניים בילו שם חצי יום בצילומי סטילס וכשהגיע צוות הוידאו היפנו את פרופסור שפיגל לאולם אחר ושם צילמו רק אותו.

"נראה אם כך", כותב שוויקה בהמשך מכתבו, " שמה שלכאורה מובן מאליו אינו באמת מובן מאליו. הולכים ומתרבים הרמזים… כי בדעת האוניברסיטה לשלוח את פרופ' שפיגל לבדו לקבל ביום העצמאות את הפרס על היצירה, אף על פי שלא היה שותף ביצירתה. קשה לי להאמין שאמנם כך יהיה, שהרי יהיה זה מעשה ליצנות של ממש, ובדיחה עצובה שלא תביא לבר אילן תפארת… כל ניסיונותיי לברר את האמת דרך האוניברסיטה עלו בתוהו. כתבתי לרקטור כדי לברר את כוונות האוניברסיטה, אולם הוא לא טרח לענות, וכאשר לחצתי לתשובה מלשכתו, ענני דרך המזכירה (שוב לא טרח להרים את השפופרת בעצמו) כי אין זה בתחום עיסוקו, ועליי לפנות לנשיא, וכשביקשתיו כי יעביר את מכתבי לנשיא סרב והציע כי אפנה ישירות, והריני עושה זאת עכשיו"

בהמשך הביע שוויקה את ההשערה כי אולי אין אפשרות ששניים יעלו לקבל את הפרס בלבד. במקרה זה, כתב שוויקה "הריני מודיע כאן ובבירור כי אני מוכן לוותר מרצון ובטוב לב על חלקי, ובלבד שפרופ' פרנקל לפחות יקבל את הפרס כיוזם הפרויקט".

גם פרנקל הודיע כי הוא אינו מוכן לעלות לקבל את הפרס בלי ששויקה יעלה עמו. לבסוף חזר בו, לאחר שהיה נתון ללחץ כבד של בני משפחתו. רק ביום ראשון בצהריים, יומיים לפני יום העצמאות וכמה שעות לאחר שראיינתי אותו, קיבל פרנקל הודעה מוועדת הפרס כי הוא יעלה על הבמה לקבל את הפרס. הוא הודיע על כך מיד לשויקה והביע צער.
שויקה: "עודדתי אותו והרגעתי אותו, והזכרתי לו שביום ד' בבוקר כולנו מפשילים שרווליים וחוזרים לעבודה".

פרנקל: "כואב לי לעלות בלי שוויקה"

"כואב לי שאני עולה לבמה לקבלת פרס ישראל בלי פרופסור יעקב שויקה " – אמר לי פרופסור אביעזרי פרנקל. הוא הסביר כי תחילה הודיע על סירובו לעלות בלי שויקה. אך כל בני משפחתו – רעייתו וששת ילדיו – הפעילו עליו לחץ כבד ביותר והוא לא יכול היה לעמוד בו.

יש בפיו הרבה מילות שבח למנהל הנוכחי של הפרויקט, הרב יעקב ויינברגר, שתודות לו המפעל מחזיק מעמד. הוא בעל רעיונות תחזוקתיים ושיווקיים טובים מאד. אבל הפרס ניתן על יצירה תורנית לא על תחזוקה תורנית. הוא כואב את העובדה שהאוניברסיטה הפכה את מה שאמור להיות הפנינה שבכיתרה ל"יחידת שרות" המתקיימת רק מהכנסותיה המסחריות ואולי אף מפרישה מהכנסותיה למטרות אחרות. מוכרחים להמשיך במחקר ובפיתוח כי אחרת יתקיים בה מה שאמר ריש לקיש שמצא כתוב במגילת סתרים "יום תעזבני יומיים אעזבך".

מה זה שו"ת

אלה ראשי תיבות של המילים "שאלות ותשובות". זהו אחד מאוצרות הרוח הגדולים של עם ישראל.

השאלות הן ברוב המקרים של עמך ישראל והתשובות הן של חכמי התורה בכל הדורות. ראשיתה של ספרות השו"ת בתקופת התנאים והיא נמשכת בתקופת הגאונים (רב שרירא, רב האי גאון) בתקופת הראשונים (רבינו תם, רש"י, הרשב"א) בתקופת האחרונים (ר' יוסף קארו, ר' שלמה איסרליש) ועד ימינו – מהרב קוק ועד הרב עובדיה יוסף.

ספרות השו"ת מקיפה את כל תולדות ישראל ואת כל התפוצות. היא מהווה אוצר בלום של דברי הלכה שהכרתם חיונית לכל פוסק. אך יש בה גם אוצרות של מידע על חיי היהודים בכל התקופות.

לפי הערכה כאלפיים רבנים פרסמו שאלות ותשובות ומספר התשובות מגיע לכחצי מיליון. למען ההשוואה: התלמוד הבבלי כולו מחזיק 2711 דפים בלבד.

לרשות לומדי התלמוד הבבלי עומד אפרט משוכלל שבשולי הדף ( מסורת הש"ס, עין משפט, נר מצווה) ומעל לכל פרוש רש"י והתוספות. כמו כן קיימים ספרי עזר רבים כמו הערוך, דקדוקי סופרים, ואחרים. כל אלה מאפשרים לכל מי שמבקש לצלול לים התלמוד להגיע בקלות לכל מקום.

לא כן ספרות השו"ת שהיא כאוקיאנוס הרחב. לבן תמותה רגיל (אלא אם הוא בעל זיכרון פנומנלי כמו הרב עובדיה יוסף הזוכר על פה אלפי ספרים) אין סיכוי להיכנס לתוכו ולצאת ממנו בשלום.

את הבעיה הזו ביקש פרופסור פרנקל לפתור ביוזמתו החלוצית ויחד עם פרופסור שויקה הצליחו למצוא דרך לנווט באוקיאנוס הזה ולהפוך את כל ספרות השו"ת נגישה לכל אדם.

הואיל והטכנולוגיה של איתור טקסטים בדרך ממוחשבת יפה לכל טקסט נוספו למפעל השו"ת במהלך השנים מאות ספרים: התנ"ך ומפרשיו, התלמוד ומפרשיו, ספרי הלכה ומוסר. בגירסות האחרונות נכללו גם כל כרכי האנציקלופדיה התלמודית שראו אור ובגירסה האחרונה 15+ כבר נכללו גם ספרי חסידות. בכך הפך מפעל השו"ת לארון הספרים היהודי, המרוכז בדיסקט קטן, ומגיע לכל בית בישראל. השם מפעל השו"ת מטעה הואיל ובתקליטור יש הרבה יותר משאלות ותשובות. באחרונה מפיץ המפעל את השם "מאגר היהדות הממוחשבת", אבל הוא טרם נקלט.

ראה מאמר על מפעל מחשוב אוצרות הגניזה בראשות יעקב שוויקה

http://www.zeevgalili.com/?p=216

איך הופך אמן ישראלי את שירת האגם הגווע ל"זירת הפשע הציוני"

picture

 "הדימויים  של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה  של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי

באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.

קסמו של ספר

קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.

במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .

ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .

עידן התמימות

נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.

זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.

מגע צמר פלדה

במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.

תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.

תחושת דחיה

אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.

הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .

ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.

הסיפור האמיתי

אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.

הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).

chula-velly

כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"

על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.

התישבות היהודים

הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.

13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.

אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:

אל החולה נעפילה

את ביצותיה נייבש

אנו עלינו הגלילה

את החולה קום ורש

כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.

כשלון הייבוש

מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.

עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.

בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.

הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.

תביעה לזכויות יוצרים


האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע"  בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.

הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.

 

 ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)

ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)


=================================================================

2. קנה שאיננו סוף

בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .

עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.

אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.

לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:

" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .

===========================================================

3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עברנו לאתר הבא

 לשון גבוהה של ביאליק מול לשון הטלוויזיה


תכנית " קצרים" בערוץ השני מצליחה להצחיק ביצירת סיטואציות קומיות מפתיעות. מדי פעם מצליחה הסידרה גם לגעת בשורשי בעיה חברתית. כזהו הקטע " מתרגמת" בו מופיעה קרן מור כמורה המלמדת את " מאחורי הגדר" של ביאליק. המורה מדברת בלשון גבוהה ונמלצת שאינה מובנת כלל לתלמידים. היא נעזרת במורה אחרת המתרגמת את דבריה לעברית רזה.

וכך זה נשמע:

המורה: ביאליק באידיליה " מאחורי הגדר" מיטיב לתאר את חיבוטי הנפש וסערת החושים של עלם צעיר, שהוכה בסנוורי האהבה, ומאוהב עד כלות בעלמה צעירה ונאווה.

המתרגמת:זה סיפור אחד שנכנס לסרטים בגלל איזה —– (חתיכה)

המורה:אנו מתוודעים לדילמה המוסרית הקשה מנשוא אתה מתמודד הגיבור.

המתרגמת:הוא היה עני בבלבלות, חבל על הזמן כאילו

(אחת התלמידות מצביעה ושואלת)

המורה:כן, חביבתי

המתרגמת:כן, כפרה

התלמידה: זה ריאליטי? כאילו זה אשכרה ביאליק עצמו

המתרגמת:האם זו יצירה אוטוביוגרפית

המורה:אכן כן

המתרגמת:כאילו דא

התכנית הזו חושפת את הנתק בין המורה המדברת בלשון גבוהה, מליצית (ובלשון ימינו פלצנית). אך יותר מזה היא חושפת את רדידותה של השפה המדוברת. התרגום בעצם איננו תרגום. אין מילים בשפה המדוברת למושגים כמו סערת חושים, חיבוטי נפש, סנוורי אהבה, עד כלות.

בעידן של דור שהטלוויזיה היא מזונו הרוחני העיקרי הכל מסתכם במשפט " זה נכנס לסרטים בבלבלות" .

===========================================================

 

המצבות של " פצצת הזמן היהודית"

גירסה מעודכנת ומורחבת של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

גירסה אנגלית מורחבת ומעודכנת של מאמר זה ראה:

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

גירסה עברית מעודכנת עם צילומים

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

במהלך הריסת בית בוירצבורג שבגרמניה נתגלו כ- 1500 מצבות של בית קברות יהודי בן 850 שנה * המצבות מספרות את סיפור הדמים של קהילה מפוארת שנטבחה שוב ושוב עד השואה * ולא הרחק משם מצבה של גר צדק, אברהם בן אברהם פון מנשטיין * ויהודה עמיחי כתב מול רסיס מצבה עתיקה שעליה " אמן" : " כולנו בני אברהם"


בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ" נ

הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין

גר צדק זצ" ל התגייר כמבוגר

איש צדיק בן תורה בעל צדקה

נולד ח" בסיון בשנת תרס"ט

נפטר כ" א בטבת תש" ד כאיש יהודי

אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב

א" דראש חדש תמוז בשנת תש" ל

להמשיך לקרוא

הכשר משפטי למלה "כוסית"

השופט המחוזי עודד גרשון מחיפה נתן תעודת כשרות למילה חדשה-ישנה בשפה העברית. הוא עשה זאת בדיון בתביעתה של עובדת סוציאלית, שתבעה אסיר שהשמיע לעברה מילה שהיא ראתה בה מילת גנאי.

השופט דחה את התביעה וקבע כי " לעתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה" .

כשפרסמתי לראשונה פרשה זו כתבתי: לא אציין פה באיזו מילה מדובר. אומר רק כי מדובר במילה הלקוחה מן השפה הערבית, המתייחסת לערוות אישה. היא רווחה שנים רבות בלשון הדיבור כקללה. בשנים האחרונות שינתה המלה את צורתה ואת משמעותה המקורית וקיבלה משמעות חדשה.

בינתיים פחתו הדורות ובתכנית של ירון לונדון על השפה העברית נידונה מילה זו בהרחבה (הערה מאוקטובר 2009)

לדעתי מדובר במלה המונית, גסה, שיש בה יחס זלזול מקומם כלפי כל אישה באשר היא אישה. כיצד הפכה קללה בשפה הערבית למלה שבעיני שופט בישראל היא " כמחמאה" ?

גלגולי קללה

הקללה המקורית בשפה הערבית ועברה גם לעברת היתה "כוס אמק" דהיינו ערוות אמך. בתרבות הערבית די להשמיע קללה זו כדי לחטוף דקירת סכין. גם אחינו בני עדות המזרח רגישים מאד לכבודה של האשה. כבודה של בת מלך פנימה.

המלה המקורית, כפי שהייתה שגורה בלשון ניבול הפה, אינה מופיעה כמובן במילון אבן שושן הישן והטוב. מחבר המילון, אברהם אבן שושן, הקפיד על שמירת הלשון וניקיונה ולא כלל במילונו אלא לעתים נדירות מילים שהוא מכנה " המונית" .

גם מילון הסלנג של רפאל ספן, שראה אור בשנת 1965, אינו מזכיר אותה. המלה וכן הקללה בצורותיה השונות הנגזרות ממנה הופיעה לראשונה ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. כאן היא מוגדרת כ"קללה חריפה מאד" .

לקסיקון הסלנג העבר והצבאי בהוצאת פרולוג מגדיר את המלה " כינוי (בוטה) לבחורה חטובה, "חתיכה"".

זהו מעבר מעניין. מקללה הפכה המלה לכינוי לאשה. כינוי משפיל לטעמי. כי הוא מתאר את האשה כאילו עצם מהותה היא ערוותה.

מלון " רב מילים" של שוויקה הצמוד למשמעויות המילים בשפה המדוברת, מגדיר אותה כ" המונית גסה" ומסביר: " כינוי זול ובוטה לנערה או לבחורה, בעיקר לבחורה יפה "חתיכה" (בהדגשת התאווה המינית שהיא מעוררת)" .

התלבטויות המילונאי

על ההתלבטויות שהיו לו אם לכלול במילונו את המילה סיפר לי עורך " רב מילים" , פרופסור יעקב שויקה:

" זה היה אחד המקרים הבודדים שבו היה לי וויכוח חריף עם הצוות שלי ב"רב מלים" , כשעמדו על הכללת המילה וגם מקורה במילון, והם ניצחו. אני מניח שגם צדקו.

" התנגדותי נבעה מכך שנולדתי במצרים, גדלתי בה עשרים שנה, ידעתי ערבית היטב, ומעולם לא שמעתי קללה כזאת נאמרת בקול, אפילו אצל החמרים והנבערים ביותר (למעט אולי אלה שחיים בעולם הזימה). קללה כזאת נחשבה כל כך חריפה ומשפילה שהייתה עלולה לגרור תגובות עלבון אלימות מאוד. בזמנו לא הצלחתי להפנים את המשמעות ה" נייטרלית" כביכול שהיא התחילה לקבל בשימוש הנפוץ בארץ. אינני שומע אותה כמעט בסביבתי הטבעית, אבל כשאוזני קולטת אותה כולי מתכווץ ואני מרגיש מושפל וזועם.

זיהום לשון הקודש

לשפה נתיבים משלה ואין זה מקרה ראשון שמילה משנה משמעותה בלשון הדיבור. אבל גם לאחר שינוי המשמעות היא נותרה לטעמי מילה מכוערת המתייחסת אל האישה כאל אובייקט מיני.

השאלה היא מה מביא שופט בישראל לקבוע הלכות לשון ולהכשיר שרצים לשוניים. האם לא ייתכן שיש נשים הרואות בכינוי הזה עלבון ואינן מקבלות אותה כמחמאה?

הייתי ממליץ לכבוד השופט לקרוא מה כתב הרמב"ם בנושא:

" יש לי גם הנמקה מדוע נקראה לשוננו זאת בשם לשון הקודש… כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים… הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים" (מורה נבוכים חלק ג' פרק ט בתרגום מיכאל שורץ). ובמקום אחר אומר הרמב"ם " שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כך אסור לשמוע אותם" ושאם אדם שומע דברים מגונים עליו לתת אצבע בתוך עוזנו (שם, חלק שלישי פרק מג).

ראה מילון חדש בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

איננו מדברים עברית אלא ישראלית

בני פלד כ" כנעני"

ראה גם מותו של אחרון הכנענים
http://www.zeevgalili.com/?p=649

NGLISH VERSION

מוכן להסכים לרמטכ"ל ערבי. אלוף בני פלד (ויקיפדיה שימוש הוגן))

אחרי מות קדושים אמור.

לאחר מותו של אלוף בני פלד ז" ל נאמרו הרבה דברים נכוחים לשבחו. על היותו לוחם נועז ואמיץ; על תרומתו העצומה לשיקום חיל האוויר ולבנייתו מחדש אחרי מלחמת יום הכיפורים; על מנהיגותו, קפדנותו ויסודיותו; על הביקורת שמתח על מערכות השלטון בישראל בתחום קבלת אחריות, הפקת לקחים, ומינהל תקין. פה ושם הובאו גם דברים שאמר במהלך הקריירה הצבאית שלו ואחריה על מהותה של מדינת ישראל. אך אלה הוצגו כאיזו פרפראה. כמו בקשתו לפני מותו שיצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

במהלך השנים השמיע פלד הכרזות דומות פעמים רבות. לוחמים נועזים, במיוחד טייסים, זוכים ליחס סלחני על התבטאויות הנחשבות ל" שובבות" . כמו שסלחו לעזר ויצמן אמירות מעוררות פלצות, ששלף על ימין ועל שמאל. אך אצל בני פלד אלה לא היו פליטות פה. הוא היה אדם רציני שהיתה לו מישנה סדורה הזהה למעשה לתפיסה המוכרת כתפישה ה" כנענית" , או ליתר דיוק ה" עברית" .

מוכן לרמטכ" ל ערבי כבר מחר בבוקר

עד כמה רציני היה פלד בעמדותיו ניתן ללמוד מדברים שאמר בראיון טלוויזיה לרגל מלאת חמישים שנה למדינה. הוא סיפר בראיון כי הציג שאלה זהה לשלושה אנשים: האם אתה מוכן ששר החוץ של ישראל יהיה אזרח ישראלי ממוצא ערבי-מוסלמי.

השלושה היו מזכיר הקיבוץ הארצי גיורא פורמן, שהיה סגנו של פלד בחיל האוויר, השני היה הסופר א.ב. יהושוע והשלישי אליקים העצני. תושבתו של העצני ברורה וצפויה אך א.ב. יהושוע ופורמן התפתלו ואמרו משהו שזה יהיה אולי אפשרי בעוד עשרות שנים אך בעצם אמרו לא. ועל כך הגיב פלד: כולם גזענים ולא רוצים ערבים. בקיבוצי השומר הצעיר אין אפילו חבר ערבי אחד.

עוד אמר כי אינו רואה הבדל בין גנדי לבין יוסי שריד. גנדי רוצה תחום מושב יהודי גדול ושריד רוצה תחום מושב יהודי קטן. שניהם לא רוצים לראות ערבים.

לשאלת המנחה השיב פלד שהוא מוכן שמחר בבוקר יהיה מפקד חיל אוויר ערבי, או רמטכ" ל ערבי. או ראש ממשלה ערבי. בתנאי שהם יישבעו אמונים למדינה ויהיו מוכנים למות למענה. ובתנאי שזו תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, מבוססת על המשפט העברי. לא המשפט העברי הדתי, הדגיש. אלא המשפט העברי שאינו קשור להלכה (הוא לא הסביר מה זה).

הבעיה שלנו, אמר פלד, היא גזענות לשמה. אם תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, שתיתן שוויון זכויות לכל אזרחיה לא תהייה לנו בעיה עם הפלשתינאים.

דברים כאלה, הנאמרים בעיצומה של המלחמה התשיעית או העשירית (תלוי ממתי סופרים) עם הערבים, נשמעים כהזיה. אך מאחוריהם עומדת תפישת עולם, שקנתה לה אחיזה לא מבוטלת בספרות העברית, בתודעה של חלק גדול מן הציבור ורישומה ניכר גם בימים אלה. זוהי התפישה הקרויה " כנענית" (שנולדה כשם גנאי בפי המשורר אברהם שלונסקי) והמחזיקים בה מכנים אותה התפישה ה" עברית" .

" תנועת העברים הצעירים"

שורשיה של התנועה בראשית שנות הארבעים, עם התגבשותו של זרם אידאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית והתרבותית לבין " העם העברי" המתגבש בארץ ישראל. התנועה התארגנה במגמה לכונן בארץ ישראל ישות לאומית

alef סמל  תנועת העברים הצעירים אות A אלף הכנענית

" עברית" " כחברה טריטוריאלית תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" . השקפות התנועה באו לביטוי בכתבי העת " המאבק" ו" אלף" ובין ראשי דובריה היו המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן.

התנועה שללה את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת חריפה על היהדות הגלותית וטענה כי ההיסטוריה ה" עברית" עוותה בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית, תהליך שהושלם עם מרד בר כוכבא שהביא לניתוק העם מן הארץ. התנועה שאפה להינתק מן הקשר של העם העברי אל העם היהודי ולהקים מדינה שבה יהפכו כל יושביה – ערבים, מוסלמים ונוצרים, דרוזים, בדואים וצ"רקסים – לעם אחד.

ממצרים עד החידקל

היא ראתה בטריטוריה הישראלית חלק טבעי ובלתי נפרד מארץ הפרת שהיא לדעתם " ארץ העברים הקלאסית" , המשתרעת מגבול מצרים עד החידקל. הלאום העברי החדש עתיד להילחם בפאן ערבאות הדכאנית. נצחון המדינה העברית ועצם קיומה תלוי בכך שתתייצב בראש כל שואפי העצמאות והקידמה בארץ הפרת כולה ובהיותה חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני לאומי – לא דתי ולא עדתי – על רקע הקדם העברי הקלאסי המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, לפני היווצר היהדות ויתר הדתות.

ה" ערבאות" לפי השקפתהתנועה נכפתה על עמי " ארץ הפרת" , כשם שהיהדות נכפתה על העברים ואת שניהם יש לשחרר.

מיתוסים כנעניים

התנועה ביססה את טענתה על תמונת עבר עברי " קלאסי" , שתואר על ידי המלומד עדיה גורביץ (ע.ג.חורון, שהמפגש שלו עם המשורר יונתן רטוש, בשנת 1938 נחשב לגורם המאיץ להקמת התנועה). תמונת עבר זו (אשר מבוססת ככל הנראה על הנחות מדעיות ספקולטיביות) הביאה את התנועה ל" פניה ליסודות מיתיים טרום ישראליים וכנעניים" , שלדעתם הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.

חורון ניסה לעניין את זאב ז"בוטינסקי במשנתו. וז"בוטינסקי, המנהיג שהיה אולי החילוני ביותר בין המנהיגים הציונים, דחה אותו על הסף. ז"בוטינסקי התייחס בחיוב לרעיון שהפיניקים ויושבי קרתגו שייכים לתרבות קדומה אחת, ואשר ישראל הקדום היה חלק ממנה. אך הוא התנגד לראות בכל עמי הקדם " עברים" . קירבה תרבותית לשונית, אין פרושה אמונה משותפת וערכים משותפים, אמר ז"בוטינסקי. האומה היהודית, התגבשה סביב יסוד אידאולוגי ברור ומוצק, שייחד אותה מיתר העמים, וזוהי האמונה המונותיאיסטית. הוא כתב לחורון: " אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת אלילים" .

" אדם חדש בארץ ישראל"

המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה שאותה הכשירה הציונות עצמה. הישוב המתחדש בארץ היה בעיצומה של " מהפכה עברית" בתחום התרבותי והחברתי. כל התנועות הציוניות החילוניות דגלו בתפיסה שיש לחתור ליצירת " עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל" . העבריות נועדה להבחין בין היהודי הארצישראלי ומוסדותיו לבין יהודי הגולה. כך דובר אז על האדם העברי, הישוב העברי, עבודה עברית, העיר העברית הראשונה, האוניברסיטה העברית, הגמנסיה העברית, אגודת הסופרים העבריים. וכאשר הובא למנוחות שומר שנקבר בעמק יזרעאל דובר על " קבר עברי ראשון בעמק" . מובן שהדיבור העברי היה במרכז ובמסגרת מלחמת השפות ופעולות גדוד מגיני השפה היו לא מעט מעשי אלימות ממש, נגד מי שהעזו לדבר יידיש.

מציונות אל אנטי ציונות

אין ספק שמקורה של הכנעניות הוא במושגי היסוד של ההשקפה הלאומית היהודית המודרנית כפי שבאה לביטוי בציונות החילונית. כמו הציונות ביקשה העבריות להגדיר את החברה בארץ ישראל כתחיה של חברה לאומית מימים עברו. כמו הציונות היא האמינה כי עם מסוגל לשנות את אופיו ומהותו.

ההיסטוריון יעקב כ" ץ אומר כי " האידיאולוגיה הכנענית בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו" . אך הואיל והכנעניות התבססה על תמונת עבר קדום השונה מזה של הציונות הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית.

תחזיתו של קורצווייל

המבקר ברוך קורצווייל היטיב לנתח את התופעה הכנענית והצביע על כך שהיא תוצאה ישירה של התפיסה הציונית החילונית. במאמרו המפורסם " מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים" (" כנענים" ) הוא כותב: " אמוציונלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הנוער אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בלבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית ולהיבהל מפני תוצאותיה? הציונות היא היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי" .

תגובת בן-גוריון

מי שנבהל מפני התגשמות חלום הציונות בצורתה הכנענית היה דוד בן גוריון. בתגובה על דברים שאמר קורצווייל בסימפוזיון על לאומיות יהודית כתב לו בן-גוריון מכתב בו הוא אומר: " איני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו; אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ור" יהודה הלוי לא היו "לאומיים" ולא היו "ציוניים", והמלים האלה היו זרות להם, לא אמרו להם כלום, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי – אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו , ועם כל הדורות שיבואו" .

עוד כמה מילים על ה" כנעניות"

תארתי כאן את הרעיון ה" עברי" או ה" כנעני" , אך לא נקטתי עמדה ולא סיפרתי על הקשר האישי שהיה לי עם הרעיון הזה ועם נושאיו. אני משלים כאן את החסר ומרחיב מעט את היריעה. מדובר אמנם בתנועה שנכשלה וכבר אינה קיימת. אבל עצם העובדה שאדם כמו בני פלד אומר כי הוא מסכים שמפקד חיל האוויר יהיה ערבי, מלמדת שרעיונות התנועה הזו לא נעלמו מסדר היום הציבורי.

נתוודעתי לראשונה לתנועת " העברים הצעירים" ולרעיונותיה בראשית שנות החמישים. חבר לספסל הלימודים, אליקים יונקר (היום אליקים ירון, מבקר התיאטרון של " מעריב" ) מסר לי גיליון של בטאון התנועה " אלף" . אני זוכר היטב את הכותרת של הגיליון שאמרה: " הקץ להגירה חופשית" כשהכוונה היא לגל העליה ההמונית של השנים הראשונות למדינה.

הקריאה בכתב העת הזה עוררה בי סערת רגשות, שקשה להסביר היום. באותה תקופה קראתי גם את " סולם" , כתב-העת בעריכתו של ד" ר ישראל אלדד, שהטיף לכאורה לרעיונות מנוגדים בתכלית לאלה שלהם הטיף " אלף" . אך אני, בעיניים הלא ביקורתיות של נער בן 14, לא חשתי בסתירה הזו והדבר טעון הסבר.

פער בין הורים לילידים

על מנת להבין את סערת הרגשות שעורר " אלף" – אצלי ואצל הרבה קוראים צעירים אחרים – צריך לתאר את רוחו של הדור ההוא. זו היתה תקופה בה החל להיווצר פער תרבותי ומנטאלי (פער שהגיע לעתים לקרע) בין דור ילידי הארץ לבין אבותיהם. דור האבות היה הדור של הגלות, דור דוברי היידיש (או פולנית, או רומנית, או הונגרית, או ערבית). דור האבות היה דור הגלות הבזויה, של אנשים ש" הלכו כצאן לטבח" . דור האבות היה דור של אנשים כפופים, בהירי עור (" סבונים" ), שעסקו במלאכות בזויות (" חנוונים" , " סוחרים" , " ספסרים" ).

דור ילידי הארץ היה לעומת זאת (בעיני עצמו) דור שזוף וזקוף קומה שהכיר כל שביל בארץ, מני דן ועד אילת. דור ילידי הארץ היה דור לוחמי המחתרות ולוחמי מלחמת השחרור, " מגש הכסף" שהקים את המדינה. ומעל לכל: דור ילידי הארץ היה דור שעברית היתה שפתו הטבעית, ולרוב גם היחידה. הדור הזה היה המוצר המובהק של המהפכה הציונית ומערכת החינוך שלה – בתי הספר ותנועות הנוער.

מהפכת הדיבור העברי

מורי הדור ידעו לכאורה עברית מושלמת. הם שלטו טוב יותר מאתנו בכל המקורות – מן התנ" ך דרך המשנה, המדרשים , ראשונים ואחרונים ועד מאורות הספרות העברית החדשה. אך העברית שלהם לא היתה שפתם הטבעית. היא באה להם מן הספרים במאמץ אדיר. אבל הם לא חלמו ולא קיללו ולא ספרו בעברית אלא בשפות ארצות המוצא וההורים שלהם. הם עינו אותנו בדקדוקי טהרנות של השפה שהפכו את חיינו לגהינום. כאשר נקראתי ללוח לנקד את המלה נער ונקדתי בקמץ פתח (במקום שני פתחים) אמר המורה: מי שמנקד כך נער איננו נער אלא בער. וכדי לעמוד בבחינות היינו צריכים ללמוד בעל פה את לוח הפעלים ולוח שמות של ברקלי ולדעת איך אומרים הדיו שלי (דיואי) ואיך מנקדים חרכים (בכ" דגושה כך ששומעים חרקים).

אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדןק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה" עברים" . הספר, " דקדוק הפה והאוזן" , הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהן העברית היתה שפה " מתה" . די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין וגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת.

אך יותר מספר הדיקדוק הזה הרשימו הכותבים החדשים בעברית החדשה. בנימין תמוז בטור שלו " עוזי ושות"" בהארץ ואחר כך בסיפורי ארץ ישראל המקסימים שלו. ועמוס קינן שהמשיך את " עוזי" בהארץ (ומאוחר יותר בעיתונים אחרים). וס. יזהר בסיפורי הילדים שלו שפורסמו ב" דבר לילדים" ובמקומות אחרים (" שישה סיפורי קיץ" ). ולא במקום האחרון " העולם הזה" של אורי אבנרי (ובעקבותיו " ידיעות אחרונות" ) שכתבו את השפה המדוברת ובכתיבתם השפיעו גם על הדיבור. (ברדיו המשיכו לשמור על ח" וע" גרוניות ועל " עברית של בית מרקחת" , כפי שהדבר משתקף במערכון הידוע של הגששים על מר חטף פתח המלמד שהצ"ופצ"יק של הקומקום הוא זרבובית ובהטיה זרבוביתי).

אל תוך המציאות הזו באו ה" עברים" ואמרו כי אומה זו שפה ושפה היא אומה. וזו אמת מובנת מאליה שאינה צריכה הוכחה.

מן העברים אל הכנענים

אך התנועה לא הסתפקה בתפישת השפה אלא הציעה תפישת מרחב והיסטוריה חדשים. הארץ שלנו איננה רק מדינת ישראל אלא כל מרחב הסהר הפורה. אבות אבותינו אינם רק אברהם יצחק ויעקב אלא כל יושבי ארץ הקדם – הישראלים, הכנענים והפיניקים – כולם שייכים לאומה העברית. אנחנו העברים הננו איפוא צאצאים לאומה העברית הגדולה שהמציאה את האלף בית, שהקימה ציים אדירים ובנתה אימפריה בכל אגן הים התיכון. אנחנו הבאנו את התרבות לאירופה ופילי מצביאנו הגדול חניבעל, איש קרתגו, עברו את האלפים ואיימו למוטט את רומא.

התפיסה הזו, הנשמעת כמיתוס תלוש מכל מציאות תרבותית, נקלטה היטב באווירת הדור ההוא. החינוך הציוני-חילוני הכשיר את הדור לקליטת תמונת עולם זו. כי מה אמר החינוך הזה לדור הצעיר? הוא אמר שאנחנו מוחקים 1800 שנות היסטוריה יהודית של גלות וחוזרים אל העבר המפואר שלנו – אל מלכות דוד ושלמה אל גיבורי המכבים, אל קנאי המורדים ברומא אל אלעזר בן יאיר שבראש לוחמי מצדה. זה היה דור שלא רצה ללמוד היסטוריה יהודית גלותית, כי אין בכלל היסטוריה יהודית (" כי הכל רק גזרות ורדיפות" ). זה דור שדחה את ביאליק הבכייני של " עיר ההריגה" ו" המתמיד" והעדיף את שאול טשרניחובסקי " נוכח פסל אפולו" . זה דור שעדיין למד ואהב תנ" ך והזדהה עם גיבוריו. לכל טיול בתנועת נוער ספר תנ" ך היה פק" ל חובה. חידוני התנ" ך שהחלו באותה תקופה היו ארוע לאומי. בעת שידור החידון ברדיו (טלוויזיה לא היתה כמובן) היו הרחובות ריקים מאדם. חתן התנ" ך עמוס חכם, יהודי נכה כבד פה אך בעל זכרון פנומנאלי וידע מדהים, הפך גיבור לאומי. הוא הפיע על שער " העולם הזה" ונערץ כמו שחקן כדורגל מצליח.

לתוך האווירה הזו, בה ויתרו כבר בעצם על היהדות מזמן, נכנסה ה" עבריות" והלכה צעד אחד קדימה. לא קפיצה אל ראשית ההיסטוריה היהודית אלא אל ראשית ההיסטוריה העברית. לא יהודים החוזרים אל ארצם אלא עברים שהם עם נפרד מן העם היהודי. הסמל הפלסטי של הקפיצה הזו היה הפסל " נמרוד" של יצחק דנציגר. הפסל נוצר עוד ב-1938 ועורר התרגשות עצומה. " בדמות הרואית זו" – כתבה נרי לבנה ב" הארץ" בפברואר השנה – " מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות, גיבורי צבא וציד קדומים" . הסופר בנימין תמוז כתב: " מצאתי את עצמי עומד מול "נמרוד". פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתי. רק לאחר מכן, מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי" .

nimrod1-135x300 הפסל נמרוד

כיצד יכולתי אני, נער בן 14, לראות את מופרכותה של האידאולוגיה הזו? רבים וטובים בתנועה הלאומית נתפסו לה. ב" סולם" שהטיף למלכות ישראל כתב גם ברוך נאדל, שהיה ללא ספק בעל השקפות כנעניות, כמו רבים מיוצאי לח" י. בבטאון לח" י " במחתרת" הופיע ב-1941 מאמר שקבע כי המושג עם עברי כולל גם את הענף הצורי פניקי ו" הרוב המכריע של הענף ישראלי המשיך לטפח את התרבות המשותפת – תרבות הבעל" . רבים מאנשי הלח" י ביניהם שותפו של אלדד להנהגת לח" י, נתן פרידמן ילין מור, נטו לרעיון הכנעני. עובדה היסטורית היא שרבים מאנשי תנועת ז"בוטינסקי נתפסו לרעיון הכנעני והיו אף שהציעו ללמדו במסגרת קיני בית" ר, לולא ז"בוטינסקי שעמד בפרץ.

מהי העברית שלנו

רבים וטובים כבר עמדו על כך שהבסיס ההיסטורי של הרעיון רעוע. ישראל ועמי כנען לא רק שלא היו אומה אחת מבחינה תרבותית ודתית, קרוב לודאי שגם לא הבינו אלו את שפתם של אלו.

ומהי העברית שאנו מדברים?

זו העברית שהגיעה אלינו מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים, ממגילות מדבר יהודה ומאוצרות הגניזה הקהירית, מן המשנה ומן המדרשים, מפייטני ארץ ישראל וממשנה תורה לרמב" ם, מרש" י ומספרות השאלות והתשובות ומרבבות הספרים שנכתבו עברית במהלך הדורות. ומעל לכולם מסידור התפילה. הציונות הגיעה להשג אדיר בהנחלת הדיבור העברי, לא בהחייאת השפה העברית. גם לא בהחייאת הדיבור. יהודים תמיד קראו וכתבו עברית ובצד השפות היהודיות הנפלאות שפיתחו בגלויות גם טיפחו את הדיבור העברי. יהודי מאיזמיר שדיבר לאדינו ויהודי מארצות אשכנז שדיבר יידיש, כשנפגשו בירושלים יכלו לדבר זה עם זה עברית. זוהי העברית שלנו ואין בלתה. השפה של העם היהודי, שהוא העם היחיד בתבל המדבר בשפה זו.

" פעמוני פילי חניבעל במקום צעקות רבנים

כמה שנים לאחר שנתוודעתי לרעיון הכנעני הכרתי מקרוב אחד ממחולליו. זה היה יוסף ועדיה. גבר נמוך קומה, מקריח, כהה עור שהיה מבוגר ממני בכארבעים שנה. כתבתי אז כ" כתב צעיר" בעיתון " חרות לנוער" והוא היה עורך לשוני ואחראי לנושאי אמנות. הוא הקסים אותי בידע הרב שלו ובלשונו הצחה. הייתי כבר אז ביקורתי יותר לגבי ה" עבריות" וביקשתי ממנו הסבר לתפיסה הזו, המנתקת את העם העברי מן העם היהודי. ועדיה סיפר לי כי זמן קצר לאחר שנולד נטשה אותו אמו ומאז לא ראה אותה. הוא אמר לי: בדקתי ומצאתי כי חלק גול מן ה" כנענים" הם אנשים שהיה להם קרע אישי עם הוריהם. הקרע הזה איפשר להם לקרוע את הקרע בין העבריות ליהדות.

דברים אלה מסבירים אולי דברים שאמר יונתן רטוש בשנת 1944: " לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל יום אחרי יום שנה אחרי שנה" . על היהדות אמר עוד כי היא " תרבות חולה, תרבות של חברת מהגרים, צרעת רוחנית" .

פרופסור יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות (" מעברי עד כנעני" ירושלים 1984) אומר: היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית ורטוש מדבר בלשון המונחים האנטישמיים הוולגאריים על " זקני ציון" .

פרופסור יהושע פורת, בביאוגרפיה שכתב על יונתן רטוש, מספר על החוג הרביזיוניסטי היהודי בפריס שניהל פעילות תרבותית ופוליטית תוססת.

" כולם היו מתבוללים בהשקפת עולמם ובתרבותם" , מספר פורת, " ונדחקו לאימוץ הלאומיות היהודית, רק לאחר שנוכחו לדעת כי אינם רצויים בסביבה שבתוכה רצו להתבולל. את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן "היו מגעילים ועוררו סלידה"…

אחד מאנשי החוג אמר " שהרצון להימלט מהגורל היהודי ומהקשר עם היהודים הללו היה מניע מרכזי בגיבוש השקפותיהם…"

עוד אומר פורת " עבורם היה אימוץ זהות לאומית עברית, המדלגת על כל עידן הגלות השנוא, פתרון אישי מוצלח מאין כמוהו. להיות צרפתים לא היו יכולים להיות בקלות, ולהיות יהודים גלותיים לא רצו. לפיכך בחרו להיות עברים" … אחד מחברי הקבוצה אמר פעם כי תודות לאידאולוגיה הכנענית " אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל" .

נפתרה התעלומה. האידאולוגיה העברי-כנענית היא בעצם תופעה יהודית מובהקת, שינאת עצמנו ורצון להתבולל. מבחינה זו אפשר לומר כי הרעיון העברי-כנעני לא מת. הוא ממשיך להתקיים בתוככי מדינת ישראל.

ברוך קורצווייל שצפה את הסכנה לפני למעלה משלושים שנה כתב כי מספר המצדדים בתנועת העברים " עולה פי כמה על מספר חסידיה בפועל. דוברי התנועה אומרים בגלוי את שחלק גדול מכל הנוער בארץ חושב בסתר" .

עוד אמר כי " הכנעניות חדרה בינתיים לתוך כל המפלגות והמחנות והיא עובדה איתנה. כך למשל נראים לי ימי צקלג לס. יזהר כתעודה ספרותית כנענית מובהקת" .

ובימים אלה זכה ס. יזהר בדרך מפוקפקת בפרס ספרותי בסך 200 אלף דולר.

מאמר נוסף על בני פלד


הרצל לא בא מבית מתבולל, התפלל בנעוריו, והתכוון למדינה יהודית, ולא " מדינת היהודים" * ומדוע חושבים בטעות שטולסטוי היה אנטישמי

ראה גם הרצל איננו רק שם רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

למה לא סיפרו לנו שהרצל התפלל בבית כנסת, תכנן את המדינה היהודית עוד בגיל 18 והצהיר כי ציונות פרושה שיבה ליהדות? * ומדוע חשבנו כל השנים שטולסטוי אנטישמי גמור בעוד שהעריץ את העם היהודי ולמד תנ" ך בעברית * שיחה עם פרופסור שלמה הרמתי, המתקן את ההיסטוריה על ידי " הבנת הנקרא"

synagog-of-herzel

בית הכנסת בו התפלל הרצל בנעוריו

הלכתי לדבר עם פרופסור הרמתי בענייני לשון ויצאתי עמוס גילויים היסטוריים. כמו שאול, שחיפש את האתונות מצאתי את המלוכה.

פרופסור הרמתי קנה את עולמו בתחום שהוא היה החלוץ היחיד שעסק בו משך שנים: הבנת הנקרא. המוניטין שלו בתחום זה יצא למרחקים, ולפי עדותו " לימדתי כמעט חצי עולם לקרוא" . הוא הוזמן לארצות רבות להרביץ את משנתו בהוראות הקריאה. אפילו מצרים הזמינה אותו בשנת 1958, כעשרים שנה לפני חתימת הסכם השלום. אבל משרד החוץ מנע ממנו לנסוע.

משנתו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא היא בעלת חשיבות רבה בתקופה בה עם הספר הפך לעם קשה קריאה. ועוד אחזור ואספר עליה. הפעם אספר על תחום אחר בו עוסק הרמתי והוא ההיסטוריה של הלשון העברית, בישראל ובעמים. עיסוקו בתחום זה הביא אותו לגילויים חשובים ולהפרכת דעות שגויות שנשתרשו ברבים.

במחקריו הפריך שתי דעות כאלה לגבי חוזה המדינה, תיאודור הרצל. האחת שהרצל סבר שהשפה העברית איננה השפה המתאימה לניהול מדינה יהודית. והאחרת שמוצאו של הרצל ממשפחה מתבוללת, ורק משפט דרייפוס החזיר אותו ליהדות.

הרצל על העברית

ב" מדינת היהודים" כתב הרצל בין היתר: " לא ייתכן כי נדבר איש אל רעהו עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת לבקש כרטיס לנסיעה ברכבת" . בהסתמך על דברים אלה קבעו היסטוריונים ופרשנים למיניהם כי הרצל לא האמין ביכולת התחייה של העברית.

אך פרופסור הרמתי מצא שהרצל חזר בו מן הדברים שכתב. והוא מספר איך גילה את הדבר: " כולנו משתמשים בתרגום למדינת היהודים שעשה אשר ברש בשנת 1944. הלכתי לספריה וביקשתי את התרגום הראשון, שעשה מיכאל ברקוביץ. התרגום נעשה סמוך לפרסום הספר והמתרגם היה גם המורה לעברית של הרצל. כשנתנו לי את הספר נתברר כי הקונטרסים עדיין לא חתוכים, כפי שנהגו לכרוך פעם. כלומר: איש לא פתח את הספר לפניי. מצאתי מבוא של המתרגם, "אל הקורא העברי", ושם הוא מסביר שכשקרא את הפסקה על העברית הוא ניגש להרצל ואמר לו: תשמע, בן יהודה יושב בירושלים כבר חמש עשרה שנים ומחדש את הדיבור העברי. בכל מזרח אירופה יש אגודות של דוברי עברית. הרצל השיב לו : תן לי לבדוק את הדבר. אחר כך אמר למתרגם: תמחק את הפסקה הזו. השיב לו ברקוביץ: יגידו שזייפתי. אמר לו: תכתוב הערה שהרצל, לאחר שבדק את הדבר, חוזר בו.

" כעבור כמה ימים ניגש אליו הרצל ושאל: איזה העיתון העברי החשוב ביותר. השיב לו ברקוביץ: "המגיד". שלח הרצל מכתב ל"המגיד" בו כתב שחזר בו מדעתו הקודמת וכי עברית תהיה שפת המדינה.

עם אבא לבית הכנסת

דעה אחרת שפרופסור הרמתי מפריך היא שהרצל נולד בבית מתבולל וכי משפט דרייפוס הוא שהביא אותו ליהדות ולציונות.

" הסיפור שהרצל נולד במשפחה של מתבוללים" , אומר הרמתי, " פשוט לא נכון. הוא הלך כל שבת לבית כנסת עם אבא שלו, עד גיל 18, וגם עשו לו בר מיצווה. ביתו של הרצל היה גם בית מסורתי. הרצל מספר שאהב מאד את החגים – חנוכה ופסח. באלטנוילנד יש תאור של סדר אורתודוכסי ואחד הנוכחים קורא בעברית ושואלים אותו איך אתה קורא בעברית והוא משיב גירסה דינקותא. לפני זמן ערכנו סדר פסח בביתי וארחנו כמה פרופסורים. הם הופתעו לשמוע כי הרצל מתאר סדר פסח במשפחתו.

יעקב, אביו של הרצל

יעקב, אביו של הרצל

" הסבא של הרצל, שמעון, היה יהודי חרד. היה תוקע בשופר בימים נוראים והיה שליח ציבור בתפילת "כל נדרי". הוא נתן כסף לרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, על מנת לסייע לו בנסיעותיו ובהטפותיו לשיבה לארץ ישראל. אביו של הרצל, יעקב, היה תלמיד של אלקלעי והרצל מספר שאביו לקח אותו לסבא לזמלין. שני דודים של הרצל עלו לארץ ישראל והתיישבו כאן. האחד לא ידוע והשני, שלזינגר שמו, הגיע לארץ ב-1870.

משבר בגיל 10

" המשבר הראשון של הרצל היה בגיל 10.הוא למד בבית ספר ריאלי כי לעסוק בריאליה ולא בהומניסטיקה. יום אחד חזר הביתה מבית הספר ואמר: לאביו:אני לבית הספר הזה לא הולך יותר. אביו שאל מדוע,והרצל השיב: קראנו טקסט והיה כתוב שם עובדי אלילים. ילד אחד שאל מי הם עובדי האלילים והמורה השיב: למשל היהודים.

" בשנת 1878, כשהרצל היה בן 18 עברו הוריו מבודפשט לוינה, כנראה כדי לאפשר להרצל ללמוד. באותה שנה מופיע מאמר של כומר אנטישמי בשם שטקר. ועל מאמר זה מגיב הרצל בן ה-18 באמרו: "טפשים הם היהודים, אם הם שומעים יום יום חרפות וגידופים כאלה מבלי לתור אחרי ארץ שתהיה ארצם". וזאת הוא אומר שש עשרה שנים לפני משפט דרייפוס.

herzel-3

הרצל בגיל 13

ב-1882 פירסם גרמני אנטישמי, דירינג שמו, ספר שבו ניסה לבסס את האנטישמיות על בסיס מדעי. ביומן הנעורים שלו אומר הרצל שזהו ספר מחפיר. בשיחה עם רופא המשפחה הוא אומר: לא נשארה לנו היהודים כי אם תחבולה אחת למען היות עם מכובד על אחרים, למען נתרומם בעיני שונאינו, ולא נהיה מטרה לחיצי לעגם – לשוב לארץ ישראל שם היא ארצנו. היא הייתה מולדתנו והיא צריכה להיות לארץ מולדת לבנינו ולזרע זרענו. ולשאלת הרופא מי יתמסר לעשות את הדבר הזה אומר הרצל: אני. והוא אז בן 22.

" לא יודעים לקרוא"

כל העובדות הללו שמביא הרמתי אינן אמורות להיות חדשות. הרי כולן כתובות ומודפסות וממוסמכות. יש היומנים של הרצל ויש למשל ספרו של אלכס ביין על תולדות הרצל בשני כרכים ויש ספרו של ראובן בריינין שכתב את הדברים מפי הרצל.

shimon-saba-mzad-abad795

שמעון, סבו של הרצל מצד אביו

בשנת 1898 שנה אחרי הקונגרס הציוני פנה ה" ג"ואיש כרוניקל" האנגלי להרצל וביקשו שיכתוב את תולדות חייו. הוא כתב בגרמנית ודבריו תורגמו לאנגלית ופורסמו בגיליון של ה-14 בנובמבר אותה שנה. רוב הדברים המפורטים למעלה כלולים במאמר הזה אבל " אף אחד לא קרא אותו" , אומר הרמתי.

מדוע לא גילו אחרים מה שגילה הרמתי? מדוע השתרשו דעות מוטעות כאלה עד שקשה

לעקור אותם?

כאן אולי מגיע הקשר בין פעילותו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא לבין פעילותו כהיסטוריון של השפה העברית.

מה הקשר בינן זה להבנת הנקרא?

התשובה: צריך לדעת לקרוא.

ואולי יש תשובה אחרת. רעייתו של הרמתי, שלמדה יהדות זמננו באוניברסיטה העברית הביעה את הסברה שזו היתה התעלמות מדעת.

הרי היו חובבי ציון הרבה לפני הרצל. אלה שבאו ממזרח אירופה, ספוגי יהדות הסתכלו בזילזול אל יהודי מערב אירופה שנחשבו למתבוללים. מיהודי מזרח אירופה צמחו מנהיגי העליה השני שעיצבו את התודעה הציונית בישראל. הסיפור על הרצל המתבולל החילוני התאים לאתוס הציוני שלהם.

הציונות כשיבה ליהדות

" עד כמה השתרשו הדעות המוטעות על הרצל אפשר ללמוד מן הארוע הבא. הרצל סיים את נאומו הראשון בקונגרס הציוני הראשון במשפט הבא: אם תשאלו אותי מהי ציונות אומר לכם זוהי שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים.

מתקשר אלי הרב הראשי, ישראל לאו, ושואל: אתה בטוח.? אמרתי אשלח לך את המקור בגרמנית.

" והוא חוזר ושואל: אז למה לא הזכירו את זה בשום מקום?

ושולמית אלוני תמיד מתחכמת ואומרת שהרצל לא התכוון להקמת מדינה יהודית אלא למה שקבע כשם ספרו: " מדינת היהודים" .

ומה בדבר היומן שלו בו הוא מספר כיצד הוא הולך לבית הכנסת בוינה ונזכר בכל האנשים שישבו בבית הכנסת בבודפשט והם הדודים שלי והקרובים שלי והמכרים שלי. ומה בדבר סיפורו " המנורה" בו הוא כותב על חזרה ליהדות?

הרצל וילדיו

הרצל וילדיו

תפילין ברחוב דיזנגוף

על הדרך בא הגיע לגילוייו אומר הרמתי:

" יגאל ידין אמר לי פעם: אנשים אומרים עליי שאני ארכיאולוג עם מזל. וכך מצאתי את מכתבי בר כוכבא וכך מצאתי את התפילין במצדה (אחרי שרוב החוקרים חשבו שהחלו להניח תפילין במאה ה-12). עד מציאת מכתבי בר כוכבא אמרו שלא היה בכלל אדם כזה. והוסיף ידין: אם הייתי הולך ברחוב דיזנגוף ומוצא תפילין היית יכול להגיד שיש לי מזל אבל אני ידעתי לאן ללכת"

haramaty-shlomo1

איך להבין טקסט. שלמה הרמתי. (צילום: זאב גלילי

" שואלים אותי" , אומר הרמתי, " איך הגעת להרצל. הרעיון שלי היה להגיע לתרגום הראשון. והנחתי שיש שם הקדמה עם גילויים. וכך היה|.

זיקתו של טולסוי לעברית וליהדות

" דפדפתי בעיתונים ישנים" , מספר הרמתי, " ופתאום עליתי על משהו מעניין מאד. הרב של מוסקבה, שלמה זלקין מינור, מספר שיום אחד בשנת 1882, הסופר לב טולסטוי דופק על דלת ביתו ואומר: אני רוצה ללמוד עברית. לשאלת הרב אמר טולסטוי: התחלתי לקרוא את התנך בתרגום רוסי והגעתי לסיפורי יוסף. אין נובלה יותר יפה בספרות העולמית מן הסיפור הזה. אז אם זה כל כך יפה בתרגום אני רוצה לדעת איך זה יהיה בעברית.

בהמשך ( שמצאתי במקורות שונים) אומר הרב: למדתי אותו שנה שלמה, יום יום, מבראשית עד סוף ישעיהו. והוסיף הרב: במקומות רבים רצה לדעת מה אומרים חז" ל כי רצה להבין את רוח פרושיהם של חז" ל. להרבה פסוקים הוא מצא פרושים חדשים כי הוא סופר.

" טולסטוי רצה ללמוד גם תלמוד והרב אמר לו: זה הגבול. הרב נתן לו לקרוא איזה ספר מבוא לתלמוד. שלא הצלחתי למצוא. אחר כך לימד אותו דיקדוק ברמה שנועדה להבנת טקסטים.

" באמצע שנות התשעים נסעתי לרוסיה במטרה לחפש את התנ" ך בו למד טולסטוי. האוניברסיטה העברית ציידה אותי במכתב שהופנה לספריית טולסטוי ובו בקשה שיאפשרו לי לבקר בספרייה. הספרייה נענתה לבקשה והעמידו לעזרתי מדריכה דוברת אנגלית. הסתובבתי בספריה, התבוננתי במדפים ואז הבחנתי במדף עליון בספר תנ" ך בפורמט גדול. ביקשתי מן המדריכה שתוריד לי אותו וכשפתחתי את הספר כמעט התעלפתי. אכן זה היה התנ" ך העברי שבו למד טולסטוי. בכל עמוד היו הערות בכתב ידו של טולסטוי סביב הטקסט. לא איפשרו לי לצלם. הייתה שם אמנם מכונת צילום, אבל לא היה נייר. ישבתי שעה ארוכה וקראתי את ההערות. בכל מקום כתב פרושים ובכמה מקומות כתב " איזה יופי, אין דבר כזה בספרות העולמית" .

באנציקלופדיה העברית כתבה לאה גולדברג שידעה ספרות רוסית את הערך טולסטוי. היא כותבת שלטולסוי היה יחס שלילי ליהודים וליהדות. במקומות רבים מתואר טולסטוי כאנטישמי. אך מסתבר שטולסטוי עבר מהפך ביחסו זה. בפגישה עם הרב אמר טולסטוי שישו אמר "ואהבת לרעך כמוך". השיב לו הרב זה כתוב בויקרא. זה לא ישו אמר. שאל טולסטוי: מה זה ויקרא. ואז אמר שוב: אני רוצה שתלמד אותי את התנך.

tolstoy_lev

לב טולסטוי

)

" יהודי הוא התגשמות הנצח"

הדברים הם פרי עטו של לב טולסטוי, שכתב אותם בשנת 1891. הם פורסמו לראשונה בעברית בשנת 1979 ב" מגוון" .

" מה זה יהדות? שאלה זו כלל איננה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי – שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו, ובלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו.

יהודי הנו יצור קדוש שהשיג מן השמים אש נצחית והאיר בה את החיים עלי אדמות. הוא מקור ומעיין שממנו שאבו כל שאר העמים את דתם ואת אמונתם.

יהודי – מגלה התרבות הראשון, מקדמת דנא הייתה הבערות בלתי אפשרית בארץ הקודש – במידה גדולה יותר מאשר באירופה המתורבתת של זמננו. מה עוד, שבאותם זמנים פראיים כשחיים ומוות של אדם לא נחשבו כלל, הצהיר רבי עקיבא כי הוא מתייצב נגד עונש מוות הנחשב בתקופה הנוכחית לעונש סביר במדינות התרבותיות ביותר.

יהודי – המגלה הראשון של חירות. גם באותם זמנים קדמונים, כשעם התחלק לשני מעמדות, תורת משה אסרה להחזיק אדם כעבד למעלה משש שנים.

יהודי הנו סמל הסובלנות האזרחית והדתית. " ואהבתם את הגר" , ציווה משה, " כי גרים הייתם בארץ מצרים" . מילים אלה נאמרו באותם ימים ברבריים ורחוקים, כשמקובל היה בקרב העמים לשעבד זה את זה.

באשר לסובלנות דתית, הדת היהודית לא זו בלבד שהנה רחוקה מלהביא לשורותיה את הנוטים לבוא אליה, כי אם להפך – התלמוד מצווה שאם לא יהודי רוצה להצטרף לדת היהודית, יש להבהיר לו מה קשה להיות יהודי, וכי מאמיני דתות אחרות יירשו גם הם מלכות השמיים.

יהודי – הנו סמל הנצח. לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר את דבר ה" הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם.

יהודי הנו הנצחי – הוא התגשמות הנצח.

" יעקב מת על רחל"

אחד הגילויים החשובים של הרמתי בתחום ההיסטוריה של השפה העברית הוא שהעברית מעולם לא מתה. בשני ספרים שכתב (" סוד שיח" ו" עברית חיה במרוצת הדורות" ) הוא מוכיח כי לא רק הלשון הכתובה אלא גם הדיבור העברי מעולם לא פסק.

למשל ב-1205 נכתב שם טקסט כזה " יעקב אוהב מאד את רחל הוא מת עליה" . כאילו זה סלנג של הפלמח. זה נכתב ב" ספר חסידים" שניתן ללמוד מתוכו שמשכילים עבריים באותה תקופה דברו עברית גם ברחוב.

תגובות

אתמול (9.5.119ׂ ׂ) קראתי מאמר בהארץ על משה דיין, רועי רוטנברג ופוסט ציונות.שם נוכחתי לדעת שדיין היה חוזה הפוסט-ציונות, חוזה היושר, אם לא לעם ישראל אז לפחות לערבים. על זה כבר ענה משה שמיר ששאל, האור הקולח מליבם של מגיני העם האם הוא כדי להיטיב ולראות את ברק המאכלת השוחטת? כל זה נכתב ב1958, 53 שנה לפני השחיטה של משפחת פוגל, ואולי אפילו יותר חשוב, כשלושים שנה אחרי השחיטה בחברון.

אשר תורן