ארכיון הקטגוריה: טלוויזיה

אוי אוי אוי, אומר האלוף יאיר נוה בעקבות קרן מור

המלה "אוי" היא מלה ביידיש האוצרת עולם ומלואו. בספר
THE JOYS OF YIDDISH מרמז המחבר לאו רוסטיין על חשיבותה בכך שבשער הספר צבועות האותיות OY באדום.
המחבר מציין כי "אוי על צרופיה השונים איננה מלה אלא מילון של מושגים".
משמעות המילה משתנה בהתאם לנסיבות שבהן היא נאמרת. היא יכולה להביע יגון (אוי, עינינו יבשו מדמעות) , מחאה ( אוי, כף רגלו של האיש הזה לא תדרוך על סף ביתי) , אי נחת (אוי, הנאה גדוליה מהלוויה הזו כבר לא תהיה לי), הפתעה (אוי, לא ציפיתי שתבוא), שביעות רצון (אוי, הארוחה היתה נהדרת), שמחה (אוי, זו היתה מסיבה), רגיעה (אוי, עכשיו אני צריך לישון), זעזוע (אוי, עם הטיפשה הזו הוא מתחתן?) ועוד.

שער הספר של רוסטיין

שער הספר של רוסטיין

"אוי" חדרה לעברית אך לא קיבלה מעמד דומה לזה שיש לה ביידיש ממנה נקלטה. רוביק רוזנטאל, בעל מילון הסלנג המקיף, מגדיר אותה כמילת צער או חרדה.
מי שתרם להעשרת השפה העברית ב"אוי אוי אוי" היא השחקנית המוכשרת קרן מור. באחד הקטעים המוצלחים של סידרת "קצרים" בערוץ 2, היא משתמשת בביטוי זה במיטב כשרונה, לתאר טיפוס שבסלנג העברי קוראים לו "קוטר". דהיינו המתלונן הנצחי על כל סריטה, על כל עלבון קטן, על כל מעשה בו נכשל בשל טפשותו, עצלנותו או רשלנותו.

הקדמתי את ההקדמה הלשונית הזו כי המושג הזה מתאר בדייקנות את התבטאויותיו של אלוף יאיר נוה בראיון שנתן לצדוק יחזקאלי בידיעות אחרונות.

יאיר נווה ויקישיתוף

נוה, שהיה אלוף פיקוד מרכז, חובש הכיפה היחיד שהיה לאלוף פיקוד, מתבכיין על גורלו המר על שנאלץ נעבעך לבצע את החורבן הנקרא "התנתקות".

אוי אוי אוי "אמרו למשפחה שלי שאני רוצח". אוי אוי אוי נאלצתי לעמוד בבית הכנסת ומאחורי מאבטח… אוי אוי אוי קבלתי מכתבים שניקבו חור בנשמה שלי… אוי אוי אוי, חלוץ ומפקדיו נתנו לי לנהל לבד את מאבק ההתנתקות… אוי אוי אוי, "אני זה שחטפתי את הבליסטראות…"

אילו היה נוה משוכנע שהחורבן הקרוי התנתקות חיוני לביטחון המדינה וממלא בכך הן את הפקודות כאיש צבא והן את צו מצפונו, אפשר היה להבין את האוי אוי אוי שלו.

קרן מור ויקישיתוף

 

אך בראיון הוא אומר: "לא היה להתנתקות שום שיקול בטחוני. מצבנו בעזה היה פחות רע קודם. אם היינו נשארים שם היינו יכולים לשלוט בטרור שעובד שם. בצפון השומרון זה אפילו היה פינוי סתם. פשוט סתם. גם בטחונית וגם מדינית".
בוקר טוב אליהו. ולמה שתקת בעת מעשה. למה לא זרקת את הדרגות בפני רמטכ"ל הנחישות והצביעות ואומר לציבור את האמת?

"הישראלי המכוער" והילדות מברזיל

על הילדות מברזיל ראה "עמך עמי"

http://www.zeevgalili.com/?p=423

יאיר לפיד הוא בחור יפה. אפשר לומר כי היופי שלו הוא הסמל המסחרי שלו ואפילו מטבע עובר לסוחר. אך בתכנית האחרונה שלו הוא חשף את הישראליות המכוערת.

התוכנית עסקה, בין היתר, בסיפור שפרסמתי כאן לפני שבוע על "הילדות מברזיל". המסע לברזיל, שיזמה הבמאית נילי טל במטרה לחפש את משפחותיהן של ארבע צעירות שאומצו בילדותן.

לפיד עם איילת בתכניתו

לפיד עם איילת בתכניתו

כפי שכתבתי כאן נחשפה בסרט מרגש זה הישראליות היפה, וזהותנו כישראלים וכיהודים. אך זהו גם סיפור כואב שפתח פצעים ישנים והעמיד את הנערות המאומצות בפני המציאות הקודרת שממנה נעקרו וגם נחלצו, אך היא תלווה אותן כל ימי חייהן.

כך עושים סנסציה

קל לעשות מסיפור כזה סנסציה גדולה. וזאת עשה יאיר לפיד. הוא הזמין לראיון את אחת מגיבורות הסרט, איילת. היא אומצה על ידי הורים לארבעה ילדים, בעקבות מות בנם אייל שנהרג בהיותו בן 16. השם איילת ניתן לה על שם הבן שמת.

העימותבין אמה לבין איילת בסרט

העימותבין אמה לבין איילת בסרט

איילת היא היחידה מבין ארבע הבנות שהשתתפו בסרט שאומצה בגיל שהותיר בה זיכרון של העבר. היא זכרה שפת ים וזכרה ילדה שהיתה אחותה. כפי שסיפרתי כאן, כשהגיעו לבית אמה היא לא רצתה בכלל לרדת מן המכונית. לבסוף שוכנעה ונעמדה מול אמה: בלי חיבוק בלי נשיקה בהתרסה גלויה – למה נטשה אותה. את אחותה שממנה נותר לה זיכרון ילדות קלוש חיבקה בבכי.

אין הוכחה לחטיפה

איילת ואחותה בילדותן. על פי תמונה אותרה האם.

איילת ואחותה בילדותן. על פי תמונה אותרה האם.

איך עושים מסיפור רגיש כזה סנסציה? יאיר לפיד מכריז כי איילת נחטפה ובעקבות המסע לברזיל גילתה את אחותה שאף ישבה באולפן. מן הסרט אין שום הוכחה לחטיפה. גם בראיון אומרת איילת כי האם הפקירה אותה. היא ואחותה נאבקו ובקושי שרדו ברחוב. אביהן, אומרת איילת בראיון, אולי מכר אותה ואולי מסר אותה למישהו "כדי שישמור עלי". והמישהו הזה היה במקרה סוחר בילדים.

איילת כיום

איילת כיום

אי אפשר לבוא בטענות אל איילת, המקווה שלא נמכרה אלא נחטפה. הטראומה של המפגש עם האם קשת היום ועלובת הנפש ועם האחות שממנה נקרעה בילדותה לא יכולה לחלוף. אבל מדוע לעשות מזה סנסציה של חטיפה? ומה על ההורים בארץ, שגידלו אותה באהבה ועכשיו מוטל עליהם כתם של אימוץ ילדה שנחטפה?

משיחהתי עם נילי טל עולה שבארץ כמו ברזיל בכלל לא ניתן לברר מה קרה לכל אחד מן הילדים המאומצים. במדינה שבה ילדות בנות 14 יולדות ילדים בזה אחר זה (ואין שם הפלות). במדינה שברחובותיה מסתובבים מיליוני ילדים ללא אב ואם ונורים למוות בידי המשטרה. במדינה שהשחיתות פושה בה ושום רישום מסודר איננו אפשרי. אי אפשר לברר לאמיתו מה קרה עם כל ילד. בראיון ל"הארץ" אמרה איילת: " יש גם סברה שאבא שלי בכלל מכר אותי, אבל אני מעדיפה לא להאמין לזה".

איילת בילדותה

איילת בילדותה

לפיד גם לא נתן לנילי טל את הקרדיט המינימלי של השג עיתונאי מדהים. הוא מספר כי אחותה גילתה את איילת במקרה כשראתה את תמונתה בעיתון. הוא לא מספר שנילי היא זו שדאגה לפרסום התמונה בעיתון (עוד לפני שיצאה למסע החיפושים) והיא שאיתרה בדיוק את הבית בו נמצאת האם. מן השאלות וההערות של לפיד ניתן להבין כי לא הכין שעורי בית ולא ראה כלל את הסרט לפני הראיון.

על רקע זה אפשר להבין מדוע לא זכה הסרט "הילדות מברזיל"כמועמד לפרס על ידי "פורום היוצרים הדוקומנטריים". במועמדות זכו חמישה סרטים אחרים ששלושה מהם עוסקים כמובן בפלסטינים ועד כמה רע להם בגללנו. סרט אחד ("ביטחוניים") עוסק באסירים פלסטיניים שלדברי יוצרי הסרט "בעיני מרבית הפלסטינים הם גיבורים ולוחמי חופש" ובישראל משום מה רואים בהם רוצחים. הסרט מפאר את בטחוניים שהיו בין הגורמים לעליית החמאס. לשלטון.
למותר לציין שכל הסרטים הללו נתמכים על ידי "הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה" שאנו מממנים במיסים שלנו.

על הילדות מברזיל ראה "עמך עמי"

http://www.zeevgalili.com/?p=423

למה אין ערבים ב" מסע בין כוכבים"

האיש שלי בארצות הברית העביר לי גרסה משוחזרת ומעודכנת של בדיחה ישנה.

שגריר איראן מסיים את נאומו במליאת האו"ם, יוצא ללובי ונתקל בנשיא אובמה. הם לוחצים ידיים והשגריר האיראני מציג שאלה לנשיא האמריקני: " בני צופה בתכנית "מסע בין כוכבים" שלכם. הוא רואה שם שחקנים בני כל הלאומים. קפטן קירק הוא אמריקני. יתר השחקנים הם ספרדים, רוסים, סינים תמהני שאין שם אפילו ערבי אחד" .

מתכופף הנשיא האמריקני לעבר האיראני ואומר: " זה, אדוני, מכיוון שהתכנית הזאת מתארת מה שיהיה בעתיד" .

סידרת הטלוויזיה " מסע בין כוכבים" ( STAR TREk) היא אחת הסדרות המצליחות ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקנית. היא הגיעה כמעט לכל מסך טלוויזיה בעולם.

הסדרה החלה עוד בשנות השישים ותיארה מציאות של המאה ה-22 שבה בכדור הארץ כבר אין חלוקה בין מדינות. בעולם הדימויים האמריקני היא סימלה את הגבול החדש שיש לכבוש אותו, זכר לכיבוש המערב הפרוע. אחרי הסדרה המקורית הופיעו עוד חמש סדרות המשך וכן 10 סרטים באורך מלא.

 

 

השחקן השקספירי פטריק סטיוארט בתפקיד קפטן פיקארד

השחקן השקספירי פטריק סטיוארט בתפקיד קפטן פיקארד

.

כאחד הצופים הנלהבים של הסדרה אני זוכר בעיקר את משחקו המעולה של השחקן השקספירי פטריק סטיוארט שמילא את תפקיד קפטן ז"אן לוק פיקארד בסידרת " מסע בין כוכבים – הדור הבא" . ה" אנטרפרייז" היא ספינת דגל של הפדרציה הבינכוכבית שמשימתה לגלות עולמות חדשים. כל פרק בסידרה הכיל בדרך כלל רעיון מבריק שהיה בו משהו יותר מבידור של מדע בידיוני. הוא עסק בבני אדם וביחסים ביניהם לא פחות מאשר בכוכבים ובמכונות שבהן מגיעים אליהם.

סידרת טלוויזיה מצליחה בלי ערבים. החללית "אנטרפרייז".

סידרת טלוויזיה מצליחה בלי ערבים. החללית "אנטרפרייז".

האתר מצא חן בעיניך?

תוכל לקבל פוסטים חדשים אם תרשם כמנוי חינם.

 

המדליה שהוענקה למשתתפי ה"התנתקות"

המדליה שהוענקה למשתתפי החורבן

 

זמן קצר לאחר חורבן גוש קטיף נערכה סעודה חגיגית באחת מיחידות חיל האוויר. השתתפו בה חיילים וקצינים, שנטלו חלק במבצע המפואר של גרוש יהודים מאדמתם וחורבן ישוביהם. מבצע שמכנים אותו משום מה "התנתקות".

מסמר הערב היה חלוקת מדליה מיוחדת עליה נחרת: " בהוקרה על רגישותך ונחישותך – מחלקת חימוש ואוויוניקה" . על המדליה חתומה מחלקת חימוש ואוויוניקה.

האם מפקד חיל האוויר לשעבר ורמטכ"ל הגרוש דן חלוץ, בעל זכות היוצרים של הביטוי המקומם "ברגישות ובנחישות" ידע על היוזמה?

בשעתו דחה חלוץ בתוקף הצעה (של השר סנה) לחלק אות למשתתפי החורבן. האם זו יוזמה מקומית של אחת מיחידות חיל האוויר? אבל מחלקת חימוש ואוויוניקה היא חלק ממטה חיל האוויר.

אז מה? הרמטכ"ל לא יודע מה שנעשה בחיל האוויר שלו? למה שלא נאמין לו ?

האם הוא ידע מה נעשה במלחמת לבנון השנייה?

ראה גם: אלה השאלות שישאלו את דן חלוץ"

http://www.zeevgalili.com/?p=342

==============================================

2. " מרכז הליכוד איננו מושחת"

רעי לוי, חבר מרכז הליכוד, מהנדס תוכנה במקצועו, קבל באוזני על כך שכתבתי כאן כי מרכז הליכוד מושחת. השבוע פניתי אליו לקבלת הבהרות ואלה עיקרי דבריו:

" יש אנשים מושחתים במרכז הליכוד. אך המרכז כמוסד איננו גוף מושחת. אני אומר לך זאת כאדם שאביו היה חבר ליכוד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג עבודה בלי הפנקס האדום. אני עצמי חבר המרכז 15 שנה (עם הפסקה באמצע). אתה, כמו רבים אחרים, נפלת לצערי בפח שהתקשורת טמנה לציבור.

" האם רק במרכז הליכוד יש אנשים מושחתים? האם השחיתות כאן חמורה יותר מזו שבמפלגות אחרות? והעיקר: האם השחיתות הזו היא גורם מכריע בהחלטות המתקבלות במרכז? התשובות לכל השאלות הללו שלילית. ואני אומר זאת מידיעה אישית.

" שעור האנשים המושחתים במרכז הליכוד אינו עולה להערכתי על חמישה אחוזים מכלל החברים. אלה אנשים שימכרו את קולם ואת השפעתם לכל המרבה במחיר. כמחצית מחברי המרכז הם ליכודניקים טובים וישרים, אבל תלויים במפלגה לפרנסתם. אפשר להפעיל עליהם לחץ. אפשר להעניש אותם. אבל הם אינם מושחתים. יש ביניהם אנשים אמיצים מאד ששילמו מחיר אישי כבד על התנגדותם להתנתקות. מדובר באנשים שהשכלתם אינה גבוהה ואם מפטרים אותם ממקום העבודה לא בנקל ימצאו פרנסה. למרות זאת, רבים מהם ניסו לעצור את מסע ההרס של שרון ונענשו על ידי עומרי שרון. הוא פיטר אנשים ללא רחמים והביא במקומם את הנאמנים לו.

" כמחצית מחברי המרכז (ואני כולל עצמי בתוכם), אינם קשורים בשום דרך בשלטון, אינם זקוקים לו לפרנסתם, והם חופשיים בהצבעתם ובהבעת דעותיהם. אי אפשר לקנות אותם בשום מחיר. אבל אותם לא מראיינים בתקשורת.

יש הרבה יופי במרכז הליכוד. הוא מהווה חתך מייצג של עם ישראל – פרופסורים, רופאים, עורכי דין, מהנדסים בצד "עמך" פשוטי עם. יהודים נפלאים – אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים, ותיקים ועולים מרוסיה. הליכוד כולו הוא תנועה מדהימה, המהווה חתך מאפיין של עם ישראל, יותר מכל תנועה אחרת בארץ. מרכז הליכוד הוא מיקרו קוסמוס של הליכוד כולו. מרכז הליכוד הוא עם ישראל.

בשנתיים האחרונות חלה התעוררות אידיאולוגית עצומה במרכז הליכוד, במידה רבה תודות להצטרפות אנשי "מנהיגות יהודית". הם הביאו למרכז אנשים החפים מכל שיקול אינטרסנטי. הם גם

עוררו כוחות אידיאולוגיים בליכוד אשר היו רדומים משהו, וסחפו אחריהם אנשי ליכוד ותיקים ונפלאים, אוהבי עמם וארצם. אלה הנחילו לשרון תבוסה אחרי תבוסה.

כאן נכנסה התקשורת לפעולה. המטרה הייתה להגן על האתרוג, לסייע לו לקדם את תוכנית ההתנתקות ולמסמס את משאל המתפקדים. כך יצאה התקשורת במתקפה על מרכז הליכוד דווקא. סביב משאל המתפקדים הופיעו מדי ערב על מרקעי הטלוויזיה צילומים של חברי מרכז אזוקים המובלים למשפט, כאילו היו ראשי העולם התחתון.

" לחגיגה הצטרפה המערכת המשפטית, מן היועץ המשפטי ומטה. לאחר שניקתה את שרון החלה לנכס לעצמה את הליכוד כולו. פתאום יועצים משפטיים של משרדי ממשלה נותנים הוראות לפקידים שלא להעביר מינויים אלא דרכם. המינויים הפוליטיים הפכו מכשיר של המערכת המשפטית לחזק את כוחה. עוד מעט ומני מזוז וחבריו הם שיקבעו את רשימת הליכוד לכנסת.

המרכז הראשון

על הישיבה הראשונה של מרכז " חרות" , תנועת האם ממנה צמח הליכוד, מספר אחד ממשתתפיה: " ראשית היו אנשים צעירים, לא היה ביניהם כמעט ראש עטור שיבה. בישיבה הראשונה של המרכז, (העיר אחד המשתתפים) בהעיפו עין על הנוכחים: "אפילו בשבילי יש יותר מדי חאקי" (דהיינו אנשים צעירים – ז.ג.) כי זה היה סודה של "חרות". הראשונים שנהרו אליה היו בני נוער שהצטרפו אליה לא על מנת לעסוק בפוליטיקה, אלא מתוך אמונה שהתנועה צעירה ברוחה ובדרכה ותחדש בכל השטחים את פני הדברים ביישוב" . (מתוך ספרו של פרופסור יחיעם וייץ " ממחתרת לוחמת לתנועה פוליטית – הקמתה של תנועת החרות 1947-1949).

=========================================

3. מה עשה סילבן שלום כשר חוץ

מפי בכיר במשרד החוץ: אני משרת עשרות שנים במשרד ועוד לא ראיתי דבר כזה כמו שר החוץ סילבן שלום. מאז שנכנס לתפקידו לא זכיתי להיפגש עמו, למרות התפקיד הבכיר שאני ממלא. הוא לא עושה שום דבר ולא מתעניין בשום דבר פרט לקידום העצמי שלו. נוסע לחוץ לארץ בעיקר כדי להצטלם. ברגע שיש צילום הוא גומר את הביקור. בארץ הוא מקבל חברי מרכז ליכוד בחדרו מבוקר עד ערב. לא מקיים ישיבות הנהלה. הוא השר הראשון שמתערב גם במינויים של הכתבניות והנהגים.

כל יום הוא מטלפן לעשרות אנשים, בעיקר חברי מרכז ליכוד. מה שלומך סולימן ומה אני יכול לעשות בשבילך. מזמין חברי ליכוד בהמוניהם גם לאירועים ממלכתיים. זה נותן להם הרגשה טובה שהתחככו בחלונות הגבוהים.

וכמובן הארועים הפרטיים שלו. באחד מהם, שהתקיים בבית הגדול של ג"ודי, באו אלפיים איש. המשטרה הייתה צריכה לחסום את הכניסה לרחוב הצר בשכונת תל בנימין.

 גם בסידרת "בטיפול" יש פוליטיקה

מזה כמה שבועות מקרינה HOT דרמה יומית מצוינת – "בטיפול" . הדרמה מכניסה אותנו לקליניקה של הפסיכולוג (אסי דיין) כשבכל יום ניתן לנו להציץ אל תוך חייהם של המטופלים. הפסיכולוג עצמו נמצא אף הוא בטיפול-ייעוץ של פסיכולוגית ותיקה (גילה אלמגור), שכבר יצאה לגמלאות.

שתי הדמויות המרכזיות שבין המטופלים הם נעמה וידין.

נעמה (איילת זורר), אשה בת 35, מסוכסכת עם עצמה ועם בן זוגה, שונאת את עצמה, מתאהבת בפסיכולוג המטפל בה ומפנטזת שתצליח לפתות אותו.

ליאור אשכנזיבתפקיד הטייס בסידרת "בטיפול"

ליאור אשכנזיבתפקיד הטייס בסידרת "בטיפול"

ידין (ליאור אשכנזי), טייס גרוש, מתחבט בזהותו המינית ובבעיות הקשורות במבצע שהשתתף בו. יתר המטופלים הם: מאיה מרון, ספורטאית בת 17, המסתבכת בפרשת אהבים עם המאמן הנשוי שלה ומנסה להתאבד. בני הזוג רמי הויברגר ועלמה זק, הנמצאים בסכסוך סביב השאלה אם להביא לעולם ילד אחרי חמש שנים של טיפולי הפריה או לבצע הפלה.

אסי דיין עצמו חוזר אל גילה אלמגור, שהייתה המנחה שלו לפני שנים רבות, כשהיה פסיכולוג מתחיל. לכאורה הוא מבקש סיוע והדרכה מקצועית, אך במהלך פגישותיהם מתגלה כי הוא עצמו מסובך ביחסים רעועים עם אשתו, מתחבט בשאלת יחסיו עם נעמה ובצורך להתגבר על תשוקתו אליה. בתחושה שהוא עייף ושחוק, מקצר הליכים עם מטופליו ועושה שגיאות גורליות בטיפול בהם.

אסי דיין בתפקיד הפסיכולוג בסירה

אסי דיין בתפקיד הפסיכולוג בסירה

התסריטאים עושים עבודה מצוינת. השיח בין הפסיכולוג והמטופלים קולח, אמין, מבריק. וכך גם בין אסי דיין והמטפלת שלו. בסך הכל מאפשרת הסדרה הצצה לאיזו חתיכת ישראל כפי שהיא משתקפת מן הספה או הכורסא של הפסיכולוג. מדובר בישראל השייכת לרובד החברתי של הכותבים. ישראלים היכולים לשלם 400 שקל לכל פגישה עם פסיכולוג, ושבעיותיהם נעות סביב יחסיהם עם בני זוגם, עם ילדיהם ועם עצמם. ישראלים " המתחבטים בין אספרסו קצר וסושי ארוך" ומחליטים על קציפת פסיפלורה. כמעט ואמרנו כי סוף סוף ראינו סרט ישראלי שאיננו עוסק בכיבוש.

אך זו היתה תקוות שווא. הטייס ידין ירושלמי נותן לנו את הכיבוש, ובגדול.

ידין, גבר גבה קומה, יפה תואר, בא אל הפסיכולוג אחרי שערך תחקיר יסודי ומצא כי הוא הטוב ביותר. הוא בוחר תמיד את הטוב ביותר מרופא שיניים ועד חשמלאי רכב. הוא לא בא לטיפול, רק להתייעצות קצרה.

ידין הטיל פצצת טונה על מטרה ברמאללה. המטרה הייתה נכונה אך היו בתוכה האנשים הלא נכונים. תריסר ילדים נהרגו והמבוקש אותו ביקשו לחסל יצא פצוע קל.

והוא ממהר להסביר בלי שנתבקש: אחרי הפצצה כזו אתה לא חוזר הביתה ומדליק CNNכדי לראות את גופות הילדים. אתה הולך לישון.

הטייס: " עכשיו אתה רוצה לשאול אם אני ישן טוב?"

פסיכולוג: " אתה ישן טוב?" .

טייס: " אני ישן מצוין. בהנחה שעשיתי מה שצריך לעשות הכי טוב שאפשר" .

פסיכולוג: " מה זה אומר הכי טוב?"

טייס: " הכי טוב זה אומר לפגוע במבנה הנכון. אם פגעת במבנה הנכון ורק היו שם האנשים הלא נכונים אז אין בעיה. אני ישן כמו תינוק… זה לא משהו שיושב לי על המצפון… ההפצצה הזו ברמאללה זה סתם עוד יום בהיסטוריה הארוכה של ידין ירושלמי" .

רק בהמשך מתבררת הסיבה לביקורו של הטייס אצל הפסיכולוג. לאחר אותה הפצצה הוא קיים משחק טניס ארוך מן הרגיל עם חבר, רופא במקצועו. הוא לקה בהתקף לב קשה שהביא אותו למוות קליני. החבר הרופא ביצע בו החייאה אשר יחד עם טיפול בחליפת הקפאה מיוחדת, השומרת על חום נמוך ומונעת קריסת מערכות הגוף, הוא חזר לחיים.

אותו חבר, רופא פעיל בארגון רופאים למען זכויות אדם בשטחים. חברי הארגון עומדים לבקר במקום בו הטיל הטייס את פצצת הטונה והוא מבקש להילוות אליהם. לפסיכולוג בא להתייעצות, לפי דרישתו של החבר.

למה הוא מבקש לבקר במקום הפיגוע?

" זה מסקרן אותי. איך זה נראה מלמטה. אין לי רגשי אשמה" .

בהמשך מסביר הטייס את פילוסופיית החיים של מקצועו. הוא לא בחר להיות טייס המקצוע בחר בו. המקצוע בוחר את הטובים ביותר והיפים ביותר. כמו שהוא בוחר בחלוצים של קבוצות כדורגל.

כאן חורג הפסיכולוג מן הגבולות הטיפול וזורק לעבר הטייס: אתה אומר שהחיים בחרו בך להיות טייס. זה מאפשר לך להוריד אחריות מעצמך ולהעביר את האחריות למפקד הטייסת ששלח אותך, או למפקד החייל. אולי אתה מסכים להיות ראש החייל של עצמך? נראה לי שאתה מאד רוצה לכפר על ההפצצה שלך.

מרגע זה הפסיק, לפחות פרק זה בסדרה, להיות יצירת אמנות והפך פמפלט פוליטי. ואם היה ספק בכך הוא ניתן בפרק של יום חמישי בו מודה אסי דיין באוזני גילה אלמגור כי הוא ממש מתעב את הטייס. ומאוחר יותר קיבל כיוון זה חיזוק עם התאבדותו של הטייס.

אמרתי כי הסדרה מציגה בצורה אמינה נתח של ישראל. אך זוהי ישראל של מחברי התסריטים והמפיקים. מאלה קשה לצפות שינסו להבין דרך ספת הפסיכולוג, למשל, את הרגשתו של מי ש" עבר דירה" מנווה דקלים לאריאל. או של מי שאשתו וילדיו נרצחו בפיגוע. הם לא יצליחו להיכנס לעורם ולשפתם של מטופלים כאלה.

סדרה מצוינת. בין היתר כי אפשר ללמוד ממנה כי המדינה כולה זקוקה לטיפול.


 לשון גבוהה של ביאליק מול לשון הטלוויזיה


תכנית " קצרים" בערוץ השני מצליחה להצחיק ביצירת סיטואציות קומיות מפתיעות. מדי פעם מצליחה הסידרה גם לגעת בשורשי בעיה חברתית. כזהו הקטע " מתרגמת" בו מופיעה קרן מור כמורה המלמדת את " מאחורי הגדר" של ביאליק. המורה מדברת בלשון גבוהה ונמלצת שאינה מובנת כלל לתלמידים. היא נעזרת במורה אחרת המתרגמת את דבריה לעברית רזה.

וכך זה נשמע:

המורה: ביאליק באידיליה " מאחורי הגדר" מיטיב לתאר את חיבוטי הנפש וסערת החושים של עלם צעיר, שהוכה בסנוורי האהבה, ומאוהב עד כלות בעלמה צעירה ונאווה.

המתרגמת:זה סיפור אחד שנכנס לסרטים בגלל איזה —– (חתיכה)

המורה:אנו מתוודעים לדילמה המוסרית הקשה מנשוא אתה מתמודד הגיבור.

המתרגמת:הוא היה עני בבלבלות, חבל על הזמן כאילו

(אחת התלמידות מצביעה ושואלת)

המורה:כן, חביבתי

המתרגמת:כן, כפרה

התלמידה: זה ריאליטי? כאילו זה אשכרה ביאליק עצמו

המתרגמת:האם זו יצירה אוטוביוגרפית

המורה:אכן כן

המתרגמת:כאילו דא

התכנית הזו חושפת את הנתק בין המורה המדברת בלשון גבוהה, מליצית (ובלשון ימינו פלצנית). אך יותר מזה היא חושפת את רדידותה של השפה המדוברת. התרגום בעצם איננו תרגום. אין מילים בשפה המדוברת למושגים כמו סערת חושים, חיבוטי נפש, סנוורי אהבה, עד כלות.

בעידן של דור שהטלוויזיה היא מזונו הרוחני העיקרי הכל מסתכם במשפט " זה נכנס לסרטים בבלבלות" .

===========================================================

 

"חסידי סאטמר אינם שונאי ישראל ואינם מחבקים את ערפאת"

המאמר על התיאולוגיה של ר' יואל טייטלבויים חשפה תופעה של ישראלים החצויים בנפשם * חובש כיפה סרוגה שעבר לסאטמר: שנים הנפתי את הדגל הדתי לאומי. עד שנתברר לי שאני מחזיק את המוט אבל אין עליו דגל" * וחסיד סאטמר מניו יורק כותב לי: אנחנו איננו המטורפים שרצים לחבק את ערפאת

אפתח בהתנצלות. התמונות של יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, המתפללים לשלומו של ערפאת, שפורסמו בתקשורת העולמית, אינם אנשי סאטמר.

בכיתוב לתמונות הסתמכתי על אמצעי תקשורת רבים בעולם, שזיהו את המצולמים כאנשי חסידות סאטמר. בעקבות פרסומים אלה הסתייגה חסידות סאטמר מפעולותיהם של אותם יהודים. כל הקהילות החרדיות בארצות הברית פרסמו גילוי דעת, המגנה את פעילותם. על גילוי דעת זה חתומה גם קהילת חסידי סאטמר.

קיבלתי כמה עשרות תגובות למאמרי. תגובות שחשפו תופעה מדהימה. נתברר כי יש רבים שאינם סאטמרים אבל חצויים בנפשם בהתייחסות לאידיאולוגיה של ר" יואל טייטלבוים. היו גם כאלה שנמנו בעבר עם המחנה הדתי לאומי ו" חזרו בתשובה" לחיק ההשקפה הסאטמרית.

כרוז מחאהשל סטמר נגד התומכים בערפאת

כרוז מחאהשל סטמר נגד התומכים בערפאת

להלן מידגם מייצג של התגובות.

ציונות וסאטמר במשפחה אחת

" אין לי אהדה לדעות של חסידות סאטמר על מדינת ישראל" -כותבת רחל סילבצקי, מנהלת כפר הנוער הדתי, כפר חסידים –

" אבל יש לי היכרות עמוקה וידידותית עם אנשי הקהילה בארה"ב. בנעורי בקרתי הרבה עם אמי הצדקת ז"ל אצל הרבנית, אשתו של הרב יויליש זצ" ל. הרבנית הייתה מיודדת עם אמי למרות שהיינו משפחה ציונית מאד.

הרבי מסאטמר יואל טייטלבוים

הרבי מסאטמר יואל טייטלבוים

" אחותי נשואה לאב בית דין בקהילת סאטמר בניו יורק ואני מבקרת אצלה הרבה. אני מכבדת מאד את בעלה, תלמיד חכם, שאיבד את משפחתו בשואה.

" אחות שנייה שלי היא אלמנתו של מי שהיה בן דוד ראשון של הרבנית. הרב יויליש היה מסדר הקידושין בחתונתם. גיסי ז"ל הוא מן הבודדים במשפחתו ששרדו בשואה. הוא עלה לארץ, לחם במלחמת השחרור, נפצע והפך נכה. היה ציוני וחקלאי. רוב ילדיהם של בני הזוג גרים ביש"ע. כל ימי חייו שמר על קשר עם עם בת דודתו הרבנית.

" סאטמר אינם שונאי ישראל. הם נגד מדינת ישראל ואנטי ציונים. אבל אינם שונאים. סאטמר הם אוהבי יהודים, שונאי מרצחי יהודים ושונאי ערפאת.

" לרב יואליש היתה משנה סדורה נגד הציונות. היא הייתה עקבית, וניתן להבין אותה כשקוראים את ספרו "ויואל משה", גם אם לא מסכימים לדעתו. אני לעולם לא אומר זאת לאחותי שבניו יורק, אבל ההיסטוריה של מדינת ישראל הוכיחה שיש משהו בדבריו של הרבי מסאטמר. אי אפשר להימלט מההכרה שהציונות נתנה ליהדות הונגריה להירצח (ראה הספר " כחש" ).

מדינת ישראל הפכה היום למקום המסוכן ביותר לילד יהודי ודם יהודי נשפך כמים. המדינה הביאה לכאן מאות אלפי גויים במכוון. חלק ממנהיגינו מדברים על "מדינה כל אזרחיה", מפלגת שינוי רומסת כל היקר ליהדות.

" כל השנים אמרתי לאחותי שאני שומרת לה חדר בשביל היום שהאנטישמיות בניו יורק תגרום ליהודים לברוח משם. ביום החתימה על הסכמי אוסלו היא צלצלה אלי ואמרה שגם היא שומרת לי חדר.

" אנחנו ציונים ומאמינים שיש תכלית לכל המאבק והסבל שלנו. הרבי מסאטמר חשב אחרת. לדעתו היה אסור להקים מדינה מלכתחילה. הוא אסר להגיע לכותל ולקבר רחל לאחר מלחמת ששת הימים כי נשפך שם דם יהודי. אני הלכתי לקבר רחל עם הסידור של אמי כמעט כל שבוע.

" הוא לא חשב שכל היהודים הם ערב רב. אבל ראה ביהודים שונאי יהדות צאצאי הערב רב. זו הדרך היחידה שהצליחו להסביר את השנאה העצמית שיש בתוכנו" .

  
 
 
 
 
 
 

בית כנסת של  נטורי קרתא בשכונת מאה שערים, ירושלים וקישיתוף

בית כנסת של נטורי קרתא בשכונת מאה שערים, ירושלים וקישיתוף

מכיפה סרוגה לחסיד סאטמר

ש.ח., בן 51 מפתח-תקווה, היה רוב ימיו חובש כיפה. על הדרך שעבר עד שהגיע למסקנה כי חסידות סאטמר צודקת הוא מספר:

" הוריי היו חילוניים אבל בהשפעת סבתא שלחו אותי לחינוך דתי לאומי. למדתי בבתי הספר "נועם" ו"ישורון", התגייסתי לצבא, שרתתי בשריון, לחמתי במלחמת יום הכיפורים ועד גיל 45 עשיתי מילואים. הייתי נלהב לשרת בצבא כי האמנתי בחזון הציוני כמו שלימדו אותי. האמנתי בהשקפה הדתית לאומית על כל תגיה ורזיה.

" האמונה שלי בהשקפה הזו החלה להתערער לפני כעשרים שנה. באותה תקופה החלו להתארגן ההפגנות נגד פתיחת קולנוע "היכל" בלילות שבת בפתח תקווה. ההפגנות נמשכו למעלה משנתיים. בחצי השנה הראשונה השתתפו למעלה משלושים אלף איש, רובם מן המחנה הדתי לאומי ומיעוטם חרדים. זה היה מחזה מרנין לב ונפש של מאבק משותף על כבוד השבת. ההפגנות היו מסתיימות בחצות אך לאחר מכן המשכנו להתגודד, דתיים לאומיים וחרדים, ולהחליף דעות.

" הציבור הדתי לאומי הפסיק ליטול חלק בהפגנות לאחר חצי שנה. מזכ"ל בני עקיבא דאז אמר שההפגנות גורמות חילול שבת לשוטרים ופתאום נעלמו כל הכיפות הסרוגות. בחור צעיר, שכל השכלתו מחליבת פרות ועבודה בפלחה, מעלה טענה הילכתית מצוצה מן האצבע וכולם נשמעים לו.

" אני המשכתי להשתתף בהפגנות עוד שנה וחצי. הייתי עוזב את שולחן השבת ויוצא אל הרחוב עד שתיים שלוש לפנות בוקר. היינו קומץ כיפות סרוגות והרוב המכריע בהפגנות היו כיפות שחורות. בשיחות הממושכות אל תוך הלילה המשכתי להחזיק בדגל הדתי לאומי. אך אט אט הרגשתי שאני מחזיק את המוט אבל אין עליו דגל. באותה תקופה הייתי משרת במילואים 70 יום בשנה. כשהחלה המשטרה להכביד ידה על המפגינים ושלחה את משמר הגבול להכות בנו, שאלתי את עצמי לאיזה צבא אני שייך.

" אז התחיל אצלי המשבר הגדול. הייתי בן 30, אבא לשלושה ילדים. לא ביום אחד חל אצלי המהפך. היה קשה לעזוב את החלום המתוק והאופטימי של ההשקפה הדתית לאומית.

" באותה תקופה נפל לידי באורח מקרי הספר "ויואל משה" של

ר יואל טייטלבוים. זה פתח לי את העיניים. דבר דבור על אופניו כמו תפוחי זהב במשכיות כסף. כל הדברים שחשתי באינטואיציה קיבלו פתאום אישור.

" החלטתי לשנות את אורחות חיי. הוצאנו את הטלוויזיה מהבית. העברתי את הילדים לבתי ספר חרדיים וכבר בהתחלה ראיתי שבני בן ה-13 יכול ללמד אותי תלמוד. כי אני הרי למדתי תלמוד במסגרת שלומדים בה גם מתמטיקה, וספרות וביאולוגיה וערבית. והגמרא הופכת גורם מטריד ומאוס.

הפגנה של נטורי קרתא נגד ישראל ויקישיתוף

הפגנה של נטורי קרתא נגד ישראל ויקישיתוף

" התחלתי להתלבש כחרדי (פרט לסנדלים התנכיות שמהם איני יכול להיפרד). עברתי להתפלל בבית כנסת ליטאי. המשכתי לנהל ויכוחים עם עצמי. בתחילה חשבתי שיש הרבה חורים בגבינה של אמונתי הקודמת, עד שגיליתי שבכלל אין גבינה.

" אני רואה עצמי כחסיד סאטמר למרות שאין לי כל קשר ארגוני לחסידות זו. רוב בני משפחתי ממשיכים להיות ציונים דתיים. רבים מהם מתגוררים בישובי יש" ע. ואני מסכים עם הרבי מסאטמר שאת מדינת ישראל לא היה צריך להקים מלכתחילה" .

ה" שטיקים" של נטורי קרתא

" שיטת סאטמר מתנגדת בעוצמה רבה נגד התופעה המוזרה שעושים אנשי "נטורי קרתא" – כותב לי מ.ו. חסיד סאטמר מניו יורק.

" יש מלחמה פנימית משמעותית נגדם בעתוני הקהילה, בבתי המדרשים, בישיבות ובכוללים.

" כעיתונאי תבין את זה טוב. אנשי הנטורי קרתא טוענים, בתגובה לביקורת מאנשי סטמאר, שהם הנטורי קרתא מוצלחים הרבה יותר במלחמתם בציונות ממלחמת סאטמר. שהרי התקשורת העולמית מדווחת ה"שטיקים" שלהם. בה בשעה שאינה מדווחת בכלל על ההפגנות שסאטמר עורכת מפעם לפעם נגד ממשלת ישראל" .

"גם בציבור שלנו הם מנודים"

" כחרדי, שמכיר קצת מהנעשה בעולם החרדי, אני מבקש להבהיר שאין לחסידים האלה שהתפללו למען ערפאת שום קשר לסאטמר" – כותב לי חסיד סאטמר מבני ברק
" מדובר בקומץ קטן של "ימין קיצוני", שגם בציבור של סאטמר הם מנודים. קוראים להם נטורי קרתא (שומרי העיר ). יכול להיות שהאידילוגיה שלהם יונקת משיטת הרבי מסטמר, כמו שכתבת. אבל הם הלכו כל כך רחוק, שאין אף סמכות רבנית חרדית שתומך בהם.
" בבחירות לעיריות הרבי מסטמר התיר ללכת לבחור ואז הקבוצה התמהונית הנ" ל כתבו עליו: "רבינו סר מהדרך". פה אתה רואה כמה הם נחשבים אצלנו.
" חסידי סאטמר מתנדבים בזק"א וגם במד"א שהם בוודאי גופים ציוניים. ההתנגדות שלהם לציונות לא כל כך קשה, כמו שהובן מהכתבה.
" אני מכיר את האיש שנראה בתמונה. ידוע לנו גם על משה הירש שהוא שר אצל הפלשתינאים. כל יהודי חרדי מתחלחל לשמוע השם שלו בבני ברק.

   החלום שהציל את הרבי מסאטמר

מה הביא את רודולף קסטנר, שהיה עסקן ציוני, לצרף את המתנגד החריף ביותר של הציונות לרכבת ההצלה שיצאה מברגן בלזן לשווייץ?

בביאוגרפיה של ר" יואל טייטלבוים, שפרסם אחד מחסידיו, אברהם פוקס, מובאת עדותו של קסטנר במשפטו נגד מלכיאל גרינוואלד.

בעדות אמר כי צרף את הרבי לרשימה לפי בקשת חותנו, ד" ר פישר. החסידים מוסיפים כי הרבי לא רצה לעלות לרכבת. הוא הסכים רק לאחר שד" ר פישר סיפר שאמו נתגלתה לו בחלום ואמרה שאם האדמו" ר לא יצורף לרכבת ייכשל כל נסיון ההצלה.

כמה מילים לסיכום

אין ספק שקבוצת החרדים ההופכת עולמות כדי להזדהות עם שונאי ישראל אינה נמנית עם חסידות סאטמר הממוסדת. השבועון החרדי " משפחה" פרסם כתבה שבה הוא מזהה בשמותיהם את האנשים המופיעים בתמונות. מסתבר שאלה אנשי "נטורי קרתא" העוברים ממדינה למדינה ומהפגנה להפגנה. העיתון ראיין גם את אחד המפגינים, הלל דיייטש, שאמר: " תמיכתנו בעם הערבי היא תמיכה על תביעתם בצדק להשתלט על כברת ארץ הקודש" .

דברים דומים אמר איש נטורי קרתא, משה הירש, " השר לענייני יהודים ברשות הפלשתינית" בראיון שהופיע ב" מקור ראשון" .

בשנים האחרונות הרבה הירש להצטלם עם הראיס, שידע לעשות שימוש תעמולתי בתמונות הללו.

על כך שתי הערות. על אף ההסתייגות של חסידי סאטמר מנטורי קרתא אין להתעלם מכך שנטורי קרתא דוגלים באותם רעיונות של ר' יואל טייטלבוים ורק קיצוניים בהתנגדותם.

ועל רקע זה אפשר לומר גם " מלה טובה" על נטורי קרתא. במה הם גרועים מאנשי שמאל ישראלים, המכרכרים זה שנות דור סביב ערפאת? במה טוב אורי אבנרי למשל, שבא למוקטעה כדי לשמש מגן חי לערפאת מ" השר" משה הירש שביקר אצל הראיס?

ולסיום חשוב לזכור ש"נטורי קרתא" הוא שם מותג שרבים משתמשים בו בלי קשר להיסטוריה הספציפית של אירגון זה.
ראה:
מה מריץ את סאטמר לשינאת ישראל
=====================================================================

 

הפוליטיקה כבידור והבידור כפוליטיקה – "שושנת קהיר הסגולה" ו"שינוי"

ראה הצפרדע המבושלת וסכנת  הטלוויזיה

http://www.zeevgalili.com/?p=934

אחד הסרטים החשובים של וודי אלן, ולדעתי החשוב והעמוק ביותר, הוא "שושנת קהיר הסגולה" , שהופק בשנת 1985.

סיפור הסרט מתרחש בעיירה אמריקנית קטנה בשנות השלושים. ססיליה (מיה פארו) היא מלצרית, הנשואה לאיטלקי גס רוח (דני איילו) המבזבז את משכורתה על הימורים. היא בורחת מן המציאות הקשה בה היא חיה אל קסמי מסך הכסף, באולם האפל של הקולנוע המקומי.

מדי ערב היא צופה שוב ושוב באותו סרט: "שושנת קהיר הסגולה" . הופעתה המתמדת באולם הקולנוע מעוררת את תשומת לב הדמות המרכזית בסרט, טום בקסטר ( אותו מגלם ג'ף דניאלס). בהגיעה לאולם בפעם החמישית, מנהל עמה בקסטר שיחה מתוך המסך ולאחר מכן יוצא ממנו אל אולם הקולנוע. השניים יוצאים יחד מן האולם ומשאירים מאחוריהם קהל צופים המום ושחקני קולנוע, שאינם יכולים להמשיך בעלילה, בהעדר השחקן הראשי. בין המלצרית קשת היום לבין הכוכב הזוהר מתפתח רומן סוער. היא בורחת מחייה העלובים וגם הוא רוצה להימלט מן התפקיד הסיזיפי בסרט. המלצרית מוקסמת מדמותו של הכוכב, אף שהיא יודעת שזו דמות וירטואלית. "פגשתי אדם נפלא" , היא אומרת, " הוא אמנם פיקציה אבל זה מה שיש" . הכוכב טוב הלב, נאיבי ואינו מבין את המציאות האמיתית. כשהוא נכנס למכונית ומנסה להניע אותה, כמו בסרט, הוא אינו מבין מדוע אינה נעה. הוא גם לא מבין מדוע אינו יכול לקנות בכסף המשמש בסרטים.

מיה פארו ויקישיתוף

מכאן ואילך מתפתח הסרט לקומדיה מטורפת,כמיטב כשרונו של וודי אלן (שביים את הסרט). השחקן ג'ף דניאלס האמיתי בא לעיירה כדי להתמודד עם דמותו הקולנועית שחרגה מן המסך. מיה פארו צריכה לבחור בין השניים וביניהם לבין בעלה האלים.

זהו סרט רציני. הוא משקף את המצב הפוסטמודרני בו מיטשטש הגבול בין מציאות לבין הייצוג שלה – בקולנוע, בטלוויזיה, באמנות ובתקשורת.

פורז מגייס כריזמה

מה בין הסרט הזה לבין פרשת פריצקי?

נתחיל בעובדות של המציאות. תנועת " שינוי" נוסדה בשנת 1974 על ידי שני אישים בשר ודם, המוכרים בציבור מפעילותם האקדמית והציבורית – פרופסור אמנון רובינשטיין ומרדכי וירשובסקי. השניים הקימו מפלגה ליברלית בורגנית קטנה, שדגלה בפשרה טריטוריאלית, שינוי שיטת הבחירות, זכויות אזרח, מניעת כפיה דתית, וכו'

המפלגה ניסתה להתאחד עם רץ של שולמית אלוני, התמזגה עם ד"ש בראשות ייגאל ידין, פרשה על רקע התנגדותה להצטרף לממשלת בגין, הצטרפה למערך כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית, הצטרפה למרץ וכו'. הגלגולים הללו כללו פילוגים, פרישות, התמזגויות ובשלב הסופי נותרה המפלגה כמפלגה עצמאית בראשותו של חבר הכנסת אברהם פורז.

פורז ידוע בציבור בעיקר כאדם ישר והגון, אך הכריזמה ממנו והלאה. ערב בחירות שנת 1999 יזם פורז מהלך גאוני. הוא העמיד בראש המפלגה את העיתונאי טומי לפיד. התנועה, שהסקרים ניבאו לה מות נשיקה מתחת לאחוז החסימה, זינקה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16 ובבחירות לכנסת האחרונה הפכה למפלגה השלישית בגודלה. הכל תודות לטומי לפיד.

בין עיתונות לבידור

טומי לפיד הוא ללא ספק עיתונאי מחונן שיודע לכתוב מאמרים חוצבי להבות. אך טומי לפיד לא נבחר בשל מאמריו העיתונאיים אלא תודות לכישוריו הבידוריים בטלוויזיה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בתכנית  "פופוליטיקה" .

להמחשת ההבדל בין עיתונות כתובה לבין טלוויזיה אספר שני סיפורים קטנים. לפני שנים פנו אלי מן ההנהגה הארצית של "השומר הצעיר" בבקשה לתאם הרצאת אורח בסמינר רעיוני. הם ביקשוני להסדיר את בואו של העורך של "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי. יודקובסקי היה עסוק ואני הצעתי להם חבר מערכת בכיר אחר, יעקב כרוז. כרוז היה בעבר מראשי המוסד, נמנה עם המתכננים והמבצעים של חטיפת אייכמן. איש משכיל מאד, אינטלקטואל ששורשיו בתנועת העבודה. הנחתי שאדם כזה יתאים להרצות בסמינר רעיוני של תנועה כמו "השומר הצעיר" .

הצעתי נדחתה על הסף. לא, אמרו לי שני נציגי ההנהגה הארצית שבאו למשרדי. הם מעוניינים בחבר מערכת אחר, גדעון רייכר.

הבחירה שלהם הפתיעה אותי מאד. רייכר אכן אדם מוכשר מאד, אפשר לומר שהוא אחד הבדרנים הטובים בארץ. הוא אדם מצחיק מאד, שהרצינות ממנו והלאה. אבל מה יוכלו חכמי השומר הצעיר לשמוע מפי רייכר?

וסיפור דומה, מכיוון הפוך. ידידתי בלה אלמוג הייתה משך שנים עורכת מוכשרת מאד. אשה משכילה ודעתנית, שיש לה מה לומר בנושאים שברומו של עולם. הייתה אלמונית כמו אנשי תקשורת רבים, העוסקים במלאכה מאחורי הקלעים. לפני שנים רבות הופיעה באיזו תוכנית חידונים מטופשת בטלוויזיה. ההופעה הזו הפכה אותה לדמות ידועה ומוכרת ועד היום מזהים אותה אנשים ברחוב כמי שהשתתפה באותו חידון טפשי.

כשלא אומרים כלום

מה יודעים מצביעי "שינוי"  על כישוריו של טומי לפיד? – שום דבר.

חוקר התרבות ניל פוסטמן מספר בספרו "לשעשע עצמנו עד מוות" על תכנית של טד קופל בה הופיעו שישה אישים בולטים, ביניהם הסופרים אלי ויזל וקארל סאגאן, המדינאים רוברט מקנמארה והנרי קיסינג'ר. זה אמור היה להיות דיון אינטלקטואלי בנושא הסכנה הגרעינית. בפועל דיבר כל אחד מן המשתתפים בסך הכל 5 דקות לא רצופות, איש מהם לא התייחס לדברי רעהו, איש לא הספיק להשלים רעיון או תיזה. בסופו של דבר לא הותיר ה"דיון" הזה שום רושם על הצופים.

גם אם נניח שטומי לפיד הוא אינטלקטואל בסדר גודל של ישעיהו ליבוביץ, ומדינאי ברמה של דוד בן גוריון (ואפשר לנחש שהוא לא) – לא היינו יודעים על כך מהופעותיו בטלוויזיה. כי גם לפיד, למרות נוכחותו הפיסית הכבדה באולפן, כפוף לכללי הטלוויזיה המדלגת מתמונה לתמונה כל שלוש וחצי שניות. לא נותנת לדבר יותר מעשר שניות בממוצע. והמצלמה אוהבת בעיקר בדרנים ואת זה לפיד יודע לעשות טוב.

" הטלוויזיה היא בידור" , אומר פוסטמן, " בכך אין חידוש. מה שחמור הוא שהטלוויזיה הפכה את הבידור לתבנית הטבעית לייצוג הניסיון והמציאות… הבעיה איננה שהטלוויזיה משדרת נושאים משעשעים. הבעיה היא שכל הנושאים מיוצגים כבידור…"

המצב הפוסטמודרני הזה שהשפעת הטלוויזיה היא רק אחד מגילוייו הרבים מטביע חותמו על כל העולם כמובן. מן המפורסמות הוא שקנדי ניצח את ניכסון בוויכוח טלוויזיה כי המאפרת של קנדי היתה טובה יותר וניכסון לא היה מגולח. ארנולד שוורצנגר נבחר למושל לא בגלל כישוריו הרוחניים. וכך גם רונאלד רייגן.

רונלד רייגן ויקישיתוף

רונלד רייגן (ויקישיתוף)

בתקופת נשיאותו של  רייגן בארצות הברית יזם מישהו סרט מדהים: אוסף קטעים מכל הסרטים ההוליוודיים שבהם הופיע רייגן וההשוואתם לקטעים מנאומיו הפוליטיים. למרבית התדהמה והמבוכה נתברר כי בנאומיו הפוליטיים משתמש רייגן במשפטים שלמים הלקוחים מתוך סרטיו. אותן הבעות פנים, אותה שפת גוף.

רייגן כנשיא שיחק את התפקיד של רייגן כאקדחן במערב הפרוע. כמו במערב יש גם בעולמנו טובים ורעים. הטוב השולף ראשון מנצח. רייגן שלף ראשון וניצח את ממלכת הרשע. הוא החליט על פיתוח תכנית מלחמת הכוכבים והאיץ בכך את קריסת האימפריה הסובייטית. זה היה הפי אנד כמו בסרטים. רייגן הוא דווקא דוגמא מוצלחת של בחירה וירטואלית. לא בטוח שטומי לפיד הוא כזה.

טומי לפיד הוא מנהיג וירטואלי שבוחריו העניקו לו כוח פוליטי בזכות בדרנותו. וכך קיבלנו שר הנזכר בסבתא שלו מן השואה כשחיילינו שופכים דמם ברצועה. כך קיבלנו שר משפטים שפועל בנחרצות לבחירת עדנה ארבל לעליון ואומר שגם ארבל וגם מזוז צודקים.

פריצקי הוא דווקא האדם הריאלי האמיתי בסרט הזה. הוא פעל כמו שפוליטיקאים פועלים, אמנם בלי זהירות וגם ללא עודף תבונה, אבל כך עושים כולם, פחות או יותר.

הייתי ממליץ לכל אחד מרבבות המצביעים שנתנו קולם לטומי לפיד בבחירות לראות את "שושנת קהיר הסגולה" . זה יעזור להם להבין מה הסיכוי שאדם כמו טומי לפיד יקים תנועה מציאותית שהיא נקיה משחיתות ובת קיום.

על שושנת קהיר הסגולה ראה

http://www.imdb.com/video/screenplay/vi3505520921/

=================================================

ברוך שפטרנו מאברהם בורג

אהוד ברק נשאל פעם לדעתו על אברהם בורג. במקום תשובה ציטט את הפתגם הארמי הידוע " איסתרא בלגינה קיש קיש קריא" . כלומר: " מטבע בכד קורא קיש קיש קיש" . והמשמעות: מטבע אחד בכד ריק משמיע קול חזק. אדם ריקני מקים רעש גדול.

המאמר המלא הועבר לקישור הבא

=================================================

מלחמת הבינה המלאכותית

הועבר. ראה "בינה מלאכותית ומשחק השחמט"

============================================

" במדינת היהודים" רעש מהומה

הסדרה המצוינת על תולדות הסאטירה של מודי בראון מתעדת גם את תולדות המדינה * סיפורה של ישראל, המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה * מ" המטאטא" ועד " מלכת האמבטיה" * והאם דן אלמגור היה מקור ההשראה לגוש אמונים

ייאמר מייד: סדרת " במדינת היהודים" של מודי בראון, המשודרת מזה כמה חודשים בערוץ הראשון, היא אחת מתכניות התעודה הטובות ביותר שהפיקה הטלוויזיה. הסדרה, המתעדת את הסאטירה הישראלית מראשיתה ועד ימינו, עשויה מצוין. אין פלא שהיא זוכה לרייטנינג גבוה, על רקע הצחיחות המוחלטת של הערוץ הראשון וההידרדרות לתת רמה של יתר הערוצים.

מודי בר און (תמונת מסך מהסידרה)

יש בסדרה הזו כל מה שאפשר לצפות מסדרה תיעודית טובה: תחקיר יסודי, איסוף קטעי ארכיון נדירים, תסריט מצוין, חיתוך מצויין, שילוב נבון של שחקנים המשחזרים אירועי בידור מן העבר והגשה נהדרת של מודי בראון.

 

הסדרה מתחילה מבראשית, מן התקופה של טרום מדינה. המדינה הייתה בדרך אבל הסאטירה צעדה לפני המחנה. לצופים של 2003 צריך להסביר מה מצחיק בהצגות של " הקומקום" ו" המטאטא" . אך מתוך קטעי ההומור המיושן בלטו קווים של תרבות גבוהה (הסופר אביגדור המאירי הוא שכתב את הטקסטים ל" המטאטא" ) ובלטה גם האהבה לארץ והנאמנות לרעיון הציוני, שאפיינו את התקופה. כזה גם היה הפרק על התיאטרון היידי, שבמרכזו דמותם המדהימה של דז"יגאן ושומאכר. שני קומיקאים בעלי שעור קומה שהצחיקו דור שלם של דוברי יידיש. אבל הם גם נאלצו להיאבק נגד החוק הלא ייאמן, שאסר הצגות יידיש במדינת ישראל.

ככל שהסדרה התקרבה לתקופתנו כן היה צריך להסביר פחות את ההומור. הפרק שהוקדש לאפרים קישון ודן בן אמוץ – שני עולים, האחד המציא עברית חדשה והשני המציא את הצבריות – הוא ממש יצירת מופת. גם בפרק זה עדיין מילאו ההומור והסאטירה את תפקידם הלאומי: להצחיק, לבקר אבל באהבה. באותה תקופה דן בן אמוץ עדיין לא התהלך יחף, עדיין לא היה לבוש כפייה ולא היה עטוף בצעיף בצבעי אש" ף.

הפרק על הגששים הוא אולי השיא של הסדרה. אין ספק שהלהקה הזו היא היצירה הישראלית האוטנטית ביותר. יצירה משותפת של שייקה אופיר, יוסי בנאי וניסים אלוני ובראש כולם פשנל, המפיק האגדי. המערכונים קלעו בול לקונסנזוס הישראלי. הם ביקרו וצחקו אבל מעולם לא ערערו על אמיתות היסוד של חיינו. וכאשר פעם, באיזו תאונת עבודה, השתתפו במסע הבחירות של מפלגת העבודה מיהרו לתקן את הדבר במערכון בו הסבירו כי הם אמנם אנשי מערך אבל מצביעים רק ליכוד. המערכונים של הגששים מצחיקים עד היום גם למי ששמע אותם מאה פעמים. אולי מפני שהבידור השתנה אבל לא הקונסנזוס.

הסדרה מתעדת את הסאטירה הישראלית, אבל ככזו היא בעצם מתעדת את מה שקרה לעם הזה בשנות המדינה. הבידור והסאטירה משקפים אולי יותר מכל תחום אחר את התהליך שעברה החברה הישראלית. מאמונה תמימה, מהסכמה לאומית רחבה בצדקת הדרך, מחיי צנע והסתפקות במועט – לנהנתנות, לאובדן דרך ולאובדן ערכים, לקרע עמוק.

שנות השישים התאפיינו בהתפרצות מופעי בידור שמילאו אולמות. יוצאי להקות צבאיות המשיכו דרכם לבמה האזרחית ומילאו קופות וכמוהם מגוון מופעי בידור מקומיים ומיובאים. מודי בראון לא יכול היה לעמוד בפיתוי של אופנת זמננו לייחס את כל צרותינו למלחמת ששת הימים, לגנרלים, ל" שיכרון האימפריאליזם הישראלי" שהוביל למלחמת יום הכיפורים להתנחלויות וכו" וכו".

דוגמא לכך הוא הקטע על " איש חסיד היה" , פרי עטו של דן אלמגור ובהפקתו של יעקב אגמון. מדובר בהצגה שזכתה להצלחה רבה. היא התחזתה לאוסף סיפורי חסידים אבל לטעמי הייתה קיטש זייפני, חיקוי של הצגת פרינג" אמריקנית על חיי הכושים.

גם הסיפור על הצגה תמימה ובלתי חשובה זו נוצל לניגוח " המתנחלים" . וכך אומר דן אלמגור בראיון עמו: " בחוגי גוש אמונים, בעיתון "נקודה" שלהם, חגי סגל, מנאשמי המחתרת היהודית כתב מאמר גדול הפותח במילים "דן אלמגור הוא בעצם מאבות גוש אמונים. ההצגה הזו סללה לנו את הדרך לחברון כי את השירים האלה שרנו והנוער החילוני התחיל לדבר אתנו" .

ויעקב אגמון מוסיף: " אם אני הייתי יודע שזה ייתן תמריץ לגוש אמונים לא הייתי מעלה את ההצגה" .

שאלתי את חגי סגל על העניין והוא השיב לי: אני אהבתי מאד את ההצגה הזו אותה ראיתי כנער צעיר מאד. לפני שש שנים, במוסף לכבוד יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל, הוזמנו כמה כותבים לכתוב כל אחד על " שיר כלבבו" .

אני כתבתי על השיר אי די די די די די די מהמחזמר "איש חסיד היה". כותרת המאמר הייתה " הסיסמא הסודית של גוש אמונים" .

כתבתי בהומור, שהפזמון היה אות פתיחה מוסיקלי של כניסתו של דור הכיפות הסרוגות לזירת ההתרחשויות הישראלית. כתבתי שהעובדה שלשיר הזה לא היו מילים עלתה בקנה אחד עם הסודיות שאפפה את הגוש במהלך מבצעיו הראשונים בשומרון. עוד ציינתי שהשיר זומזם בסניפי בני עקיבא, כור מחצבתו של גוש אמונים, שבהם לא הייתה הקפדה על הפרדה בין המינים, כמו שבמחזמר הזה שבו היו שחקנים ושחקניות.

ועוד כתבתי כי בסופו של דבר בסבסטיה לא שרו את אי די די די

אלא את "עוצו עצה ותופר" הישן והפרובוקטיבי. אבל אני זוכר כמו היום שהוא התנגן אז ברקע ההתרחשויות.

המשך סיפורה של הסאטירה הוא סיפורה של החברה הישראלית המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה. חנוך לוין מנסה להעלות את " מלכת האמבטיה" בקאמרי, אך הקהל מוריד בכוח את ההצגה. אבל החנוך לוניזים מחלחל אל רקמות החברה הישראלית. באוניברסיטה העברית בירושלים מתגבשת קבוצה של כותבים הכוללת את חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון וב. מיכאל. הם ממשיכים את הקו הלויני, תחילה בבטאון הסטודנטים אחר כך בביטאונים אחרים, מגיעים ל" העולם הזה" מעלים הצגות קברט והופכים לצוות הכותבים של " ניקוי ראש" . מכאן ואילך סיפורה של הסאטירה, הוא סיפורה של הפתולוגיה הרוחנית של החברה הישראלית.

אהוד ברח מלבנון, הוא גם יברח מן האחריות לתוצאות

ערב מלחמת השחרור הזמין דוד בן גוריון את כל המזרחנים ("ערביסטים" הם נקראו אז) וביקש את חוות דעתם לגבי האפשרות שמדינות ערב יפלשו לארץ ישראל, עם סיום המנדט הבריטי. כולם היו בדעה שאין שום סכנה כזו. ההתמודדות הצפויה למדינה העומדת לקום היא רק עם "כנופיות הפורעים" של ערביי ארץ ישראל – אמרו המומחים.

לאחר ששמע את חוות הדעת הזו הזמין אליו בן גוריון את פריץ עשת, אחד האחראים על הרכש, והורה לו לעשות את ההכנות להצטיידות הצבא שיוקם, על מנת להתמודד עם צבאות ערב הסדירים.

דעתם של המומחים לענייני ערב היתה גם דעת כל המומחים הצבאיים למיניהם, אנשי הציבור והפוליטיקאים מכל הזרמים. אך בן גוריון בשלו: מאיימת עלינו סכנת הכחדה. חודשים רבים לפני פלישת מדינות ערב נשא בן-גוריון נאומים רבים בהם הזהיר שוב ושוב מפני הסכנה הצפויה מפלישת מדינות ערב. כאשר אנגליה תעזוב את הארץ, אמר בן גוריון, יעמדו מולנו "תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית".

 

ובמקום אחר אמר: "עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא – ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית… זה מחייב ריכוז כל היכולת והמאמצים למטרה ראשונית – בטחון".

מאוחר יותר, ב-14 בדצמבר 1947, בא אליו אותו פריץ עשת והציע לפנות את כל 14 הישובים שמדרום לבאר שבע. הוא נימק את ההצעה בכך ש-400 המתיישבים  לא יוכלו להחזיק מעמד מול היתרון המספרי העצום של הבדואים.

תגובת בן-גוריון: "תוציא את זה מראשך שנפנה אותם. במקום זה תביא לי תוכנית איך להגן עליהם". פריץ חזר עם תכנית תגבור וביצורים.

אילו היה דוד בן גוריון מקבל את העצות שנתנו לו המומחים, ובראשם הערביסטים, קרוב לוודאי שמדינת ישראל היתה נכחדת עם הקמתה ושורות אלה לא היו רואות אור.

ברק מאשים את המומחים

נזכרתי בדוד בן גוריון כשקראתי ראיון שקיים יואל מרקוס ב"הארץ" עם אהוד ברק. ראיון מוזר. אין כאן שאלות של מראיין ותשובות של מרואיין. אלא "אדם שהתארח ביום שישי אחר הצהריים אצל אהוד ברק לשיחת רקע על כוס בירה". השואל האלמוני הציג שאלות לברק. הואיל ואין גרשיים מאחורי התשובות יש להניח שהתשובות אינן לייחוס. ועל תשובות כאלה אין אחריות.

 
 
 

 

אהוד הרק צילום זאב גלילי

אני סומך על כושר הבנתו של מרקוס שביקש את תשובתו של ברק על הטענה שנכשל כשהניח את כל הביצים בסל הסורי. על כך כותב מרקוס: "ברק טוען שלא הוא כשל ולא הוא שגה כשדחף להסדר עם סוריה – הטעות כולה אצל גורמי הערכה בארץ ובאמריקה שטעו באסד".

שמעתם איך מדבר מנהיג המתיימר להיות ממשיכו של בן גוריון?

לא אני אחראי, לא אני אשם. הם אשמים.

"הם" זה המזרחנים, המפטמים אותנו זה שנות דור בהערכות שגויות שעלולות להמיט עלינו אסון.

==============================================

המזרחנים כנביאי השקר המודרניים

המזרחנים טעו לאורך כל הדרך. הם לא צפו את התקפת מדינות ערב על ישראל, הם לא צפו את עסקת הנשק הצ'כית-מצרית שהובילה למלחמת קדש, הם לא צפו את מלחמת ששת הימים, את מלחמת יום הכיפורים, את האינתיפאדה, את לבנון. שום כלום.

כישלונם המונומנטלי של המזרחנים איננו מפריע להם להופיע באמצעי התקשורת ובהבעה מלאת חשיבות עצמית להצהיר הצהרות מפוצצות. לרוב הם חכמים לאחר מעשה ובכך הם שותפים להיסטוריונים החדשים. אנחנו אשמים בבעיית הפליטים, אנחנו גרשנו, התאכזרנו, התעללנו, חרחרנו מלחמה, החמצנו הזדמנויות לשלום.

עמדתם של המזרחנים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מחייבת מחקר מעמיק. כיצד הפכה קבוצת אנשים שולית לגורם מרכזי כל כך במדיניות הישראלית. זה מתחיל באקדמיה, ממשיך באמצעי התקשרת ומגיע למקבלי ההחלטות. המשותף לרוב המזרחנים הוא שהם מגייסים את מעמדם האקדמי-אובייקטיבי כביכול כדי להציג עמדות שהן לרוב פרו ערביות ואנטי ישראליות ברוח השמאל הפוסט-ציוני.

המזרחנים הישראלים מצטרפים למחנה גדול של מזרחנים מערביים, שהם באורח מסורתי אנטי ציוניים. הם מפרסמים את מחקריהם בכתבי עת שרבים מהם ממומנים על ידי סעודיה.

 

 פרופסור משהשרון.מן המזרחנים המעטים שלא נסחפו בזרם התחזיות המטעות (ויקיפדיה העברית)

פרופסור משה שרון.מן המזרחנים המעטים שלא נסחפו בזרם התחזיות המטעות (ויקיפדיה העברית)

ההגינות מחייבת להדגיש שלא כל המזרחנים כאלה. יש כמה מזרחנים השוחים נד הזרם. כאלה הם הפרופסורים רפי ישראלי, יהושע פורת, משה שרון ואחרים. אך קולם של אלה כמעט אינו נשמע בתקשורת. וכשהם מוזמנים להופיע זה על תקן של קוריוז. כמומחים מביאים את נושאי בשורת הצדק הערבי.

"אסד לא רוצה שלום"

אחד המזרחנים החשובים ההולך נגד הזרם הוא דניאל פייפס. פייפס הוא יהודי בן חמישים המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר עשרה ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

 

בימים אלה הופיע ראיון עם דניאל פייפס בעיתון "הארץ". המראיין, ניצן הורביץ, יזם את הראיון על רקע הכישלון של שיחות הפסגה עם אסאד. פייפס היה היחידי שחזה את הכישלון ועל רקע זה היה מעניין לשמוע את הערכותיו. הראיון לא הופיע חלילה בכותרת הראשית. הוא נדפס אי שם בעמוד פנימי, בתחתית העמוד. זה המקום הראוי לדברים הבלתי חשובים שאומר פייפס.

דניאל פייפס ויקיפדיה אנגלית

ואלה עיקר קביעותיו של פרופסור דניאל פייפס:

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* אסד הוא שליט החרד באופן אובססיבי לשלטונו וחי בעולם קטן וסגור. יותר מכל הוא פוחד לגמור כמו צ'אושסקו ברומניה.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא: יחסיו עם טורקיה, יחסיו עם ישראל, בעיות לבנון, מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* שלום עם ישראל עלול להיתפס על ידי האוכלוסייה בסוריה כסימן לפתיחות.

* אסד החל בתהליך שלום עם ישראל בעקבות התמוטטות ברית המועצות ב-1991. המשא והמתן מביא לו יתרונות אך הוא רוצה בתהליך שלום לא בשלום עצמו.

* זו הסיבה שבכל פעם בו מתקדם התהליך ומגיע לפריצת דרך הוא מוצא תרוץ לתקוע את העסק.

* גם אם יתגברו על בעיית חמישים המטרים בכינרת הוא ימצא משהו אחר כדי לתקוע את התהליך.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה. הנסיגה משאירה את אסד בשליטה מלאה על לבנון.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות. אסד רק מרוויח מזה.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבית.  כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. הצד השני לא חש כך . ישראל רוצה פתרון, הצד השני בכל תהליך השלום רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו (הדברים נאמרו לפני הנסיגה מלבנון).

* במסלול הפלסטיניי ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

עד כאן דברי פרופסור פייפס.

"אדם לא רציני"

פניתי לאדם, פקיד מדינה לשעבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות בתקופה מכרעת והוא גם ביחסים טובים עם אהוד ברק.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

"המוח האנליטי" של צאלים ב'

על יצחק רבין ז"ל נאמר כי יש לו "מוח אנליטי". כי הוא מסוגל לגשת לכל בעיה, לרדת לפרטי הפרטים שלה ולפתור אותה בדרך האינטליגנטית ביותר. המוח האנליטי הזה לא עמד לו בעת שקבוצה של אנשי אקדמיה תימהוניים ופוליטיקאים ערמומיים הוליכו אותו באף ופיתו אותו להיכנס להסכם אוסלו שיירשם בהיסטוריה כגדול המעשים האוויליים של מדינת ישראל.

על אהוד ברק נאמר כי הוא מפצח מנעולים, נווט גאון ומתכנן מקורי. כל התכונות הללו לא באו עדיין לידי ביטוי מאז נבחר לראשות הממשלה. זו ההזדמנות לבדוק מחדש כמה מן האגדות על גאוניותו של ברק. כדאי גם לבדוק מחדש מה הרעיון שעמד מאחורי צאלים ב' ומה אחריותו לאסון שקרה שם.

הוא יצא מן הפרשה כאילו זכאי. הוא באמת לא ברח והפקיר את הפצועים. אך אי אפשר לומר שהוא לא ברח מאחריות. הוא השלים עם כך שהאחריות לאסון כזהנעצרת בקצין בדרגת רב סרן.

לקראת מה שצפוי בלבנון אני מציע לרמטכ"ל ולכל הקצינים ומטה עד דרגת ש.ג. להכין את השכפצים. אהוד לא ייקח גם הפעם אחריות.

===========================================

קופי אנאן

זה האיש שהציל את סאדם חוסיין ממכה אמריקנית בעת שהפר את כל החלטות מועצת הביטחון וגרש את פקחי או"ם. זה האיש שנתן לסאדם חוסיין ארכה כדי לפתח את הכוח הגרעיני שלו.

על הנחש הזה סומך אהוד ברק שיסדר לו את עניין לבנון. ומה פלא שהדרישה הראשונה של אנאן היתה להפסיק את הטיסות של צה"ל בשמי לבנון ואת השיוט של חיל הים מול חופי לבנון.

=============================================

טמטום

יכול להיות שצודקים הטוענים כי ישיבתנו בלבנון ובעיקר הצורה בה ישבנו שם היתה טמטום. גדולתו של אהוד ברק היא שהוכיח כי היציאה מלבנון, ובעיקר הדרך בה נעשתה היציאה, היא טמטום עוד יותר גדול.

==========================================

ה"אמא" של ארבע אמהות

ב-20 במאי 1985 השלימה ישראל את "עסקת ג'יבריל". שלושה חיילים שהיו בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל שוחררו בתמורה לשחרור 1150 מחבלים. בין המחבלים ששוחררו היו רוצחים שדם רב על ידיהם – קוזו אוקמוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד, מחבלים שהיו שותפים לחטיפת האוטובוס בכביש החוף בו נרצחו 35 אזרחים, מבצעי הפיגוע בשוק מחנה יהודה בו נהרגו 11 ישראלים ועוד.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל משחררת מחבלים בתמורה לחיילים שנפלו בשבי. בנובמבר 1983 שחררה ישראל 4700 מחבלים תמורת שישה חיילי נח"ל שנחטפו ב-1982 בלבנון. המיוחד בעסקת ג'יבריל היה שהפעם שוחררו מחבלים מסוכנים במיוחד. בעוד שבעסקה הקודמת המחבלים ששוחררו עברו ללבנון או לאלג'יריה הנה הפעם נשארו המחבלים בתחומי ישראל ויהודה ושומרון.

האדם שתרם יותר מכל לעסקת ג'יבריל היתה אמו של אחד השבויים, חייל נח"ל שנפל בשבי המחבלים בצורה מבישה לאחר שהתרשלו בשמירה ועסקו במשחקי קלפים. אותה אשה כבר שוכנת עפר ולכן לא אזכיר את שמה. אך היא המסמלת את הסיסמה הרווחת עכשיו בפרסומי חוצות אצלנו: "תהיה אגואיסט". הבן היקיר של האשה הזו נמנה עם שמונת חיילי הנח"ל שרק ששה מהם שוחררו בעסקה הקודמת. היא פתחה במסע חסר תקדים של לחץ ציבורי כדי שיעשו הכל לשחרור בנה. היא ארבה לפתחם של חברי כנסת, חדרה ללשכותיהם של שרי הממשלה ועד לראש הממשלה הגיעה. היא כמובן לוותה על ידי התקשורת שראתה בה "אייטם" ראוי. לא חלף יום בלי שנשמע קולה ברדיו, בלי שרואיינה בטלוויזיה. "החזירו לי את חיימקה שלי". כל כך הציקה לחברי כנסת, שרים ואישים בכירים במערכת הביטחונית עד שאלה היו נמלטים מלשכותיהם כשאך שמעו שהיא מתקרבת אליהם.

מאמציה נשאו פרי ואת המחיר של  החזרת הבן שילמו הרבה ישראלים בחייהם.

===========================================

פליטי צד"ל בשער פטמה

הסתכלתי בפליטים וראיתי את עצמנו. כך נראינו לפני שישים שנה באירופה. כך ייראו התמונות של פליטי הגולן, ופליטי יהודה ושומרון ופליטי הגליל ופליטי יפו ורמלה ועכו, ופליטי תל-אביב וירושלים. כך ייראו תמונותינו באגף הישראלי של מוזיאון השואה בוושינגטון.

===========================================

"זאת רק המציאות"

קטע בסיפורה של הסופרת אורלי קסטל-בלום, "התסריטאי והמציאות", הזכיר לי את הימים האלה.

וזה הסיפור:

"תסריטאי אחד, ידוע למדי בקהיליית התסריטאים, שכל הזמן היה כותב תסריטים לסרטים של חצי שעה, רצה לכתוב תסריט קלאסי, אפוס רחב יריעה, עם נשימה ארוכה ואורך נשימה. הוא חשב על משהו כמו שלוש שעות סרט… אז קרה דבר מאד לא סימפטי. התסריטאי שכח לכבות את הסיגריה, ומכאן הכל צעד במהירות. הוא שכח סיגריה בוערת והלך לים. וכשחזר מצא את הכבאים עובדים על הבית שלו… אי אפשר להסביר איזה כעס חש התסריטאי, איזה עלבון, מפני המציאות כמובן… ככה להשמיד את האפוס שלו, את כל הראשי פרקים והחיצים שהוא סימן, מי שונא את מי ומה עוצר בעד זה להגיע לזה, ואיך שהוא ניסה לרקום את הקתרזיס לקראת הפורקן הרגשי של הסוף… רק כשהוא ראה ארבעה איש מוציאים שתי גופות מהכניסה שלו הוא הבין שלתסריט שלו לא קרה כלום, וגם בתוך זה לא קרה כלום לסקיצות של הדמויות ולחיצים של מי אוהב את מי לא קרה כלום ושזאת רק המציאות".

עד כאן סיפורה של אורלי קסטל-בלום.

יושב לו רפי רשף באולפן הממוזג. הקהל מוחא כפיים. האורות מרצדים. ואת מי אנו מזמינים היום? נכון את אורה שיטרית מקרית שמונה. תסרוקת אופנתית, עגילים, שמלה יפה, צבעים מתאימים לטלוויזיה. בגיל תשע נקטלה משפחתה לנגד עיניה על ידי מחבלים שחדרו לביתה.

היא מספרת: שמעתי קולות ירי. אמי רצה לחדר השינה שלנו. היא קראה: 'מישהו יודע מה קורה פה?' ואיש לא ענה. היא רצה בכיוון הדלת הראשית, מהדלת לחלון ואנחנו אחריה. אחרי שניות ספורות שמענו פריצת דלת. ואז נעמדו מולנו במרחק מטר שני מחבלים. הם טענו את נשקם וירו לעברנו. הקירות רוססו בכדורים. אחזתי באחי הקטן במוטי רצנו והתחבאנו. אחי ברח לי מהיד. יצאתי מהמחבוא בחדר השינה. בחדר ראיתי את שני אחי, ארון בן ה-8 ומוטי בן החמש שרועים מתים ולמרגלותיהם אמי ואחותי יוכבד שהתבוססו בדמם. הכלב הסתובב ולא נבח. אמא אמרה לי לכי תתחבאי באמבטיה. הייתי באמבטיה חצי דקה. מסביב קולות ירי ונפץ. נגשתי לחלון חדר השינה וצעקתי: הצילו. ראיתי את אבי למטה צועק תנו לי.

רפי רשף שואל: כמה זמן נאלצת להתמודד עם המצב הזה?

אורה שיטרית ממשיכה: כולם בחוץ הסתכלו לא עשו כלום. הלכתי לדלת ושם היה נער בן 16. גיל שמו. לא ראיתי אותו קודם מעולם. הוא עבר את כל כוחות הביטחון בלי בעיה והגיע אלי. הוא אמר לי תלכי ואני אחפה מאחורייך. ירדנו בחדר המדרגות ובכל מקום היו גוויות.

ועכשיו תנחשו איזו הפתעה הכנו לאורה שיטרית. נכון, מצאנו את גיל. הוא חי הרבה שנים בלוס אנג'לס. עכשיו נעלה אותו לשידור.

גיל: רציתי להגיד לך שהיית אמיצה מאד ואת הגיבורה בכל הסיפור.

ובאולם נמצא אבא של אורה שיטרית. הוא מצטרף.

המנחה: נכון שלחצת על אבא להתחתן?

לסיום בחרתי שיר שמאד מדבר אלייך: אין לי ארץ אחרת.

סוף. THE END.

ומחוץ לאולפן הפלסטינים מתפרעים בכל חלקי הארץ, החיזבאללה מזנב בצה"ל.

מה זה חשוב. זו רק המציאות.

==================================================

הסכם השילומים והפערים החברתיים

שמואל ארדיטי מחולון כותב לי, בעקבות המאמר על טבח הארמנים והסכם השילומים:

ארדיטי  שמואל  9

שמואל ארדיטי (באדיבות המצולם)

"אני בנו של אחד המפגינים בהפגנה שיזם בגין נגד הסכם השילומים מול בנין הכנסת בחורף 1952. אני גאה באבי, שנעצר באותה הפגנה. ההפגנה ההיא הצילה את כבוד העם היהודי.

יהודי ספרד החרימו את ספרד מאות שנים לאחר הגרוש ב-1492. היהודים האשכנזים לא חיכו יותר משבע שנים כדי להתפייס עם רוצחיהם.

העולם פרש את קבלת השילומים שאנו מוכנים לוותר על כבודנו עבור בצע כסף. גם היום מצדיקים כל נסיגה בתירוץ כי אם ניסוג תהיה פריחה כלכלית ומצבנו החומרי ישתפר.

לאחר מלחמת השחרור ביקשו משקיעים רבים להשקיע בישראל. שלטון מפאי דחה אותם בשתי ידיים. גולדה הכריזה על "סוציאליזם בימינו" והמשקיעים נדרשו להסכים לשותפות עם סולל בונה וחברת העובדים כשלאחרונים יהיה 51 אחוז בשותפות.

הממסד המפאיניקי בחר בכלכלה טוטליטארית שהביאה את המדינה לחסרון כיס. כספי השילומים האריכו את ימי השלטון של הכלכלה הזו ומנעו הקמת משטר כלכלי המבוסס על יוזמה חופשית. את מחיר אותה כלכלה אנו משלמים עד ימינו.

השילומים גם הניחו את היסוד לפער בין האשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. באותה תקופה גרנו בשכונת תל גיבורים בחולון שלא נהנתה מיוקרה גדולה. רוב תושבי השכונה היו אז יהודים ניצולי שואה. לאחר קבלת השילומים האשכנזים עברו לחולון לבתים עם חדרי מדרגות מצופים שיש. בתי שכונת תל גיבורים שהיו רכוש נטוש ערבי אוכלסו ביהודים מזרחיים. כך בעזרת השילומים האישיים נוצר הפער שנמשך עד היום.

עד כאן דברי הקורא שמואל ארדיטי.

אני מסכים עם רוב דבריו של הקורא. השילומים (וגם משטר הצנע) אפשרו לשלטון מפאי להחזיק את המשק הישראלי בגרונו ולשלוט במדינה. כל אלה אינם משנים את העובדה שהשילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. משקיעים לא עמדו אז בתור כדי להשקיע במדינה, עם או בלי שותפות עם חברת העובדים.

אשר לפיצויים האישיים. נכון שאלו נתנו יתרון ניכר ליוצאי אירופה ניצולי השואה על פני יוצאי ארצות ערב, שעד היום לא קבלו פיצוי על הרכוש שהשאירו בארצות המוצא שלהם. אפשר להוסיף זאת לרשימת חטאי שלטון מפא"י. אבל אהוד ברק הרי כבר ביקש סליחה.