לאחר שקראתי בנשימה עצורה את הספר "רצח בין ידידים – אורי אבנרי סיפור מלחמה פוליטי" נפגשתי עם מחברו, חברי משכבר אמנון לורד.
אבנרי רצח בין ידידים אמנון לורד - שער הספר
בשנת 1998 נתבקשה הכנסת להכריע אם לבחור בנשיא בעל עבר פלילי, דב שילנסקי, לבין נשיא עם עבר מפואר – מפקד חיל האוויר עזר ויצמן. הכנסת בחרה בויצמן ובדיעבד נתברר שלמרות עברו המפואר היה ויצמן בעל עתיד פלילי – קיבל שוחד וסולק מכס הנשיאות בבושת פנים..
דב שילנסקי ןיקיפדיה
ועדת וינוגרד בד"וח הביניים שלה קבעה בין היתר: "הרמטכ"ל לא שטח בפני הדרג המדיני את מלוא המידע שהיה נדרש לצורך החלטות מסוג אלו שהתקבלו באותו יום", ושגה ב"אמונת-יתר בכוחו של חיל האוויר ואי הערכה נכונה של כוחו והיערכותו של היריב".
במקום לנהל את המלחמה מן הבור התרוצץ מאולפן לאולפן. דן חלוץ מתראיין בעיצומה של המלחמה.
חלוץ נמצא "אחראי אישית ופיקודית לעובדה כי ביום הפקודה לא היו באמתחתו תכניות מוכנות ריאליות למצב הסלמה בזירת הלבנון, שיכלו לסייע לדרג המדיני לבחון בצורה טובה את האפשרויות שעמדו בפניו". כל אלה לדעת הוועדה "מצטרפים לכשלים חמורים של הצבא ושל הרמטכ"ל לשעבר בראשו" (עמ' 141-143).
אולמרט כבר איננו ראש ממשלה אך הספר שכתב ופרקיו מתפרסמים עתה בעיתון של המדינה, העיתון שחיפה על מעשי השחיתות שלו כל השנים, מוכיח שסכנתו לא חלפה. הוא היה ונשאר עבריין. מפרסם סודות מדינה, מפרסם ספר שהחוק מחייב אותו להגישו לאישור הממשלה לפני פירסומו. כרגיל מצפצף על כל העולם.
באותו מאמר הבאתי גם ניתוח אופי שנעשה אז למקרה שאולמרט יחוש כי עניבת הצדק המשפטי נכרכת סביב צווארו.
התחזית הזו מוכיחה עצמה כנכונה.ואני מביא בזה את עיקרי אותו מאמר.
לובה אליאב (צילום: זאב גלילי)
ואלה דבריו של לובה אליאב כפי שהוקלטו על ידי:
הדבר היה בשנת 1959 בה שלט הסטליניזם שלטון ללא מצרים בברית המועצות. לישראל הייתה נציגות דיפלומטית במוסקבה, אך השלטונות הקומוניסטיים מנעו כל מגע בינינו לבין היהודים הכלואים מאחורי מסך הברזל. שרתי אז כדיפלומט בדרגת מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. אך עיקר פעילותי הייתה בארגון "נתיב", שהיה שלוחה של המוסד ותפקידו היה לקיים קשר עם "יהדות הדממה".
באחד הימים נסעתי לז'יטומיר, עיר הולדתו של חיים נחמן ביאליק. נילווה אלי חבר, מזכיר שני בשגרירות, שגם הוא היה פעיל ב"נתיב".
ביקור בבית הכנסת
לא קל היה להגיע לז'יטומיר כי שרות הביון הסובייטי ק.ג.ב. הצר את צעדינו ועקב אחרינו לכל מקום שאליו הלכנו. בכל זאת הצלחנו להגיע לעיר, כשם שהגענו לערים רבות בכל רחבי ברית המועצות. השמועה על בואם של שני דיפלומטים ישראליים לעיר עברה מפה לאוזן וכל יהודי העיר התרכזו בבית הכנסת המקומי.
לפי הכללים של הק.ג.ב. אסור היה לנו להיות בקשר פיסי קרוב מדי ליהודים. לכן דחקו אותנו הגבאים לעבר הבמה, שם עמדנו שנינו לבד, מבודדים מן הקהל הרב שגדש את בית הכנסת.
החלה תפילת מנחה ולפתע נכנס מישהו לבית הכנסת ומכל עבר
שמענו קריאות: "ביאליק, ביאליק".
ואני שואל את אחד הגבאים מי זה ביאליק? והוא משיב יש כאן איש אחד ששמו ביאליק.
אני אומר לו: אתה יודע שיש ביאליק שהוא משורר גדול ?
לא. הוא לא יודע.
ביקשתי: תקראו את ביאליק לבמה. בא יהודי כבן 75 או 80, לבן כולו. ואני אומר לו, ביידיש: אתה יודע שהיה משורר, פואט גדול, ששמו ביאליק.
השיב לי: הוא בן דוד שלי, בן דוד שני.
עכשיו הקהל כבר לא נתן לו לרדת מן הבמה. אמרתי לכל באי בית הכנסת: זהו קרוב של המשורר הלאומי שלנו שכתב את השירים הגדולים של האומה. איש מן הנוכחים לא ידע מאומה על חיים נחמן ביאליק. אך הם חשו בחשיבותו של המפגש הזה בין שני שליחים מישראל לבין קרוב של המשורר הלאומי הבלתי מוכר להם.
חילקנו סידורים וספרי תנ"ך למתפללים. זו הייתה העבודה שלנו: לחלק חומר ליהודים מברית המועצות. היינו לוחצים ידיים, אומרים שלום עליכם ומשאירים בידיהם סידורים וספרי תנ"ך בגודל מיניאטורי.
לבסוף יצאנו מבית הכנסת בכיוון המלון שלנו . אבל ביאליק לא הרפה מאיתנו ואנחנו לא הרפינו ממנו. הוא הלך אחרינו ואנחנו אתו. הוא מראה לנו את פרוור הזפתים בו התגורר המשורר, והוא מספר לנו על המשפחה שלו ועל ביאליק ומה קרה במלחמה ומה קרה בשואה. הבאנו אותו למלון הקטן שלנו. הוא רץ והביא לנו מכתב ביידיש שכתב ביאליק. הוא היה מאד גאה במכתב הזה. נכס מאד גדול. הוא נתן לנו את המכתב ומאוחר יותר הבאנו אותו לארכיון בית ביאליק.
בית ביאליק בז'יטומיר (צילום באדיבותו של יואל רפל)
עשינו לאיש הזה את היום. לא את היום. את חייו. בסביבות השעה 10 בלילה נאלצנו להיפרד ממנו. אמרנו לו שאנו צריכים לצאת למחרת בבוקר ברכבת היוצאת מברדיצ'ב לז'יטומיר לכיוון קייב.
הענקנו לביאליק סידור ותנ"ך וטלית ותפילין. נפרדנו ממנו ואמרנו לו: ביאליק, אנחנו מחבקים אותך ועכשיו א גוט נאכט שלאף געזונט (ביידיש: לילה טוב שינה בריאה).
הוא הלך לביתו ואנחנו שכבנו ללינת לילה קצרה. הרכבת אמורה הייתה לצאת ב-5 לפנות בוקר. אנו יצאנו מן המלון בשעה ארבע וחצי, בטקסי היחידי שהיה בז'יטומיר. היה לילה מושלג וקר. תחנת הרכבת שכנה במרחק של כשלושה קילומטר מן העיר ז'יטומיר.
כשהתקרבנו לתחנה הבחנו ביהודי עטוף בטלית עומד בודד בתוך השלג. כשהגענו אליו נתברר כי זהו ביאליק שלנו. הוא עשה את כל הדרך מז'יטומיר לתחנת הרכבת ברגל, למרות הכפור והשלג.
אמרנו לו: מה אתה עושה ביאליק, הרי קר כאן.
והוא משיב לנו: אני עוד רוצה לראות אתכם. אתם האנשים האחרונים שאני אראה בחיי שעוד יודעים מי היה חיים נחמן ביאליק.
והנה הגיעה הרכבת וביאליק עולה אתנו לרכבת ונשאר אתנו עד שנשמעת הצפירה. והוא יורד עטוף בטלית אל תוך השלג ואנחנו מנפנפים לו: שלום ביאליק שלום ביאליק.
פסל דיוקנו של ביאליק בבית ביאליק בתל-אביב. צילום: זאב גלילי
הכומר המומר שהציל אלפי יהודים
http://www.zeevgalili.com/?p=330
רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני
http://www.zeevgalili.com/?p=228
אבל, בניגוד למה שהיה בלשכתו, העטים היקרים שלו יהיו בחזקת נרות חנוכה, "לראותם בלבד". במתקן חקירה לא יכול נחקר לרשום את השאלות והתשובות. כי שקרנים, אפילו שקרנים מדופלמים כמו אהוד אולמרט, אינם יכולים לזכור את כל השקרים שלהם. ושיטות החקירה המקובלות הן להמטיר על הנשאל שאלות שתי וערב ולחזור עליהן מכל צד, עד שהשקר עולה וצף על המים כמו המגדל המפלצתי בפרוייקט "הולילנד".
האקטואלי עובדת במשולב עם הנוסטלגיה. סוריה כבר אינה סוריה אבל אכן הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים. מאמר זה הוא מן החמרים המופיעים בספרי "בריחה מצפת" שראה אור בימים אלה.[מאי 2017]
ביקעת הירמוך בו שוכנת חמת גדר ברקע הרי הגלעד – ויקיפדיה kiliweb
תמהני על השר ארנס, הידוע כג'נטלמן, שהשתמש במילה זרה והמונית כדי להביע את הרעיון. השפה העברית עשירה במילים המבטאות את המושג טמבל בגוונים שונים: טיפש, אוויל, כסיל, שוטה, סכל, פתי, מוגבל, קצר דעת, חסר הבנה, סתום, שלומיאל, תרח, חסר בינה. ועוד מלים רבות מהן גם נגזרו ביטויים ומטבעות לשון למכביר. הריבוי הזה של מלים, המבטאות את כסילותו של האדם, מעידים שעמנו, אשר התברך בחכמים גדולים ונבונים, לא היה כנראה חסר גם טיפשים גמורים.
משה ארנס ויקישיתוף
את דבריו של ארנס ניתן היה להבין כפשוטם. שר ביטחון ראוי שלא יהיה טמבל, בין אם הוא אזרח בין אם בעל עבר צבאי, שגם שם לא חסרים טמבלים.
שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ הבין את דברי ארנס כמכוונים אליו. מלשכתו מיהרו להגיב:
מילותיו של ארנס נובעות מהתנשאות, גסות רוח, וחוסר התמצאות. כל יום שעובר, אזרחי ישראל מבינים עד כמה תרומתו של פרץ הייתה משמעותית למערכת הביטחון ולצה"ל. היום ברור עד כמה מלחמת לבנון השנייה השיגה הישגים רבים, הן ביצירת הרתעה והן בשקט השורר בגבול הצפון. כשהיה שר
ביטחון, קיבל פרץ החלטות משמעותיות בעת המלחמה, והשאיר אחריו צבא מאומן יותר ומצויד יותר. הוא קיבל החלטות שקודמיו התמהמהו וחששו לקבל והבולטת שבהן היא ההחלטה על מערכת 'כיפת ברזל', שכולם מתפארים בה כיום. יש דברים שלא ניתן לדבר עליהם בתקשורת, אם ארנס ירצה, הוא מוזמן לפגוש את פרץ ולשפר את ידיעותיו.
עד כאן דברי השר לשעבר פרץ.
לא נכניס את ראשנו בסוגיה למי התכוון ארנס ומה היתה תרומתו של פרץ למלחמת לבנון השנייה.
ענייננו היום הוא במקורה של המלה טמבל, משמעויותיה והתפתחותה בשפה המדוברת והכתובה.
המלה טמבל חדרה לשפה העברית מן הטורקית TEMBEL משמעותה המקורית בשפה זו היא עצלן. המלה חדרה גם לשפה הערבית באותה משמעות אך מבוטאת אחרת. תמבל – (פתח מתחת לת' ולב').
המלה חדרה לשפה העברית לפני שנים רבות, אולי מן התקופה שהטורקים שלטו בארץ. היו שהביעו את הסברה כי מקור השם טמבל הוא מן הטמפלרים – כובע טמפל הפך לכובע טמבל. אך זו דעה לא מתקבלת על הדעת שכן הטמפלרים, לפי תמונות שנותרו מתקופתם, לא חבשו כובעי טמבל.
בעברית המדוברת קיבלה המלה מגוון של משמעויות שליליות. טמבל הוא טיפש שאינו מבין כלום ("טמבל תסתכל לאן אתה הולך"), מטומטם, אידיוט, אוויל, וכו'.
ב"מילון הסלנג הישראלי" של רפאל ספן, שהופיע בשנת ,1965 מוגדרת מלה זו עדיין כסלנג. אבל המילונאי אברהם אבן שושן נתן למלה הכשר של כניסה לשפה התקנית ותאר אותה במילונו כ"מילת גנאי השגורה בפי הנוער".
המלה חדרה גם לספרות, לשירה, לפזמונאות ולעיתונות "גמל מתיש, נבלה בן כלבה, טמבל מטמבל" (ס. יזהר ימי ציקלג). להקת כוורת שרה את "שיר הטמבל" בו נאמר בין היתר: "אומרים לי ברחוב/ היי אתה שם/ אדם נחמד/ אבל אני יודע שאני סתם טמבל". והמשורר שלונסקי כותב: "רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד". דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה). ארקדי דוכין שר את שיר הטמבל על פי ויסוצקי, שהיה פופולרי ביותר בשנות התשעים. המילה טמבל הייתה הפזמון החוזר כולו.
"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, ויקישיתוף
ובפרסום "חרות" משנת 2004 הופיע המשפט: "בוא נא יא טמבל נמאס לי לענות לך אתה שמאלני מגעיל". הפעם הופיעה המלה טמבל בפתח תחת הט' והמ' במקום הסגולים בביטוי הרגיל.
במרוצת הזמן, כנהוג בשפה העברית, הופיעו פיתוחים של המלה. טמבל-מטומבל, טמבלולו "שהוא כינוי גנאי מתון" ("מתיישב ונשען על המעקה, ואיזה טמבלולו אחד מנסה שעה להוריד לו את הקסדה"). יש הרואים בטמבלולו ביטוי לטיפש שאינו מזיק. ("הוא עובד בסדר, מתנהג בסדר, אבל כשהוא מתחיל לדבר אתה תכף רואה שהוא קצת טמבלולו").
השם טמבל הפך גם לפועל – לטמבל. ("העבודה הזו"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, וישיתו אותי")
היהדות החרדית תרמה חידוש לשוני על בסיס המלה טמבל – טמבלוויזיה. החידוש מיוחס לרב אמנון יצחק ("אני כל פעם מודה מחדש לקב"ה ולהורים שלי שאין לנו טמבלוויזיה" – כיפה 2004).
מה שהפך את המלה טמבל לסמל הישראליות היה כובע חאקי שקיבל את הכינוי כובע טמבל. בעבר קראו לו כובע מקוואי, זאת אולי משום שבית הספר החקלאי הראשון של ארץ ישראל במקווה ישראל הנהיג את הכובע הזה לראשונה.
כיתת לימודים במקווה ישראל בראשית המאה הקודמת ויקישיתוף
לא ברור מי המציא אותו, אך אין ספק שהוא נוח מאד למי שנמצא בשדה תחת השמש הקופחת. הוא מגן מפני השמש וסופג זיעה וגם זול מאד. אלא שהוא מקנה מראה מגוחך למי שחובש אותו ומכאן אולי נוצר הביטוי כובע טמבל.
ביחידות הפלמ"ח נהגו לחבוש את כובע הטמבל בקביעות. אך מי שיכול היה העדיף את הכובע האוסטרלי רחב השוליים המגן טוב יותר מפני השמש אך הוא יקר בהרבה מכובע הטמבל. פרופסור עוז אלמוג (בספרו "הצבר – דיוקן") מצטט אמירה של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח משנת 1948: "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד (גיבור ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". אך מבדיקת הצילומים באלבום הפלמ"ח עולה כי רוב הפלמ"חאים חבשו כובעי טמבל ומיעוטם חבשו כובעים אוסטרליים.
כובע אוסטרלי בפלמ"ח
האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש.
דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.
ישראליק של דוש צילום: י.ש. ויקיפדיה העברית
בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.
ברוב הקריקטורות שלו ככב ישראליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.
הוא היה המביא והמוציא בקבוצת "יחדיו" של המפלגה שקבעה את המינויים. מי ירום ומי יישפל. בכיסו של שפייזר היתה מונחת הבטחה של שמעון פרס, שאותה נשא פרס גם בהופעה מומבית למנותו למזכיר המפלגה.
![אליהו שפייזר [ויקיפדיה אתר הכנסת שימוש הוגן]](https://i0.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2009/11/אליוהו-שפייזר.jpg?resize=469%2C628)
אליהו שפייזר [ויקיפדיה אתר הכנסת שימוש הוגן]
את הבדיחה החבוטה הזו צריכים לספר ליוזמי הספר "בחזרה אל מרקס", בעריכת בנימין גונן, שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לפני כעשר שנים, והתגלגל לידיי במקרה בימים אלה.
זוהי אסופת מאמרים שהמשותף לכולם הוא געגועים למרקסיזם ולכל מה שהוא מייצג. לא רק געגועים אלא אמונה נחרצת שהתורה המרקסיסטית ליחה לא נס ועוד נכונו לה גדולות.
הוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון על המרכסיזם אנגלית]