הפשקווילים הם אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר של היהודים החרדים, בארץ ובעולם. לאדם מבחוץ הם נראים לעתים תמהוניים ומגוחכים. קהל הצרכנים שלהם מתייחס לנאמר בהם ברצינות תהומית.

פרופסור משה קופל [צילום: זאב גלילי]]

זהו הרקע למעשה תעלול של פרופסור מכובד למתמטיקה, משה קופל מבר אילן, שהמציא שורה של פשקווילים שמתחו עד לקצה הגבול את הנטיה החרדית בת זמננו לחומרות. כך הפך לחוכא ואיטלולא גם את הפשקוולים האמיתיים.

מה זה פשקוויל

זו מלה ביידיש שמשמעותה כתב פלסתר. לפי גרסה אחת נוצרה המלה משבוש של שתי מלים עבריות פתקי-עוול. בהברה אשכנזית ליטאית זה נשמע כמו " פשקי עוול" ומכאן זה הפך לפשקוויל. לפי גרסה אחרת זהו שיבוש של צרוף המילים " פתק אווילים" .

לפי המילון הלועזי-עברי של אלקלעי מקור המילה "פסקויל" איטלקי. היא נקראת על שם פסקינו, פסל שבור ברומא שנתגלה ב-1501, שנהגו לכתוב עליו כתבי פלסתר. במילון הלועזי-עברי של פינס יש הסבר אחר: "בעל מלאכה ברומא, שהיה ידוע בחריפותו והיה נוהג לתלות על פסל עתיק כתבים עוקצניים". הסבר מפורט יותר מצאתי במאמר של פרופסור מנחם  פרידמן, מומחה לעולם החרדי שכותב כי המלה "פשקוויל" עברה ליידיש היישר מאיטלקית. מקורה מפיאצה פאסקווינו, כיכר ברומא שבה נמצא פסל שעליו, על פי סיפור עממי, נהג אדם ששמו פאסקווינו להדביק כתובות סאטיריות נגד השליטים והכנסייה.

 

 

מענין שלא מצאתי זכר למלה זו במילונים עבריים (אבן שושן, רב מלים) וגם לא במילון הסלנג של רוביק רוזנטל, ולא בשני כרכי מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה.  ציפיתי למצוא הסבר בספרים שהתמחו באיתור מקורותיהם של מלים (כמו  מוצא המלים של אברהם שטאל ומלים מספרות של נתן שפיגל}. מכולם העליתי חרס. כולם מתעלמים ממלה זו כאילו הייתה מוקצה מחמת מיאוס. גם במילוני יידיש-אנגלית ויידיש עברית לא בא זכרה של המלה.

אמצעי תקשורת מקובל

הפשקוויל הוא אחד מאמצעי התקשורת המקובלים ביותר בקרב היהודים החרדים בירושלים, בבני ברק,
ובקהילות החרדים בארצות הברית. הם לא צופים בטלוויזיה הטמאה, אינם מאזינים לרדיו הציוני וקוראים רק את העיתונות החרדית, שם אין תמיד כל האינפורמציה המעניינת אותם. לכן הם שותים בצמא את דבר הפשקווילים. כל הרוצה מדפיס מודעה ענקית עם אותיות גדולות יותר מאותיות קידוש לבנה ומדביק על הקירות. לרוב זהו כתב פלסתר אנונימי, שמטרתו להשמיץ אישיות או מוסד. ובעיקר: להטיל חומרות חדשות על הציבור בתחום שמירת המצוות.

רבנים רבים גינו את התופעה ופסקו "ארור מכה רעהו בסתר" . דבר זה לא מנע את המשך הפרסום וההפצה של כתבי הפלסתר. לרבי מסאטמר מיוחסת האמירה כי בתי מאה שערים היו מתמוטטים מזמן לולא הדבק של הפשקווילים הרבים שהודבקו עליהם.
מאידך יש לא מעט פשקווילים שבהם מתפרסמים פסקי הלכה של גדולי הדור.

פרופסור שובב מתלוצץ

פרופסור משה קופל הוא אדם רציני מאד, בחייו האקדמיים והתורניים. הוא איש המחלקה למדעי המחשב בבר-אילן שפרסם מחקרים חשובים (בין היתר: תכנת מחשב לזיהוי בין טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים , הבחנה בין גברים ונשים ובין גילאים שונים. מחקר חשוב על הבלוגוספירה. פיתוח בתחום איחזור מידע שקדם לגוגל, פרוש מתמטי למסכת קינים ועוד).
מה לפרופסור למתמטיקה ולפשקווילים?

כבן למשפחה חרדית (חסידי גור) לא פתח ספר חולין אף פעם לפני מינחה עד שהגיע לפרינסטון. שם טיפס במהירות בסולם האקדמי ובהגיעו לארץ מלא עזוז ושמחת נעורים החליט לקרוא תיגר על הפשקווילים החרדיים. ליתר דיוק: החליט ללגלג עליהם.

 

פרופסור קופל על רקע פשקווילים שחיבר

איסור תפילה מעורבת

התחביב של חיבור פאשקווילים החל עוד בחוץ לארץ, מספר פרופסור קופל. הוא וחבריו, תלמידי ישיבה לשעבר, נדדו בין האוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית, הרווארד, פרינסטון. "בכל מקום חשנו במתח פנימי כי היינו שייכים ולא שייכים. אחד מחבריי ילדותי, מנחם יהושע אדלר, העלה רעיון לכתוב פשקוויל נגד היוזמה לקיים מנין מעורב של גברים ונשים בהרווארד. הפשקוויל נחתם בשם אגודת ישראל דקמברידג' מסצ'וסטס. והכל התייחסו אליו כאל פשקוויל אמיתי".

לאסור על נשים לצאת לרחוב

שנה לאחר מכן עלה קופל לארץ יחד עם ידידו, הרב דניאל אריה גוטנמכר (כיום ר"ם של ישיבה). "היינו אז רווקים וחופשיים. היינו מסתובבים וקוראים פשקווילים על קירות מאה שערים. כשהגיע פורים נזכרנו באותו פשקוויל מהרווארד והחלטנו לעשות משהו דומה".

הפשקוויל נכתב בתגובה לפשקווילים שקראו לנשים שלא לצאת לרחוב אלא בלבוש צנוע. קופל וחברו קראו לאסור על נשים לצאת לרחוב בכלל, גם בלבוש צנוע. "התעוררו ושובו סגרו דלתותיכם בעד נשותיכם".

 

השניים הביאו את הטקסט שכתבו למדפיס. זה לא הראה שום סימן שהוא חושד בשניים כי אינם מתכוונים למה שכתבו. הדפיס במהירות וקיבל את שכרו. לאחר מכן פנו למדביק מקצועי וזה הדריך אותם איך להכין דבק – מים וקמח ותוספת חומץ וסוכר לחיזוק. עברו ברחובות מאה שערים באמצע הלילה והדביקו בכל פינה.

נראה שקוראי הפשקווילים במאה שערים לא ראו בקריאה הזו משהו יוצא דופן. מעטים מאד ניחשו שמדובר בסאטירה. "פעם ביקר אצל שכן שלנו יהודי בן ישיבה מארצות הברית. הוא ראה את הפשקוויל שלנו וכשנשאל לדעתו אמר: "הדברים נראים לי קצת קיצוניים אבל אם הגדולים פסקו כך יש לקבל זאת".

חרם על כסף ציוני

לאחר הפשקוויל הראשון הפכו השניים את כתיבת הפשקוויל למסורת פורימית ובכל שנה המציאו חומרות אזהרות ואלות חדשות. בשנה השניה הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. אחר כך קראו להטיל חרם חמור על כסף ציוני והבטיחו להחליף את השטרות הטמאים בכסף שידפיסו. בפשקוויל הבא קראו לטבילה המונית והטפת דם ברית בליווי תזמורת.

לא היה קץ לרעיונות של השניים. בפשקוויל אחד קראו לבחורי ישיבה להתגייס כדי שיוכלו לסרב לשרת מטעמי מצפון ובאותה הזדמנות קראו לאיחוד דגל התורה עם רץ של שולמית אלוני.. אחר כך הכריזו כי "מלך המשיח בא" הואיל והתקיים הכלל התלמודי שמשיח יבוא ב"דור שכולו חייב". כשסערו הרוחות סביב כביש בר אילן קראו להעביר את הכביש לרשות הפלשתינאית וכך לפתור את הבעיה.

 

"דבר" העתיק הפשקוויל

ייתכן שהפשקווילים המדומים של קופל וחברו היו נגנזים ונשכחים לולא היו כל כך מוצלחים שפרצו לתודעת הציבור. במהלך השנים התייחסו אנשים רבים לפשקווילים הליצניים כאל מסמכים אמיתיים. כשפורסם הפשקוויל (של קופל וחברו) הקורא להחרים את הכסף הציוני פורסם תוכנו כידיעה בעיתון "דבר". את הידיעה מסר כתב העיתון לעניני חרדים, נח זבולוני, יהודי חרד בעצמו. קופל וחברו מיהרו להעמיד את העתון על טעותו. הסופר חיים באר, שהיה אז בעל טור ("תולעת ספרים") במוסף "דבר השבוע" כתב בטור שלו: "לפתחה של כל סאטירה רובץ איום המציאות". אחרי שפרסמו את הפשקוויל הבדוי הקורא לאסור יציאת נשים מהבית בא אחד מרבני העדה החרדית ופרסם ספר בו נאמר: "צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשיל לבני אדם ונמצאים מסתכלין באשת איש".

 

אני יכול להוסיף כי הן מחברי הפשקוויל והן אותו חכם מחכמי העדה החרדית לא חידשו דבר. לאחר שסבי נהרג בהתמוטטות מרפסת בעת הדלקת ל"ג בעומר במירון ( בשנת 1911) פסקו חכמי צפת כי הסיבה לאסון היא שנשים יוצאות מבתיהן אל השוק.

פרשת המים הטמאים

לפרסום עולמי ממש זכה פשקוויל אחר של קופל וחברו: זה שקרא להטריף את המים הציוניים. זה היה ב-1 ביוני 2004. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה ידיעה בולטת שכותרתה: "יש משהו במים ומאד ייתכן שאינם כשרים למהדרין".

כתב העיתון, מיכאל ברי, כתב בין היתר: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות

חיים באר [צילום: זאב גלילי]

לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

 

לקורא יוסי קלבן מגינות שומרון שקרא את הידיעה ב"ניו יורק טיימס" הדברים נשמעו מוכרים. הוא נזכר כי לא מכבר קרא פשקוויל שהודבק על קירות שכונת "מאה שערים" בירושלים בו נאמרו דומים על המים בירושלים.

באותו פשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל ולכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

גם בידיעה ב"ניו יורק טיימס" ניתן אותו נימוק לאיסור לשתיית המים הניו יורקים: "הרבנים גילו באחרונה שבמים מצויים יצורים קטנים ממשפחת הסרטניים. אלה אינם מזיקים אך הם אינם כשרים".

האם יכול להיות שיש קשר בין הפשקוויל מבני ברק לפסק ההלכה בניו יורק?

 

הצגתי את השאלה לידידי, פרופסור משה קופל, קופל לא יכול להשיב בחיוב על השאלה אך בפנייתי אליו חשפתי את הסוד כי את הפשקוויל שהודבק בפורים על קירות מאה שערים, הוא עצמו חיבר יחד עם חברו הרב דניאל קוטנמכר.

העובדה שלא היה בטוח בקשר בין הפשקוויל הפורימי שלו לבין פסק הדין של המים בניו יורק נבעה מצניעות.

 

ההחמרה במצוות כגורם

לפשקווילים האמיתיים יש היסטוריה ארוכה. אך האופי האלים של הפשקווילים בדורנו נובע להערכתי מן הנטיה הגוברת והולכת בקרב חוגים חרדיים להחמיר על עצמם עוד ועוד.

בני ברק, העיר בה התגוררתי שנים רבות, היא עיר שיש הרבה מה לאהוב בה. יש בעיר הזו מאות ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה ואפילו לא בית קולנוע אחד וגם לא מועדון לילה. יש בה יותר ספרים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בארץ, אבל אין בה אף ספריה ציבורית (חילונית) אחת. שבת כאן היא שבת וחג הוא חג. ויש הרבה מאור פנים ועזרה לזולת. מפעלי גמילות החסד שבעיר עושים מה שהביטוח הלאומי לא עושה בכל הארץ.

עיר של חומרות

אבל בני ברק היא עיר שתושביה מקפידים על קלה כחמורה ובמיוחד על החמורה. ואם אין מספיק חומרות מחפשים אותן ומוצאים.
ליצני העיר יודעים לספר על יהודי הקם בכל בוקר ופותח את השולחן ערוך בחיפוש אחר חומרה חדשה. כשהוא מגלה חומרה זה עושה לו את היום, והוא ממהר לספר לחבריו ולשכניו ולהטיף לקיים את החומרה. וכשהוא מגלה שמשהו מותר ממש נשבר בו לבו.

ועוד מספרים הליצנים על אשה שבאה לבית הדין הרבני ותבעה גט מבעלה. כשנשאלה לנימוקיה השיבה: בעלי אינו מביא די חומרות הביתה.

ועוד מספרים סיפור (שיש בו אולי גרעין של אמת) על יהודי המסתובב בבני ברק כשמטריה בידו מזה שנים רבות, בקיץ ובחורף. כששואלים אותו לפשר הדבר הוא משיב: מציאה מצאתי ולא אנוח ולא אשקוט עד שאחזיר אבדה לבעליה. אך הולכי רכיל טוענים כי האיש מנצל את המטריה הזו כדי להימנע מלתת מנדבות ידו לעניי העיר המקבצים נדבות. כי הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

וסיפור אחרון, ממש מימים אלה. מדוע אוהבים חרדים להסתוב כשדיסק און קי  בכיסם. כי בכל פעם שהם מחברים את האביזר למחשב בם מתבשרים "נתגלתה חמורה חדשה".

הסיפור הבא שהגיע לאוזניי נשמע כאחת הבדיחות הנפוצות בעיר על המחמירים. אך אני בדקתי וחקרתי ומצאתי שאכן הסיפור אמיתי מא' ועד ת'. וזה דבר הסיפור ופשרו.

תלמיד חכם בא לארץ

הגיע לארץ מן הגולה הרחוקה תלמיד חכם וגדול בתורה. (השם המלא ותוארו שמורים במערכת). הוא דווקא לא נחשב כמחמיר, ונמנה עם המקילים. אבל מתוך לימוד מעמיק הגיע למסקנה שכולנו חיים באי ידיעה שהחלב הבא אל שפתותינו הוא טרפה גמורה.

הנימוקים שהביא האיש רציניים. בדק ומצא שמתוך כל מאה פרות הנשחטות לאכילה כשרה כ-5 מהן מתגלות לאחר השחיטה כטרפות, ולפיכך גם חלבן אסור בשתיה. הואיל ובתנאים המודרניים מתערבב החלב של כל הפרות הכשרות והטרפות, נמצא שבכל כוס חלב יש 5 אחוז חלב טריפה שהם יותר מאחד בשישים ולכן כל החלב אסור בשתיה.

יש הלכה פסוקה בשולחן ערוך, "יורה דעה" סימן פא, שם כתוב שאם יש בידך תערובת של חלב שנחלב מפרות רבות, וידוע לך שבעדר הפרות שחלבת אחוז הפרות שנמצאו טרפות גדול מאחד לשישים אזי כל החלב טרפה.

גדולי תורה שדחו

למרות הקביעה המפורשת בשולחן ערוך דחו גדולי תורה בישראל את האיש בשתי ידיים. הואיל והדיונים בנושא נערכו בצנעה פניתי לידידי, פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן, שיפענח את החידה. פרופסור קופל הוא מתמטיקאי, ומכללא מבין משהו בסטטיסטיקה, ובמיוחד בסטטיסטיקה תלמודית. שכן הוא תלמודיסט מובהק. הוא גם חיבר מאמר חשוב על הלכות סטטיסטיקה בהלכה.

מהי המתמטיקה שהכשירה את החלב שאנו שותים למרות הפסיקה של השולחן ערוך?

סטטיסטיקה של הלכה

מסביר פרופסור קופל:

"הפסיקה של השולחן ערוך ברורה ותקפה במקרה הבא: אם יש לך עדר של עשר פרות, למשל, ואתה חולב את כולן ומערבב את החלב בתוך מיכל אחד. למחרת היום שחטת את אחת הפרות ומצאת שהיא טרפה והחלב של עשר הפרות עדיין בידיך. כלומר 10 אחוז מהחלב שבתערובת שלך הוא חלב טריפה. השולחן ערוך פוסק שכל החלב טרף. וכך צריך לנהוג גם בימינו. כי הרי החלב של פרה אחת הניב כעשרה אחוזים מן החלב שבתערובת שזה הרבה יותר מאחד בשישים.

המצב שונה אם העדר שלך הוא בן 100 פרות שחלבת היום וערבבת את חלבן. אם שחטת פרה אחת מתוך העדר ומצאת כי היא טרפה אתה רשאי לשתות את החלב כולו כי החלב של הפרה האחת מתוך 100 בטל בשישים.

כאן חשוב לציין כי אין כמובן שום ודאות שכל 99 הפרות שלא נשחטו ושמחלבן אנחנו שותים אינן טרפות. אך הפרות שלא נשחשטו הן בחזקת כשרות ולפיכך גם החלב שבידי כשר.

מה המצב היום?

"לפי ההלכה כל פרה היא בחזקת כשרה, כל עוד לא נשחטה. לכן, למשל, אם יש לך עדר של 100 פרות ושתית מחלבן שנים רבות וכשהזקינו מכרת אותן לגוי ואינך יודע מה היה מתגלה בשחיטתן אילו נשחטו בידי שוחט יהודי, אזי החלב ששתית מאותן מאה פרות כל השנים היה כשר למהדרין.

"טענתו של אותו תלמיד חכם היא שהחישוב הזה שלמעלה היה נכון כל עוד היו עדרים קטנים. עכשיו המצב אחר. כי אנחנו יכולים לדעת שבעולם כולו אחוז הפרות המתגלות כטרפות הוא כחמישה אחוזים.

"אם נניח כנתון שחמישה אחוזים מן הפרות הן טרפות והחלב שמגיע אלינו הוא תערובת של חלב ממאות ואלפי פרות. על תערובת החלב שבידינו חל חוק בהסתברות שלפיו כל כוס חלב שמגיעה אלינו מכילה 5 אחוזים של חלב טריפה.

עד כאן נימוקו של התלמיד חכם מחוץ לארץ.

נימוקי דוחי החומרה

"אך החומרה הזו נדחתה אצל כל גדולי התורה בארץ שאותו חכם פנה אליהם. הם הצביעו על שלושה פוסקים שכבר דנו בשאלה ומצאו שאין כל בעיה בשתיית חלב.

 

"השלושה הם הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס מירושלים, והרב לוי יצחק הלפרין. כל השלושה ענו על השאלה הזו כבר מזה זמן.

"הם קבעו שהחלב כשר ואין מה לדאוג. זאת, למרות שקיבלו את הטענה האמפירית ש-5 אחוזים מן הפרות הנשחטות מתגלות כטרפות.

"הנימוק שלהם הוא זה", אומר לי פרופסור קופל. " הדין של בטל בשישים חל רק כשאתה יודע בוודאות שיש בידך חלב שיש בו כמות חלב טרף בכמות גדולה מאחד חלקי שישים. זה נכון לגבי בעל העדר של עשר פרות שגילה לאחר החליבה וערבוב החלב כי פרה אחת טריפה.

"במקרה שלנו, בחיים המודרניים, אינני יודע שיותר מאחד בשישים שבחלב טרף. כל מה שאני יודע שיש הסתברות סטטיסטית כזו. אבל החישוב הסטטיסטי הזה לא מענין אותנו אומרים שלושת הפוסקים. עד שלא תביא פרה שנתנה חלב לתוך התערובת ואתה יודע שהפרה הזו טריפה והכמות שהניבה גדולה מאחד בשישים אינך יכול להטריף את החלב. בעינינו כל פרה היא בחזקת כשרה כשהניבה חלב".

בין הלכה למתמטיקה

שאלתי את פרופסור קופל. אתה הרי יהודי שומר מצוות וגם מתמטיקאי. כמתמטיקאי אתה יודע שההנחה הסטטיסטית שכל חלב המגיע אלינו מכיל 5 אחוזים חלב מפרות טרפות. מה אומר איש ההלכה שבך למתמטיקאי שבך?

תשובתו: "איני יכול לומר שחז"ל אינם מתחשבים בהסתברות. יש הלכות המבוססות על הסתברות סטטיסטית מובהקת. ההלכה כאן מתבססת על עקרון אחר. העקרון האחר אומר שהואיל ורוב הפרות כשרות אנו שותים את חלבן כל ימות השנה כי הולכים על פי הרוב. כל פרה לחוד כל עוד לא נשחטה היא בחזקת כשרה. חז"ל מסרבים, במקרה זה, לבנות תאוריה גורפת של הלכה על בסיס של הנחות סטטיסטיות".

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיוציא פשקוויל (אמיתי או ליצני ) האוסר שתיית חלב, וקהל החרדים לדבר ה' יקיימו את האיסור החדש בדבקות.

עד כאן סיפור הפשקווילים הליצניים. מכאן ואילך מובאים אך ורק פשקווילים אמיתיים ולקוראים ינעם.

============================================================================

פשקווילים אמיתיים

 

ראה בין הבלוגוספירה למערכת קינים

משמעות הביטוי היא  שעל היהודי המתנהג בביתו על פי ההלכה להתנהג ברשות הרבים  כמו יתר בני האדם. כמובן שביטוי זה נולד בגולה מקום בו היו היהודים מיעוט.

הביטוי מיוחס בדרך כלל לפילוסוף היהודי גרמני משה מנדלסון שכן, ביטוי זה מתמצת את השקפת עולמו. 

לילט שילה, סטודנטית מבר אילן, הפנתה את תשומת לבי לכך ש מקור הביטוי במשורר ההשכלה, יהודה לייב גורדון (יל" ג).

וכך כותב יל" ג בשירו " הקיצה, עמי" , שחובר בשנת תרכ" ג:

הקיצה עמי עד מתי תישנה?

הן גז הליל, השמש האירה.

הקיצה, שא עינך אנה ואנה

וזמנך ומקומך אנא הכירה.

אל אוצר המדינה הבא חילך

ובנכסיה קח חלק וזבד

היה אדם בצאתך ויהודי באהלך,

אח לבני ארצך ולמלכך עבד

 

על מקורות ביטויים ומשמעותם היכנס לקטגוריה לשון

רא

סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

 

טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

 

מילון קצר של השפה המכובסת

http://www.zeevgalili.com/2006/11/360

 

בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

 

הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257

חיים נגבי, כיום בעל טור ב"מעריב",מחזיק בדעות שאינן יכולות להיות רחוקות יותר מדעותיי. אף על פי כן אני מחבב את האיש ומאד מעריך אותו. נגבי הוא בן למשפחה חרדית שמוצאה מחברון ומירושלים העתיקה. הכרתי את נגבי בתקופה שעבד כמגיה, ומאוחר יותר כעורך, ב"העולם הזה" הישן של אורי אבנרי. היו לנו אז הרבה "שיחות דפוס", שיחות אפיניות לעיתונאים הממתינים להשלמת התהליך הארוך והמתיש של עבודת הדפוס בעידן העופרת.

 זה היה בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. נגבי נמנה אז עם השמאל המיליטנטי, שהיה מיעוט קטן וקיצוני. עם חבריו מ"מצפן" הפגין בעד מדינה פלסטינית, החזרת הפליטים הערביים ומניעת הפקעת קרקעות. באותה תקופה נהגו להפגין בשטח 6, שהיה שטח אש של צה"ל בגליל, שנועד להפקעת קרקעות לצורך הקמת העיר כרמיאל. נגבי, אדם צנוע ועדין בחייו האישיים, נמנה אז עם הקיצוניים של השמאל  והקריב הרבה כדי לתת ביטוי לדעותיו.

לפני זמן מה נפגשתי עם נגבי ואמרתי לו כי הוא ודאי מרוצה מכך שמה שנחשב בשנות השישים לעמדות של מיעוט קיצוני הפך להיות לנחלת חלק גדול של הציבור בישראל. לא, נגבי לא היה מרוצה. בעיניו לא חל שינוי גדול במדיניות ישראל במהלך השנים. מדיניות המובילה לדעתו לחורבן.

שאלתי אותו מה לדעתו צריכה ישראל לעשות כדי למנוע מעצמה חורבן הכרחי, לפי השקפתו.

הוא השיב: הדרך היחידה העומדת בפנינו היא לקבל על עצמנו את השלטון הערבי. נחיה כמיעוט יהודי בתוך מדינה ערבית וכך נהיה בטוחים. יהודים חיו מאות שנים תחת שלטון ערבי.

אני מעריך את חיים נגבי על דברים אלה. כי בכך נתן ביטוי למסקנה המתבקשת וההכרחית מתפיסת עולמו. הוא לא משלה אותנו בשלום בימינ ובשלום עכשיו או בשלום בטוח. פשוט אין מקום למדינה יהודית-ציונית-עצמאית במזרח התיכון.

חיים בריבונות ערבית

נזכרתי בשיחתי עם חיים נגבי לאחר שקראתי ב"הארץ" כתבה של יאיר שלג על הרב מנחם פרומן מתקוע,"המתנחל הפוסט ציוני הראשון".

משנתו של פרומן לפי שלג היא:

* חשוב שהמתנחלים לא רק יקבלו בפועל את התהליך שממילא מתרחש אלא גם יפסיקו להיאבק בו ויקבלו את המציאות הנרקמת, לא בחריקת שיניים אלא באהבה.

* התהליך הזה משמעותו חיים תחת ריבונות פלסטינית. תושבי ישע מוכיחים שבפועל הם מקבלים אפשרות כזו.

* אם כך יקרה תהיה נכונות גבוהה גם בצד הפלסטיני לקבל את המתנחלים כתושבי המדינה הפלסטינית.

* "אני רואה את המתנחלים כאצבעות של היד המושטת לשלום… ברגע שהמתנחלים יראו כך את מפעל ההתיישבות גם הפלסטינים יוכלו לקבל זאת".

פרומן רואה עצמו כפוסט ציוני לא רק במשמעות של העדפת הזיקה לארץ על פני ריבונות המדינה. הציונות היתה מהפכה ששינתה את המציאות. היעד הנוכחי איננו לשנות את המציאות אלא להפיק ממנה את המיטב.

 פרומן, על פי הכתבה, העלה את האפשרות של חיי מתיישבים תחת ריבונות פלסטינית בפני ערפאת ופייסל חוסייני והתגובה שלהם היתה חיובית.

אסטרטגיה של יאוש

את העמדה הזו של הרב פורמן הייתי מכנה "אסטרטגיה של יאוש". זהו יאוש מן הסיכוי שהציונות תתגשם. הרב פורמן איננו שונה מישראלים המעדיפים לרדת מן הארץ או מיהודים הממירים את דתם. מבחינות רבות עדיפה בעיני עמדתו הישרה וההגונה של חיים נגבי. נגבי, מתוך ראיה מפוכחת של המציאות, מוכן לוותר על הציונות בכלל ומצביע על חיים תחת ריבונות ערבית כעל אפשרות יחידה להמשיך ולשמור על הקיום הפיסי של היהודים בארץ. עדיפה גם עמדתם של נטורי קרתא השוללים שלילה טוטאלית את הציונות והביעו לא פעם נכונות לשמור על יהדותם תחת שלטון ערבי, העדיף בעיניהם על שלטון יהודי-ציוני-חילוני.

"קללתו של עזרא"

פן אחר של אסטרטגיית היאוש נותן גרשום שוקן במאמר שפירסם בשעתוב"הארץ" תחת הכותרת "קללתו של עזרא". בעוד שהתפישה של הרב פורמן ושל נטורי קרתא מבטיחה כאילו קיום יהודי תוך השלמה עם שלטון ערבי, נוקט שוקן עמדה הפוכה לחלוטין. הוא מוותר על הייחוד היהודי ומעדיף מעין נורמליזציה של מדינת ישראל בדרך של התמזגות עם הערבים. הוא רואה זאת כתהליך טבעי האופייני לכל המדינות בהן היו כובשים ונכבשים שהתמזגו לכלל אומה אחת. לולא הרבנות אומר שוקן, היו ערבים רבים משתלבים באומה הישראלית. "כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות וזה כולל גם את הסייגים של נישואים בין בני קבוצות שונות. לולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים מכשול רציני היה מוסר מן הדרך. האיסור של עזרא הסופר אולי היה מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו. איזור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא" – דברי גרשום שוקן, עורך "הארץ".

 

יאוש מן הציונות

חיים גורי הוא "מלח הארץ"האולטימטיבי – יליד תל אביב הקטנה, בית חינוך בקיבוץ בית אלפא, לימודים בכדורי, מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, פעילות הצלה והעפלה, קורס צנחנים ראשון של צה"ל בצ'כוסלובקיה, סגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב, מכובשי באר שבע, אבו עגילה ואילת וגם מלוחמי ששת הימים בירושלים. סופר ומשורר.

מדכא היה לקרוא את הראיון שלו עם ארי שביט ב"הארץ" בו אמר בין היתר: "אני מסתלק מן התקווה שהיתה לי שנוכל לחיות יחד, ומהדגם שהאמנתי בו של שמירה על שלמות הארץ, תוך שמירה על כבוד הדדי. על צלם אנוש. כי היום אני יודע שיחד זה לא ילך. ולכן אני הולך ונפרד מארץ ישראל. מהנופים האלה שאני כל כך אוהב. בית אל ושילה וחבל בנימין שבעיני הם עדיין המולדת. והפרידה הזו קשה לי. כי אני אף פעם לא חשבתי שאנחנו כובשים בארץ ישראל. אבל עכשיו אני נפרד ואני שלם עם זה. אני קורע קריעה אבל אני שלם עם זה".

להזכיר: זה האיש שבתיווכו נמנעה הקריעה של הרב לוינגר בסבסטיה.

סוריה כמכחישת שואה

בעיתונים פורסמה מודעת ענק של ארגון ציוני אמריקה שכותרתה: "אנו מגנים את הכחשת השואה על ידי סוריה". המודעה קוראת לנשיא סוריה לגנות בפומבי את מאמר המערכת האנטישמי שפורסם ב"תשרין", לפטר את עורך העיתון ולמנוע פרסומים בעתיד המכחישים את השואה. על המודעה חתומים שורה של אישים,שהבולט בהם הסופר אלי ויזל.

עם כל הכבוד המודעה הזו פשוט מגוחכת. מנסחיה מתייחסים לפרסום המחליא בעיתון הסורי כאילו מדובר באיזה ארוע חריג.באיזו עבירת משמעת של עורך עיתון. המאמר ב"תשרין" הוא המשך ישיר וטבעי לרבבות מאמרים ופרסומים בעתונות הערבית בכלל ובעתונות הסורית בפרט. המשך ישיר לעובדה ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם מן הספרים המבוקשים והנפוצים ביותר בעולם הערבי. פרסומים המבטאים את האופי הנאצי של המשטרים הערביים שמסביבנו.

איכפת לסבתא שלי אם בסוריה יודו או לא יודו בקיום השואה. מה שצריך להדאיג אותנו זו השואה שהסורים מכינים לנו. מבחינה זו עצם המודעה היא הכחשת השואה שמתכננים הסורים.

תליית אדולף אייכמן

תלייתו של הצורר הזה גרמה בעקיפין לקידום אישי בקריירה העיתונאית שלי. הסיפור הזה יש בו כדי לשקף את אווירת הימים ההם ולכן אני מספר אותו. באותה תקופה, זמן מה לאחר שחרורי מהצבא, עבדתי ככתב בעיתון "חרות", שהיה עיתון יומי שיצא לאור על ידי תנועת החרות. עבודה ככתב, מסביב לשעון, שיבשה מאד את לימודי באוניברסיטה והחלטתי לנסות כוחי בעריכת חדשות.עיתון "חרות" היה דל תפוצה ודל תקציב אבל עבדו בו כמה אנשי מקצועממדרגה ראשונה ובראשם עורכי החדשות (שנקראו אז "עורכי לילה" בשל שעות העבודה המטורפות (משש לפנות ערב עד שתיים לפנות בוקר). בין העורכים הללו היה אביעזר גולן שכבר אז היה דמות מיתולוגית בעיתונות הישראלית. הוא החל דרכו בקבוצת הפורשים מידיעות אחרונות למעריב אך חזר לידיעות לאחר שנלכד בירושלים שהיתה במצור. משך שנים היה הכתב המוביל בידיעות שבלט בכתיבה מדהימה ובקשת הנושאים שטיפל בהם. הוא היה בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו לידיעות להתמודד במעריב בתקופת השפל שלו.

בעיתון "חרות" עשה אביעזר גולן חלטורה. הוא פשוט השלים הכנסה למשכורת בידיעות שלא הספיקה לו(אכן היו ימים כאלה). אני כעורך מתחיל קבלתי את תפקיד עורך העמוד האחרון שהוקדש בעיקר לענייני פנים, סיפורים משפטיים ופליליים. הייתי כפוף לעורך החדשות הראשי וסייעתי לו.

באותו לילה בו נתלה אייכמן, הייתי אמור לעזור לאביעזר גולן. זו הפעם הראשונה שעבדתי עמו והתבוננתי בהערצה באיזו קלות מדהימה הוא עובר על החומר, משכתב, מכתיר כותרות. גולן גם היה (וכזה הוא עד היום) אדם צנוע ונוח לבריות, מוכן לעזור ולהדריך.

זמן קצר לאחר תחילת העבודה קיבל גולן טלפון בהול. הוא נקרא להיות עד לתלייתו של אדולף אייכמן, כאחד משני העיתונאים שנבחרו לתפקיד זה כדי לייצג את העיתונות הישראלית. הוא נטל את תיקו ונבלע לתוך מונית שהמתינה לו.

מיהרתי להתקשר לעורך העיתון, אייזיק רמבה, ובקשתיו להזעיק עורך בכיר להשלמת העבודה. אני המשכתי במלאכת העמוד האחרון, משתדל להשאיר שולחן נקי לעמוד הראשון. לאחר חצי שעה התקשר אלי רמבה ואמר לי: לא מצאתי אף עורך עליך לעשות את המלאכה בעצמך.

חשתי כאילו נפל עלי הר. לא היה לי כל ניסיון בעריכת העמוד הראשון, לא חשתי עצמי בטוח לעשות זאת ומה עוד בלילה גורלי כזה. זה היה יום חמישי, בו נעשה העיתון של שבת והאחריות כפולה ומכופלת.

בלית ברירה ובהרבה דפיקות לב נגשתי למלאכה. לפחות נחמה אחת היתה לי: לא היה צריך להתחבט הרבה מהי הכותרת הראשית. המלאכה היתה קלה מכפי שחששתי ומה עוד שתאור תלייתו של אייכמן נכתב בידי אביעזר גולן והגיע בטלפרינטר בשעה מוקדמת למדי.

אפיזודה אחת זכורה לי מאותו ערב. אחד מפועלי הדפוס, ברגר שמו, ניצול שואה שהיה מוכר לי כאדם עדין נפש ושקט, התפרץ לעברי בחמת זעם כשירדתי לדפוס. הוא נשכב על שולחן העימוד עליו היו מסודרות שורות העופרת ובפרץ של בכי אמר לי: אני לא אתן לך להוציא עיתון כזה.

הדבר שעורר את חמתו היתה כותרת גג שנתתי לכותרת הראשית. בכותרת זו נאמר: מילותיו האחרונות של אייכמן: תחי גרמניה תחי ארגנטינה. כמעט והתעוררו בי היצר והשחצנות של עורך מתחיל ובקשתי להגיד לו שלא יכתיב לי את נוסח הכותרות. אך השכל הישר גבר על השחצנות ונעניתי לבקשתו להסיר את הכותרת. בדיעבד אני אסיר תודה לו עד היום.

בין ברק לביבי

מה עדיף: ראש ממשלה אמין הנחשב לבלתי אמין או ראש ממשלה לא אמין הנחשב לאמין.

עופרה חזה:שמירת

הלשון והענין לציבור

לפני שנים פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" צילום של אדם אשר בית הדין הרבני כפה עליו לתת גט לאשתו בגלל ריח רע הנודף מפיו. אני מתבייש בפירסום הזה שבמידה מסויימת הייתי אחראי לו. אני יכול להגיד שגם נענשתי עליו. כמה שנים לאחר מכן לקיתי במחלה קשה, הכרוכה בכאבי תופת – שלבקת חוגרת. בדרך נס יצאתי מן המחלה הזו בריא ושלם, אולי מפני שהודיתי כי המעשה הזה היה פגיעה גסה בפרטיותו של אדם. מעשה של לשון הרע. בעת שהתאוששתי מן המחלה קראתי את ספרו המצויין של ידידי חיים באר "גם אהבתם גם שינאתם". טלפנתי אליו להודות לו על העונג שגרמה לי הקריאה בספר. אני זוכר שזה היה בשבוע פרשת מצורע. אמרתי אז לחיים באר שעכשיו אני מבין את הפרשנות המסבירה את הצרעת כעונש על לשון הרע.

אני מספר סיפור אישי זה כמסגרת לדיון על פרשת פרסום דבר מחלתה של עופרה חזה. החוק אוסר כידוע פרסום שיש בו פלישה ופגיעה בצינעת הפרט, אך מתיר פרסום כזה אם יש בו ענין ציבורי. ההבחנה היא בין "ענין לציבור" שהוא בעצם סיפוק הסקרנות של הציבור לבין "ענין ציבורי" פרסום שיש חשיבות שהציבור יידע אותו.

בפועל לא כופים את החוק הזה. העיתונים מתפרנסים בעיקר מפירסום נושאים שיש בהם "ענין לציבור". זוהי החדירה הפולשנית הבלתי פוסקת לצינעת הפרט – משפחות שאיבדו את יקיריהן,נפגעי תאונות ומעשי פשע, חולים במצב קשה וכדומה.

החוק מתיר חדירה לצינעת הפרט כשמדובר באישיות ציבורית. חוק זה לדעתי הוא הגיוני ונכון ככל שמדובר באישים פוליטיים שמצבם הרפואי והתנהגותם המוסרית יש בה כדי להשפיע על חיינו. לכן חשוב היה לדעת שראש הממשלה בגין היה נרדם בישיבות ממשלה. חשוב היה לדעת שראש הממשלה לוי אשכול חולה לב ושגולדה מאיר חולת סרטן.

האם מחלת עופרה חזה היא "ענין ציבורי"? חברי פרופסור זאב סגל סבור שכן. כי אישיות ציבורית איננה רק אישיות פוליטית אלא גם אישיות שלציבור הרחב יש עניין בה. אני חולק על דעה זו.הזמרת היתה אמנם "אישיות ציבורית" במשמעות של היותה מוכרת ונערצה על ציבור גדול. אך מחלתה אין בה ענין ציבורי

במשמעות של השפעה על חיינו. מאי נפקא מינה אם דלקת הריאות בה לקתה ואשר גרמה לקריסת המערכות שלה נגרמה כתוצאה של סיבוך משפעת פשוטה או כתוצאה ממחלת האיידס?

מבחינה זו הפרסום שנעשה בניגוד לרצונה של הזמרת ובניגוד לרצון משפחתה, כשהיתה עדיין שכיב מרע, היה מעשה מתועב.

ענין אחר הוא הסתרת המחלה מן הצוות הרפואי. במציאות החברתית והחוקית הנוכחית כל חולה איידס מוגן למעשה מפני חשיפה ויש לו רשיון להרוג בחסות החוק.

רופא שגילה אצל חולה מחלת מין כמו סיפיליס או זיבה, שניתן לרפא אותה בכמה זריקות אנטיביוטיקה, חייב לדווח למשרד הבריאות על החולה. רופא המגלה סימני מחלת נפש אצל חולה בעל רשיון נהיגה ידווח על כך למשרד התחבורה.

לא כך בכל הנוגע לחולי איידס. אלה הפכו להיות חיות מוגנות בשל הכוח הפוליטי הרב שצברו בארצות הברית הקהילות ההומסכסואליות. מדי יום מתפרסמות בעיתונים מודעות על בדיקות אנונימיות לחולי איידס. כלומר: יכול אדם להיות חולה ולסכן את חייהם של עשרות אנשים ואיש לא יעצור בעדו. לפני כמה זמן הופיע בטלוויזיה חולה איידס שסיפר כי ערך מסע נקמה עולמי בו בא במגע מיני עם עשרות גברים ונשים. בפתח האולפן לא המתינו לו שוטרים.

חנינה עצמית

ויצמן הכניס עצמו למילכוד. אם יישאר בנשיאות עד גמר הקדנציה שלו הוא יהיה

חסין מפני העמד לדין פלילי אבל יעמוד בלחץ ציבורי בלתי פוסק. אם יתפטר מן

הנשיאות הוא יהיה כאחד האדם. יצטרך לעבור את מסכת היסורים של חקירה משטרתית

ומאבק משפטי נוסח דרעי, שהוא כשלעצמו עונש גם לאנשים צעירים ובריאים ממנו.

ליצנים משפטיים אמרו לי כי קיימת דרך אחת בלבד. שויצמן ייתן חנינה לעצמו

לפני שיוגש נגדו כתב אישום. כבר יש תקדים למתן חנינה על ידי הנשיא לפני

הגשת כתב אישום. הדבר נעשה בפרשת קו אמנם לא קרה בהיסטוריה שנשיא חנן

את עצמו אך תמיד יש מקום לחידושים.

משולם נהרי מש"ס

דור דור והמיצובישי שלו.