"מסיבת התה של בוסטון" הוא מושג בהיסטוריה של ארצות הברית והייתי מייעץ לכל אחד מאתנו ללמוד את לקחיו.

מסיבת התה קרויה על שם אירוע פעוט לכאורה, שתוצאותיו מפליגות. בלילה של ה-16 בדצמבר 1773 עלתה חבורה של אנשים שהתחפשו כאינדיאנים על שלוש ספינות טעונות תה בנמל בוסטון. הם השליכו לים את מטען התה שהיה שווה כ-18 אלף לירות שטרלינג. בתגובה לפעולה זו יזמה ממשלת בריטניה צעדי עונשין נגד המתיישבים.

באותם ימים הייתה יבשת צפון אמריקה שטח כיבוש בריטי והמתיישבים שם היו מתנחלים. בריטניה הייתה נתונה במלחמה עם צרפת. כדי למלא חלק מן הגרעון של האוצר הבריטי הטילו הבריטים שורה של מיסים כבדים על המתיישבים שבאמריקה.

להמשיך לקרוא ←

פרס נפגש עם פרנסואה מיטראן ערב בחירתו לנשיא צרפת, אך לא דיווח על הפגישה לבגין * פרס טען שכאשר מיטראן ייבחר הוא יבטל ההסכם לבניית הכור העיראקי * אך נתברר שטעה בהערכתו * הוא כינס בביתו כמה ממנהיגי מפלגת העבודה וגילה להם את הסוד * הטייסים כבר היו במטוסיהם בדרך להפצצה ובגין נאלץ לדחות את התקיפה מחשש לדליפת הסוד לאוייב * גם עזר ויצמן שהתנגד לתקיפה בחש בקלחת וגילה את הסוד למשה שחל שכינס את מנהיגי מפלגתו

                                                   – מאת שלמה נקדימון  –

 

מבצע אופרה להפצצת הכור הגרעיני העיראקי [ב-7 ביוני 1981] מוזכר באחרונה בהקשר 

   לאפשרות של הפצצת  הכור הגרעיני באיראן. אכן, יש פרטים משיקים, גם אם לא כולם בהכרח תואמים. אבל היעד דומה: מניעת ייצור של פצצה גרעינית על ידי מדינת אויב, המצהירה על רצונה למחוק את ישראל מעל פני האדמה. נוכח התערבותו של הנשיא, שמעון פרס, והתייחסותו הבעייתית למבצע "אופרה", אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם. ברשותי הגרסה המדויקת של עמדתו אז, בעת שכיהן כמנהיג מפלגת העבודה וראש האופוזיציה. במכתב ששיגר אלי בחתימת ידו אישר את אמיתות התאור בספרי "תמוז בלהבות" המתעד את המבצע. הוא כתב: "ההתמצאות בחומר וחריצות הכתיבה עולות מכל שורה".

להמשיך לקרוא ←

האם מדינת ישראל היא מדינת חוק? אז איך קורה שעיתונאי מחזיק בידיו מסמכים סודיים, עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר? ואיך להסביר שבמקום להעמידו לדין מנהלים עמו משא ומתן?

נניח לרגע שענת קם הייתה עובדת כפקידה ב"מוסד". ונניח שהיו נופלים לידיה המסמכים של תכנון חיסולו של המרצח מחמוד אל-מבחוח.

היא היתה מגלה, שומו שמיים, שמדינת ישראל משלחת את לוחמיה לחסל, ללא מעצר וללא משפט, את האיש האחראי לחטיפתם ולרציחתם של אילן סעדון ואלי סספורטס והגיע בחמאס לדרגת מתאם הברחת רקטות מאיראן לרצועת עזה.

ענת, כך אומרת האמא היקירה שלה, היא בחורה עם מניעים מוסריים. חבריה אומרים כי היא דעתנית, וקצת שמאלנית, אינטליגנטית וחלמה להיות עיתונאית.

ענת קם יודעת ומבינה שהמסמכים שעוברים תחת ידיה הם הוכחה חד משמעית, שמוסדות הביטחון של המדינה אינם מצייתים להחלטות בג"ץ. היא גם יודעת ומבינה שבידיה פצצה תקשורתית.

ונניח שהייתה מעתיקה את המסמכים ומוסרת אותם לידיד עיתונאי. במעשה זה גם תהיה מוסרית, גם תגלה את החוש העיתונאי שיש לה, גם תעלה את ערכה בעיני בחור חביב ויפה תואר וגם תקדם אולי את הקריירה העיתונאית עליו היא חולמת.

ונניח שבדרך מן המחשב שלה למחשב של אותו עיתונאי היו נשמטים כמה מסמכים בדרך ומגיעים לידי החמאס ולידי שלטונות דובאי. התוצאה הייתה חד משמעית: מבחוח המרצח היה נשאר בחיים, תריסר או יותר סוכנים ישראליים היו נתפסים ונתלים.

והעיקר: הצדק היה מנצח, שלטון החוק במדינת ישראל היה מנצח והתקשורת הישראלית ובראשה עיתון "הארץ" היו חוגגים.

השאלה היא מי אחראי לביזיון הזה.

האם אנו מדינת חוק?

ברגע בו העתיקה ענת קם את המסמכים והעבירה אותם למחשב שלה, לדיסקים שצרבה ולביתה היא הפכה לעבריינית, בלי שום קשר למניע של המעשה ולתוצאותיו. היא עשתה בדיוק מה שעשה מרדכי ואנונו, שצילם ולקח עמו את סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל.

"על פי הגדרת החוק" – אומר עורך הדין יורם שפטל לערוץ 7 – "המעשה הוא ריגול חמור, ההגדרה בחוק של מונח ריגול אינה מתנה שמקבל חומר יהיה דווקא גורם זר במובן שהוא לא ישראלי. מבחינת הגדרת החוק זהו ריגול חמור באופן המובהק ביותר האפשרי שהעונש הצפוי עליו הוא עד מאסר עולם". הא הוסיף כי הפסיקה פרשה שכאשר המחוקק אינו קובע עונש מאסר עולם כעונש חובה אז העונש המרבי יכול להיות עד 20 שנות מאסר.

לכאורה ברגע שנתגלה המעשה צריך היה להעמיד הן את ענת קם והן את העיתונאי ולמצות עמם את מלוא חומר הדין.
זה לא קרה.
כי מדינת ישראל איננה מדינת חוק אלא מדינת בג"ץ.

משא ומתן עם עבריינים

במקום לעצור מייד את העיתונאי אלי בלאו לאחר שפרסם את הכתבה הראשונה, שמתוכה אפשר להבין כי הוא מחזיק בידיו חומר סודי ביותר, החלו לחקור את העניין בידיים מכוסות כפפות משי.

 

חקרו חקרו והגיעו ל"מקור". ואפשרו לכתב הארץ אורי בלאו לברוח ללונדון ולהמשיך להחזיק בידיו את החומר הסודי.

במקרה של ואנונו ידעו מה לעשות. הביאו אותו לארץ והוא קיבל את עונשו. עובדה לא כל כך ידועה היא שואנונו לא חשף את כל החומר שבידיו, אלא השאיר אותו מוחבא אי שם. זו גם כנראה הסיבה לכך שגם לאחר שחרורו אינו יכול לעזוב את הארץ.

אך אלי בלאו מוסיף לבלות בבריטניה, מחזיק במספר לא ידוע של מסמכים –אולי אלפים. לא ברור באלו תנאים הוא מחזיק אותם ואיזה גורם עויין עלול להגיע אליהם ואולי כבר הגיע.

ומו"ל הארץ עמוס שוקן מגן על הכתב שלו בשם "חופש המידע" ו"הזכות לשמור על עילום המקור" ובכך הפך להיות שותף לפשע.

עם ואנונו לא נכנסו למשא ומתן אלא חטפו והביאוהו למשפט (ובגלל טעות בשיקול לא חיסלו אותו). עם אלי בלאו ועם עיתון הארץ, עבריינים מובהקים לפי החוק, נכנסו למשא ומתן ואף חתמו על הסכם.

ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2009 . נאמר בו כי בלאו מתחייב להפקיד בידי השב"כ באופן מיידי ובתוך שלושה ימים ממועד החתימה את המסמכים הסודיים הנמצאים ברשותו.

במסמכים שפורטו בהסכם נמצאים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות, וסיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים.

כמו כן נכתב בהסכם כי במידה וימסור בלאו את המסמכים, הם לא יהוו בסיס לחקירה פלילית נגדו.

ההסכם נחתם בטרם נתגלתה ענת קם. לכן נאמר בו כי אם תתקיים חקירה לאיתור מקור ההדלפה, הוא לא ייחקר כחשוד ולא יתבקש לספק את מקורותיו.

ממתי חותמת מדינה הסכמים עם עבריינים מאזרחיה? ומה בין מרדכי ואנונו לבין ענת קם ואלי בלאו?

גם ואנונו טען כי פעל ממניעים אידיאולוגיים. (כך אמר לאחר שהועמד למשפט. אך בדיקת העובדות מלמדת כי המניע הראשוני שלו היה בצע כסף).

ענת קם פעלה, טוענת אמא שלה ממניעים מוסריים. אלי בלאו פעל ממניע עליון (דמוקרטיה, חופש המידע, גילוי עברות על החוק של מערכת הביטחון).

אבל ההבדל העיקרי בין ואנונו לבין אלי בלאו ומפעיליו לבין ואנונו הוא שהם חיה מוגנת – התקשורת הישראלית.

איך נולדה המפלצת הזו?

מה היה בעבר

לא תמיד זה היה כך. בעבר עמדו בראש העיתונים הגדולים עורכים ומו"לים שהיו בראש ובראשונה ציונים ובעלי תחושת שליחות ואחריות לאומית. בראש מעריב בתקופה המכרעת עמדו עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. בראש ידיעות המו"ל נוח מוזס והעורך בפועל דב יודקובסקי (וגם העורך בתואר הרצל רוזנבלום מחותמי מגילת העצמאות). בראש הארץ עמד גוסטב שוקן, האבא של עמוס, שגם הוא היה בראש ובראשונה ציוני .

היחסים בין עורכי העיתונים לבין מערכת הביטחון וראשי המדינה היוא אינטימיים מאד. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר שכאשר הוא ישן מותר להעיר אותו רק אם פורצת מלחמה או שעורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק מתקשר. זה היה בתקופה שמעריב היה "העיתון הנפוץ במדינה". מעמד דומה בעיני השלטון היה גם ליודקובסקי ולשוקן.

היחסים בין הכתבים לענייני ביטחון ופוליטיקה לבין השלטונות היו גם הם אינטימיים ואחראיים – זאב שיף בהארץ, איתן הבר ושייקה בן פורת בידיעות, אורי דן במעריב. כאלה היו גם עורכי וכתבי התקשורת האלקטרונית שהייתה כולה ממלכתית.

הכתבים ידעו הרבה יותר ממה שפרסמו. כולם היו מודעים לאחריות הלאומית המוטלת עליהם ולנצור את לשונם ואת עטם ממה שהם יודעים.

דוגמא לאחריות כזו אוכל להביא מארוע שהייתי עד לו. כשהתפוצצה פרשת ואנונו הודיע לנו כתב העיתון בלונדון, יוחנן להב, כי ה"סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

גוסטב שוקן גילה פעם אחריות כזו כשאחד מפרשניו ציטט במאמרו מקור עלום בנושא בטחוני כלשהו. אותו פרשן סרב לגלות את המקור גם לשוקן עצמו. שוקן עמד על כך שזהות המקור תימסר רק לו והאיש עמד בסרובו. בסופו של דבר נתברר שלא היה מקור כלשהו והפרשן בדה מקור שלא היה ולא נברא. שוקן לא היסס ופיטר אותו פרשן.

האינטימיות שבין מערכות העיתונים לבין הצמרת המדינית והביטחונית נבעה בין היתר מקיומה של ועדת העורכים של העיתונים היומיים.

ראשי המדינה ומערכת הביטחון קיימו ישיבות קבועות עם ועדת העורכים שבהם חשפו מידע שלעולם לא דלף החוצה. זה היה כך עד שגוסטב שוקן החליט לשבור את הכלים ולשחק כללי משחק משלו.

הפצצה שהטיל גוסטב שוקן

בתקופה שזה קרה הייתי חבר בוועדת העורכים כמרכז מערכת וכממלא מקומו של העורך דב יודקובסקי. בישיבות הללו השתתפו רק עורכי העיתונים היומיים, גדולים כקטנים, וכמה מסגניהם. אכן, ידענו אז יותר ממה שידע רוב הציבור ויותר ממה שמותר היה לפרסם.

ביום בהיר אחד הייתי עד לשבירת הכלים בידי גוסטב שוקן. בכל ישיבה היה מידע שנחשב כמידע רקע המותר לפרסום בלי ייחוס למקור ומידע שהנוכחים נתבקשו לשמור בסוד.

באותו יום התקיימה הפגישה עם יצחק רבין, שכיהן כשר הביטחון. כשהגיע לפרק בו ביקש לשמור את המידע שבפיו בסוד הודיע שוקן כי הוא מבקש לצאת מהישיבה כדי לא להיות מחויב שלא לפרסם את המידע שיתגלה בתוך החדר הסגור. הנימוק שלו היה: על ידי הימצאותו בחדר הוא מוותר על פרסום מידע שיכול היה להגיע אליו בדרך אחרת וממקור אחר.

באורח פלא החלו להופיע בהארץ ידיעות חסוית כאלה (אם הצנזורה התירה את פרסומם) מיד לאחר כל ישיבה. מי שרוצה יכול להאמין שהמידע הגיע לעיתון ממקור עצמאי.

באותה דרך נקט גם "העולם הזה" שעורכו, אורי אבנרי, לא היה חבר מעולם בוועדת העורכים.

מאז זרמו קילומטרים של גלילי נייר במכונות הרוטציה של העיתונים. העורכים התחלפו, המו"לים העבירו את העיתונים ליורשיהם או לרוכשיהם וקם דור חדש של כתבים ועורכים שהפכו את המדינה ל"מדיה=קרטיה.

איך הפכנו למדיה-קרטיה"

את ההגדרה הטובה ביותר למדיהקרטיה שמעתי מפי מומחה גדול בתקשורת ובטכניקות להפעלתה להשגת כל מטרה – האסטרטג מוטי מורל.

וכך אמר ליי בראיון שקיימתי עמו באוקטובר 2000 :

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

כלב השמירה נשך את הדמוקרטיה

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה"שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

עד כאן דברי מוטי מורל.
כל מילה אמת, אך לא כל האמת. כי אנחנו לא רק מדיה-קרטיה אלא גם בג"צ-קרטיה.

מה עשה בג"ץ לחברה הישראלית

הפרדת הרשויות שחזה מונטסקיה לא קיימת בבית המשפט העליון. כבר מזמן הפך להיות גם המחוקק, גם השופט וגם התליין.

בשורה של החלטות מקוממות, שניתנו בניגוד גמור להשקפותיו של רוב הציבור בישראל, הפך בג"ץ עצמו לאחת מאותן קבוצות עליהן מדבר מורל, הנאבקת להשלטת דעותיה.

ולבג"ץ כבר יש כוח יותר משתי הרשויות האחרות ופסיקותיו מזינות את התגברות כוחה של הרשות הרביעית – המדיה קרטיה.

וכמו המדיה קרטיה גם הוא לא נושא באחריות להחלטותיו – בין אם מדובר במיקומה של גדר ההפרדה או בצורך למגן ישובים בלי לתת תשובה תקציבית להחלטותיו.

ומכל החלטותיו המקוממות ביותר הן אלה המכתיבות למערכת הביטחון תנאים מגבילים שאינם מאפשרים להילחם בטרור. בג"ץ כפות לאמנות ולתפיסת עולם המתאימה למלחמות אביריות שבהן כל צד ויתר מתוך אצילות למחנה היריב על זכות הראשונים לפתוח באש.

מה פרוש לאסור על "נוהל שכן"? הפרוש הפשוט הוא שבמקום להעמיד בסכנה מאד מוגבלת אזרח ערבי, כדי להזהיר ולאתר מחבל חמוש המסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית, הוא קובע שעלינו לשלוח את בנינו ליהרג מול אש המחבלים.

ומה פרוש שמערכת הביטחון אינה יכולה לבצע חיסול ממוקד של
טרוריסטים? מה הוא מבקש שנביא פקודת מעצר , נצהיר בפני המחבל המתפוצץ על זכויותיו ואז נעצור אותו?

האם השופטים האלה נמצאים בירושלים או בז'נבה?

ומאחורי החסות של פסקי בג"ץ יכולה לקום מפלצת כזו של גילוי פשע איום ונורא. אלוף פיקוד הורה לחסל מרצחים בניגוד להחלטת בג"ץ.

נספח 1

פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכול הממוקד

ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד יבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן, קבע בג"ץ שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים ושחיסולו של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. (על פי הוויקיפדיה העברית)

נספח 2

נוהל שכן

נוהל שכן, שאחר כך עודכן לנוהל אזהרה מוקדמת היא תרגולת בה צה"ל השתמש ללוחמה בטרור במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. הנוהל מיועד למצב בו ישנו חשד שמחבל מבוקש מתבצר בתוך בית.
במסגרת הנוהל, קרוב משפחה או שכן של המבוקש נדרש על ידי חיילי צה"ל לדפוק על הדלת ולבקש מהמחבל להסגיר את עצמו. הנחת צה"ל הייתה שהמחבל לא יירה בקרוביו. במאות הפעמים שבוצע הנוהל, נהרג אזרח פלסטיני אחד – בנידאל אבו מח'יסן, מאש המחבל. כנגד הנוהל נטען שהוא למעשה שימוש בלתי-חוקי באזרחים פלסטינים בתור מגן אנושי. לטענת צה"ל נוהל זה מנע אבידות רבות משני הצדדים.
ארגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים עתרו לבג"ץ כנגד הנוהל. ב-6 באוקטובר 2005 פסק בג"ץ כי אסור להשתמש בנוהל זה ובאזרחים לצורכי פעולות צבאיות. בתגובה הורה הרמטכ"ל להפסיק את השימוש בנוהל. אף על פי כן מדווח ארגון עדאלה כי מדי פעם צה"ל מפר את החלטת בג"ץ ומשתמש בנוהל.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

======================================================================

ראה קישור למאמר של אורי בלאו ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1041551

ראה

מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

ציפור הנפש של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

על רשלנות בבחירת עובדים ראה

איך הצליח שודד הברינקס

יש קשר ישיר בין בג"ץ " קול העם" משנת 1953, שהכשיר עיתון שהיה שותף לעלילת סטאלין על הרופאים היהודים, לבין הבעות התמיכה בחמאס היום בשל זכות " חופש הביטוי" * ויש קשר בין הכחשת השואה להכחשת הציונות

באוקטובר 1949 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בפני בני נוער, בו תקף בחריפות את ברית המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק" י). בן גוריון רמז בנאומו לתמיכתם של הקומוניסטים הישראלים בטרור הערבי (במאורעות שנות השלושים) ואמר עוד כי " הקומוניסטים היהודים ברוסיה ברכו על דם יהודי שנשפך בפרעות" .

בתגובה לנאום זה פרסם בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית " קול העם" , מאמר חסר תקדים בחריפותו נגד בן גוריון. במאמר נאמר כי " רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים" מעיזים להשמיע דברים כאלה.

תביעה פלילית

בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, החליט בן גוריון להגיש תביעה פלילית נגד האחראים על " קול העם" . התביעה הייתה על פי סעיף 201 לחוק הפלילי משנת ,1936 האוסר הוצאת שם רע על ראש הממשלה. העונש המקסימאלי על עבירה זו היה אז 3 שנות מאסר או מאה לירות קנס.

 

המשפט אמור היה להתחיל בשנת 1950 אך נדחה שוב ושוב. ההגנה במשפט ניצלה את בית המשפט כבמה לתעמולה חריפה נגד בן גוריון על ש"מכר את המדינה לאמריקנים" . מטעם ההגנה הובאו שורה של עדים בכירים. ביניהם היה מנהיג מק"י שמואל מיקוניס ואלוף יצחק שדה. האחרון תיאר את הנסיגה מסיני במלחמת השחרור ככניעה של בן גוריון לתכתיב אמריקני. בן גוריון עצמו הוזמן גם הוא להעיד והמשפט גרם לו טרחה רבה.

 

פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 1951. השופט ש. גנוסר הרשיע את שני הנאשמים וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 לירות והוצאות משפט בסך 25 לירות. הוא דחה את דרישת התביעה לצוות על סגירת העיתון לכמה ימים.

המשפט הזה של דוד בן גוריון נגד " קול העם" כמעט ונשכח. הוא לא השאיר את חותמו על הספרות המשפטית. לפי עדותו של ההיסטוריון מרדכי נאור (שחשף את פרטי המשפט בספרו המצוין " רבותי העיתונות" ) גם נעלמו התיקים של המשפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

עלילת הרופאים

שנתיים לאחר מכן, בראשית 1953, הורה שר הפנים, ישראל רוקח (ממפלגת " הציונים הכלליים" לימים המפלגה הליברלית שהתאחדה עם " חרות" לגח" ל) לסגור את " קול העם" לכמה ימים. זאת, על פי חוק מנדטורי, המאפשר סגירת עיתון, אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.

העילה לסגירת העיתון הייתה פרסום ידיעות בהן תקף את ארגון הסעד היהודי ג'וינט והאשים אותו בכך שהוא קשור במזימה בינלאומית של רופאים יהודים לרצוח מנהיגים סובייטיים.

" קול העם" עתר לבג"ץ וביקש לבטל את צו הסגירה. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים יצחק אולשן, שמעון אגרנט ומשה זילברג, דחה את הפניה ואישר את סגירת העיתון.

גם פסק דין זה כמעט ונשכח במהלך השנים.

" מספסרים בדם"

אבל לא חלפו אלא תשעה חודשים וצו סגירה נוסף נגד העיתון הגיע לבג"ץ. ההחלטה שנתקבלה בבג"ץ זה הטביעה חותם בל ימחה על החברה הישראלית עד היום.

העילה לסגירה הפעם הייתה מאמר חריף נגד ממשלת ישראל בו קבע כי הממשלה " מחרחרת מלחמות" ו" מספסרת בדם הנוער הישראלי" . הרקע למאמר זה הייתה ידיעה חסרת כל בסיס שפורסמה בעיתונים, בה נאמר כי ישראל הבטיחה להעמיד 200 אלף חיילים לרשות ארצות הברית.

" זכות עילאית"

העיתון עתר לבג" ץ והשופט העליון ד" ר שמעון אגרנט החליט לבטל את הצו של שר הפנים. הפרשן המשפטי זאב סגל אומר (בספרו " דמוקרטיה ישראלית" ) כי זהו " מהחשובים בפסקי הדין שנתנו בבית המשפט העליון מאז הקמתו שבו נקבעו חופש הביטוי והעיתונות כבעלי ערך ציבורי משפטי גבוה, ביותר במשפט הנוהג במדינת ישראל"

חשיבותו של פסק הדין נבעה מכך שבפרשנות לאירוע המסוים התבסס בית המשפט על הנאמר במגילת העצמאות, בדבר השתתת המדינה על יסודות החרות והבטחת חופש המצפון.

מאז, אומר הפרשן המשפטי ד"ר זאב סגל סגל (בספרו " חופש העיתונות" ) נקבע כי חופש הביטוי הוא " זכות עילאית" ו" ציפור נפשה של הדמוקרטיה" .

ציפור טורפת

אפשר לומר כי יש קשר ישיר בין פסיקת " קול העם" ב-1953 להחלצותם של חברי כנסת ערביים לתמיכה במנהיגי החמאס בשנת 2006. פסק הדין שהצדיק את ההתבטאות הצמחונית כמעט של "קול העם" נגד בן גוריון, הכשיר את הקרקע לחופש הביטוי נוסח הסרטים " ג'נין ג'נין" ו"גן עדן עכשיו" ולמשנותיהם של היסטוריונים כמו אילן פפה. אפשר לומר כי " ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הפכה לעוף טורף המבקש את נפשה של מדינת היהודים.

הקולוניאליסטים

המשותף לכל ההתבטאויות הללו, המנצלות את " הזכות העילאית" שהעניק להן בג"ץ, הוא הצגת ישראל כמדינה קולוניאליסטית. הצגה זו היא בראש ובראשונה שקר מתועב.

הקולוניאליזם מוגדר כ" מדיניות הדוגלת בהתיישבות קבוצתית מאורגנת של חלק מחברה מסוימת מחוץ לארצה כדי ליצור שם בסיס פוליטי, חברתי וכלכלי חדש… תוך שמירת זיקה למדינת האם" .

מי הם הקולוניאליסטים שהקימו את מדינת ישראל? האם אלה 1500 החסידים שעלו עם יהודה חסיד בשנת 1700 לירושלים? הם זה המשורר יהודה הלוי שנדרס בפרסות סוס ערבי על הר הבית במאה ה-11? האם זה ר'משה חיים לוצאטו, שמת במגפה בעכו בשנת 1743. או אולי רק המתיישבים החדשים הם קולוניאליסטים. האם אלה יהודי תימן שבאו ברגל בשנת תרמ"ב, במקביל לעולי העליה הראשונה מרוסיה? האם הם יחפני העלייה השנייה שנאחזו באדמות הטרשים? או אולי פליטי השואה שבאו ממחנות העקורים הישר אל תוך מלחמת העצמאות?

מי הם " הילידים"

ומי היא מדינת האם שמתוכה נשלחו ה"קולוניאליסטים" ? האם זו בריטניה שהבטיחה " בית לאומי" ליהודים והעדיפה את האינטרס הערבי עוד בטרם יבש הדיו על הצהרת בלפור?

ומי הם ה"ילידים" שהקולוניאליסטים היהודים דחקו מאדמתם?

ראשית יש לזכור שהעולם הערבי בכללותו לא היה כמעט מעולם בצד המדוכא של הקולוניאליזם. הם כבשו חלק גדול מן העולם עד ספרד. ואם הקולוניאליזם התבטא למשל בסחר עבדים הם היו הסוחרים הגדולים בבשר אדם.

רוב ערביי ארץ ישראל יושבים כאן מעט יותר ממאה שנים. כל ערבי ששמו שאמי בא מסוריה (א-שאם); ומי ששמו אל מצרי בא ממצרים; ברמלה יש שבט אבו ג"ואריש שבא לכאן מלוב; ערביי ג"יסר א זרקא שבמבואות חיפה הם צאצאי סוחריו וחייליו של מוחמד עלי ממצרים; הזועבים, החיים בשבעה כפרים בעמק יזרעאל באו כולם מרמת אירביד שבעבר הירדן; מאות אלפי חורנים באו לכאן מן החורן שבעבר הירדן, בעידוד הבריטים, והפכו כאן ל" פלשתינאים" .

מכחישי הציונות

המנצלים את חופש הביטוי במדינת ישראל לתעמולה שתכליתה חורבן המדינה, הם " מכחישי הציונות" שאינם שונים מ" מכחישי השואה" . חלק גדול ממדינות התרבות אוסרות על הכחשת השואה ורואות בה עבירה פלילית. ההיסטוריון הבריטי מכחיש השואה דייויד אירווינג נדון לשלוש שנות מאסר באוסטריה על שהכחיש את השואה בשני נאומים שנשא בארץ זו. מכחישי שואה רבים נעצרו ונשפטו גם בגרמניה, בקנדה בבלגיה ועוד.

הקשר בין מכחישי השואה למכחישי הציונות איננו קשר רעיוני בלבד. מאות אתרים אנטישמיים באינטרנט מפיצים את שנאת ישראל בכל המישורים: הכחשת השואה, השוואת ישראל לנאצים ודלגיטימציה של הציונות. רבים מאתרים אלה נעזרים בפרסומים ישראליים.

לאור נתונים אלה אולי הגיע הזמן לדיון ציבורי ב" חופש הביטוי" . האם לחרות כזו התכוון דוד בן גוריון כשניסח את מגילת העצמאות?

==========================================================

קבוצי עוטף עזה " משלמים את המחיר"

שמעתי ברדיו מישהי, מיד מרדכי נדמה לי, המתאוננת על היריות של תותחי צה" ל, על הקסאמים הנופלים סביב, על שצה"ל לא מיגן אותם ועל הפחד של הילדים. אני חייב לומר שממש לא נשבר לי הלב. ככל הזכור לי הקיבוצים שבאזור עוטף עזה תמכו בחורבן גוש קטיף והסירו מעל עצמם את השכפ"ץ של גוש קטיף שהגן עליהם.

למרות הקסאמים, אמר אלון שוסטר ראש המועצה האזורית מקיבוץ מפלסים, לצפריר רונן, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כי זה היה שווה.

אז הנה המחיר, שלמו אותו.

עמדת התנועה הקיבוצית כולה לחורבן גוש קטיף ולחורבן המתוכנן של יהודה ושומרון היא הביטוי הקיצוני להתנוונותה של התנועה הזו, שהיתה פעם ראש החץ של המפעל הציוני.

ההגינות מחייבת לומר שמול הדקדנציה הזו של המושכים בעורלתם הציונית יש עדיין אחרוני מוהיקנים בתנועת ההתיישבות השומרים על הגחלת .

בכרוז שהופץ ערב חורבן גוש קטיף, נאמר:

" אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… " .

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה מעין חרוד), רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת וצפריר רונן איש עין חרוד (ממקימי גילגל בבקעת הירדן).

===================================================

תמונה אלמונית

עבר לפוסט סמוך

===========================================================

ישיבה בבית קפה

זכרון ילדות רחוק: אחותי " הגדולה" לוקחת אותי לבית קפה עם חבר שעתיד להיות בעלה. זה היה מקום קסום. על בימה קטנה היתה תזמורת קטנה, וזמרת שרה את השיר " ארצנו הקטנטונת" . ברחבה מול התזמורת רקדו זוגות צמודים לצלילי טנגו, או וואלס. מלצר לבוש חליפה מהודרת וענוב בעניבת פרפר הציג לנו תפריט ורשם בקפידה את ההזמנות. אני קיבלתי מנת גלידה ענקית ועוגת קצפת.

אולי זכרון ילדות רחוק זה גרם לכך שאני אוהב עד היום לשבת בבתי קפה. אין תזמורות ואין ריקודים, ובמקום מלצרים כסופי שיער אתה מקבל שרות מצעירים לבושים בג"ינס או צעירות בחולצת בטן. את רוב פגישות העבודה שלי אני מקיים בבתי קפה. פגישה במשרד יוצרת תלות במרואיין. פגישה בבית גוררת פמיליאריות ומחויבות של נימוס. בית קפה הוא מקום ניטרלי, ואם אתה מקפיד לשלם לפחות את חלקך בהזמנה אינך חייב מאומה למרואיין, גם לא מחיר כוס קפה. ישיבה בבית קפה נראית לי גם מקום נעים לבלות בו עם ידידים. שיחת רעים היא, כמאמר אריסטו, הגדולה בתענוגות אנוש.

בתנאי שזה בית קפה נעים. לא הומה מדי אבל גם לא ריק מדי. לא מרעיש מדי במוסיקה שלא הזמנת ובהמולת סועדים ובמידת הצורך יש בו פינה שקטה. וחשוב שההגשה תהיה מהירה ונעימה. שהמלצר או המלצרית יהיו מאירי פנים וזריזים, אבל שלא יציקו כל עשר דקות בשאלה אם הכל בסדר. רצוי גם איזה נוף אורבני או טבעי וגם אווירה שקשה להגדיר. אין הרבה בתי קפה כאלה אבל יש.

לא באתי לעשות כאן תעמולה לבית קפה זה או אחר אלא להתריע על תופעה שנתקלתי בה באחרונה באורח מקרי. בתי קפה העושים רווחים מהנטייה של בני אדם להימצא בעדר. כוונתי לרשתות בתי קפה המבוססים על הגשה עצמית (ארקפה, ארומה, סבארו ועוד).

נבצר מבינתי מה מביא בני אדם להזדקק לבתי קפה כאלה. אתה עומד בתור לקופה ומשלם וצריך להחליט מראש מה אתה מזמין. אחרי שאתה משלם אתה מקבל תלוש והולך לצד השני של הדלפק, עומד שוב בתור, כדי לקבל קפה או כריך או עוגה. אם אתה רוצה להזמין עוד משהו או לבטל הזמנה או להתלונן על טיב המוצר אתה צריך לעמוד בתור כדי שיואילו לשמוע את תלונתך.

מה מריץ אנשים לבתי קפה כאלה?. ההנחה במחיר היא שולית. הטורח רב. והתענוג מפוקפק. הואיל ושיטה זו מצליחה בכל העולם וגם בארץ עושה חיל נראה שהיא עונה על צורך אנושי בסיסי. להיות חלק מעדר הרץ אל המרעה או אל המשחטה. בתי הקפה הללו ראויים למי שבוחר לשבת בהם.

ראה איך נולדו זרעי הפורענות של מערכת המשפט

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

שיר מחאה נגד אהרון ברק

האקטיביזם שלו פוליטי לא פחות ממשפטי * הוא הדיח את רבין וגרם להתפטרות בגין * הוא המציא את " הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לאמץ אותו * פסיקותיו קובעות את גבול המדינה הפלסטינית * בלעדיו לא היתה ההתנתקות אפשרית ושרון היה עומד לדין על קבלת שוחד במקום לחולל מפץ * וכשהיה צריך שיבח את צחי הנגבי בתקופה שנחקר בפלילים

כולם זוכרים את פרשת " חשבון הדולרים" של יצחק רבין כמגדלור של יושר ונקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שאנו חיים בה. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שעברה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.

בלי לשלול את נקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת אחרת. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב" הארץ" ובעקבות הפרסום ערך אהרון ברק (אז היועץ המשפטי) תשאול ליצחק וללא רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: " אל תדאגו, הכל יהיה בסדר" .

עבירה טכנית

היה מדובר בסך הכל בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.

רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.

כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת הלך לברק והודיע לו על כוונתו. אז אמר לו ברק: זה לא יעבור את בגץ. באותה תקופה – לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק – זכות עמידה בבגץ הייתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבגץ? ברק: אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבגץ ואני אהרון ברק אגיש בגץ נגדך. ואתה שר האוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך " כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו" .

רבינוביץ נסוג בו מייד מכוונתו וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

שופט ופוליטקאי

האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו – ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט – או מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי.

העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק (" כבודו" הוצאת כתר 2000 – רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספר זה) אומרת על כך: " ברק נתפס גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה… יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים" .

דוגמה לתמרון כזה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים, מביאה נעמי לויצקי: " ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו הייתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת דרך צלחה, המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי" .

מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לטרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של " קדימה" , חופשי לעשות זאת.

סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית השפיעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.

הדחת בגין.

ברק היה " הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בין ברק לבגין, כותבת נעמי לויצקי " שאילו היה צריך להרשיע את בגין אישית לא הייתה לו כל בעיה" . בגין ניצל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו בוועדה, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור שאמר לה כי לדעתו החלטת הוועדה הייתה בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאד מברק ו" עד יומו האחרון לא הזכיר עוד בגין את שמו של אהרון ברק" .

" הזכות הלגיטימית" .

אהרון ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. ברק הוא האיש שהמציא את הנוסח " זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לקבלו.

פרשת דרעי

מאז הקמת המדינה שמר המגזר הדתי והחרדי על מספר כמעט קבוע של מנדטים בכנסת. תנועת ש" ס שינתה את המפה הפוליטית מן היסוד בכך שמשכה אליה מצביעים ותומכים ממגזרים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. הרשעת דרעי בלמה את התהליך. קשה שלא לקשר עובדה זו להשקעה חסרת התקדים שהשקיעה הפרקליטות בחקירת דרעי ובהרשעתו.

===========================================

צביה גרינפילד

תנועת מרץ נמצאת כנראה במצב אנוש, אם היא נזקקת לתגבר את כוחותיה בצביה גרינפילד.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב" פופוליטיקה" , בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן " התופעה החריגה" , האופיינית לתכניות אלה: אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, היא בצד הפוליטי התוקף את השיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

מאז, ראיונות אינסוף בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. בכל דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה" ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא " הארץ" ; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר נדמה לי עד היום מה עושה את צביה גרינפילד ל" חרדית" , פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו.

אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה " הם מפחדים" .

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה" כיבוש" ; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ"נדו הוא " תהליך השלום" , האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

הדברים שהיא אומרת על החרדים, שהיא מציגה עצמה כחלק מהם, פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר " הם מפחדים" . את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב" מעריב" ) לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת: כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של "אקשן" בעל מתח גבוה.

לא ברור מה מריץ את צביה גרינפילד אבל ידוע מי מימן אותה.

הגברת גרינפילד עומדת בראש גוף הנקרא " מיפנה" , שיש לו הסכם עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם " המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל" .

===========================================

ניתוח בשלט רחוק

הועבר לפוסט הבא

========================================

מה מריץ את שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ אינה העיתונאית הראשונה שעוברת לפוליטיקה, גם לא האחרונה. עיתונאים הפונים לפוליטיקה הם אלה הסובלים ממה שאני מכנה תסמונת " המלצר של ההיסטוריה" .

זוהי אשליה הנוצרת ממגע יומיומי עם פוליטיקאים מקבלי החלטות, אנשי עסקים ובעלי כוח למיניהם. העיתונאי מלווה אותם בכל אשר ילכו, מדבר וכותב עליהם והוא מתמלא בתחושת כוח ושותפות למעשה. כמו הפרעוש שרכב על השור במשל הידוע והכריז " יחד חרשנו" .

הייתי מייעץ לשלי לקרוא מחדש את המשל של קרילוב " הצפרדע והשור" . על אותה צפרדע שבראותה את השור " חפצה אף היא עצמה אליו להשתוות בגודל ועוצמה? נפחה עצמה עוד ועוד. והמשל נגמר בסוף עצוב " לגודל שור היא לא הגיעה אך התפקעה ממאמץ" .

================================================

כשהכנסת החליטה על גרוש החיפושיות

בימים אלה מלאו 25 שנה לרציחתו של ג"ון לנון והעיתונות מלאה בסיפורי תהילתו ותהילת להקת ה" חיפושיות" . בשביל בני הדור הנוכחי החיפושיות הן מוסיקה קלאסית, כמעט כמו באך ומוצרט. בשביל הדור שלי זו הייתה מוסיקה מסעירה שהגבירה את פעימות הלב. אבל כשה" ביטלס" היו בשיא תהילתם לא יכולנו לראות אותם כאן בארץ.

ועדת החינוך של הכנסת החליטה אז פה אחד שלא לאשר את בואה של הלהקה, אותה יזם אחד האמרגנים. בתשובה לשאילתה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער" .

ראה בין מהפך 1977 למהפך הנוכחי

---

מעשה התועבה שעשה שרון בעקירת גוש קטיף התאפשר בגלל שחיתות המערכת הפוליטית * מאחורי חזות דמוקרטית שולטות במדינה אוליגרכיות של אליטות * מחשבות ראשונות על היום שלפני והיום שאחרי החורבן

– מאת אלה קובלנץ –

כלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי, טינה שמה, איבדה איזה בורג במוחה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן.

" כלבים" , הוא אמר, " מסוגלים לכרות לעצמם את הרגל בנשיכה, בלי להסס" .

" מזל שזה לא קורה לבני אדם" אמרתי ושנינו צחקנו.

בימים אלה נתברר כי זה קורה גם לבני אדם. אנחנו טובים יותר מבעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. מכוערי הנפש ודאי ימשלו משלים על קטיעת איבר נגוע על מנת להציל את הגוף. אבל מה שקרה בגוש קטיף הוא שהגוף הנגוע קטע את אחד האברים הבריאים, כדי שלא יפריע לתהליך הריקבון. אכן רבותי אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון.

התמוטטו היסודות

היסודות של בנייני העל, שפעם שכנה בהם מערכת ערכים, התמוטטו. היום שולטת בנו עזובה אידיאולוגית, כמו המסדרונות הריקים בקומות ההנהגה במצודת זאב. כמו מספר הקוראים את כתבי ז"בוטינסקי במרכז הליכוד. פשיטת הרגל הערכית של בנייני העל מתבטאת גם בקיבוצים, שבהם הצעיר בחברים הוא בן 60.

הגוף הרקוב הזה קורא לנו בסלידה " אדוני הארץ" . ומי הם? אלה " אדוני המדינה" , מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב. מיעוט הסובל מבאג משיחיות השלום וגורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות. לשאיפה להיות עם " נורמאלי" . להיפטר כבר מגיבנת הזהות היהודית.

האסימון נפל

כשראיתי את החרפה בנווה דקלים נפל אצלי האסימון. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים – הרב דרוקמן ,חנן פורת ואחרים – עומדים נוכח בית הכנסת העומד להיהרס ובוכים. מתחננים באוזני קצין המשטרה, מייבבים בעיניים כבויות. מנסים להעביר את רוע הגזירה. למנוע את החורבן ואת הגרוש. " אולי בכל זאת" , מתחנן חנן פורת באוזני קצין המשטרה." אולי תלך למי ששלח אותך ותסביר לו" .

התמונה הזו כאילו לא שייכת לכאן. היה אפשר לעשות " העתק והדבק" לתמונה ולהדביק לנופים אחרים. לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו. יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם. תחילה עוד מאמינים וכבר לא. משפילים מבטים, מתכופפים. בגלות הם למדו כי עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד.

האם צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמ" רים; אחרי שאנחנו היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה; לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו.

שאהבנו לאהוב

כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי. אנחנו היחידים ששרים שירי א" י בדבקות ובנוסטלגיה. רק אנחנו מתחזקים מיתוסים, שהממשיכים הטבעיים של מכונניהם חושבים שאבד עליהם הכלח.

הציונות החלוצית סגרה את משרדיה. הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי.

(מכתב שכתבה לי אלה קובלנץ, בת 21 מאריאל, סטודנטית למדעי המדינה ארכיאולוגיה ולימודי א" י בבר-אילן)

זו דמוקרטיה זו?

לשאלה " למה" , יש למחריבים תשובה אחת: זו החלטה של הדמוקרטיה.

האמנם דמוקרטיה? הבה נבחן את הרקב שפשה בנו. האם אנו דמוקרטיה במשמעות של " ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם" (נאום גטיסבורג, אייב לינקולן).

כמה סימפטומים של הריקבון:

· חמישים אחוז של טפסי המתפקדים במפקד האחרון של מפלגת העבודה נמצאו מזויפים.

· מועמדי הליכוד לכנסת קונים את קולותיהם של חברי מרכז בשוחד ממון, בחלוקת משרות, במתן טובות הנאה.

· סקר שערך מכון " דחף" העלה כי 79 אחוז מהציבור סבורים כי המנהיגות מושחתת.

· 75 אחוז מהציבור סבורים, בסקר של תנועת " משמר החינוך" , שלחברי הכנסת לא אכפת מהחינוך בישראל.

· ל-78 אחוז מהישראלים גם לא איכפת מהסכנה לבריאותם ולחייהם של חברי כנסת בעלי עודף משקל.

· עיבוד נתוני דו" ח של הבנק העולמי מגלה כי מדד שחיתות השלטון בישראל הוא הגרוע ביותר בין כל המדינות המפותחות.

מה המסקנה מנתונים אלה?

ממשלת ישראל איננה ממשלת העם איננה של העם ואינה פועלת למען העם. יחס הבוז שרוחשים רוב האזרחים לרוב השרים ולרוב חברי הכנסת זועק לשמיים.

מי אדוני המדינה

תשובה לשאלה זו נותנת חוה עציוני, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בספרה " מקום בצמרת, אליטות ואליטיזם בישראל" .

אדוני המדינה הם האליטות. הם שולטים על משאבים, עוצמה ארגונית ועוצמה פוליטית; הם מסדרים לעצמם הטבות מפליגות – בתנאי שכר, פנסיה, שרותי בריאות; הם דואגים לצרף את בני משפחותיהם ומקורביהם לאליטות.

חלק מן האליטות הופכות לאוליגרכיות. אוליגרכיה היא סדר מדיני שבו נתונה מערכת השלטון במדינה בידי קבוצת מיעוט חזקה וסגורה הדואגת בראש ובראשונה לטובתה שלה.

אצלנו לא מדובר בקבוצה אחת אלא בקבוצות רבות, קונפדרציה של אוליגרכיות, שהן מיעוטים חזקים וסגורים. חלקן פועלות למען טובת עצמן, חלקן פועלות מתוך תאוות שלטון. חלקן סבורות שהן יודעות טוב יותר מה טוב לעם ישראל. רובן לא נבחרו על ידי העם.

יש בישראל אוליגרכיה של המערכת המשפטית, המשטרה, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת. כולם יחד קשורים בעבותות לאוליגרכיה הגדולה והחזקה מכולן. היא אוליגרכיית ההון.

בעלי ההון היו תמיד בעד " תהליך השלום" , ועכשיו בעד חורבן ההתנתקות. טובתה של הקבוצה הזו הוא ש" תהליך השלום" יימשך. זה מביא השקעות, זה מביא פריחה, זה מביא חוזים שמנים ועבודות קבלניות.

חומת מגן לעקירה

בית הדין הגבוה הפך להיות " חומת המגן" של תכנית העקירה, אומר הפרשן המשפטי של הארץ, זאב סגל. בגץ דחה כמעט את כל העתירות בנושא. העתירות שערערו על חוקתיות חוק פינוי פיצוי; לדחות את מועד העקירה; נגד הצווים לסגירת עוטף עזה; נגד החזקת קטינים במעצר; נגד פגיעה נפשית בקטינים במהלך העקירה.

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

בג" ץ היה גם חומת מגן (זה אני אומר) נגד גרוש ערבים. ויוכיח פסק הדין הבא:

" נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום

מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

" ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

" מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

" זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי…"

(נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002. בג" צ 7015/02 – כיפאח מחמד אחמד עג"ורי נגד מפקד כוחות צה" ל(‏.

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

את הקטע הבא פרסמתי בחודש פברואר השנה תחת הכותרת " נרון קיסר כמשל" .

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרו לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה: " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

עד כאן המשל.

אחרי חורבן גוש קטיף כבר ברור הנמשל.

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

חודשים רבים הוא שמר על שתיקה רועמת. הצביע נגד, אבל ישב בממשלה בנחישות של אחיזתו באנדרטה של ימית. בעקבות ארועי כפר מימון סוף סוף פתח את פיו ונדמה היה שחלה בו מטמורפוזה. האיש שהסתבך בשורה של פרשיות (בראון-חברון, דרך צלחה ועוד) פתאום נתמלא דאגה מן הסכנה לדמוקרטיה.

לא חלף שבוע ימים ונתבררה הסיבה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצהיר כי יש סיכוי סביר שיוגש כתב אישום נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים. החקירה בעניין נפתחה כזכור בעקבות דוח מבקר המדינה שקבע כי " הנגבי רמס ברגל גסה את החוק" .

עכשיו ברור מה מקשר בין שרון להנגבי.

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

בתגובה למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הצורך בחקיקת חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי קיבלתי מכתב מאינג"ינר יוסף דוריאל, חבר הנהלת לשכת הליכוד.

במכתב הוא אומר כי מגזר המייסדים בהנהלת לשכת הליכוד הכין חבילת חוקים שזו תמציתו של אחד מהם:

" החלטה שלטונית שהתקבלה באופן שרירותי וגרמה נזק לציבור תחייב את מקבל ההחלטה לשאת בנזקים שייגרמו בעקבותיה. כהחלטה שרירותית תיחשב החלטה שלטונית שהתקבלה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מוסמכים וללא בדיקה מקצועית של אלטרנטיבות הבאות בחשבון" .

אינג"ינר דוריאל מתריע זה שנים נגד טרוף המערכות בישראל והיה בין המזהירים מפני מלחמת יום הכיפורים.

===========================================================

מה זה ג'יהאד

" בנוגע לרצועת עזה נגמר היום הג"יהאד הקטן של שחרור האדמה והתחיל הג"יהאד הגדול של בניית המולדת" . כך אמר בראשית השבוע יו" ר הרשות אבו מאזן.

עכשיו יתחילו הפרשנים לספר לנו למה התכוון. למשל הנה הסבר משכנע שהופיע בחוברת שהוציאה חטיבת המחקר של אמ" ן בשנת 1995: " המושג ג"יהאד במובנו הרחב, מורה על השקעת משאבים ותשומות מיוחדות למען מטרה כלשהי… סביר שזו אכן כוונתו של ערפאת..… לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל" .

==============================================================

" יד לאחים"

אי אפשר לומר שבצה" ל לא מפיקים לקחים. השם הראשון שנקבע למבצע עקירת גוש קטיף היה " כזוהר הרקיע" . כשנודע לממציאי השם כי הוא לקוח מתפילת האשכבה " אל מלא רחמים" , החליטו לחפש שם חדש. ואז נתקבלה החלטה לקרוא למבצע " שבת אחים" .

לבסוף נמצא הרעיון הגאוני " יד לאחים" . במקרה זהו צמד המילים בו נפתח המנון בני עקיבא בו נאמר בין היתר:

יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם, חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה

==============================================================

סדום

פרקליטות המדינה בהודעה לבג" צ: בכוונתנו לתבוע ממתיישבים שיסרבו להתפנות מרצון, כפי שהחוק מחייב, את הוצאות פינויים-בכוח.

על אנשי סדום נאמר: " מי שפצעו חברו אמרו לו (השופטים): תן לו שכרו, שהקיז לך דם" .

ממשלת זדון

" ואתה ה" לא בגבורת הסוס תחפוץ

ומלכות זדון

לעולם שנאת, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, חנני ושמע תפילתי ושוועתי. האזינה אל דמעתי אל תחרש, ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך, למען יידעו כל הגויים כי אתה אלקים חיים ואין זולתך אלקים" . (תפילה מתוך אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רג ד" ה ויאמרו אליה עוזיהו)

רוח גוש קטיף

" יש רוח של גוש קטיף. ערכי התיישבות, אמונה, כוחו עמידה. קהילות שלמות שנוהגות על פי ערכים מאד חיוביים. אין כמעט גניבות. אין אלימות, אין הליכת רכיל. יש משהו מאד נקי בהתנהלות שלהם. הם לא דומים לתושבי תל-אביב או חיפה. יש בהם משהו המזכיר יותר את ימי הקמת המדינה. ומכאן גם כוח העמידה שלהם, שלא נובע מכך שהם חזקים פיסית, אלא מחוסן קהילתי. מה לא עשו להם? ירו עליהם ופיצמ" רו אותם וןרצחו בהם . שישים שבעים אחוז מהפיגועים במלחמה הזו , שאין לה שם, כוונו נגדם. והם עמדו. הם עמדו במה שאתה לא היית עומד בו אם היית חוטף קסאמים יום יום בתל-אביב. לכן מבחינתי הם מופת. גוש קטיף הוא מופת לחברה הישראלית" . (אלוף פיקוד דרום, דן הראל, ערב העקירה בראיון לארי שביט בהארץ).

אטימות הלב

" אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי" .

(ארי שביט, הארץ)

=============================================================

נובל לשלום

חבר פרלמנט איטלקי הציע להכליל את אריאל שרון בין מועמדי פרס נובל לשלום. מוכרחים להודות שזה רעיון טוב. אם לשמעון פרס וליאסר ערפאת מגיע אז גם לשרון. אבל אי אפשר להשאיר אותו בלי בן זוג ערבי. לכן כדאי להציע את שותפו להישג שמצדיק מתן הפרס, אחמד יאסין.

==============================================================

התקשורת

* צריבת התודעה. " המתנחלים אולי הפסידו בקרב על גוש קטיף, אבל ניצחו במערכה על צריבת התודעה. (אורית שוחט הארץ)

* למה בכו החיילים. " כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם…" (יוסי שריד הארץ)

· מפונקים. " המתנחלים פשוט מפונקים אחרי שהתרגלו משך שנים לינוק מעטיני המדינה" (לינור בר גפן ערוץ 10).

· אמנון אברמוביץ" (האתרוג), על הפיצויים לעקורים: " הלוואי עלי" .

· ינון מגל, כתב ערוץ 10, צדיק בסדום.

==============================================================

דגי מפרץ אילת

" כאשר רוצים לגרש את הדגים ממפרץ אילת נותנים להם שלוש שנים להסתגלות. אבל אותנו זורקים מיד" – דברי אחד המפונים.

==============================================================

מכירת יוסף

" שלא יהיה לכם ספק: זו מכירת יוסף. אתם נוהגים בנו כפי שנהגו באחיו של יוסף שזרקו את אחיהם לבור הנחשים והעקרבים. אבל אל תשכחו מה היה סוף הסיפור ההוא. סוף הסיפור ההוא יהיה גם סוף הסיפור הזה" – דבר אחד העקורים.

==============================================================

נפל הפור

ביטוי שבו משתמשים מגישי חדשות נבערים כשהם מבקשים לומר שגורל הגוש הוכרע. לידיעת אלה שלא קראו עדיין את מגילת אסתר: " ִּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צורֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם" (אסתר פרק ט)

============================================================

תיק שרון

חוברת המכילה ריכוז של פרשיות השחיתות של שרון יצאה בימים אלה וניתן להורידה באינטרנט.

www.hazit.co.il/Sharon.pdf

---

 

על הרפלקס של פבלוב ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=226

ראה   5 =  2+2

http://www.zeevgalili.com/?p=509

מה הקשר בין הקמפיין של הבנקים נגד ההחלטה לנתקם מקופות הגמל, שכירת יחצנים בידי ועדי העובדים השבעים, וריצת האמוק אל ההתנתקות מעזה * העולם כפי שהיחצנים רוצים שתראה אותו

חברת תעופה גדולה נקלעה למשבר חמור. כמה ממטוסי החברה התרסקו והחקירה העלתה כי תחזוקה לקויה הייתה הגורם לתאונות. הנהלת החברה התכנסה לישיבת חרום ולאחר דיון מעמיק החליטה פה אחד: להכפיל את תקציב יחסי הציבור של החברה.

האם זו הייתה החלטה נכונה?

מנקודת המבט של החברה התשובה חיובית. מטרתו של כל גוף כלכלי היא להרוויח. תקציב מוגדל ליחסי הציבור יגרום לכך שנוסעים פוטנציאליים ירכשו יותר כרטיסים, כי ישוכנעו שאפשר לבטוח בחברה.

מה יקרה אם מטוסי חיל האוויר יתרסקו בתאונות ויתברר כי הסיבה היא תחזוקה לקויה?

אם יחליט המטכ" ל לשכור יחצנים, כדי לשכנע את הציבור שהכל בסדר, יהיה בכך משום איום אסטרטגי על המדינה.

יש לקוות שצה" ל לא יגיע לכך שיפעיל יחצנים כדי לטייח מחדלים. אך גופים רבים, ציבוריים ופרטיים, משתמשים בטכניקות ההשפעה של " יחסי ציבור" , כדי לשטוף את מוחותינו ולגרום להחלטות לאומיות הרות אסון. ההתנתקות היא החלטה כזו וכולם רצים אליה בשמחה ובששון.

לפני שנבחן את שטיפת המוח שעוברת החברה הישראלית באמצעות " יחסי ציבור" , נבחן את השיטות האחרות להשגת השפעה – הפרסום והתעמולה.

איך אנחנו קונים

התרגלנו לכך שאיננו קונים מוצר אלא דימוי של מוצר שהפרסומת מכרה לנו. קוקה קולה הוא משקה המכיל מים, גז, סוכר, צבע ותמציות. המשקה הזה אינו שונה מעשרות משקאות קולה אחרים. אך הוא כבש את העולם ומיליוני אנשים מכורים לו.

זה אמור כמעט בכל מוצר שאנחנו קונים. כשדובר פעם על נטישת הגולן שאלתי איש שיווק של " מי עדן" מה תעשה החברה שהמוניטין שלה מבוסס על מים שמקורם בגולן. הוא הסתכל עלי כמעט ברחמים. תבין, אמר לי, אנחנו לא מוכרים מים מן הגולן אלא את המוניטין שלנו כספקי מים מהגולן. נוכל למכור תחת המותג הזה גם מים מהקוטב הצפוני.

מכרו לנו בריאות וקיבלנו סרטן. מודעה של סיגריות מרלבורו שכיכבה שנים בפרסומת עד שנתגלה כי הגיבור שבתמונה מת מסרטן. (ויקישיתוף)

לעתים, רכישת דימוי של מוצר אין בה כל רע. אבל יש שהדימוי מביא לרכישת מוצר קטלני. מיליוני אנשים בעולם רכשו משך שנים סיגריות " מרלבורו" , שסימלה היה בוקר שזוף רכוב על סוס – סמל הבריאות והחיוניות. רבים מן המעשנים מתו מסרטן, כמו גם האיש שגילם את דמות המעשן הבריא.

מי אוהב תעמולה

לעומת ההצלחה המרשימה של הפרסום בתחום הכלכלי,הנה התעמולה הפוליטית נחלה בארץ כשלון מחפיר. פעם היו פוליטיקאים ממלאים אולמות ואפילו כיכרות. היום בקושי אוספים תריסר אנשים לחוג בית. פעם היה עיתון יומי לכל אחת מן המפלגות. כמעט כולם נסגרו ואלה שנותרו הם דלי תפוצה וחסרי השפעה. פעם היו רבים שצפו והאזינו לתעמולת הבחירות ברדיו ובטלוויזיה. במערכות הבחירות האחרונות נתברר שהצפייה נמוכה וההשפעה אפסית.

המשותף לפרסום ולתעמולה הוא שאלה אמצעי השפעה גלויים. אנחנו יודעים שהיצרן המשבח את מרכולתו אינו בהכרח דובר אמת. קל וחומר הפוליטיקאי הנושא נאום חוצב להבות.

כישלון התעמולה הישירה הביא את המפלגות לשינוי אסטרטגיה. היא באה לביטוי במה שקוראים " קמפיין" , " ספין" ועוד מונחים שתכליתם מניפולציה שנועדה להשפיע על עמדותיו של קהל היעד. כמוהם גם גופים כלכליים גדולים המפעילים " יחסי ציבור" .

מהם יחסי ציבור

שני פרופסורים (הורניק וליברמן) נותנים את ההגדרה הבאה: " יחסי ציבור ( (publidc relation הם מכלול פעילויות תקשורת המיועדות לשפר את תדמיתה של הפירמה והעומדים בראשה… מרבית פעילויות יחסי הציבור מושתתות על פרסום מאמרים וידיעות חדשותיות באמצעי התקשורת ההמוניים" (" ניהול הפירסום" , בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה). ההגדרה הזו תמימה מאד והיא תוצר אופייני של מגדל שן אקדמי.

הגדרה יותר ממצה, למרות שהיא נשמעת ליצנית, נותן צבי רימון, לשעבר עיתונאי בכיר וכיום בעל משרד ליחסי ציבור. בספרו " יחסי ציבור" הוא כותב: " מספרים על איש יחסי ציבור שנשאל פעם על ידי עלמת חן מה הוא בעצם עושה. הגבר השיב במילים אלה: "אם אספר לך שאני חתיך וחכם זה יהיה פרסום. אם מישהו אחר יספר לך שאני חתיך וחכם זהו שיווק. אם את, גברתי הצעירה, תבואי לפגישה ותספרי לי שאומרים בעיר שאני חתיך וגם חכם אלה הם יחסי ציבור" " .

מה הביא לכך ש" מספרים בעיר" כי אותו יחצן (שהוא אולי מכוער וטיפש) חתיך וחכם? הגורם לכך הוא מן הסתם קטע שהופיע במדור רכילות בעיתון.

איך מופיעות ידיעות

מי ומה גורם לכך שיופיעו ידיעות כאלה ואחרות בעיתון?

תשובה על כך אפשר למצוא בתיזה לתואר שני שכתבה עינת קנאור ביחידה לתקשורת של בר אילן, בהדרכת פרופסור שמואל להמן וילציג. קנאור בדקה את הקשר בין ידיעות שהופיעו בידיעות אחרונות, מעריב והארץ לבין " הודעות לעיתונות" , שהנפיקו משרדי יחסי ציבור.

סיפרה לי קנאור:

" הבדיקה נמשכה קרוב לשנה וכללה 250 ידיעות בכל אחד מן העיתונים. הבדיקה התייחסה לידיעות "רכות" – צרכנות, תרבות וכדומה. מצאתי כי המקור ל-93 אחוז מן הידיעות שפרסמו העיתונאים הוא בקומוניקטים ("הודעות לעיתונות") של יחצנים. השוויתי את הניסוח של ההודעות למה שהופיע בעיתונים ונתברר כי מעט מאד ידיעות עברו שיכתוב, או שינוי ממשי או בדיקה לעומק. לרוב פורסמו הידיעות, כולל הכותרת של היחצן, ללא שינוי. איך נבחרו הידיעות שפורסמו? כתבתי בעבודה שידוע כי חלק מן העיתונאים מקבלים טובות הנאה. בדקתי גם אם בחירת הידיעות שיפורסמו מושפעת מכך שלעיתון יש אינטרסים כלכליים במפעלים המבקשים פרסום, או בנתח המודעות שמקבלים העיתונים מן המפעלים. כמובן שיש קשר ישיר.

מתי הידיעה " אמיתית"

העורך האגדי של " סאנדיי טיימס" , הרולד אוואנס, אמר פעם כי ידיעה אמיתית היא מידע שמישהו מבקש להסתיר. כל היתר הם יחסי ציבור.

בתקופת כהונתו של אוואנס פרסם עיתונו סידרה של סקופים בינלאומיים. הבולטים שבהם: פרשת תרופת התלידומיד שניתנה לנשים בהריון וגרמה ללידת אלפי תינוקות בעלי מום. פרשת ההתרסקות הסדרתית של מטוסי DC10 שנגרמה בגלל פגם בייצור ועוד. אלה היו ידיעות אמיתיות כי כולם רצו להסתירם, גם הקרבנות ויורשיהם העדיפו שתיקה, כדי לא לפגוע בסיכוייהם לקבל פיצויים.

כמה עיתונים, עורכים ועיתונאים יש בישראל שניתן לומר עליהם כי הם מפרסמים ידיעות אמיתיות? נער יספרם.

סקירה אקראית של עמודי החדשות בעיתונים הגדולים מלמדת כי המקור של רוב הידיעות – לא רק הרכות אלא גם הקשות – הוא גורם כלשהו המעוניין בפרסומן.

הכלב נרדם בשמירה

לכאורה אמורה העיתונות להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. לדאוג לכך שיופיעו רק ידיעות אמיתיות ולמנוע הפצת מידע מטעה המשרת מטרות זרות.

האם היא ממלאת תפקיד זה?

במקרה הטוב ניתן לומר כי הכלב נרדם בשמירה, בגלל רשלנות או עצלות. במקרה הרע מדובר בעיתונאים הפועלים מתוך קבלת טובת הנאה. זו לא חייבת להיות טובת הנאה חומרית. השיטה של קח סקופ ותפרסם בשבילי משהו היא שיטה הקיימת בעיתונות מאז ומתמיד.

אפילו התחקירנים הגדולים, המפרסמים גילויים מסעירים שמישהו רוצה להסתיר, הם במקרים רבים דוברים של מישהו אחר שדווקא רוצה לחשוף.

הקמפיין של הבנקים

בימים אלה פתח איגוד הבנקים בקמפיין שנועד לשכנע את הציבור להתנגד לתכנית האוצר להפקיע מן הבנקים את השליטה בקופות הגמל וקרנות הנאמנות. כבר הופיעו מודעות ענק בעיתונים, אך עיקר המאמץ, בו יושקעו מאות אלפי דולרים, הוא בתחום יחסי הציבור. מטרת המאמץ היא לגרום לכך שהציבור ירצה מה שהבנקים רוצים.

ועד עובדי " בזק" כבר שכר את שרותיו של מוטי מורל כדי לנהל את מאבקו. בעקבות עובדי בזק הולכים ועדים רבים.

המגמה הזו חדרה גם למערכת המשפט. יש כבר יחצנים המתמחים בייצוג חשודים ונאשמים. עברייני הצווארון הלבן למדו מכבר כי את מאבקם חשוב יותר לנהל על תדמיתם הציבורית מאשר בבית המשפט. כמה עורכי דין של האלפיון העליון התמחו להגן על לקוחותיהם בדרך זו.

ומה שיכולים לעשות גופים כלכליים ועבריינים יכולה המדינה לעשות ביתר יעילות. אותם יועצי תדמית, יחצנים ממציאי ספינים שמעלים פוליטיקאים לשלטון כבר מחדדים את הטושים ומציבים את לוחות השרטוט כדי לנהל את המניפולציה על הציבור סביב תכנית ההתנתקות. אלה ייעזרו ונעזרים על ידי עיתונאים שהפעם לשם שינוי יסייעו לקמפיין בהתנדבות. רבים מהם מקיימים את שטיפת המוח השמאלנית של הציבור עוד לפני ששרון גילה את ה" כיבוש" .

מתי הפיגוע " נורמלי"

ביום הפיגוע הרצחני בבאר שבע נסעתי במונית ירושלמית. נהג המונית פתח את הרדיו וכששמע את החדשות הפליט קללה לעבר המרצחים והוסיף: אבל למה המתנחלים לא מסכימים לצאת מעזה.

שאלתי אותו מה הקשר? והוא לא יכול להשיב לי תשובה חכמה יותר ממה שמשיבים פרופסורים מלומדים בנושא.

דברי הנהג הירושלמי עוררו אותי לכתוב את הדברים שלמעלה על הסכנה האסטרטגית שבשטיפת המוח שעובר הציבור. וכמה ימים אחרי אותה שיחה אני קורא ב" ידיעות אחרונות" : " יש בציבור תחושה של הקלה , למרות שמספר הפיגועים ומספר ההתרעות לא ירד. פעילות הטרור בתוך השטחים, מול מתנחלים וחיילים, מתקבלת בציבור כ"נורמלית"" .

הערמה וגניבת דעת

אם לסכם: היחצנות היא מניפולציה מתוחכמת, המשפיעה על הציבור ומשיגה יעדים כלכליים או פוליטיים בדרך של הערמה, משחק ברגשות וגניבת דעת. אתה קורא מאמר מדעי על מחקר הקובע כי אין הוכחה שסיגריות גורמות לסרטן ואולי משתכנע. כי אינך יודע כלל שיחצני חברות הסיגריות החדירו את המאמר הזה לתקשורת (ואולי אף יזמו את המחקר). אתה קורא ידיעות בעמודי החדשות בעיתונים ואינך יודע שמאחורי כל ידיעה כמעט עומד גורם שמעוניין שתחשוב ותדע מה שהוא רוצה. וכך הדבר במאמרים של מומחים ופרשנים שהם כאילו אובייקטיביים.

שטיפת מוח ותעמולה

בספרות הפסיכולוגית מוגדרת שטיפת מוח כ" ניסיון שיטתי לשנות את דעותיו, עמדותיו ואמונותיו של אדם" . המונח מתורגם מביטוי סיני והנושא נחקר לראשונה בעקבות התנסויותיהם של שבויים במלחמת קוריאה שעברו " חינוך מחדש" על ידי הקומוניסטים.

הנושא נידון בהרחבה גם בספרות שעסקה במסע הטיהורים שניהל סטאלין כנגד הצמרת הקומוניסטית והצלחתו לשבור את רוחם ולהביאם להודות במעשים שלא עשו.

תעמולה מוגדרת על ידי פסיכולוגים חברתיים כמאמץ מודע להשפיע על דעותיהם של בני אדם בדרך מניפולטיבית. זאת, על ידי הצגה חד צדדית או שקרית של המציאות והסוואת העובדה שזו תעמולה. התעמולה כמכשיר השפעה זכתה להצלחה עצומה במדינות טוטליטריות ובראשן ברית המועצות וגרמניה הנאצית.

"מלחמה היא שלום בורות היא כוח" שער ספרו של ג'ורג' אורוול 1984

הסופר ג'ורג' אורוול חזה בספרו " 1984" (שנכתב בשנת 1949) עולם שבו יש לשלטון שליטה מוחלטת על מוחו של כל אזרח. " האח הגדול" צופה באדם הקטן בכל רגע, שולט על ההווה שלו אבל גם קובע מה היה עברו ומה יהיה בעתידו. בעולם הזה " בורות היא כוח" " חרות היא עבדות" ו" אמת היא שקר" .

ביאליק על חורצי עט

" ומי השליח בכם להקת חורצי עט ולשון

עדת נגועי אלהים אכולי משטמה ומזי קנאה

לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם

ולפגל עליכם כל קודש בהבל פיהם ובמגע אצבעם?"

(ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" )

=========================================================

אילו מזוז היה היועץ של צ"רציל

אם היועץ המשפטי לממשלת ישראל, מני מזוז, היה היועץ המשפטי של וינסטון צ"רצ"יל, מלחמת העולם השניה הייתה נגמרת אחרת.

תארו לכם את הדיאלוג הבא בקבינט הבריטי.

צ"רצ"יל: זה הזמן להחזיר לגרמנים על מה שעשו לנו ב"בליץ על לונדון. מה דעתכם על דרזדן?

מזוז: " זה יהיה פשע מלחמה גם מבחינת המדינה גם מבחינה אישית" .

צ"רצ"יל: " רק כשנהרגים אנגלים זה לא פשע? להרוג אנגלים מותר?"

מזוז: " אינני אומר שלא צריך להגיב. אבל הפצצת אזרחים הוא פשע מלחמה" .

צ"רצ"יל: אין שום אזרח גרמני חף מפשע. כולם שותפים במאמץ המלחמה. הפצצת מרכזים אזרחיים היא יעד אסטרטגי. זה יצמצם את כוח הייצור של מפעלי החימוש. זה ישבור את רוחם.

מזוז: אבל זה נוגד את החוק הבינלאומי.

צ"רצ"יל: אני מציע לשלוח את מר מזוז לגימלאות. הוא אמנם אדם צעיר עדיין, אך כגימלאי יוכל לשרת את המולדת טוב יותר.

וכך ניצל העולם.

=========================================================

בג"ץ לוקשן מתערב גם בנודלס

באחד הגיליונות הראשונים של " מקור ראשון" פרסמתי קטע שנשא את הכותרת " הכל בגיץ" . כתבתי אז, דרך לצון, כי בעתיד צפוי בג" ץ להתערב גם בשיקולי בחירת מלכת היופי וייצוג ישראל בארוויזינון, בהכרעה בין סוגי גלידות שונות וכדומה.

חלפו מאז כשבע שנים והנה מה שנכתב אז כבדיחה מתקרב למציאות. בג" ץ אינו קובע עדיין את התפריט שנאכל אבל מכתיב לנו את המזון הרוחני שאנו צורכים. כוונתי לפרשת פרסומת ה" נודלס" .

וזה סיפור המעשה. קבוצת המזון " נטו" יצאה במסע פרסום לקידום המכירות של " מג"יק נודלס" – מזון מוכן המבוסס על איטריות ורטבים תאילנדיים. המסע כלל סרטון פרסומת בו נראה גבר (צחי נוי מ" אסקימו לימון" ) מחזר אחרי בחורה תאילנדית הדוחה את חיזוריו ומכה אותו. לצילום התלווה טקסט סקסיסטי עם רמזים מיניים מובהקים.

הרשות השניה החליטה, לפני שמונה חודשים, לפסול את התשדיר. בשבוע שעבר ביטל בג" ץ את ההחלטה. בג" ץ קבע כי אמנם " מדובר באמירה מתחכמת, העושה שימוש בביטויים מן הלשון המינית העממית" . אך עם זאת ציין כי הפרסומת " אינה פוגעת בטעם הטוב במידה המצדיקה את פסילת הפרסומת" .

הנודלס הן איטריות. למרות נצלצול היהודי של המלה היא לא חדרה ללשון היידית התקנית שנשארה עם הלאקשן. בהקשר שלנו יש ביטוי יידי מתאים " תורת לאקשן" , שמשמעותו המילולית " תורת איטריות" ומובנו פתפותי ביצים. (מטבעות לשון ביידיש מאת יוסף גורי בהוצאת האוניברסיטה העברית).

=========================================================

תנאי פנסיון בכלא למחבלים

אחד הקוראים, שלמה ממעלות, שלח לי לפני זמן את המכתב הבא. בשעתו לא מצאתי לו מקום. עכשיו, בעקבות שביתת הרעב המדומה של האסירים הפלשתינים (והענות השלטונות לחלק מדרישותיהם) מעניין לקרוא מה שכתב.

" סיימתי בימים אלה שרות מילואים בכלא מגידו. ברצוני להאיר את עיני הציבור כיצד עם ישראל מתייחס לרוצחי נשותינו וילדינו.

· מים חמים זורמים כמעט 24 שעות ביממה.

· המחבלים לא שותים מים רק קולה וספרייט.

· לאחר כל פיגוע מאפשרים להם לעשות חאפלות עם בשרים וכבדים על האש.

· כמות המזון הנכנסת לכלא עולה על כל דימיון.

לעומת זאת, התנאים שבהם מוחזקים חיילים, ביניהם חיילים קרביים, החבושים בכלא 6 הם מתחת לכל ביקורת. לכלא זה מגיעים חיילים שנשפטו על עבירות קלות יחסית: נפקדות, שמירה ללא נשק, שבירת שמירה וכדומה. לחיילים שלנו אין מים חמים, הם ישנים באוהלים לא אטומים לרוחות ולגשמים. לתשומת לב עם ישראל ומנהיגיו" .