המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.* הנייד, האליטה בת זמננו דוברת אנגלית, עוסקת במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, היי־טק, פיננסים, ועוד). *  המעמד הנייח קשור לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים.

                                                     – מאת גדי טאוב  –

את ניסיונה של מערכת המשפט הישראלית להעתיק את מקור סמכותה מן המנגנון הדמוקרטי אל עקרונות מופשטים ובינלאומיים צריך לראות, נדמה לי, בהקשר החורג הן מתחום המשפט והן מגבולות ישראל. מפני שהמשפט, כאן ובמקומות אחרים, הוא רק זירה אחת — אמנם חשובה במיוחד — במלחמת מעמדות רחבה יותר המצויה בשלב מתקדם של התגבשות.

מרין לה־פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין "גלובליסטים" לבין "פטריוטים". אבל זוהי הבחנה אידיאולוגית, ובהקשר הזה יש טעם לדבר לא רק על אידיאולוגיה, אלא גם על סוציולוגיה. כלומר, על מעמדות חברתיים. לא אלה הישנים, של הסוציאליזם הקלאסי, אלא מעמדות מסוג חדש, שקו התיחום המתהווה ביניהם נקבע כמדומה על ידי מידת ניידותם. אולי אפשר לדבר, אם כן, על חלוקה בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.

הראשון, הנייד, מהווה ברובו את האליטה בת זמננו במדינות המערב, ואולי גם מעבר לו. אין כוונתי לומר שמעמד זה בהכרח מתנייד בפועל, אלא רק שאפשרות זו פתוחה בפניו במידה גדולה מבעבר. מדובר באנשים שמנהלים את חייהם המקצועיים, לפחות בחלקם, בשפה האנגלית ושמקצועותיהם קושרים אותם לעמיתיהם בארצות אחרות. חלק מחברי האליטה הזאת עוסקים במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, שיווק, מסחר בבורסה או ברשת, אקדמיה, סטארט־אפים, היי־טק, פיננסים, ועוד). אחרים בתוכה מחזיקים במשרות הנטועות במקום, אבל יכולים למצוא ביקוש לכישוריהם גם במקומות אחרים. חשוב עוד יותר, קבוצות ההתייחסות של האנשים האלה הן בינלאומיות, והם חרדים יותר משיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל, שעמם הם נפגשים תכופות בכנסים ובפורומים בינלאומיים, מאשר מדעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם.

המעמד השני, הרוב העצום של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גאוגרפי, לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים, וכוחו הפוליטי נטוע בהליך הדמוקרטי.

המאבק בין השניים, המתנהל לרוב בשם עקרונות מופשטים ואידאלים נשגבים, הוא למעשה במידה רבה מאבקה של אליטה בינלאומית זו לשחרר את עצמה מתלות בהמוני האזרחים הנייחים ומאחריות להם. הם נראים לה משותקים מחרדה, חסרי תרבות וצרי אופקים, חשוכים ולאומנים. דיוקן קיצוני זה של הנייחים הוא הרקע המשמש להתקפה על זכותם להגדרה עצמית ועל הלגיטימיות של מנגנון הבחירות שבאמצעותו הם מבטאים את עמדותיהם.

את הגבולות בין מעמד הניידים למעמד הנייחים אפשר לראות באופן הבהיר ביותר במאבק על מדיניות ההגירה, שהפך כמעט בכל מקום לאבן בוחן. בלי להגזים ברדוקציה מרקסיסטית, אפשר לומר שהמעמדות המבוססים, שהונם האנושי והפיננסי נייד, נוטים להעדיף גם עבודה ניידת. לפיכך, כצל מלווה לאליטה הניידת יש גם מעין מעמד שלישי של מהגרי עבודה, או פרולטריון נייד.

העבודה הניידת הזאת מתאימה לא רק למערכת הערכים של האליטה, אלא גם למאבקים הפוליטיים ולאינטרסים הכלכליים של חלקה: הגירה מסיבית מורידה את מחיר העבודה ושווקים פתוחים מעבירים משרות לארצות מתפתחות. המעמדות הנייחים הם המשלמים את עיקר מחירה של מדיניות זו בשחיקת שכר, לעתים באבטלה ובקליטה (כושלת בחלקה הגדול) של גלי מהגרים בשכונות העניות ביותר.

המעמד הנייח מרגיש גם שהוא מאבד את השליטה האפקטיבית בגורלו. זאת, משום שעקרון היסוד של הדמוקרטיה, ממשל בהסכמת הנמשלים, הולך ונפרם בידי הליברליזם העל־לאומי של המעמד הנייד, הנשען על הישות האמורפית המכונה "חוק בינלאומי" שאזרחי המדינות השונות נעשים כפופים לו, אבל אינם יכולים להשפיע על תוכנו.

הליברליזם החדש הזה מציג את עצמו כביקורת על הלאומיות ובכך מסווה את העובדה שהוא גם התקפה על הדמוקרטיה. שכן כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח ולנתק את עצמו במידה גוברת ממנו ומשורשיו. מכאן המרכזיות שתופשת לגביו הזירה המשפטית. המשפטנים נהפכו במקומות רבים לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת. לא רק מפני שהם נוטים לעמדות מתירניות בסוגיית ההגירה, אלא גם מפני שהם חלק חשוב כל כך במאבק הפוליטי המרכזי בישראל: הוצאת הריבונות בפועל מידי הרוב הנייח והעברתה לידי "מומחים" מטעם המיעוט הנייד ברשות השופטת. זליגת הכוח מהרוב הנייח למיעוט הנייד נתמכת בסימביוזה שבין מערכת המשפט ושלוחותיה ברשויות האחרות לבין חלקים גדולים של העיתונות, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית — כולם חברים של כבוד באליטה החדשה.

המושגים "פרולטריון ובורגנות" או "ימין ושמאל" אינם יכולים לבאר תופעות אלה. אמנם ההתקוממות של המעמד הנייח כנגד החלשתה של מדינת הלאום נוטה ללבוש מדי ימין, אבל לא תמיד, ולא בהכרח. הפופוליזם האנטי־אירופי באיטליה משלב ימין בשמאל; הברקזיט אינו באופן מובהק זה או זה; אל מול דונלד טראמפ (שבעצמו מערב תפישות ימניות עם קורטוב של פופוליזם שמאלי) קם פופוליסט הרואה בעצמו סוציאליסט בדמות ברני סנדרס.

פירוש הדבר הוא שאין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין, לא כל שכן להסגירו לידי הימין הקיצוני. השמאל והמרכז הוותיקים צריכים לקחת בו חלק. לצורך כך עליהם להפסיק לפחד מן הדמגוגיה של האליטה החדשה, המכנה כל לאומיות בשם "פשיזם" וכל מגבלה על ההגירה "גזענות", ולצאת בלי היסוס להגנת הדמוקרטיות הלאומיות.

הסכנה היא ממשית. בחסות הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" (ולכאורה גם בשמם של מיעוטים) מבקש הליברליזם החדש לחתור תחת זכות ההגדרה העצמית של הרוב וזכותו להחזיק בריבונות על גורלו. לכן יש לרסן את האליטה הזאת באמצעות המוסדות הנבחרים ולהחזירה לגודלה הטבעי. שהרי לא ייתכן למסור את ניהול הדמוקרטיות הלאומיות לידי מיעוט, שמרבה כל כך להטיל ספק בעצם ההצדקה לקיומן ושבמקרים רבים מינה את עצמו למפרקן.

מאמר זה פורסם לפני שבוע ב"הארץ" ומתפרסם כאן באדיבותו של המחבר

ד"ר גדי טאוב הוא עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי הרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל. [ויקיפדיה]

ראה גם

איך הפכו פעילי זכויות אדם לשוללי הציונות

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

 מאמר זה פורסם לפני כעשר שנים לרגל הופעת ספרו של חברי אריה אבנרי ז"ל. אני מביא אותו כאן ללא שינוי והוא נשאר אקטואלי כשהיה בזמן פרסומו.

זאב גלילי

 למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

להמשיך לקרוא ←

אם היה צורך בהוכחה נוספת לאופי התנהגותו של אהוד אולמרט, באו הקלטות שולה זקן השבוע והבהירו * לא מדובר בעבריין סתם, גם לא בעבריין סידרתי * ראש הממשלה אהוד אולמרט פעל בשיטות מאפיונריות *  כמו רוב ראשי המאפיות בעבר הצליח להימלט מעונש שנים רבות * האם הפעם ייכנס לכלא?

להמשיך לקרוא ←

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

מדינת ישראל איננה דמוקרטיה אלא פדרציה של אוליגרכיות * אף שלטון מאז עליית בגין לשלטון לא הצליח לעשות משהו כנגדן * כי במערכת הכלכלית-חברתית שלנו אין לממשלה יכולת לשלוט * מי ששולט הן קבוצות הכוח, הקטנות והגדולות, המונעות כל יוזמה לקביעת סידרי עדיפות לאומיים *  כל אוליגרכיה והנתח שלה. כל אוליגרכיה ותחום השלטון שלה.

 לכן אני אמרתי למפגיני מחאת האוהלים: אתם נלחמים בטחנות רוח. הגורמים העלומים המאיצים בכם מאחור רוצים את ראשו של ביבי. אך שום דבר לא ישתנה אם במקום ביבי יבואו ציפי לבני, או עמיר פרץ או אפילו אבי גבאי.

 

 

להמשיך לקרוא ←

                       – מאת דודו אלהרר –

ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לקבור את "חוק האמנים המשתמטים". בכך היא סללה את הדרך לעוד ועוד משתמטים מן החובה הבסיסית – להגן על עצמם ועל משפחותיהם, ולשאת בנטל שבלעדיו אין למדינה קיום.

ההחלטה האומללה הזאת מסיגה את מדינת-ישראל עוד צעד אחד אחורה בדרך להתהוות עַם רפוס של הדוניסטים טפילים בצד עוני מחפיר. גיבורי ישראל הם כיום הבורחים מן המערכה ומשליכים על כתפי אחרים את האחריות לביסוס המדינה וחיזוקה.

להמשיך לקרוא ←

אתה חושב שאתה חי במשטר דמוקרטי שיש בו חוקים. ויש בתי משפט המפרשים אותם. ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן עליך ומערכת בריאות הדואגת לבריאותך ומערכת סעד הדואגת לרווחתך. זו אשליה.

קורא יקר. אנא קרא בסבלנות את השאלון המצורף בזה. תשובה מדויקת על כל השאלות תסייע לך להבהיר את מצבך בחברה הישראלית ולהבין באיזה עולם אתה חי.

· האם עומד לרשותך רכב שלא רכשת מכספך, או שהחזקתו ממומנת על ידי גורם כלשהו?

· האם מישהו מממן לך נסיעות לחוץ לארץ? ארוחות במסעדות? בילוי במלונות?

· נפלת קרבן לעבירה פלילית – רכבך נגנב, פרצו לדירתך, איימו עליך, הכו אותך. האם אתה מטלפן למוקד 100 או שיש לך מספר טלפון של קצין משטרה בכיר שידאג שתלונתך תטופל.

· אתה זקוק לניתוח בדרגת תכיפות גבוהה. האם יש לך אפשרות לקבוע מתי והיכן יתקיים הניתוח, ומי ינתח אותך?

· האם ילדיך פטורים מתשלום שכר לימוד לאוניברסיטה?

· האם יש לך אפשרות לדאוג לכך שידיעה כלשהי שיש לך עניין בה תפורסם, או שיימנע פרסומה, באחד או יותר מאמצעי התקשורת?

· הסתבכת בבעיה משפטית, אזרחית או פלילית. האם יש לך אפשרות לשכור (במאות אלפי דולרים) עורך דין מן המעלה הראשונה שיוציא אותך מן הבוץ?

· האם יש לך אפשרות להשפיע על המקום בו ישרת בנך בצבא – ביחידת עילית מובחרת שיש לה ביקוש רב. או לחילופין קרוב לבית למרות שיש לו פרופיל גבוה. או ביחידה שמקנה מקצוע אזרחי חשוב (למשל מחשבים בממר" ם), או ביחידת כיף כמו גלי צה" ל, או בלהקה צבאית.

· האם אתה מקבל חשמל חינם? האם אתה מקבל פיצוי רטרואקטיבי על התקופה בה לא קיבלת חשמל חינם?

· האם יש לך משרה במפעל או מוסד שאי אפשר לפטר אותך ממנו, לפני שתגיע לגיל פנסיה (או לגיל 70) או אף פעם?

· האם אתה חבר מרכז של אחת המפלגות?

· האם אתה יכול לקבל הלוואה בסדר גודל של מאות אלפי שקלים בריבית נמוכה מאד, לזמן ארוך מאד, וללא בטחונות ממשיים ? האם מחקו לך פעם חוב שחבת.

· האם אתה חבר בדירקטוריון של חברה ממשלתית או חברה ציבורית?

· האם אתה מסוגל להשפיע על תוצאות מכרז או להשתתף במכרז שאתה יודע את תוצאותיו מראש?

· האם הרשות המקומית בה אתה מתגורר התעלמה מחריגות בניה שלך ? האם אתה מקבל הנחה גדולה או פטור מארנונה על רכוש גדול?

· האם מישהו סידר לך פטור מחובותיך על ערימת דוחות חניה שלא שילמת?

· האם אתה יכול לסדר עבודה לילדיך ולבני משפחה אחרים במקום העבודה המועדף בו אתה עובד?

· האם יש לך דרך לסדר שבנך יתקבל ללימודים במחלקה מאד נדרשת באחת האוניברסיטאות? ואם למד משפטים שיוכל להתמחות בפרקליטות, או אצל שופט בכיר?

· האם אתה מקבל, או יש לך סיכוי לקבל, פנסיה גבוהה מאד בגיל חמישים?

· הוריך זקוקים לסיעוד. האם אתה יכול לסדר להם בקלות מטפלת פיליפינית, או להכניס אותם למוסד סיעודי יוקרתי בלי שתתמוטט כלכלית?

· האם יש לך מטוס פרטי, יאכטה, וילה השווה יותר ממיליון דולר.

· האם יש לך בנק? חברה קבלנית גדולה? רשת מוצרי צריכה? מפעל תעשייתי?

· האם אתה ראש ממשלה? שר? חבר כנסת? מנכ" ל משרד ממשלתי? סגן או עוזר של אחד מממלאי התפקידים הללו?

ועכשיו לתוצאות. אם אתה משיב בחיוב על לפחות אחת מן השאלות מצבך טוב למדי, תלוי איזו שאלה. אם אתה משיב בחיוב על שלוש או ארבע שאלות, קרוב לודאי שתוכל להשיב על רוב השאלות בחיוב.

אם תשובתך על כל השאלות היא לאו מהסס או מוחלט אתה במצב רע. כמו מצבו של רוב העם החי בישראל היום. אתה חושב שאתה חי במשטר דמוקרטי שיש בו חוקים. ויש בתי משפט המפרשים את החוקים. ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן עליך ומערכת בריאות הדואגת לבריאותך ומערכת סעד הדואגת לרווחתך.

זו אשליה. כי אתה לא יודע שאתה חי במדינת " מטריקס" .

מהי המציאות?

הסרט " מטריקס" , יצירתם של לארי ואנדי וושאבסקי, עלה לאקרנים בשנת 1999. על פניו זהו סרט מדע בדיוני רווי פעלולים ו" אקשן" . אבל זהו סרט פילוסופי, הבוחן את השאלה: האם מה שאנו רואים סביבנו היא המציאות, או שיש מציאות אחרת שאיננו מודעים לה.

הסרט מספר על עולם עתידני שבו כדור הארץ נשלט על ידי גורמים בעלי תבונת-על (רובוטים, מכונות, חייזרים?). השליטים משתמשים בבני האדם כמקור אנרגיה, מעין סוללות חשמל חיות. כדי שבני האדם לא יתמרדו וימשיכו בחיי השגרה הם פיתחו דרך להרגיע את מוחותיהם הסוערים. לשם כך בנו השליטים משחק וירטואלי ענקי, אותו משחקים בני האדם, בזמן שהשליטים משתמשים בהם כבמקור-כוח ושואבים מהם אנרגיה. המשחק שהאנשים משחקים הם החיים כפי שהם נראים לבני האדם בשנת 1999. שם המשחק הוא " המטריקס" .

מעשה התועבה שעשה שרון בעקירת גוש קטיף התאפשר בגלל שחיתות המערכת הפוליטית * מאחורי חזות דמוקרטית שולטות במדינה אוליגרכיות של אליטות * מחשבות ראשונות על היום שלפני והיום שאחרי החורבן

– מאת אלה קובלנץ –

כלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי, טינה שמה, איבדה איזה בורג במוחה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן.

" כלבים" , הוא אמר, " מסוגלים לכרות לעצמם את הרגל בנשיכה, בלי להסס" .

" מזל שזה לא קורה לבני אדם" אמרתי ושנינו צחקנו.

בימים אלה נתברר כי זה קורה גם לבני אדם. אנחנו טובים יותר מבעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. מכוערי הנפש ודאי ימשלו משלים על קטיעת איבר נגוע על מנת להציל את הגוף. אבל מה שקרה בגוש קטיף הוא שהגוף הנגוע קטע את אחד האברים הבריאים, כדי שלא יפריע לתהליך הריקבון. אכן רבותי אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון.

התמוטטו היסודות

היסודות של בנייני העל, שפעם שכנה בהם מערכת ערכים, התמוטטו. היום שולטת בנו עזובה אידיאולוגית, כמו המסדרונות הריקים בקומות ההנהגה במצודת זאב. כמו מספר הקוראים את כתבי ז"בוטינסקי במרכז הליכוד. פשיטת הרגל הערכית של בנייני העל מתבטאת גם בקיבוצים, שבהם הצעיר בחברים הוא בן 60.

הגוף הרקוב הזה קורא לנו בסלידה " אדוני הארץ" . ומי הם? אלה " אדוני המדינה" , מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב. מיעוט הסובל מבאג משיחיות השלום וגורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות. לשאיפה להיות עם " נורמאלי" . להיפטר כבר מגיבנת הזהות היהודית.

האסימון נפל

כשראיתי את החרפה בנווה דקלים נפל אצלי האסימון. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים – הרב דרוקמן ,חנן פורת ואחרים – עומדים נוכח בית הכנסת העומד להיהרס ובוכים. מתחננים באוזני קצין המשטרה, מייבבים בעיניים כבויות. מנסים להעביר את רוע הגזירה. למנוע את החורבן ואת הגרוש. " אולי בכל זאת" , מתחנן חנן פורת באוזני קצין המשטרה." אולי תלך למי ששלח אותך ותסביר לו" .

התמונה הזו כאילו לא שייכת לכאן. היה אפשר לעשות " העתק והדבק" לתמונה ולהדביק לנופים אחרים. לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו. יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם. תחילה עוד מאמינים וכבר לא. משפילים מבטים, מתכופפים. בגלות הם למדו כי עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד.

האם צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמ" רים; אחרי שאנחנו היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה; לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו.

שאהבנו לאהוב

כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי. אנחנו היחידים ששרים שירי א" י בדבקות ובנוסטלגיה. רק אנחנו מתחזקים מיתוסים, שהממשיכים הטבעיים של מכונניהם חושבים שאבד עליהם הכלח.

הציונות החלוצית סגרה את משרדיה. הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי.

(מכתב שכתבה לי אלה קובלנץ, בת 21 מאריאל, סטודנטית למדעי המדינה ארכיאולוגיה ולימודי א" י בבר-אילן)

זו דמוקרטיה זו?

לשאלה " למה" , יש למחריבים תשובה אחת: זו החלטה של הדמוקרטיה.

האמנם דמוקרטיה? הבה נבחן את הרקב שפשה בנו. האם אנו דמוקרטיה במשמעות של " ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם" (נאום גטיסבורג, אייב לינקולן).

כמה סימפטומים של הריקבון:

· חמישים אחוז של טפסי המתפקדים במפקד האחרון של מפלגת העבודה נמצאו מזויפים.

· מועמדי הליכוד לכנסת קונים את קולותיהם של חברי מרכז בשוחד ממון, בחלוקת משרות, במתן טובות הנאה.

· סקר שערך מכון " דחף" העלה כי 79 אחוז מהציבור סבורים כי המנהיגות מושחתת.

· 75 אחוז מהציבור סבורים, בסקר של תנועת " משמר החינוך" , שלחברי הכנסת לא אכפת מהחינוך בישראל.

· ל-78 אחוז מהישראלים גם לא איכפת מהסכנה לבריאותם ולחייהם של חברי כנסת בעלי עודף משקל.

· עיבוד נתוני דו" ח של הבנק העולמי מגלה כי מדד שחיתות השלטון בישראל הוא הגרוע ביותר בין כל המדינות המפותחות.

מה המסקנה מנתונים אלה?

ממשלת ישראל איננה ממשלת העם איננה של העם ואינה פועלת למען העם. יחס הבוז שרוחשים רוב האזרחים לרוב השרים ולרוב חברי הכנסת זועק לשמיים.

מי אדוני המדינה

תשובה לשאלה זו נותנת חוה עציוני, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בספרה " מקום בצמרת, אליטות ואליטיזם בישראל" .

אדוני המדינה הם האליטות. הם שולטים על משאבים, עוצמה ארגונית ועוצמה פוליטית; הם מסדרים לעצמם הטבות מפליגות – בתנאי שכר, פנסיה, שרותי בריאות; הם דואגים לצרף את בני משפחותיהם ומקורביהם לאליטות.

חלק מן האליטות הופכות לאוליגרכיות. אוליגרכיה היא סדר מדיני שבו נתונה מערכת השלטון במדינה בידי קבוצת מיעוט חזקה וסגורה הדואגת בראש ובראשונה לטובתה שלה.

אצלנו לא מדובר בקבוצה אחת אלא בקבוצות רבות, קונפדרציה של אוליגרכיות, שהן מיעוטים חזקים וסגורים. חלקן פועלות למען טובת עצמן, חלקן פועלות מתוך תאוות שלטון. חלקן סבורות שהן יודעות טוב יותר מה טוב לעם ישראל. רובן לא נבחרו על ידי העם.

יש בישראל אוליגרכיה של המערכת המשפטית, המשטרה, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת. כולם יחד קשורים בעבותות לאוליגרכיה הגדולה והחזקה מכולן. היא אוליגרכיית ההון.

בעלי ההון היו תמיד בעד " תהליך השלום" , ועכשיו בעד חורבן ההתנתקות. טובתה של הקבוצה הזו הוא ש" תהליך השלום" יימשך. זה מביא השקעות, זה מביא פריחה, זה מביא חוזים שמנים ועבודות קבלניות.

חומת מגן לעקירה

בית הדין הגבוה הפך להיות " חומת המגן" של תכנית העקירה, אומר הפרשן המשפטי של הארץ, זאב סגל. בגץ דחה כמעט את כל העתירות בנושא. העתירות שערערו על חוקתיות חוק פינוי פיצוי; לדחות את מועד העקירה; נגד הצווים לסגירת עוטף עזה; נגד החזקת קטינים במעצר; נגד פגיעה נפשית בקטינים במהלך העקירה.

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

בג" ץ היה גם חומת מגן (זה אני אומר) נגד גרוש ערבים. ויוכיח פסק הדין הבא:

" נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום

מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

" ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

" מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

" זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי…"

(נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002. בג" צ 7015/02 – כיפאח מחמד אחמד עג"ורי נגד מפקד כוחות צה" ל(‏.

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

את הקטע הבא פרסמתי בחודש פברואר השנה תחת הכותרת " נרון קיסר כמשל" .

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרו לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה: " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

עד כאן המשל.

אחרי חורבן גוש קטיף כבר ברור הנמשל.

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

חודשים רבים הוא שמר על שתיקה רועמת. הצביע נגד, אבל ישב בממשלה בנחישות של אחיזתו באנדרטה של ימית. בעקבות ארועי כפר מימון סוף סוף פתח את פיו ונדמה היה שחלה בו מטמורפוזה. האיש שהסתבך בשורה של פרשיות (בראון-חברון, דרך צלחה ועוד) פתאום נתמלא דאגה מן הסכנה לדמוקרטיה.

לא חלף שבוע ימים ונתבררה הסיבה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצהיר כי יש סיכוי סביר שיוגש כתב אישום נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים. החקירה בעניין נפתחה כזכור בעקבות דוח מבקר המדינה שקבע כי " הנגבי רמס ברגל גסה את החוק" .

עכשיו ברור מה מקשר בין שרון להנגבי.

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

בתגובה למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הצורך בחקיקת חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי קיבלתי מכתב מאינג"ינר יוסף דוריאל, חבר הנהלת לשכת הליכוד.

במכתב הוא אומר כי מגזר המייסדים בהנהלת לשכת הליכוד הכין חבילת חוקים שזו תמציתו של אחד מהם:

" החלטה שלטונית שהתקבלה באופן שרירותי וגרמה נזק לציבור תחייב את מקבל ההחלטה לשאת בנזקים שייגרמו בעקבותיה. כהחלטה שרירותית תיחשב החלטה שלטונית שהתקבלה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מוסמכים וללא בדיקה מקצועית של אלטרנטיבות הבאות בחשבון" .

אינג"ינר דוריאל מתריע זה שנים נגד טרוף המערכות בישראל והיה בין המזהירים מפני מלחמת יום הכיפורים.

===========================================================

מה זה ג'יהאד

" בנוגע לרצועת עזה נגמר היום הג"יהאד הקטן של שחרור האדמה והתחיל הג"יהאד הגדול של בניית המולדת" . כך אמר בראשית השבוע יו" ר הרשות אבו מאזן.

עכשיו יתחילו הפרשנים לספר לנו למה התכוון. למשל הנה הסבר משכנע שהופיע בחוברת שהוציאה חטיבת המחקר של אמ" ן בשנת 1995: " המושג ג"יהאד במובנו הרחב, מורה על השקעת משאבים ותשומות מיוחדות למען מטרה כלשהי… סביר שזו אכן כוונתו של ערפאת..… לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל" .

==============================================================

" יד לאחים"

אי אפשר לומר שבצה" ל לא מפיקים לקחים. השם הראשון שנקבע למבצע עקירת גוש קטיף היה " כזוהר הרקיע" . כשנודע לממציאי השם כי הוא לקוח מתפילת האשכבה " אל מלא רחמים" , החליטו לחפש שם חדש. ואז נתקבלה החלטה לקרוא למבצע " שבת אחים" .

לבסוף נמצא הרעיון הגאוני " יד לאחים" . במקרה זהו צמד המילים בו נפתח המנון בני עקיבא בו נאמר בין היתר:

יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם, חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה

==============================================================

סדום

פרקליטות המדינה בהודעה לבג" צ: בכוונתנו לתבוע ממתיישבים שיסרבו להתפנות מרצון, כפי שהחוק מחייב, את הוצאות פינויים-בכוח.

על אנשי סדום נאמר: " מי שפצעו חברו אמרו לו (השופטים): תן לו שכרו, שהקיז לך דם" .

ממשלת זדון

" ואתה ה" לא בגבורת הסוס תחפוץ

ומלכות זדון

לעולם שנאת, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, חנני ושמע תפילתי ושוועתי. האזינה אל דמעתי אל תחרש, ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך, למען יידעו כל הגויים כי אתה אלקים חיים ואין זולתך אלקים" . (תפילה מתוך אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רג ד" ה ויאמרו אליה עוזיהו)

רוח גוש קטיף

" יש רוח של גוש קטיף. ערכי התיישבות, אמונה, כוחו עמידה. קהילות שלמות שנוהגות על פי ערכים מאד חיוביים. אין כמעט גניבות. אין אלימות, אין הליכת רכיל. יש משהו מאד נקי בהתנהלות שלהם. הם לא דומים לתושבי תל-אביב או חיפה. יש בהם משהו המזכיר יותר את ימי הקמת המדינה. ומכאן גם כוח העמידה שלהם, שלא נובע מכך שהם חזקים פיסית, אלא מחוסן קהילתי. מה לא עשו להם? ירו עליהם ופיצמ" רו אותם וןרצחו בהם . שישים שבעים אחוז מהפיגועים במלחמה הזו , שאין לה שם, כוונו נגדם. והם עמדו. הם עמדו במה שאתה לא היית עומד בו אם היית חוטף קסאמים יום יום בתל-אביב. לכן מבחינתי הם מופת. גוש קטיף הוא מופת לחברה הישראלית" . (אלוף פיקוד דרום, דן הראל, ערב העקירה בראיון לארי שביט בהארץ).

אטימות הלב

" אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי" .

(ארי שביט, הארץ)

=============================================================

נובל לשלום

חבר פרלמנט איטלקי הציע להכליל את אריאל שרון בין מועמדי פרס נובל לשלום. מוכרחים להודות שזה רעיון טוב. אם לשמעון פרס וליאסר ערפאת מגיע אז גם לשרון. אבל אי אפשר להשאיר אותו בלי בן זוג ערבי. לכן כדאי להציע את שותפו להישג שמצדיק מתן הפרס, אחמד יאסין.

==============================================================

התקשורת

* צריבת התודעה. " המתנחלים אולי הפסידו בקרב על גוש קטיף, אבל ניצחו במערכה על צריבת התודעה. (אורית שוחט הארץ)

* למה בכו החיילים. " כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם…" (יוסי שריד הארץ)

· מפונקים. " המתנחלים פשוט מפונקים אחרי שהתרגלו משך שנים לינוק מעטיני המדינה" (לינור בר גפן ערוץ 10).

· אמנון אברמוביץ" (האתרוג), על הפיצויים לעקורים: " הלוואי עלי" .

· ינון מגל, כתב ערוץ 10, צדיק בסדום.

==============================================================

דגי מפרץ אילת

" כאשר רוצים לגרש את הדגים ממפרץ אילת נותנים להם שלוש שנים להסתגלות. אבל אותנו זורקים מיד" – דברי אחד המפונים.

==============================================================

מכירת יוסף

" שלא יהיה לכם ספק: זו מכירת יוסף. אתם נוהגים בנו כפי שנהגו באחיו של יוסף שזרקו את אחיהם לבור הנחשים והעקרבים. אבל אל תשכחו מה היה סוף הסיפור ההוא. סוף הסיפור ההוא יהיה גם סוף הסיפור הזה" – דבר אחד העקורים.

==============================================================

נפל הפור

ביטוי שבו משתמשים מגישי חדשות נבערים כשהם מבקשים לומר שגורל הגוש הוכרע. לידיעת אלה שלא קראו עדיין את מגילת אסתר: " ִּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צורֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם" (אסתר פרק ט)

============================================================

תיק שרון

חוברת המכילה ריכוז של פרשיות השחיתות של שרון יצאה בימים אלה וניתן להורידה באינטרנט.

www.hazit.co.il/Sharon.pdf

---