גירסה אנגלית של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

                                             

עידכון דצמנבר 2015

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ"נ
הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין
גר צדק זצ"ל התגייר כמבוגר
איש צדיק בן תורה בעל צדקה
נולד ח' בסיון בשנת תרכ"ט
נפטר כ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי
אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב
א' דראש חדש תמוז בשנת תש"ל

על המצבה סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר, מאוניברסיטת באר-שבע. מי היה אברהם בן אברהם פון מנשטיין? מה הביא אותו להתגייר? כיצד חי בגרמניה הנאצית עד סוף המלחמה כמעט? מה הקשר שלו לגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין?

יש תשובות לשאלות הללו. הן קשורות גם לבית הקברות הישן של וירצבורג, בו נקברו יהודים מאז התהוות הקהילה היהודית בראשית המאה ה-12. בית קברות זה שימש מקור השראה למחזור השירים של יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח".

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

"על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה 'אמן'
שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי
שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

 

המצבה של גר הצדק מנשטיין, דודו של הגנרל הנאצי, והגלעד שהקים עמיחי בספרו לבית הקברות הישן, בו נקברו אבות אבותיו, מתאחדים לסיפור הגורל היהודי, "פצצת הזמן היהודית" בלשונו של עמיחי.

הבית נבנה ממצבות

על שני בתי הקברות סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר. הוא הגיע אליהם כמעט במקרה. הסיפור מתחיל בשנת 1987 בעיר וירצבורג בגרמניה. זו עיר עתיקה שבמהלך השנים פרחו בה ונשחטו קהילות יהודיות לסירוגין. באותה שנה החלו בהריסת מבנה ישן במרכז העיר. עובר אורח הבחין שאבני הבניין מכילות כתובות עבריות. הדבר הובא לידיעת פרופסור (לתאולוגיה) קרלהיינץ מולר, שהפעיל את השפעתו כדי שהאבנים עם הכתובות יישמרו בשלמות.

הבנין פורק בזהירות ונתברר כי זהו אוצר היסטורי. במקום נמצאו 1474 מצבות וחלקי מצבות, במשקל כולל של יותר משבעים טון. המצבות הועברו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, איחוי, ריפוי צילום ותיעוד שיטתי.

יהודה עמיחי: "- – – עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס / כמו פסל משחק ילדים"

האיש הטוב והמיטיב שבשיר הוא קרלהיינץ מולר, שהציל את האוצר הזה מכיליון.

פרופסור "יהודונוצרי"

ד"ר ריינר מתאר את מולר כ"צדיק גמור, יותר יהודי מנוצרי". מולר מגדיר עצמו "יהודונוצרי". הולך ביום ראשון לכנסיה ובשבת מתפלל בבית כנסת. הוא קורא (אבל לא מדבר) עברית ו"הספריה שלו נראית כמו ארון ספרים של ראש ישיבה". בביתו העתיק הוא מחזיק פסל של ישו ועל קרקפתו הניח תפילין. בסוכות הוא מחזיק בביתו את ארבע המינים. הוא תרגם לגרמנית את שירי יהודה עמיחי.

לאחר כשנתיים שלוש של עבודות ראשוניות חיפש מולר מומחים שיסייעו במלאכת המחקר. הוא פנה לחברו, פרופסור מרדכי ברויאר, המלמד בבר אילן והתמחה בהיסטוריה האורתודוכסית. זה קישר אותו לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מומחה בהיסטוריה של יהודי צרפת. פרופסור שוורצפוקס חיפש עוזר ומצא את מבוקשו ברמי ריינר.

 

באותה תקופה היה ריינר תלמיד בי.איי. באוניברסיטה העברית (ספרות עברית ותלמוד) ובמקביל כיהן כר"מ בישיבה של הרב דיסקין בנוה שמואל ("ישיבה מאד פתוחה. היינו לוקחים את התלמידים לתיאטרון. כל הר"מים, כמוני, בוגרי צבא, ואפשרו לי ללמוד באוניברסיטה).
ריינר נבחר כעוזר ושותף למחקר, תודות לשליטתו בגרמנית והרקע שלו בתלמוד ובהלכה (שש שנים למד בישיבת "קול תורה" לצעירים שבראשה עמד אביו).

טבוחים ללא קבר

בית הקברות העתיק בוירצבורג, אומר לי ד"ר ריינר, הוקם על ידי הבישוף זיגפריד, מיד לאחר הטבח במסע הצלב השני בחודש אדר תתקז (פברואר 1147). בשנה זו נטבחו עשרים וכמה יהודים.

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באוגוסט 1298, נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה בעקבות עלילת דם ("פרעות לחם הקודש"). לא עברו אלא חמישים שנה וחורבן נוסף נחת על קהילת וירצבורג . בעיר פרצה מגפה ("המוות השחור"), היהודים הואשמו ובני הקהילה שרפו עצמם בבתיהם מפחד ההמון.

האסונות הגדולים באים לביטוי במצבות בהן מוצאים משפטים כמו "קמו בני עשו עליהם והרגום", "ר' משה הנהרג", "בחייהם ובמותם נקום נקמת".

למרות הרדיפות והרציחות היו גם גויים שהסתפחו אל העם היהודי. זאת ניתן ללמוד מן המצבה, בה נאמר על אישה ש"עזבה אביה" ויושבת בחיקו של אברהם אבינו. שש מאות וחמישים שנים לאחר אותה גיורת בא הברון ארנסט פון מנשטיין בבריתו של אברהם אבינו.

הברון שהתגייר

פניתי לכתריסר ארכיונים בגרמניה בבקשה לקבל פרטים על גר הצדק ומן החומר שקיבלתי מצטיירת התמונה הבאה. הוא נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות ביותר בגרמניה. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא. בהיותו מוסיקאי כישרוני שרת בתזמורת צבאית. בתקופה זו התוודע לקהילה והתקרב לתלמידי חכמים שבה. למד תורה בחשק רב בישיבה וגילה רצון להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב, אך הוא עמד על דעתו ושכנע בכנות רצונו. נסע לאמסטרדם, טבל, נימול וגויר בבית דין.

הוא חזר לוירצבורג ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר אשה, מבוגרת ממנו ב-19 שנים, פרנציסקה בזולד, שהתגיירה בלי קשר אליו. השניים נישאו והקימו בית יהודי שהצטיין במעשי צדקה וחסד.

מן הארכיונים הגרמנים לא הצלחתי לקבל תמונה מדוייקת של הקירבה המשפחתית בין גר הצדק לבין הגנראל הנאצי ופרטים מדוייקים על נסיבות חייו, התגיירותו ומותו.

אך בעקבות פירסום מאמרי הראשון בנושא נתברר כי יש בארץ אנשים רבים המכירים את האיש מקרוב ואלה פיענחו את החידה.

הגנרל בן מאומץ

הקורא שלמה מארק מירושלים כתב לי:

"הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין.

"הגנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה"ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה"ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

"כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות מרובות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל פון מנשטיין.

הגנרל ערך את הלוויה

"ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין עצמו הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו".

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו הגנראל מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. הלוויה נערכה בטקס צבאי מלא, הארון היה עטוף בדגל צלב הקרס וליוו אותו חיילי ס.ס.

"הייתי תלמידו של
גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון סיפרה:
"אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.
"בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י"ז באלול, רשום אף הוא.
רחל פרי חן מירושלים סיפרה: בעלי ז"ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו".

 

 

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מת על קידוש ה'

חידת חייו ומותו של גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין, פוענחה על ידי שמעון גרינבאום, בן 84 מירושלים, ואלה דבריו:

"בשנת 1953 ביקרתי בוירצבורג, כדי לעלות על קבר אמי. נפגשתי עם דוד רוזנבאום, שהיה אז ראש הקהילה בוירצבורג ומנהל בית האבות היהודי שם.

"רוזנבאום לקח אותי לבית הקברות והדבר הראשון שהביא אותי אליו היה הקבר של הברון פון מנשטיין, שהיה אז בשורה הראשונה. רוזנבאום היה האיש שיזם את העברת גר הצדק מבית הקברות הנוצרי לקבר ישראל. הוא סיפר לי כי משפחת פון מנשטיין התנגדה בחריפות להעברת עצמותיו של הברון והדבר הגיע לבית המשפט שהכריע בעד ההעברה.

"הוא סיפר לי כי הנאצים אספו בשנת 1942 את יהודי וירצבורג והסביבה. הם קיבלו הוראה להתייצב ביום ובשעה מסויימת בכיכר העיר ומכאן צעדו לתחנת הרכבת.

"ברון פון מנשטיין בא לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו: אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך.

"הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזיינשטט ומת שם לאחר כשנתיים. מבני משפחתי אני יודע כי רוב האנשים מתו שם מרעב. ביוזמת אחיינו הגנרל הועברה גופתו לוירצבורג ונקברה בטקס נאצי בבית קברות נוצרי.

"דוד רוזנבאום עצמו גורש יחד עם כל יהודי וירצבורג לטרזיינשטאט והצליח לשרוד. הוא היה מקורב מאד לברון פון מנשטיין והיה יחד עמו במחנה.

שמעון גרינבאום מספר עוד כי שנים רבות לפני שהתגייר למד פון מנשטיין תורה אצל תלמיד חכם, אנסבכר שמו. אותו אנסבכר היה בעל חנות לצרכי סנדלרות. כל היום היה יושב בחנותו ולומד. אם היה נכנס גוי לקנות אצלו משהו היה נותן ללקוח להמתין עד שיסיים את הסוגיה שלמד.

 

לאחר התגיירותו התפלל הרב מנשטיין בבית כנסת קטן שנקרא "מצה שטוב" (בית המצות. הוא נקרא כך כי הוקם במבנה ששימש בעבר כמאפיית מצות של הקהילה). הוא נהג לתת בדרך קבע שעורים בבית הכנסת.

היה גם סופר סתם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה גם סופר סתם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות:

"סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית מן הברון הגר.
באחת ההקדשות נאמר בין היתר: "לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי' … בן ידידי מורי ורבי החבר ר' אליעזר בן מ"ר ר' יצחק נ"י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו". ההקדשה היא משנת 1926.

 

לסבי ר' אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת"ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא.

ניסה לעלות לארץ

לאחר גיורו המשיך אברהם בן אברהם בקריירה המוסיקלית שלו. עסק בעיקר בהוראת מוסיקה במוסד גדול ובאורח פרטי. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו.

עם עליית הנאצים לשלטון לא נהגו בו כיהודי, הואיל ולפי תורת הגזע הנאצית הוא נשאר ארי. ייתכן שגם יחוסו המשפחתי עזר לו. עם זאת הוא קשר את גורלו בגורל היהודים ולא ביקש זכויות מיוחדות.

 

 

עמיחי על גר צדק

הקורא מאור בר הפנה את תשומת לבי כי עמיחי כתב גם שיר המתייחס לגר הצדק.

אל גר צדק / יהודה עמיחי

בן אברהם לומד להיות יהודי.
מהר הוא רוצה להיות.
אתה יודע מה שאתה עושה?
מה החפזון, הרי אדם הוא לא
עץ תאנה: מיד הכל, עלים ופגים
בבת אחת. (ועץ התאנה הוא עץ יהודי).

אתה לא מפחד מכאב המילה?
ֿאתה לא חושש שימשיכו למול ולמול
עד שלא ישאר ממך מאום
מלבד מכאוב מתוק של יהודים?

אני יודע: אתה רוצה להיות שוב תינוק,
להיות נישא על כר מקושט, להיות נמסר
מיד אשה ליד אשה, סנדקיות ואמהות
בעלות שדים ורחם. אתה רוצה ריח
בושם בנחיריים ויין לפה הקטן והממצמץ

 

===================================================================.

גנרל פון מנשטיין

ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור אומר בספרו על סטלינגרד כי גנרל אריך פון מנשטיין נחשב לאסטרטג המבריק ביותר במלחמת העולם השניה. הוא עמד בראש גייסות טנקים שפרצו לרוסיה ביוני 1941 ובתוך חמישה ימים הגיע למחצית הדרך ללנינגרד. אשתו הייתה נאצית מושבעת, אך מנשטיין תיעב את הצמרת הנאצית במיוחד את הימלר ואת גרינג. הוא לא נרתע מללגלג על היטלר ואימן את כלב התחש שלו להרים את כף רגלו כחיקוי לאנשים המצדיעים במועל יד, בכל פעם ששמע את הקריאה "הייל היטלר".

באוזני מקורביו היה מספר כי ידוע לו שדם יהודי זורם בעורקיו. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם פקודה בזו הלשון: "יש לעקור את השיטה היהודית–בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד" ואמר כי מן ההכרח לנקוט "אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות".

כאשר הארמיה השישית של הצבא הגרמני נלכדה בכיס הנצור בסטלינגרד שלח היטלר את פון מנשטיין לחזית זו, בתקווה שהוא יציל את המצב. פון מנשטיין עמד מיד על העובדה שאין כל סיכוי לכוחות הנצורים, אלא אם יפרצו דרך טבעת הכיתור וייסוגו. זאת בניגוד להחלטת היטלר שנתן פקודה שיש להילחם עד הכדור האחרון.

פון מנשטיין הכין תכנית הצלה למקרה שהיטלר ישנה את דעתו אך לא גילה גבורה גדולה כשנתברר שהיטלר מתעקש. מנשטיין נשאר מחוץ לכיס הנצור ולא יכול היה להועיל. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים "מסיבות רפואיות". סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, "נצחונות אבודים", פורסם בשנת 1955.

===================================================================

הערה: גירסה ראשונה של מאמר זה פרסמתי במאמר "פצצת הזמן היהודית"

http://www.zeevgalili.com/?p=268

 

במהלך השנים נוספו עוד עדויות וצילומים שלא היו בידי אז. המאמר הזה מכיל איפא את כל המידע שהצלחתי לאסוף במהלך השנים בפרשה מופלאה זו.

 

על הילדות מברזיל ראה "עמך עמי"

http://www.zeevgalili.com/?p=423

יאיר לפיד הוא בחור יפה. אפשר לומר כי היופי שלו הוא הסמל המסחרי שלו ואפילו מטבע עובר לסוחר. אך בתכנית האחרונה שלו הוא חשף את הישראליות המכוערת.

התוכנית עסקה, בין היתר, בסיפור שפרסמתי כאן לפני שבוע על "הילדות מברזיל". המסע לברזיל, שיזמה הבמאית נילי טל במטרה לחפש את משפחותיהן של ארבע צעירות שאומצו בילדותן.

כפי שכתבתי כאן נחשפה בסרט מרגש זה הישראליות היפה, וזהותנו כישראלים וכיהודים. אך זהו גם סיפור כואב שפתח פצעים ישנים והעמיד את הנערות המאומצות בפני המציאות הקודרת שממנה נעקרו וגם נחלצו, אך היא תלווה אותן כל ימי חייהן.

כך עושים סנסציה

קל לעשות מסיפור כזה סנסציה גדולה. וזאת עשה יאיר לפיד. הוא הזמין לראיון את אחת מגיבורות הסרט, איילת. היא אומצה על ידי הורים לארבעה ילדים, בעקבות מות בנם אייל שנהרג בהיותו בן 16. השם איילת ניתן לה על שם הבן שמת.

איילת היא היחידה מבין ארבע הבנות שהשתתפו בסרט שאומצה בגיל שהותיר בה זיכרון של העבר. היא זכרה שפת ים וזכרה ילדה שהיתה אחותה. כפי שסיפרתי כאן, כשהגיעו לבית אמה היא לא רצתה בכלל לרדת מן המכונית. לבסוף שוכנעה ונעמדה מול אמה: בלי חיבוק בלי נשיקה בהתרסה גלויה – למה נטשה אותה. את אחותה שממנה נותר לה זיכרון ילדות קלוש חיבקה בבכי.

אין הוכחה לחטיפה

איך עושים מסיפור רגיש כזה סנסציה? יאיר לפיד מכריז כי איילת נחטפה ובעקבות המסע לברזיל גילתה את אחותה שאף ישבה באולפן. מן הסרט אין שום הוכחה לחטיפה. גם בראיון אומרת איילת כי האם הפקירה אותה. היא ואחותה נאבקו ובקושי שרדו ברחוב. אביהן, אומרת איילת בראיון, אולי מכר אותה ואולי מסר אותה למישהו "כדי שישמור עלי". והמישהו הזה היה במקרה סוחר בילדים.

אי אפשר לבוא בטענות אל איילת, המקווה שלא נמכרה אלא נחטפה. הטראומה של המפגש עם האם קשת היום ועלובת הנפש ועם האחות שממנה נקרעה בילדותה לא יכולה לחלוף. אבל מדוע לעשות מזה סנסציה של חטיפה? ומה על ההורים בארץ, שגידלו אותה באהבה ועכשיו מוטל עליהם כתם של אימוץ ילדה שנחטפה?

משיחהתי עם נילי טל עולה שבארץ כמו ברזיל בכלל לא ניתן לברר מה קרה לכל אחד מן הילדים המאומצים. במדינה שבה ילדות בנות 14 יולדות ילדים בזה אחר זה (ואין שם הפלות). במדינה שברחובותיה מסתובבים מיליוני ילדים ללא אב ואם ונורים למוות בידי המשטרה. במדינה שהשחיתות פושה בה ושום רישום מסודר איננו אפשרי. אי אפשר לברר לאמיתו מה קרה עם כל ילד. בראיון ל"הארץ" אמרה איילת: " יש גם סברה שאבא שלי בכלל מכר אותי, אבל אני מעדיפה לא להאמין לזה".

לפיד גם לא נתן לנילי טל את הקרדיט המינימלי של השג עיתונאי מדהים. הוא מספר כי אחותה גילתה את איילת במקרה כשראתה את תמונתה בעיתון. הוא לא מספר שנילי היא זו שדאגה לפרסום התמונה בעיתון (עוד לפני שיצאה למסע החיפושים) והיא שאיתרה בדיוק את הבית בו נמצאת האם. מן השאלות וההערות של לפיד ניתן להבין כי לא הכין שעורי בית ולא ראה כלל את הסרט לפני הראיון.

על רקע זה אפשר להבין מדוע לא זכה הסרט "הילדות מברזיל"כמועמד לפרס על ידי "פורום היוצרים הדוקומנטריים". במועמדות זכו חמישה סרטים אחרים ששלושה מהם עוסקים כמובן בפלסטינים ועד כמה רע להם בגללנו. סרט אחד ("ביטחוניים") עוסק באסירים פלסטיניים שלדברי יוצרי הסרט "בעיני מרבית הפלסטינים הם גיבורים ולוחמי חופש" ובישראל משום מה רואים בהם רוצחים. הסרט מפאר את בטחוניים שהיו בין הגורמים לעליית החמאס. לשלטון.
למותר לציין שכל הסרטים הללו נתמכים על ידי "הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה" שאנו מממנים במיסים שלנו.

על הילדות מברזיל ראה "עמך עמי"

http://www.zeevgalili.com/?p=423

 

 

ארבע הנערות שמצאו את אימותיהן במהלך הסרט שיזמה נילי טל

כשלושת אלפים ילדים ברזילאים אומצו על ידי ישראלים בשנות ה-80 * היום הם בני 20-30, ישראלים לכל דבר, אך בלב כל אחד מהם מכרסמת השאלה: מי הוליד אותי, למה מסרו אותי * הבימאית נילי טל סייעה לארבע צעירות למצוא את אמותיהן הביולוגיות* המסע המרגש מתועד בסרט "הילדות מברזיל", שבו נחשפת גם הישראליות שלנו ואולי גם שאלת מיהו יהודי
באחד מרגעי השיא של הסרט, אומרת אילת לאחותה שזה עתה מצאה באיזור נדח בברזיל: "את יודעת שאני יהודיה?". היא לא אומרת "אני ישראלית". ולא ברור אם האחות, שאיילת נפרדה ממנה כשהיו פעוטות, הבינה את משמעות הדבר.

סרטה של נילי טל הוא סיפורן של ארבע נערות ישראליות המחפשות את זהותן. ובמהלך החיפוש הזה דומה כי גם אנו הצופים, הדומעים לאורך כל הסרט, מוצאים את זהותנו -הישראלית והיהודית.

כשיצאנו מאולם ההקרנה הבחנו בשתי נערות שדמו זו לזו כאחיות ועיניהן אדומות. נילי טל, בעיניה החדות, ניחשה מיד שאחת מהן היא ילדה ברזילאית מאומצת. כן, אמרה לנו המאומצת, גם אני הייתי רוצה למצוא את זו שילדה אותי. למרות שזה מפחיד אותי. טוב לי איפה שאני, וטוב לי שאני יהודיה (והוסיפה: הטבילו אותי כשהייתי קטנה ואני כשרה למהדרין).

מסע מפרך ומרגש

הסרט נפתח במסע. ארבע צעירות – איילת זמיר, דנאלה דרורי והתאומות אלמה ואנה רהב – נפגשות בנמל התעופה לוד ויוצאות במסע ארוך בחיפוש אחר שורשיהן. נלווית אליהן האם המאמצת של דנאלה – אם חד הורית שאימצה שני ילדים.

המסע המפרך והמסעיר מסתיים שוב בלוד. כאן מתקבלות הצעירות על ידי ההורים המאמצים ( "האמיתיים") שלהן בחיבוקים ובנשיקות. את האמהות הביולוגיות, את האחים והאחיות והבני דודים שגילו שם השאירו מאחור. דומה כי המסע הזה חיזק אצל כל אחת מהן את התחושה שמקומן כאן.
שעמנו עמן ואלוקינו אלוקיהם.

מאחורי המסע הזה עומדת נילי טל המפיקה-במאית-עורכת של הסרט. כמו בעבר שאלתי גם הפעם את נילי מה הריץ אותה לעשות את הסרט הזה. (לשאלה זו לגבי הסרט "רצח ללא מניע" השיבה אז: הזעזוע מן המעשה הזה של רצח נער תמים בידי חבורה של צעירים ללא כל סיבה).

הפעם הסיבה היתה כמעט מקרית. נילי עובדת מזה זמן על סרט המספר את הסיפור הטראגי של ברונה – ילדה שהובאה לכאן מברזיל והוחזרה לאמה הביולוגית בצו של בית משפט. (ראה מסגרת בעמוד הבא). במהלך עבודתה על סרט זה נתקלה בפורום של "תפוז" באינטרנט בצעירים ישראלים רבים, המבקשים לגלות את הוריהם הביולוגיים ללא הצלחה. היא החליטה להרתם למשימה והציעה את הרעיון ל-yes. כשקיבלה תשובה חיובית – בעת שנמצאה בניו יורק – החלה בפרוייקט.

מחט בערימת שחת

זה היה בראש ובראשונה פרויקט לוגיסטי מורכב. להסיע ארבע נערות תוססות ורגישות, יחד עם האם המאמצת של אחת מהן, אלפי קילומטרים מהבית. ושם להתרוצץ לאורכה ולרוחבה של הארץ הענקית הזו בחיפוש אחר הוריהן שהוא כחיפוש מחט בערימת שחת. למרבית המזל רוב הילדים הברזילאים שאומצו באו מאזור קורוטיבה שבדרום ברזיל. רק אחת האמהות באה באוטובוס מן הצפון בנסיעה שארכה ארבעה ימים.

בטרם יצאה למסע המרתק הזה היה בידה של נילי קצה חוט אחת הבנות בלבד – איילת. בעזרת ידידה מברזיל, עמה קשרה קשרים באינטרנט, פרסמה מודעה עם תמונת איילת בעיתון מקומי שהניבה תשובה חיובית. מישהו זיהה אותה והיה סיכוי להגיע להוריה. כשהגיעו סוף סוף לבית האם סרבה איילת לצאת מן המכונית שהסיעה אותן. היא לא סלחה לאמה על שנטשה אותה. לאחר מאמצי שכנוע של נילי יצאה מן המכונית ונפגשה עם האם. אף לא חיבוק אף לא נשיקה. רק מבט עויין של איילת ומבט מתחנן של האם – אשה עלובה, קשת יום, המתארת את התלאות שהביאו אותה לנטוש את ילדיה.

הפגישות האחרות היו פחות טעונות. הרבה חיבוקים, נשיקות, דמעות. אך סיפור האמהות דומה – הריון בגיל צעיר, גברים הנוטשים אותן בזה אחר זה, קשיי קיום ועוני מזעזע.

נילי טל הצליחה לאתר את האמהות ויתר קרובי המשפחה של התאומות, אלמה ואנה רהב, בשורה של יוזמות מתוחכמות. פרסום בעיתונים, הופעה בטלוויזיה, בדיקה בתיקי משטרה ומשרד הפנים. רק לגבי דנאלה העלו המאמצים חרס ורק כשחזרו לארץ קיבלו מידע שהמאמצים נשאו אולי פרי. מישהו זיהה אותה כבת משפחתו בשל הדמיון. עתה מחכים לבדיקת ד.נ.א. שתאשר או תפריך את ההשערה הזו. נבדקת גם ידיעה שאח של דנאלה גם הוא נמסר לאימוץ ונמצא בארץ. נילי מחפשת אחריו.

"תפס חזק בבטן"

על השפעת הסרט על הורים מאמצים וילדים מאמצים ניתן ללמוד מדברים שנכתבו לאתר האימוץ בעקבות צפיה בהקרנה שנערכה במיוחד למענם ודיון שנערך לאחריו. להלן קטעים מן התגובות:

* "זה קצת ילדותי אולי, אבל מאוד הרגיע אותי, כמו תמיד, לשמוע שדברים שקורים לי קורים גם לאחרים. היה חשוב לי לדבר ולהגיד לפחות לכם את הדברים שאמרתי בדיון, כי להורים שלי אני לא מרגישה כרגע שאני יכולה להסביר את זה. כמו שלא יכולתי להסביר להם למה אני הולכת לסרט. הם היו נלחצים מזה ולא מפסיקים לנסות לבדוק מה איתי ולמה זה כל כך בוער לי, ואם הכל בסדר ואם אני רוצה לדבר על זה. אז עכשו לא בא לי. כי ככה.. אולי אני אספר להם כשהסרט יוקרן גם על גביי המסך הקטן…

* "זו פעם שנייה שאני רואה את הסרט וגם הפעם הוא תפס אותי חזק בבטן ולא הרפה. מדובר במלאכת מחשבת שבו יוצרת הסרט השכילה ברגישות רבה, ליצור פסיפס של ארועים וחוויות שונות שנוגעות כולן לאימוץ, בהיבטים השונים שלו.

* "לא משנה מה הביא את הביולוגית לוותר על פרי בטנה, היא תמיד מתאבלת על אובדן הילד, כואבת את הניתוק ממנו, מתגעגעת אליו ומייחלת שיבוא יום שתפגוש בו".

* "בניגוד לחשש של רבים מהמאומצים הבוגרים שהמסע לחיפוש השורשים יפגע ויכאיב להוריהם, בפועל הוא רק חיזק אצל הבנות את תחושת השייכות לארץ ולהורים שגידלו אותן."

 

בעקבות הסרט פנו רבים לנילי טל בבקשת עזרה לאיתור זהותם, ביניהם צעיר שנולד לאם יהודיה ואב ערבי.

על פרשת הילדה ברונה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=425

ראה המאמר "הישראלי המכוער"   על איילת זמיר

http://www.zeevgalili.com/?p=427

גירסה מעודכנת ומורחבת של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

גירסה אנגלית מורחבת ומעודכנת של מאמר זה ראה:

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

גירסה עברית מעודכנת עם צילומים

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

במהלך הריסת בית בוירצבורג שבגרמניה נתגלו כ- 1500 מצבות של בית קברות יהודי בן 850 שנה * המצבות מספרות את סיפור הדמים של קהילה מפוארת שנטבחה שוב ושוב עד השואה * ולא הרחק משם מצבה של גר צדק, אברהם בן אברהם פון מנשטיין * ויהודה עמיחי כתב מול רסיס מצבה עתיקה שעליה " אמן" : " כולנו בני אברהם"

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ" נ

הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין

גר צדק זצ" ל התגייר כמבוגר

איש צדיק בן תורה בעל צדקה

נולד ח" בסיון בשנת תרס"ט

נפטר כ" א בטבת תש" ד כאיש יהודי

אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב

א" דראש חדש תמוז בשנת תש" ל

להמשיך לקרוא ←