ד"ר רמי ריינר, בוגר ישיבת "קול תורה" בה שימש אביו כר"מ * הוא מסביר את הרקע ההיסטורי של ההדרה וסבור שההלכה הפסידה בכך שהדירה נשים מן השיח הלמדני * הוא מצביע על נשים שהיו תלמידות חכמים במהלך ההיסטוריה ותולה תקוות במהפכה המתחוללת בלימודי נשים ובהכשרת נשים להסמכה רבנית * מול ההלכה הרואה באשה גורם החטאה בתחום המיני הואמצביע כיצד החברה המודרנית הפכה את האשה לאובייקט מיני המשמש מכשיר שיווק

                                                              -מאת ד"ר רמי ריינר –

 

אני היסטוריון של ההלכה העוסק ביום יום שלו בניסיון לזהות, להגדיר ולהסביר מגמות ושינויים שהתרחשו בימים רחוקים. וכאן אני מוזמן לעסוק בהווה המתרחש, זה הצועק, הבועט והכואב במקום בו אני חי כאן ועכשיו. הכיפה [השחורה] שעל ראשי מעידה כאלף עדים על כך שחובשה מחוייב להלכה היהודית.

אולם מתחת לאותה כיפה מסתתר גם ראש הצועק ומתריע על הקושי שבקבלת המסורת האמורה כגוף מונוליטי. הקשיים האישיים שלי [בקיום ההלכה] מתנקזים בשני נושאים עיקריים: • יחסה של ההלכה אל הנכרים, אלה שלא באו בברית • יחס ההלכה אל הנשים שאמנם באו בברית בין העם ואלוקיו ולמרות זאת ראתה המסורת הנוהגת להדירן ולמדרן מחלקים נכבדים של הוויתה.

להמשיך לקרוא ←

הפשקווילים הם אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר של היהודים החרדים, בארץ ובעולם. לאדם מבחוץ הם נראים לעתים תמהוניים ומגוחכים. קהל הצרכנים שלהם מתייחס לנאמר בהם ברצינות תהומית.

פרופסור משה קופל [צילום: זאב גלילי]]

זהו הרקע למעשה תעלול של פרופסור מכובד למתמטיקה, משה קופל מבר אילן, שהמציא שורה של פשקווילים שמתחו עד לקצה הגבול את הנטיה החרדית בת זמננו לחומרות. כך הפך לחוכא ואיטלולא גם את הפשקוולים האמיתיים.

מה זה פשקוויל

זו מלה ביידיש שמשמעותה כתב פלסתר. לפי גרסה אחת נוצרה המלה משבוש של שתי מלים עבריות פתקי-עוול. בהברה אשכנזית ליטאית זה נשמע כמו " פשקי עוול" ומכאן זה הפך לפשקוויל. לפי גרסה אחרת זהו שיבוש של צרוף המילים " פתק אווילים" .

לפי המילון הלועזי-עברי של אלקלעי מקור המילה "פסקויל" איטלקי. היא נקראת על שם פסקינו, פסל שבור ברומא שנתגלה ב-1501, שנהגו לכתוב עליו כתבי פלסתר. במילון הלועזי-עברי של פינס יש הסבר אחר: "בעל מלאכה ברומא, שהיה ידוע בחריפותו והיה נוהג לתלות על פסל עתיק כתבים עוקצניים". הסבר מפורט יותר מצאתי במאמר של פרופסור מנחם  פרידמן, מומחה לעולם החרדי שכותב כי המלה "פשקוויל" עברה ליידיש היישר מאיטלקית. מקורה מפיאצה פאסקווינו, כיכר ברומא שבה נמצא פסל שעליו, על פי סיפור עממי, נהג אדם ששמו פאסקווינו להדביק כתובות סאטיריות נגד השליטים והכנסייה.

 

 

מענין שלא מצאתי זכר למלה זו במילונים עבריים (אבן שושן, רב מלים) וגם לא במילון הסלנג של רוביק רוזנטל, ולא בשני כרכי מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה.  ציפיתי למצוא הסבר בספרים שהתמחו באיתור מקורותיהם של מלים (כמו  מוצא המלים של אברהם שטאל ומלים מספרות של נתן שפיגל}. מכולם העליתי חרס. כולם מתעלמים ממלה זו כאילו הייתה מוקצה מחמת מיאוס. גם במילוני יידיש-אנגלית ויידיש עברית לא בא זכרה של המלה.

אמצעי תקשורת מקובל

הפשקוויל הוא אחד מאמצעי התקשורת המקובלים ביותר בקרב היהודים החרדים בירושלים, בבני ברק,
ובקהילות החרדים בארצות הברית. הם לא צופים בטלוויזיה הטמאה, אינם מאזינים לרדיו הציוני וקוראים רק את העיתונות החרדית, שם אין תמיד כל האינפורמציה המעניינת אותם. לכן הם שותים בצמא את דבר הפשקווילים. כל הרוצה מדפיס מודעה ענקית עם אותיות גדולות יותר מאותיות קידוש לבנה ומדביק על הקירות. לרוב זהו כתב פלסתר אנונימי, שמטרתו להשמיץ אישיות או מוסד. ובעיקר: להטיל חומרות חדשות על הציבור בתחום שמירת המצוות.

רבנים רבים גינו את התופעה ופסקו "ארור מכה רעהו בסתר" . דבר זה לא מנע את המשך הפרסום וההפצה של כתבי הפלסתר. לרבי מסאטמר מיוחסת האמירה כי בתי מאה שערים היו מתמוטטים מזמן לולא הדבק של הפשקווילים הרבים שהודבקו עליהם.
מאידך יש לא מעט פשקווילים שבהם מתפרסמים פסקי הלכה של גדולי הדור.

פרופסור שובב מתלוצץ

פרופסור משה קופל הוא אדם רציני מאד, בחייו האקדמיים והתורניים. הוא איש המחלקה למדעי המחשב בבר-אילן שפרסם מחקרים חשובים (בין היתר: תכנת מחשב לזיהוי בין טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים , הבחנה בין גברים ונשים ובין גילאים שונים. מחקר חשוב על הבלוגוספירה. פיתוח בתחום איחזור מידע שקדם לגוגל, פרוש מתמטי למסכת קינים ועוד).
מה לפרופסור למתמטיקה ולפשקווילים?

כבן למשפחה חרדית (חסידי גור) לא פתח ספר חולין אף פעם לפני מינחה עד שהגיע לפרינסטון. שם טיפס במהירות בסולם האקדמי ובהגיעו לארץ מלא עזוז ושמחת נעורים החליט לקרוא תיגר על הפשקווילים החרדיים. ליתר דיוק: החליט ללגלג עליהם.

 

פרופסור קופל על רקע פשקווילים שחיבר

איסור תפילה מעורבת

התחביב של חיבור פאשקווילים החל עוד בחוץ לארץ, מספר פרופסור קופל. הוא וחבריו, תלמידי ישיבה לשעבר, נדדו בין האוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית, הרווארד, פרינסטון. "בכל מקום חשנו במתח פנימי כי היינו שייכים ולא שייכים. אחד מחבריי ילדותי, מנחם יהושע אדלר, העלה רעיון לכתוב פשקוויל נגד היוזמה לקיים מנין מעורב של גברים ונשים בהרווארד. הפשקוויל נחתם בשם אגודת ישראל דקמברידג' מסצ'וסטס. והכל התייחסו אליו כאל פשקוויל אמיתי".

לאסור על נשים לצאת לרחוב

שנה לאחר מכן עלה קופל לארץ יחד עם ידידו, הרב דניאל אריה גוטנמכר (כיום ר"ם של ישיבה). "היינו אז רווקים וחופשיים. היינו מסתובבים וקוראים פשקווילים על קירות מאה שערים. כשהגיע פורים נזכרנו באותו פשקוויל מהרווארד והחלטנו לעשות משהו דומה".

הפשקוויל נכתב בתגובה לפשקווילים שקראו לנשים שלא לצאת לרחוב אלא בלבוש צנוע. קופל וחברו קראו לאסור על נשים לצאת לרחוב בכלל, גם בלבוש צנוע. "התעוררו ושובו סגרו דלתותיכם בעד נשותיכם".

 

השניים הביאו את הטקסט שכתבו למדפיס. זה לא הראה שום סימן שהוא חושד בשניים כי אינם מתכוונים למה שכתבו. הדפיס במהירות וקיבל את שכרו. לאחר מכן פנו למדביק מקצועי וזה הדריך אותם איך להכין דבק – מים וקמח ותוספת חומץ וסוכר לחיזוק. עברו ברחובות מאה שערים באמצע הלילה והדביקו בכל פינה.

נראה שקוראי הפשקווילים במאה שערים לא ראו בקריאה הזו משהו יוצא דופן. מעטים מאד ניחשו שמדובר בסאטירה. "פעם ביקר אצל שכן שלנו יהודי בן ישיבה מארצות הברית. הוא ראה את הפשקוויל שלנו וכשנשאל לדעתו אמר: "הדברים נראים לי קצת קיצוניים אבל אם הגדולים פסקו כך יש לקבל זאת".

חרם על כסף ציוני

לאחר הפשקוויל הראשון הפכו השניים את כתיבת הפשקוויל למסורת פורימית ובכל שנה המציאו חומרות אזהרות ואלות חדשות. בשנה השניה הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. אחר כך קראו להטיל חרם חמור על כסף ציוני והבטיחו להחליף את השטרות הטמאים בכסף שידפיסו. בפשקוויל הבא קראו לטבילה המונית והטפת דם ברית בליווי תזמורת.

לא היה קץ לרעיונות של השניים. בפשקוויל אחד קראו לבחורי ישיבה להתגייס כדי שיוכלו לסרב לשרת מטעמי מצפון ובאותה הזדמנות קראו לאיחוד דגל התורה עם רץ של שולמית אלוני.. אחר כך הכריזו כי "מלך המשיח בא" הואיל והתקיים הכלל התלמודי שמשיח יבוא ב"דור שכולו חייב". כשסערו הרוחות סביב כביש בר אילן קראו להעביר את הכביש לרשות הפלשתינאית וכך לפתור את הבעיה.

 

"דבר" העתיק הפשקוויל

ייתכן שהפשקווילים המדומים של קופל וחברו היו נגנזים ונשכחים לולא היו כל כך מוצלחים שפרצו לתודעת הציבור. במהלך השנים התייחסו אנשים רבים לפשקווילים הליצניים כאל מסמכים אמיתיים. כשפורסם הפשקוויל (של קופל וחברו) הקורא להחרים את הכסף הציוני פורסם תוכנו כידיעה בעיתון "דבר". את הידיעה מסר כתב העיתון לעניני חרדים, נח זבולוני, יהודי חרד בעצמו. קופל וחברו מיהרו להעמיד את העתון על טעותו. הסופר חיים באר, שהיה אז בעל טור ("תולעת ספרים") במוסף "דבר השבוע" כתב בטור שלו: "לפתחה של כל סאטירה רובץ איום המציאות". אחרי שפרסמו את הפשקוויל הבדוי הקורא לאסור יציאת נשים מהבית בא אחד מרבני העדה החרדית ופרסם ספר בו נאמר: "צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשיל לבני אדם ונמצאים מסתכלין באשת איש".

 

אני יכול להוסיף כי הן מחברי הפשקוויל והן אותו חכם מחכמי העדה החרדית לא חידשו דבר. לאחר שסבי נהרג בהתמוטטות מרפסת בעת הדלקת ל"ג בעומר במירון ( בשנת 1911) פסקו חכמי צפת כי הסיבה לאסון היא שנשים יוצאות מבתיהן אל השוק.

פרשת המים הטמאים

לפרסום עולמי ממש זכה פשקוויל אחר של קופל וחברו: זה שקרא להטריף את המים הציוניים. זה היה ב-1 ביוני 2004. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה ידיעה בולטת שכותרתה: "יש משהו במים ומאד ייתכן שאינם כשרים למהדרין".

כתב העיתון, מיכאל ברי, כתב בין היתר: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות

חיים באר [צילום: זאב גלילי]

לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

 

לקורא יוסי קלבן מגינות שומרון שקרא את הידיעה ב"ניו יורק טיימס" הדברים נשמעו מוכרים. הוא נזכר כי לא מכבר קרא פשקוויל שהודבק על קירות שכונת "מאה שערים" בירושלים בו נאמרו דומים על המים בירושלים.

באותו פשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל ולכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

גם בידיעה ב"ניו יורק טיימס" ניתן אותו נימוק לאיסור לשתיית המים הניו יורקים: "הרבנים גילו באחרונה שבמים מצויים יצורים קטנים ממשפחת הסרטניים. אלה אינם מזיקים אך הם אינם כשרים".

האם יכול להיות שיש קשר בין הפשקוויל מבני ברק לפסק ההלכה בניו יורק?

 

הצגתי את השאלה לידידי, פרופסור משה קופל, קופל לא יכול להשיב בחיוב על השאלה אך בפנייתי אליו חשפתי את הסוד כי את הפשקוויל שהודבק בפורים על קירות מאה שערים, הוא עצמו חיבר יחד עם חברו הרב דניאל קוטנמכר.

העובדה שלא היה בטוח בקשר בין הפשקוויל הפורימי שלו לבין פסק הדין של המים בניו יורק נבעה מצניעות.

 

ההחמרה במצוות כגורם

לפשקווילים האמיתיים יש היסטוריה ארוכה. אך האופי האלים של הפשקווילים בדורנו נובע להערכתי מן הנטיה הגוברת והולכת בקרב חוגים חרדיים להחמיר על עצמם עוד ועוד.

בני ברק, העיר בה התגוררתי שנים רבות, היא עיר שיש הרבה מה לאהוב בה. יש בעיר הזו מאות ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה ואפילו לא בית קולנוע אחד וגם לא מועדון לילה. יש בה יותר ספרים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בארץ, אבל אין בה אף ספריה ציבורית (חילונית) אחת. שבת כאן היא שבת וחג הוא חג. ויש הרבה מאור פנים ועזרה לזולת. מפעלי גמילות החסד שבעיר עושים מה שהביטוח הלאומי לא עושה בכל הארץ.

עיר של חומרות

אבל בני ברק היא עיר שתושביה מקפידים על קלה כחמורה ובמיוחד על החמורה. ואם אין מספיק חומרות מחפשים אותן ומוצאים.
ליצני העיר יודעים לספר על יהודי הקם בכל בוקר ופותח את השולחן ערוך בחיפוש אחר חומרה חדשה. כשהוא מגלה חומרה זה עושה לו את היום, והוא ממהר לספר לחבריו ולשכניו ולהטיף לקיים את החומרה. וכשהוא מגלה שמשהו מותר ממש נשבר בו לבו.

ועוד מספרים הליצנים על אשה שבאה לבית הדין הרבני ותבעה גט מבעלה. כשנשאלה לנימוקיה השיבה: בעלי אינו מביא די חומרות הביתה.

ועוד מספרים סיפור (שיש בו אולי גרעין של אמת) על יהודי המסתובב בבני ברק כשמטריה בידו מזה שנים רבות, בקיץ ובחורף. כששואלים אותו לפשר הדבר הוא משיב: מציאה מצאתי ולא אנוח ולא אשקוט עד שאחזיר אבדה לבעליה. אך הולכי רכיל טוענים כי האיש מנצל את המטריה הזו כדי להימנע מלתת מנדבות ידו לעניי העיר המקבצים נדבות. כי הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

וסיפור אחרון, ממש מימים אלה. מדוע אוהבים חרדים להסתוב כשדיסק און קי  בכיסם. כי בכל פעם שהם מחברים את האביזר למחשב בם מתבשרים "נתגלתה חמורה חדשה".

הסיפור הבא שהגיע לאוזניי נשמע כאחת הבדיחות הנפוצות בעיר על המחמירים. אך אני בדקתי וחקרתי ומצאתי שאכן הסיפור אמיתי מא' ועד ת'. וזה דבר הסיפור ופשרו.

תלמיד חכם בא לארץ

הגיע לארץ מן הגולה הרחוקה תלמיד חכם וגדול בתורה. (השם המלא ותוארו שמורים במערכת). הוא דווקא לא נחשב כמחמיר, ונמנה עם המקילים. אבל מתוך לימוד מעמיק הגיע למסקנה שכולנו חיים באי ידיעה שהחלב הבא אל שפתותינו הוא טרפה גמורה.

הנימוקים שהביא האיש רציניים. בדק ומצא שמתוך כל מאה פרות הנשחטות לאכילה כשרה כ-5 מהן מתגלות לאחר השחיטה כטרפות, ולפיכך גם חלבן אסור בשתיה. הואיל ובתנאים המודרניים מתערבב החלב של כל הפרות הכשרות והטרפות, נמצא שבכל כוס חלב יש 5 אחוז חלב טריפה שהם יותר מאחד בשישים ולכן כל החלב אסור בשתיה.

יש הלכה פסוקה בשולחן ערוך, "יורה דעה" סימן פא, שם כתוב שאם יש בידך תערובת של חלב שנחלב מפרות רבות, וידוע לך שבעדר הפרות שחלבת אחוז הפרות שנמצאו טרפות גדול מאחד לשישים אזי כל החלב טרפה.

גדולי תורה שדחו

למרות הקביעה המפורשת בשולחן ערוך דחו גדולי תורה בישראל את האיש בשתי ידיים. הואיל והדיונים בנושא נערכו בצנעה פניתי לידידי, פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן, שיפענח את החידה. פרופסור קופל הוא מתמטיקאי, ומכללא מבין משהו בסטטיסטיקה, ובמיוחד בסטטיסטיקה תלמודית. שכן הוא תלמודיסט מובהק. הוא גם חיבר מאמר חשוב על הלכות סטטיסטיקה בהלכה.

מהי המתמטיקה שהכשירה את החלב שאנו שותים למרות הפסיקה של השולחן ערוך?

סטטיסטיקה של הלכה

מסביר פרופסור קופל:

"הפסיקה של השולחן ערוך ברורה ותקפה במקרה הבא: אם יש לך עדר של עשר פרות, למשל, ואתה חולב את כולן ומערבב את החלב בתוך מיכל אחד. למחרת היום שחטת את אחת הפרות ומצאת שהיא טרפה והחלב של עשר הפרות עדיין בידיך. כלומר 10 אחוז מהחלב שבתערובת שלך הוא חלב טריפה. השולחן ערוך פוסק שכל החלב טרף. וכך צריך לנהוג גם בימינו. כי הרי החלב של פרה אחת הניב כעשרה אחוזים מן החלב שבתערובת שזה הרבה יותר מאחד בשישים.

המצב שונה אם העדר שלך הוא בן 100 פרות שחלבת היום וערבבת את חלבן. אם שחטת פרה אחת מתוך העדר ומצאת כי היא טרפה אתה רשאי לשתות את החלב כולו כי החלב של הפרה האחת מתוך 100 בטל בשישים.

כאן חשוב לציין כי אין כמובן שום ודאות שכל 99 הפרות שלא נשחטו ושמחלבן אנחנו שותים אינן טרפות. אך הפרות שלא נשחשטו הן בחזקת כשרות ולפיכך גם החלב שבידי כשר.

מה המצב היום?

"לפי ההלכה כל פרה היא בחזקת כשרה, כל עוד לא נשחטה. לכן, למשל, אם יש לך עדר של 100 פרות ושתית מחלבן שנים רבות וכשהזקינו מכרת אותן לגוי ואינך יודע מה היה מתגלה בשחיטתן אילו נשחטו בידי שוחט יהודי, אזי החלב ששתית מאותן מאה פרות כל השנים היה כשר למהדרין.

"טענתו של אותו תלמיד חכם היא שהחישוב הזה שלמעלה היה נכון כל עוד היו עדרים קטנים. עכשיו המצב אחר. כי אנחנו יכולים לדעת שבעולם כולו אחוז הפרות המתגלות כטרפות הוא כחמישה אחוזים.

"אם נניח כנתון שחמישה אחוזים מן הפרות הן טרפות והחלב שמגיע אלינו הוא תערובת של חלב ממאות ואלפי פרות. על תערובת החלב שבידינו חל חוק בהסתברות שלפיו כל כוס חלב שמגיעה אלינו מכילה 5 אחוזים של חלב טריפה.

עד כאן נימוקו של התלמיד חכם מחוץ לארץ.

נימוקי דוחי החומרה

"אך החומרה הזו נדחתה אצל כל גדולי התורה בארץ שאותו חכם פנה אליהם. הם הצביעו על שלושה פוסקים שכבר דנו בשאלה ומצאו שאין כל בעיה בשתיית חלב.

 

"השלושה הם הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס מירושלים, והרב לוי יצחק הלפרין. כל השלושה ענו על השאלה הזו כבר מזה זמן.

"הם קבעו שהחלב כשר ואין מה לדאוג. זאת, למרות שקיבלו את הטענה האמפירית ש-5 אחוזים מן הפרות הנשחטות מתגלות כטרפות.

"הנימוק שלהם הוא זה", אומר לי פרופסור קופל. " הדין של בטל בשישים חל רק כשאתה יודע בוודאות שיש בידך חלב שיש בו כמות חלב טרף בכמות גדולה מאחד חלקי שישים. זה נכון לגבי בעל העדר של עשר פרות שגילה לאחר החליבה וערבוב החלב כי פרה אחת טריפה.

"במקרה שלנו, בחיים המודרניים, אינני יודע שיותר מאחד בשישים שבחלב טרף. כל מה שאני יודע שיש הסתברות סטטיסטית כזו. אבל החישוב הסטטיסטי הזה לא מענין אותנו אומרים שלושת הפוסקים. עד שלא תביא פרה שנתנה חלב לתוך התערובת ואתה יודע שהפרה הזו טריפה והכמות שהניבה גדולה מאחד בשישים אינך יכול להטריף את החלב. בעינינו כל פרה היא בחזקת כשרה כשהניבה חלב".

בין הלכה למתמטיקה

שאלתי את פרופסור קופל. אתה הרי יהודי שומר מצוות וגם מתמטיקאי. כמתמטיקאי אתה יודע שההנחה הסטטיסטית שכל חלב המגיע אלינו מכיל 5 אחוזים חלב מפרות טרפות. מה אומר איש ההלכה שבך למתמטיקאי שבך?

תשובתו: "איני יכול לומר שחז"ל אינם מתחשבים בהסתברות. יש הלכות המבוססות על הסתברות סטטיסטית מובהקת. ההלכה כאן מתבססת על עקרון אחר. העקרון האחר אומר שהואיל ורוב הפרות כשרות אנו שותים את חלבן כל ימות השנה כי הולכים על פי הרוב. כל פרה לחוד כל עוד לא נשחטה היא בחזקת כשרה. חז"ל מסרבים, במקרה זה, לבנות תאוריה גורפת של הלכה על בסיס של הנחות סטטיסטיות".

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיוציא פשקוויל (אמיתי או ליצני ) האוסר שתיית חלב, וקהל החרדים לדבר ה' יקיימו את האיסור החדש בדבקות.

עד כאן סיפור הפשקווילים הליצניים. מכאן ואילך מובאים אך ורק פשקווילים אמיתיים ולקוראים ינעם.

============================================================================

פשקווילים אמיתיים

 

ראה בין הבלוגוספירה למערכת קינים

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

 

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

 

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

 

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

 

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

 

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

 

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

 

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

אין ספק שמדונה היא גאונית שיווק. הכוכבת, שהחלה דרכה בראשית שנות השמונים כזמרת להיטים קלילים – הפכה בתוך עשרים וכמה שנים לאלילה ולאייקון תרבותי.

אנשים מוכנים לשלם 7000 דולר לכרטיס כדי לראות אותה. לשלם 24 אלף דולר במכירה פומבית לאספנים, עבור חזייה שלה. הונה נאמד בחצי מיליארד דולר (גם לאחר התשלומים לאקסים שלה).
היא הגיעה למעמדה ללא ספק בזכות כישרונותיה המוסיקליים. אך גם, ואולי בעיקר, ביכולתה לשווק עצמה בפרובוקטיביות ובתעוזה.

 

"למות ביום אחר"

דוגמא אחת מרבות: הקליפ "למות ביום אחר", שהפיקה מדונה ובו היא משלבת "מוטיבים קבליים" על רקע סרט של ג'יימס בונד. בקליפ נראית מדונה כשעל זרועה מקועקעות האותיות לא"ו, שמסמלות אחד משמות הקדוש ברוך הוא לפי המסורת היהודית. הסצינה מתרחשת במחנה שבויים בו עוברת מדונה עינויים. במקביל מתנהל דו קרב בין מדונה לבנה למדונה שחורה. הסצינה מתרחשת באולם בו אביזרים השייכים לסרטי ג'יימס בונד ההולכים ונהרסים. בסצינת העינויים, במהלך המאבק שלה עם שוביה, כורכת מדונה רצועת תפילין סביב זרועה. היא מצליחה להשתחרר משוביה, המדונה הלבנה מנצחת את המדונה השחורה. על הכסא החשמלי שעליו התכוונו השובים להושיב את מדונה מופיעות האותיות לא"ו. פרשנות לקליפ ראה ראיון עם בועז הוס
http://www.zeevgalili.com/?p=288

הפופולריות של ה"קבלה"

לכאורה מעולם לא היתה הקבלה פופולרית כבימינו. בכל חנות ספרים ניתן למצוא, בצד ספרי רם אורן וג'ון גרישום, מדפים עמוסים בספרים המתיימרים לא רק ללמד את חכמת הקבלה. הם מבטיחים גם לפתור את כל בעיותינו באמצעות התורה העתיקה – מבעיות זוגיות ופרנסה ועד בעיות בריאות וראיית הנולד. הם מבטיחים לגלותלך אתסוד גילגול נשמות,העולם הבא, המלאכים, השדים והרוחות ומה לא.

אין כמעט תחנת רדיו המכבדת עצמה שאין בה מדור לקבלה. האם מדובר כאן בקבלה? האם הספרים המבטיחים לפתור את כל בעיותיך הם מקור לידיעת הקבלה?

קישקוש. לא קבלה ולא נעליים. הפרסומים השונים בתחום הזה, המציפים את רחובותינו ואת גלי האתר שלנו, נעים ממניעים וגורמים שונים החל מבערות ותמימות וכלה בנוכלות והולכת שולל. חלקם הם פרי המציאות הפוסטמודרנית, שהולידה את המפלצת הנקראת "ניו אייג'".

איך לומדים קבלה?

עצם השאלה מחייבת הסתייגות. השאלה הנכונה היא כיצד ניתן לנסות ולהבין את הטקסטים שנכתבו במהלך הדורות על ידי מקובלים. ומה פרוש להבין אותם.

האיש שייסד, בראשית המאה הקודמת, את הדיסציפלינה המדעית של הקבלה הוא פרופסור גרשום שלום. עד לימיו התייחסו היסטוריונים יהודים – כמו גרץ, דובנוב ואחרים – אל הקבלה כאל מצבור אמונות טפלות.

גרשום שלום בנה מפעל אדיר של חקר אלפי הטקסטים שבדפוס או בכתבי יד שאנו מכנים אותם טקסטים קבליים. הוא גם הקים דורות של תלמידים – ישעיהו תשבי, רבקה ש"ץ, יוסף דן, יוסף בן שלמה (דור ראשון) משה אידל, יהודה ליבס בדור השני שהוסיפו נדבכים על הבניין שבנה (וגם ערערו על חלק ממסקנותיו).

מכל האמור לעיל ברור שהדרך היחידה (כמעט) העומדת בפני אדם המבקש ללמוד משהו על הקבלה ולפתח את היכולת לקרוא את הטקסטים הקבליים היא הדרך האקדמית. וגרשום שלום הציג עצמו בפני תלמידיו כהיסטוריון, לא כמקובל.

ומהי איפוא הקבלה

ראשית מדובר בקורפוס ענק של טקסטים יהודיים. והדגש הוא על יהודיים. וטקסט יהודי הוא טקסט שבמרכזו עומדת תפיסת תורה ומצוות על כל המשתמע מכך.

אני מדגיש נקודה זו כי שמעתי על מרצים המסתובבים בארץ, מקהילים קהילות, ומסבירים שהקבלה "אינה מבקשת מכם להיות דתיים". ולא רק דתיים אינכם צריכים להיות גם אינכם צריכים להיות בקיאים גדולים ביהדות. למה הדבר דומה למרצה המציע ללמד מתמטיקה גבוהה ומציין שאינכם צריכים לדעת את ארבע פעולות החשבון.

המונח קבלה (במשמעות של מסורת העוברת מדור לדור) התגבש בסביבות המאה ה-12 בפרובאנס ובספרד, עם הופעת שורה של ספרים שנכתבו על ידי מקובלים. ספרים אלה עסקו בעולמה של היהדות מנקודת מבט שונה לחלוטין מזו שהיתה מקובלת בעולם ההלכה.

תורת הנגלה, המתחילה ב"בראשית ברא" ונמשכת במשנה בתלמוד, ראשונים ואחרונים עד ימינו סובבת בעיקרה סביב ההלכה.

המקובל אינו מסתפק ב"בראשית ברא". הוא שואל
מה קרה לפני אותו בראשית ומה מהותו של אותו אלוהים וכיצד בדיוק ברא את העולם.

"ספר יצירה", אחד הספרים הקדומים ביותר של תורת הסוד (שפרופסור יהודה ליבס מייחס את כתיבתו לזמן שבית המקדש היה קיים) נפתח בתאור בריאת העולם על ידי שלושים ושתים נתיבות פלאות המורכבות מ-10 ספירות ו-22 אותיות הלשון העברית. הוא מונה את כל הצרופים האפשריים של קבוצת אותיות ומסביר שהעולם נברא מצרופים אלה כמו אין למעלה מענג ואין למטה מנגע.
ובספרים מאוחרים יותר אנו למדים שהספירות הן מעין מידות שנשתלשלו מן האל המכונה אינסוף (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה וכו). ובקבלת האר"י בן המאה ה-16 אנו מוצאים שלפני הבריאה האל מילא את כל החלל האינסופי. ו"כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות" הוא פינה בתוך עצמו מקום ("צימצם עצמו") בצורת עיגול שלתוכו שלח קרן אור שבאמצעותה נברא העולם. ובצד השאלות מה היה לפני הבריאה ובמהלכה יש שאלות לגבי העתיד. כמה עולמות היו וכמה נחרבו וייחרבו ומתי תבוא הגאולה ומה תפקידו של האדם בעולם ומה משמעותה של כל אחת מן המצוות.

זהו על קצה המזלג מה שאנו מוצאים בטקסטים הקבליים.

מה מקור התוקף של המקובל

זה בערך כמו לשאול מה מקור התוקף של המוסיקה של בך. המקובל הוא אישיות מיוחדת שעבר חוויה (שחוקרי הדתות קוראים לה מיסטית) ומתוך התבוננות בתוך עצמו כאילו גילה את העולם האמיתי. אחד המקובלים הגדיר את האדם כ"עולם קטן". דהיינו: הואיל והאדם הוא נזר הבריאה יכול המקובל למצוא בתוככי עצמו כל מה שנמצא במרחק אלפי שנות אור, בזמן ובמקום.

תורת הסוד החלה בנתיבי סתר מחתרתיים מתקופת בית שני ונמשכת עד ימינו. (ואין ספק שיש מקובלים בימינו שאחד הגדולים בהם הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל).

קשה לדבר על תורת הקבלה כעל תורה אחת כי קיימים בה זרמים רבים ושונים ויש בה עליות ומורדות. שתי הפסגות הן "ספר הזוהר" שנתגלה בסוף המאה ה-13 בספרד וקבלת האר"י שנכתבה מפיו על ידי תלמידו, ר' חיים ויטאל, במאה ה-16 בצפת.

ייחודו של ספר הזוהר

ספר הזוהר זכה למעמד של קדושה ורבים מתכניו חדרו לסידור התפילה, למנהגים וגם להלכה.

על חשיבותו ומעמדו של הספר כותב פרופסור ישעיהו תשבי ב"משנת הזוהר": "הזוהר הוא ספר חיים: חיי האדם היהודי ונבכי רוחו משתקפים בו כמות שהם על אורותיהם וצלליהם, ואין כמעט פינת חיים שמאמריו אינם נוגעים בה נגיעה כלשהי… באמצעות הדרשה המיסטית השכיל בעל הזוהר לחרוז ממקרא למשנה וממשנה לאגדה ולתפילה, לכרוך אותם יחד ולשקפם כחטיבה אחת באספקלריה של רוח הקבלה. מבחינה זו הזוהר הוא אוצר בלום של ערכי היהדות כולה".

"הזוהר הקדוש", היה משך שנים רבות כספר החתום. הלשון הארמית הייחודית בה נכתב, השימוש בציורים סמליים במקום במושגים עיוניים, הכתיבה בצורת פסיפס של ציורים בנושאים שלכאורה אין קשר הגיוני ביניהם, השימוש בסמלים מתחלפים שמובנם אינו ברור – כל אלו מנעו מן הקהל הרחב את הגישה על הספר.

.

האם בכלל ניתן להבין קבלה

זו שאלת השאלות. המקובל נותן ביטוי לחוויה שאדם רגיל לא עבר מימיו. הוא משתמש בלשון שאין בה מלים המסוגלות לתאר את חוויותיו ומחשבותיו לעומקן. ההשוואה לבך אינה מדויקת. קריאה בטקסט קבלי כמוה כניסיון להבין מוסיקה על פי פרטיטורה של בך כשאנו חרשים.

המחקר האקדמי הפליא לעשות בחקירת הטקסטים הקבליים, השוואת דפוסים לכתבי יד, בדיקת מקורות והשפעות, והצבת מקומה של הקבלה בהיסטוריה של עם ישראל. המחקר האקדמי – לפחות זה שמבוסס על מפעלו של גרשום שלום – לא מתיימר לעבור את המחסום של המושגים והחוויות שאין להן מילים.

מה לכל זה ולמדונה

מדונה אינה יודעת עברית ובוודאי לא ארמית. גם אילו ידעה ספק אם היתה מצוידת בכלים להבנת ספר הזוהר.

את כניסתה לעולם הקבלה מייחסים לשרגא ברג, שמעריציו מכנים אותו "רב", העומד בראש "המרכז לחקר הקבלה". ברג טוען כי הוא ממשיכו הרוחני של הרב אשלג, המקובל שתרגם את הזוהר (תרגום ה"סולם"). לדבריו, הוא קיבל את ההסמכה להיות ממשיכו, מידי גיסו ותלמידו של הרב אשלג, הרב יהודה צבי ברנדוויין, הרב ברנדוויין גם כתב את פרוש "מעלות הסולם" על "תיקוני זוהר" שהוא מעין המשך לתרגום ופרוש ה"סולם".

על שרגא ברג ניתן לומר, בשיא האנדרסטייטמנט, כי הוא אישיות שנויה במחלוקת, שהצליח להתעשר באמצעות המרכז לחקר הקבלה שלו, המפעיל לא פחות מ-50 סניפים בעולם. כמה רבנים, ביניהם הרב עובדיה יוסף הוציאו פסקי הלכה האוסרים ללמוד לפי שיטתו.

הואיל ולפי תורתו אין גבולות לקבלה הזו, הוא הצליח למשוך אליה סלבריטאים רבים שאינם מבני ברית, שמדונה היא הבולטת בהם.

איזה ענין מוצאים אנשים כל כך רבים ושונים בתורת הסוד שכל הדורות היתה נחלת יהודים מעטים?

קללת הניו אייג'

יש הרואים בדבקות הזו בקבלה חלק מן הטרנד הקרוי "ניו אייג'". זו תופעה שהחלה בארצות הברית בשנות השמונים וכרגיל הגיעה אלינו באחור של עשרים שנה. מדובר בקבוצות העוסקות ב"רוחניות" – מדיטציה, תקשור, רפואה הוליסטית, קריסטלים, תיאוסופיה, אמונות מטאפיסיות וכו'. אנשי הניו אייג' מאמינים במלאכים, שדים, רוחות, חייזרים, גלגול נשמות. והעיקר: יש לדעתם קשר מיסטי בין כל הדתות ואין דת אחת עולה על חברתה.

מבקרי הניו אייג' סבורים שהוא תוצאה של המציאות הפוסטמודרנית שהפכה את האדם ליצור שאין משמעות לקיומו. רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, טוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלמדים תורת ניו-אייג' מודרנית ולא קבלה.

אך הניו אייג' חדר גם לאקדמיה ואפילו נלמד כמקצוע ויש גם כמה "חוקרי קבלה" שנסחפו לזרם הזה.

פרופ' ליבס על ברג ומדונה: זה לא קבלה

כהיסטוריון של הקבלה, מה אתה אומר על מדונה, פיליפ ברג, סרטים אדומים על היד וכל השאר? האם אלה סימני הניו-אייג'?

"כמי שטוען בדרך כלל שהוא לא רוצה ללמד מקובלים מהי קבלה, אז גם את ברג, מדונה והשאר איני רוצה ללמד. התפתחות מסוג זה אינה מעניינת והיא לא דבר שאני מתחבר אליו. לקבלה הקלאסית יש כמה אפיונים ברורים מאוד שלא חלים על העניין הזה. היא צריכה להיות באמת קבלה ולבוא עם ההתפתחות שלה. בכל זאת יש משהו שעובר במסורת ולא סתם מסורת, אלא מסורת סודית.

הקבלה היא לא תורה כשלעצמה אלא היא פירוש לדת היהודית. הקבלה היא עולם מיתי יהודי. אם אתה הולך לסופרמרקט של יהדות, יש שם תלמוד, יש הלכה, יש פילוסופיה ויש מיסטיקה, אם כי אני לא בטוח שהמלה מיסטיקה נכונה לקבלה; הייתי מעדיף יהדות מיסטית.

"מה שהם עושים זה ניו אייג', ולא חשוב להם אם אתה יהודי או לא, אם אתה מתעניין בהלכה או מקיים שבת או לא. זו לא הקבלה שלי. זה הרבה עניין של אופנה". (מתוך ראיון לדליה קרפל, "הארץ" 13/03/09 )

מי גילה את סודות הקבלה לרב אשלג

אין ספק שהרב אשלג הוא מגדולי המקובלים בדורנו. הוא גם, כנראה, מחדש גדול לגבי דרך לימוד הקבלה ותפקידה בחיים. בצד עיסוקיו בכתיבת ספרי קבלה הרבה להיפגש עם אישי ציבור, בעיקר מתנועת העבודה. בן גוריון מעיד ביומניו כי נפגש עמו פעמים רבות. בין האישים עמם נפגש: חיים נחמן ביאליק, זלמן שזר, חיים ארלוזורוב ועוד.

בעל ה"סולם" השלים, עד לפטירתו בשנת תשט"ו, תרגום ופרוש הזוהר ו"זוהר חדש" ב-21 כרכים. הוא לא הספיק לתרגם ולפרש את "תיקוני זוהר". מלאכה זו השלים הרב יהודה צבי ברנדוויין.

בכרך הראשון לפרושו, שקרא לו "מעלות הסולם", מביא הרב ברנדווין מכתב שכתב הרב אשלג בשנת תרפ"ח, בו הוא מגלה שאת סודות הקבלה למד מפי חכם שבחייו החיצוניים היה ידוע כסוחר.

וכך נאמר במכתב, בין היתר: "בא אלי איש אחד, נתגלה לי שהוא חכם גדול הפלא ופלא בחכמת הקבלה וגם בכל מיני חכמות. ותיכף בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלוקים בקרבו וכל דבריו בהפלגה גדולה… והבטיח לי לגלות לי חכמת האמת בכל מילואו ועסקתי עמו כמו ג' חודשים בכל לילה אחר חצות בביתו… בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק שבק חיים לכל עלמא… וגודל צערי אין להעלות על הכתב כי לבי היה מלא תקווה לזכות בחכמה ודעת… מה שקבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב… וזכות מורי הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי ונפתח לבי בחכמה העליונה הלוך ורב כמעיין נובע. וגם נזכרתי בחמלת השם יתברך, כל הסודות שקבלתי ממורי ז"ל… ומורי הקדוש ז"ל הנזכר היה מתפרנס ממסחרים גדולים והיה מפורסם בכל העיר לסוחר נאמן אבל בחכמת הקבלה לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה ולא נתן לי רשות לגלות שמו…"

הערה אישית-משפחתית על הנושא

אני נתוודעתי לספר הזוהר ולתרגומו-פרושו של הרב אשלג בגיל צעיר מאד, בביתו של חותני, ליטמן מרכזי ז"ל. מצאתי שם שניים שלושה כרכים שחורים ועליהם כתוב ספר הזוהר עם פרוש הסולם. לא ידעתי מאומה לא על הזוהר ולא על מפרשו. אך הכרכים הבודדים הללו הציתו את העניין שלי בנושא ולימים עסקתי בו בהתלהבות במסגרת אקדמית.

איך הגיעו הכרכים הללו לידי חותני, שהיה יהודי שומר מצוות, מקפיד על קלה כחמורה, אך לא איש קבלה?. מסתבר שהוא התיידד עם הרב ברנדוויין אותו הכיר בבית הכנסת , ששכן בדירת  הרב ברחוב אידלסון בו התפללו יחדיו. הרב ברנדווין, שהיה אז עני מרוד, קישר בין חותני לבין הרב אשלג שהיה עני מרוד עוד יותר. חותני, איש צדיק וגומל חסד, רכש את הכרכים כמעשה צדקה. רעייתי מספרת שהרב אשלג היה מבקר בביתם בכל פעם שהדפיס כרך חדש מסר לאביה וקיבל את התמורה.

את הסיפור הזה שמעתי כשנה אחרי פטירתו של הרב אשלג. ובאותה תקופה המשיך הרב ברנדוויין את מפעלו. לימים נפגשתי (בקורס החיאה במגן דוד אדום) באחד מנכדיו של הרב אשלג וממנו הבנתי שיש רבים הממשיכים את דרכו של הסב – רובם תלמידים ובני משפחה. לא שמעתי ששרגא ברג נמנה עמם.

קישורים:

גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 תורת הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיה

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14446

 תופעת מדונה והקבלה

http://www.zeevgalili.com/2004/07/288

 מלכת אסתר והקבלה

http://www.zeevgalili.com/2009/06/3841

 יחיאל בר לב מתרגם הזוהר -ראיון

http://www.zeevgalili.com/2004/02/11365

 מוסיקה יהדות ופוסט מודרניזם

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 

הרובע הספרדי בצפת 1895

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים. קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה. דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות. בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורים לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את הקאשע שהכינה אמא  בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פרור אחד מסיר הקאשע. הציפורים ליקטו הכל.

בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק אותו הדבר. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.

הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה  לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת.  הכל לפי השולחן ערוך.

בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע"  היה מעדן בתוך מעדן. שקית ובה  אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות כולם רצו מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ויצאנו החוצה לתת אותו לציפורים.

שנים רבות לא ידעתי את פשר המנהג הזה של מתן מזון לציפורים בשבת שירה. למדתי על כך רק באחרונה, מתוך ספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן".

וכך הוא מספר משמו של ר' מאיר מפרמישלאן: במדרש מסופר שדתן ואבירן פיזרו בליל שבת את מנות המן שלהם בחוץ, כדי להוכיח למחרת היום לבריות שמשה רבנו שיקר להם באומרו שהמן אינו יורד בשבתות. אבל בבוקר, כשקראו לשכניהם לבוא וללקט את המן,  לא מצאו דבר, כי הציפורים אכלוהו בשעות הלילה. ולאות תודה על כך מכבדים אנחנו את הציפורים בשבת שירה במזון, ובמיוחד  בגרגרי דגן, שהמראה שלהם כמראה המן.

עיתונאים של פעם

ב. יאושזון הוא שם העט  של משה  יוסטמן  שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולאריים ביותר בווארשה שלפני השואה.

מספר קוראיו הגיע לרבבות והוא  הצטיין בסיגנון בהיר, בלשון שנונה וביכולת פולמוס  מרשימה. על כשרונו וסגולותיו ניתן ללמוד מן העובדה שהסופר י.ל. פרץ כינה אותו "שלום עליכם של הפיליטון". 

 

משה יוסטמן הוא ב. יאושזון

יאושזון היה לא רק עיתונאי שנון, אלא גם איש אשכולות משכיל ובן תורה. בכתיבתו נגע בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בענייני העולם ובבעיות העם היהודי. בשנת תר"ץ 1930 הנהיג יאושזון בעיתון הורשאי "היינט" פינה לתורה בגיליונות ערב שבת ומועדים בשם "פון אונזער אלטן אוצר" (ביידיש: "מאוצרנו הישן"). זה  היה חידוש גדול בעיתונות היהודית של אותה תקופה. דבריו עוררו הד רב לא רק בקרב הציבור הכללי הגדול של קוראי עיתונים אלא גם בקרב העולם הלמדני שהיה מסוייג מן העיתונות שהייתה חילונית באופיה.

כתיבתו, שהיתה כאילו דרשנות על פרשת השבוע, היתה למעשה מכשיר להבעת עמדותיו בענייני היום. היא  הצטיינה בידע עצום במקורות שאפשר לו  לבחור בטעם רב את החומר  ולסגנן את סיפוריו בדרך מושכת לב.

יאושזון השקיע מאמצים רבים בטור המיוחד הזה שלכאורה היה ספיח של עבודתו העיתונאית והספרותית. בפועל דווקא יצירה זו היא ששרדה עד ימינו ודבריו הופיעו בתרגום עברי על כל פרשיות התורה שנעשה תחילה חלקית בידי שמשון מלצר  ולבסוף בידי בנו  העיתונאי (מעריב) ה. יוסטוס בהוצאת "ספרית מעריב" 1978.

העורך המיתולוגי הראשון של "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך  כתב בשעתו: "ממקור אחד ומיוחד שאב כל ימיו.  אמנם בעניני היום דרש  אבל את כולם הכניס לתוך מסגרת יותר רחבה. לא כעיתונאי הנגרר אחרי המקרים ומתפעל מהם ע ד כדי ביטול היש הגמור,  אלא כחכם עתיק  שכל החדשות אינן באות לידו אלא כדי לאשר אמיתות ישנות, כללים והשקפות הקבועים מראש. על ידי זה לימדנו לראות את העולם כולו  את עולם המעשה  מתוך אספקלריה יהודית מקורית. על ידי זה לימדנו לינוק משורשי עברנו  גם בשיפוט ההווה  מרגליות אוצרנו הישן  והכנסתן לתוך עיתון יומי זהו המעשה המסמל את פעולת יוסטמן-יאושזון.  משמעותו היא: פרושי איבן עזרא לפרשת השבוע אקטאליים ומקומם בעיתון ממש כמו מברקי אתמול".

כבר בפולין עמדו על הערך של יצירתו זו  שהיא מעבר לתחומי העיתונות. בשנים תרצב-תרצט (1932- 1939)  הופיעו בפולין קבצים מתוך "אוצרנו הישן" בשמונה כרכים מחולקים לארבעה אוספים  כל שני כרכים כללו חמישה חומשי תורה,  חגים ומועדים,  חמש מגילות ופרקי אבות.
בשנת 1958 הופיעה בארצות הברית מהדורה חדשה של חמישה כרכים ובה חוברו כל האוספים הקודמים, ביידיש כמובן. על פי מהדורה זו נערך התרגום העברי שנעשה כאמור בידי בנו של יאושזון.
התרגום העברי של יצירת יאושזון מצטיין בנאמנות רבה למקור  היידי ולסגנונו, אך תוך התאמה לרוח הלשון העברית המתחדשת ותוך הקפדה על הנוסח המדוייק של המקורות העבריים מהם שאב יאושזון.
ב. יאושזון נולד בווארשה בשנת 1889 הוא כתב בעיקר בשני עיתונים יהודיים מרכזיים של התקופה  "מאמענט: ו"היינט" הוא נפטר בתל-איב בשנת 1942.

(הערה: מאמר זה פורסם בגירסה אחרת ב"מקור ראשון" המודפס בשנת 2000 )

עוד מאוצרנו הישן

לאחר פרסום המאמר כותב לי הקורא מוסא ברלין: גיליתי כי ראה אור המשך לאוצר הישן בשם "עוד מאוצרנו הישן". הספר יצא בהוצאת ש. זק ושות' רח' בית הדפוס 31 בירושלים טלפון:  026537760 פקס: 026514005

 הסברים נוספים למקור המנהג

תוספת ינואר 2011

המקור הראשוני למנהג הוא אולי במדרש המספר שבעת יציאת מצרים האכילו ילדי ישראל את הציפורים בזרעונים שצמחו באילנות בים סוף. בעקבות המדרש נוצר המנהג המובא בדברי פוסקים.

הסבר אחר למנהג הוא של פוסק בן דורנו. הוא כותב שבבית המקדש, הייתה מצויה צנצנת עם מעט מן שירד במדבר להאכיל את בני ישראל. וטעם הדבר היה בכדי שבכל זמן שיראו בני ישראל את  הצנצנת, יבואו לידי מדת הביטחון בה', שהוא זן ומפרנס את כל בריותיו, כמו שזן את אבותינו במדבר.

 ועל כן בזמן הזה, שאין לנו את אותה הצנצנת, כיון שנגנזה בסמוך לחורבן, נוהגים להניח זרעונים לציפורים בשבת שירה, שאנו קוראים בה את פרשת המן, בכדי להראות, שכשם שהציפורים מוצאות את מזונותיהן בלי עמל וטורח, כי הקדוש ברוך הוא דואג להן, כמו כן ישראל הנמשלים לציפורים, אם יפנו את עצמם לעסוק בתורה ובמצוות ויבטחו בה' יתברך, הוא יזמין להם פרנסתם בנחת ובשלוה.

הואיל וההסבר הזה הוא של פוסק בן דורנו, יש לי חשד עמוק שהוא בא להצדיק קיום ציבור גדול של למדנים, או מתחזים ללמדנים, ש"תורתם אמנותם" ועושים את התורה קרדום לחפור בו.  ושכח אותו פוסק את דברי הרמב"ם:

"וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד. ועתה מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם – ר"ל בדרך ארץ, הנה העוסק בפרנסה. ואמרו וגוררת עון. כמו שביארנו במקום אחר אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות, ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. הוא דבר השם לעמלים עם הציבור, שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי ציבור, ואמר שהש"י יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הציבור לשם שמים.

 

 רמב"ם פירוש המשניות – מסכת אבות פרק ב משנה ב