חתן פרס נובל, ישראל אומן, הוא אדם רציונאלי, כי רציונאליות היא המקצוע שלו. הוא גם שומר מצוות, מה שנקרא בלשון העם " דוס" . אבל למרבית השמחה איננו " דוס מחמד" . הוא אפילו לא מתאמץ להיות דוס נחמד. הוא בעל השקפות ברורות מאד בנושאים העומדים על הפרק. יותר כתום מכתום.

כל עוד היה פרופסור אלמוני היו מוכנים לסלוח לו. אבל ברגע שזרקורי העולם כולו מופנים אל גאון תורת המשחקים שעל הר הצופים, באוניברסיטה התחילו למרוט שיער, מחשש שמא יפתח את פיו. מקורות פנימיים שם ספרו לי כי כבר קיימו טלפונים ונשלחו בקשות שהפרופסור ינסה לרסן את לשונו ולא להגיד מה שיש לו להגיד על הסכמי אוסלו ועל חורבן גוש קטיף ועל ממשלת שרון. אבל הפרופסור בשלו. אומר כל מה שעולה על רוחו .כי הוא, כאמור, איננו דוס מחמד.

גם התקשורת התאכזבה מן הפרופסור שלא קיים את הציפיות שתלו בו. התקשורת עובדת על בסיס של " כסאות מגדריים" , כמו שהיה במעגל המפורסם של דן שילון. כיסא לפרופסור, כיסא לערבי, כיסא לסוטה, כיסא לפושע וכיסא לדוס מחמד. תפקידו של דוס המחמד בתקשורת הוא להראות עד כמה אנחנו בתקשורת ליברליים שנותנים במה גם " להם" . הוא מאפשר לה לומר: תראו, יש ביניהם גם שפויים. אנחנו אפילו אוהבים אותם.

זכות היוצרים למושג " דוס מחמד" מגיעה ככל הזכור לי לאורי אורבך. צמד המילים הזה מתאר נאמנה, ברוח היתולית, תופעה חברתית שלדעתי היא רצינית יותר מכפי שנראה לעין.

כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם – בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: הוא " אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד" . הוא משכיל. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר אתו בגובה העיניים.

דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי, הכלכלי והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליבראלי ומתקדם, ושפוי, ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז" ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך חלק ממנה.

דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, או אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל" ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.

בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדת יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני. והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קרח מכאן ומכאן.

============================================

מכתב גלוי לפרופסור יונה

הקורא משה לוי מבנימינה מגיב על הדברים שכתבתי כאן על " הקשת המזרחית" ופרופסור יוסי יונה:

" בטירת-הכרמל, בה גדלתי, תוכל לשמוע בכל אחד משני בתי הכנסת העיראקים, בנוסף לפיוטים ולניגונים היפים, גם ניגונים שיערבו לאזנו של כל פטריוט ישראלי. אם פרופסור יונה היה מנסה למכור שם את מרכולת ההבל שלו היה נתקל בקהל מנומס אך מנוכר.

" מהיכרותי מקרוב את היהדות הנפלאה הזאת (משפחתי עצמה מונה כמה מאות נפשות) יש לי סיבה טובה להאמין שרובם המכריע לא רק שלא התנתקו משורשיהם אלא מאמצים את התרבות והפילוסופיה של הוריהם יותר מבעבר. ואם אי פעם התנתקו (כמוני) הרי שזה נבע רק מרצונם ל" השתאכנז" ולנסות להיטמע בחברה שסירבה לקלוט אותם כמו שהם. היום רובם מבין כי אין תחליף לערכים, חכמת החיים, הנימוסים והאצילות שקיבלו מהוריהם והורי הוריהם. אני מאמין שפרופסור יונה – עשב שוטה בגינת הפרחים היהודית-בבלית – יגיע פעם לתובנה הזו, כמו שקרה להרבה עיראקים מבני דורו.

" ומלה לפרופסור הנכבד: די. עיראקי זה כבר לא שם נרדף לאדם נחשל, מכוער שמדבר בשפה מכוערת. לשמחתי הרבה אני חש היום יותר ויותר הערכה לעדה שלנו, שבעבר רצינו רק לברוח ממנה (אתה זוכר איך התביישנו כשאמנו דיברה איתנו עיראקית, ליד ילדים אשכנזים בני כיתתנו? איך סירבנו לשמוע את הזמרים ממצרים ועיראק והעדפנו את הבי ג"יז, והדורס והאלביס, למרות שהמילים והלחנים של עבד אל וואהב דיברו יותר אל ליבנו?).

" אני מסרב להאמין לך שהדעות רוויות השנאה העצמית שלך הן גם תחושות ליבך. לא יתכן שבמקום בו נבטה שעועית יגדל מלפפון. ותכניס כבר לראש האקדמי שלך (שאני בטוח שרובו עדין חושב בעיראקית) שהיהדות שלנו היא דוגמא ומופת לחינוך לערכים, כיבוד הזולת, רגישות ואהבת האדם. ואם ראשך כבר לא עובד כבעבר, וחכמת החיים שהוריך הורישו לך התחלפה בארס שמטפטפים לך כל השוטים שדוגמתם אתה יכול למצוא בעיתון שראיין אותך (שאלת את עצמך מה פתאום מחליטים ב" הארץ" לראיין אותך?). אז אזכיר לך שהיהודי העיראקי אוהב את החיות לחוד ואת האדם לחוד. לא כאשר הם מתחברים לחגורת נפץ. חינוך לערכים עליהם גדלת לא כלולים במילון של אלה הקרויים פלסטינאים. אם הם, בעזרת אנשים כמוך, יכבשו חלילה את המדינה שהוריך כה נכספו אליה, אפילו רגע אחד של חסד לא יהיה לך אצלם. כי בעיניהם – וכמה שתנסה להתרחק מזה לא יעזור לך – תמיד תהיה יהודי וכופר.

" ולסיום: אם כל מה שאמרתי לא מצא מסילות לליבך ואתה עדיין " רוצה להיות יוסי ביילין" – אנא ממך שנה את שמך לפחות. כי אני ועוד רבבות במדינה הזו מתביישים בעיראקי כמוך" .

בכבוד רב,

משה לוי, בנימינה

===========================================

כשירושלים עדיין הייתה משולש

ספרו החדש של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני חמישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג"ורג" – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן (לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר) ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.

ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.

" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיון שלא הלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.

יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג"ורג" הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.

לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.

בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.

אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.

באתי לספר על ספר חדש ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.

סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.

זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.

===========================================

מי צריך HAMMER

" האמר" הוא רכב שטח צבאי ונמצא בשימוש הצבא האמריקני וצה" ל. הוא אמור היה להיות רכב חזק ובטיחותי, המתאים לפעולה גם בתנאי שטח קשים וגם בזירת שטח בנוי. עד עכשיו לא הוכיח עצמו מי יודע מה. הצבא האמריקני הפעיל אותו במוגדישו ובמלחמת עיראק ונתברר כי הוא רכב פגיע מאד. בצה" ל ידוע על מספר לא קטן של תאונות שאירעו במהלך השימוש בו וכאן גם התקינו לו מעטה משוריין שנועד להגן על נוסעיו.

חברת ג"נראל מוטורס האמריקנית החליטה לרכוש את הזכויות על השם והתצורה של ה" האמר" הצבאי ולייצר גרסה אזרחית. בשביל מה צריכים אזרחים רכב צבאי בעל עבירות גבוהה? לפחות אזרח אחד יכול להסביר את הרכישה. זהו ארנולד שוורצנגר, שזקוק אולי לרכב ההולם את גודל שריריו.

עכשיו אנחנו שומעים כי הרכב מיובא גם לארץ ובתוך חודשיים, עוד בטרם הגיעו המכוניות לנמל, כבר נמכרו 50 חתיכות. היבואן מתכנן להביא 70 כלי רכב והוא מניח שעד סוף חודש זה יימכרו כולם.

ביצועיו של ה" האמר" אכן מרשימים. היבואן מסביר כי יש לו זווית גישה של 51 מעלות וזווית נטישה של 50 מעלות. ממש מקסים. מי היה מאמין.

מחירו של ה" האמר" צנוע. כ-400 אלף ש" ח לדגם הפשוט וכ-630 אלף שקל לדגם המשוכלל יותר. וכאן נשאלת שאלת 600 אלף השקל: מי צריך רכב כזה. מי הם האנשים הזקוקים לרכב המטפס בשיפוע של 51 מעלות ומסוגל לנוע על טרשים? ושאלה חשובה יותר למי ומנין יש כסף כדי לרכוש רכב כזה.

============================================

מי הפקיר את כלבי גוש קטיף

בתגובה על ההאשמות לפיהן הפקירו תושבי גוש קטיף העקורים את בעלי החיים שלהם כתבו לי בני משפחת אוליבן מירושלים:

אנחנו משפחה של משובח" ים ששהו יותר מחודש בגוש קטיף ז" ל עד חורבנו. כמו משפחות רבות הבאנו גם אנו את שוקית כלבתנו היקרה עמנו. מתוך דאגה לכלבתנו האהובה פינינו אותה מן הגוש בנסיעה מיוחדת לפני החורבן.

רבים מתושבי הגוש עשו כמונו, אך רבים לא יכלו לעשות זאת.

ובזמן העקירה עצמה לא נתאפשר לרבים מבעלי הכלבים לשאת עמם את חיות המחמד. הרי חלק מן המפונים הולכי השתיים השליכו לנגב ללא כל סידור. לכלבים ודאי שלא היה סידור (פרט לחיות שבגן החיות היפה של נוה דקלים שפונו מראש).

כיתוב לצילומים – דוס מחמד

עמוד ימני

טור +שוליים

1. הוא לא מילא את ציפיות התקשורת. חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן.

טור אחד

2. שיחזור בית הכנסת העתיק בבגדד שנבנה בעפר שהובא מארץ ישראל.

עמוד שמאלי

טור +שוליים

3. " ובלבה חומה" . כאן נגמר רחוב יפו עד שנת 1967.

בשוליים

4. שלט רחוב מימי המנדט.

טור אחד

5. רכב שטח " האמר" המשווק בישראל.

בשוליים

6. הוא זקוק להאמר. ארנולד שורצנגר.

בשוליים

7. הכלבה שוקית

סמוך לביתי בשכונת רמת שיקמה ברמת גן שוכן בית כנסת של עולי בבל. זהו בית כנסת שכונתי, שתמיד הוא מלא עד אפס מקום ולעתים אף עולה על גדותיו לחצר הסמוכה שבה עזרת נשים. יש בו פעילות חברתית ותורנית ענפה – שעורים, בר מצוות, ליווי כלות בתופים ומחולות למקווה ועוד.

איני מעולי בבל (לצערי) אבל אני נהנה לעבור ליד בית הכנסת ולעצור לרגע לשמוע מתוכו את הנעימות היפות. לעתים אני מצטרף למניין כי הנוסח והפיוטים – במיוחד אלו של החגים והימים הנוראים – אהובים עלי מאד. אני גם אוהב את התפילה הנאמרת בקול רם וברור מפי שליח הציבור, שאינו מדלג על אף מילה. על המקום שורה אווירה, שבעיני היא קסומה – קהילה המשמרת מסורת אבות מימי יוצרי התלמוד שממימיו אנו שותים. המתפללים הם תערובת של תושבים ותיקים וחדשים של האזור. פעם שכנה כאן מעברה. לאחר מכן היא הפכה לשכונת עוני עם פשיעה וסמים ודלות. הדור השני והשלישי כבר שיקם רבים מן הבתים והסתדר בחיים.

חכמי ורבני בגדד במאה התשע עשרה

חלק גדול מן השכונה נבנה מחדש בבתי מידות מודרניים. המתפללים הם מדגם מייצג של עם ישראל – תערובת של מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, רוקחים, בעלי מלאכה זעירים ופועלים פשוטים. מספר הצעירים רב, לעומת בתי כנסת אשכנזיים שבאזור. הדתיות גם היא אופיינית לעם ישראל – מן המקפידים בקלה כחמורה ועד ההולכים לאחר התפילה למשחק כדורגל.

מה ומי ב" קשת"

אני מספר על בית הכנסת שבשכנותי כי הוא קשור לתופעה שאני מכנה אותה פתולוגית. לא במשמעות הרפואית אלא במשמעות התרבותית והחברתית – " סטייה או חריגה מן התקין" . כוונתי לפתולוגיה של " הקשת הדמוקרטית המזרחית" . הסיבה שאני שב ודן בנושא הזה הוא ראיון שפורסם ב" הארץ" עם אחד ממייסדי הקשת, פרופסור יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.

אגדה לפסח נוסח יהודי בגדד

הקשת המזרחית נוסדה בשנת 1996 כתנועה חוץ פרלמנטרית של אנשי רוח ואקדמאים יוצאי ארצות ערב. הם הגדירו את מטרתה: להשפיע על סדר היום הציבורי " ולהביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה" . המטרה העיקרית שסומנה הייתה חיובית: לתקן את העוול והקיפוח שנגרם ליוצאי מדינות ערב בתחום הכלכלי והתרבותי. במהלך השנים זכתה התנועה לכמה הישגים, שהבולט בהם הוא החלטת בג" ץ בעניין הפשרת קרקעות הקיבוצים.

במרוצת השנים התפתחה הקשת לתנועה אנטי ציונית.

" בלי ציביון יהודי"

עתה בא פרופסור יוסי והולך צעד אחד נוסף. ואלה עיקרי רעיונותיו, בראיון ל" הארץ" :

· לבטל את חוק השבות

· לאפשר את זכות השיבה לרבבות פליטים פלשתינאים " על בסיס אמנת ז"נבה" .

· אוטונומיה תרבותית ל"פלסטינים הישראלים" (כלומר יוצאי  עדות המזרח)

· לאחד את הצפירה ביום הזיכרון עם יום האבל הפלסטיני על הנאכבה.

"המזרחיים הם הפלסטינים הישראליים". יוסי יונה. שלומית ליר מכון ון ליר

· הצביון היהודי של המדינה לא יהיה אכסקלוסיבי. לא איסור תחבורה ציבורית בשבת. ביום כיפור לא תהיה כפיה על אדרחים בחסות החוק.

מוצר של הציונות

להגנתה של התפיסה הפתולוגית הזו אני יכול לומר שהיא בעצם פועל יוצא של הפתולוגיה הציונית-חילונית. המהפכה הציונית קמה על בסיס של מרד במסורת היהודית בחזקת " עולם ישן עד יסוד נחריבה" . המטרה הייתה להקים חברה על בסיס של אתוס חדש, חילוני לגמרי. המהפכה הזו פעלה למחיקת השורשים היהודיים של כל עדות ישראל והטילה את כולם לתוך כור ההיתוך הארצישראלי. הממסד הציוני קיפח את יוצאי ארצות האיסלם בתחום הכלכלי. אך בתחום מחיקת השורשים היהודיים היה שיוויון גמור בין " אשכנזים" ל" ספרדים" . היידיש אף נרדפה יותר משפות הז"ארגון היהודיות של יוצאי המזרח.

המהפכה הציונית נחלה הצלחה עצומה בהקמת מדינה. היא נכשלה כישלון טוטאלי במחיקת השורשים היהודיים. הרוב המכריע של העם היושב בישראל שומר על זהותו היהודית: החרדים, יוצאי ארצות האיסלם, הדתיים לאומיים, והמסורתיים לגווניהם וגם אלה הרואים עצמם חילוניים. יש חזרה בהיקף אדיר לשורשים: חזרה בתשובה, חוגי לימוד תלמוד, לימודי יידיש ולאדינו, סיורי שורשים באירופה ובצפון אפריקה ועוד.

יש שני ציבורים קטנטנים שממשיכים להחזיק באתוס הציוני-חילוני אף שהפכו לפוסטציונים ופוסט יהודים. אלה הם שרידיו ויוצאי חלציו של השמאל הציוני, יוצאי מפ" ם וקיבוצי השומר הצעיר ולצידם יהודים מזרחיים שהתקדמו בסולם החברתי. ההסבר לאידיאולוגיה שהקשת המזרחית מבטאת אותה פשוט למדי. מדובר בקבוצה של אנשים שסבלו מן העמדה הנחותה שהמדינה הציונית הקצתה לאבותיהם. השאיפה שלהם הייתה להתקדם בסולם החברתי לעבר האליטות האשכנזיות – בעיקר באקדמיה. להידמות ככל האפשר לאליטות השליטות המדכאות. ללכת לבית הכנסת כמו זה שבשכונה שלי לא נשמע טוב בחברה שיוסי יונה רוצה להידמות אליה. הוא רוצה להיות יוסי ביילין.

פיוט לראש השנה

שפל רוח שפל ברך וקומה

אקדמך ברוב פחד ואימה

לפניך אני נחשב בעיני

כתולעת קטנה באדמה

מלוא העולם אשר אין קץ לגדלו

הכמוני יהללך ובמה

הדרך לא יכילון מלאכי רום

ועל אחת אני כמה וכמה

הטיבות והגדלת חסדים

לך תגדיל להודות כל נשמה

(נאמר בבתי הכנסת של קהילות בבל. המחבר ר" שלמה אבן גבירול)

==========================================

מלחמת קדש המושמצת

עבר לפוסט סמוך

=======================================

הזיכרון הסלקטיבי של אליעזר פישמן

עבר לקישור הבא

=============================================

חני נחמיאס חומלת על בעלי חיים

עבר לפוסט הבא

חשבון נפש ראשון בעקבות ההתנתקות

פשע חורבן גוש קטיף עשוי להפוך לנקודת זינוק * למאבק בממשלת הזדון, כמו מאבק הישוב המאורגן בספר הלבן הבריטי * למאבק על דמותה של המדינה וערכיה * למאבק על עתידו של העם היהודי בטיפוח המשפחה, בהעמקת החינוך ובערבות הדדית * למאבק על הוצאת השלטון מידי האליטות המושחתות

עדיין מתאבכים ענני האבק מעל הריסות גוש קטיף הגווע. העיניים עדיין אדומות מבכי ונאד הדמעות טרם יבש. והלב קרוע ושותת דם באין נחמה.

ובתקשורת כבר עברו לסדר היום ועוסקים ב"כוכב נולד" ובטלנובלה חדשה ובמאבק בין ביבי לשרון. וספסרי הנדל"ן הלאומי כבר רוקדים על הדם ומנהלים סחר מכר פוליטי. ויש תמימים המשלים עצמם כי הנה יבוא המהפך הפוליטי המיוחל. ויש המציעים התכנסות בתוך עצמנו והתנערות מן המדינה. ויש המתאווים למצוא ניחומים בחיק החמים של עולם התורה החרדי, מנותקים מהבלי העולם הזה, ממצוקותיו ומתביעותיו. ובינתיים המועקה כבדה, ותולעת הספק מכרסמת והייאוש מרעיל את הנשמה ומחלחל לעורקי הדם.

מצב נפשי זה, שהכותב שותף לו כמו רבים אחרים, אינו יועץ טוב לשיקול דעת מפוכח. לחיפושי דרך, להסקת מסקנות. אך איננו פטורים מניסיון כזה גם בימים השחורים הללו.

עובדות היסוד

• · בחירות לא ישנו את המצב. יעלה ביבי, יחזור שרון, ינצח פרס, ימריא ליברמן. שום דבר לא ישתנה.
• · המשחק הפוליטי מכור מראש. רשימת המועמדים נקבעת במרכזים מושחתים.
• · לבוחרים אין השפעה לא על מדיניות החוץ והביטחון, לא על סדרי העדיפויות הלאומיים.
• · הרוב המכריע של העם " ימני" בהשקפתו המדינית, יהודי בתחושתו הפנימית. אין לכך שום ביטוי במערכות הכוח המנהלות את המדינה.
• · ישראל אינה מדינה דמוקרטית ומעולם לא הייתה. אם דמוקרטיה פרושה ממשל המייצג את רצון העם ואת ערכיו.

הרקע ההיסטורי

• · דמות הממשל בישראל עוצבה בימי הבראשית על ידי אנשי העלייה השנייה, בראשית המאה העשרים.
• · אף שהיו מיעוט קטן באוכלוסייה ההולכת וגדלה של פלשתינא הצליחו להשתלט על הישוב בלהט המהפכני שלהם, בנחישותם, בכוח הארגוני שלהם.
• · דוד בן גוריון: " כשלפנינו עומדת מצד אחד פורמולה דמוקרטית ומצד שני ענייני החיים של המון העובדים, אנו מבקרים את העניינים הריאליים" .
• · כשהוקמה מפא" י בראשית שנות השלושים הגיע מספר חבריה ל-5000 אך היא שלטה כבר אז על ישוב שמנה למעלה מ-300 אלף נפש.

· היא נתפסה (בצדק) כחוד החנית של מפעל הבנייה הציוני וההגשמה החלוצית. היא הקימה את הישובים שקבעו את גבולות המדינה שבדרך ואת המנגנונים לניהולה.

· כוחה נבע משליטתה על מוקדי הכוח: הקרנות הציוניות, מפעלים כלכליים, וההסתדרות שסיפקה מערכות בריאות סעד ושיכון. הכוח החמוש של הישוב, " ההגנה" , היה תחת מרותה.

והרי יש מדינה

• · אותן השיטות שאפשרו את שלטון המיעוט האליטיסטי של טרום מדינה פעלו גם לאחר הקמתה.
• · כל עמדות הכוח היו בידיה: המשק ההסתדרותי, לשכות העבודה, קופת חולים, קופות הפנסיה, מפעלי ההסתדרות, הקיבוצים, וגם צה" ל.
• · הקיבוצים, האצולה הלוחמת, לא היוו מעולם יותר מ-3 אחוזים מן האוכלוסייה. אך חבריהם תפסו את רוב עמדות הכוח במדינה: קציני צבא, חברי כנסת, שרים, ראשי מינהל בממשלה ובמוסדות הלאומיים, שליחים לחוץ לארץ ועוד.
• · כוח יוצר כוח ומושך כוח. אל האצולה נמשכו כל מי שרצה להתקדם בחיים: אנשי אקדמיה, מקצועות חופשיים, עיתונאים, סופרים ומשוררים.

שלטונה של מפא" י נמשך עד למהפך ב-1977.

שני מהפכים

• · כוחה האלקטוראלי של מפא" י נבע מהצבעה של המון אפור, המצביע תמיד בעד הסדר הקיים שהוא תלוי בו. מפא" י השכילה ליצור תחושה של בטחון אישי, בטחון כלכלי וביטחון מדיני.
• · מלחמת יום הכיפורים ערערה את אמון הציבור ביכולת שלטון מפא" י לשמור על הסדר הקיים והוליכה למהפך שהעלה את בגין לשלטון. רק אז נתגלה כי למהפכה הפוליטית קדמה מהפכה אחרת.
• · זו היתה מהפכת האוליגרכיות, שהסמל הבולט שלה הוא אשר ידלין.

מהפכת ידלין

אשר ידלין היה בן למשפחת אצולה שבפסגת מפא"י, קשור בקשרי משפחה עם מפקד ההגנה אליהו גולומב ועם מי שהיה שר החוץ משה שרת. הגיע לתפקיד מנכ" ל קופת חולים. כשממשלת רבין הראשונה החליטה בספטמבר 1976 למנותו לנגיד בנק ישראל התעורר חשד כי קיבל שוחד. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, פתח בחקירה נגדו, העמידו לדין והוא נדון לחמש שנות מאסר. בספרו          " עדות" כתב ידלין: (חבריי)" בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית"

ידלין לא הבין שחבריו לא בגדו בו אלא שקצרה ידם מלהושיעו. בשנים שחלפו מאז הגיעה מפא" י לפסגת כוחה היא הלכה והתפרקה מנכסיה. תחילה הנכסים האידיאולוגיים ולאחר מכן הנכסים החומריים. המפעלים הכלכליים וקופת חולים פשטו את הרגל, הקיבוצים התרוקנו מיושביהם, קופות הגמל נבזזו, ההסתדרות איבדה מכוחה. מוקדי הכוח עברו לגופים שאינם תלויים כלל בשלטון ורובם אינם מונעים על ידי שום אידיאולוגיה, פרט לתאווה לשמור על כוחם. כשבגין קיבל את השלטון הוא גילה שהוא אינו שליט יחיד במדינה וזה מסביר הרבה מה שקרה מאז ועד חורבן גוש קטיף.

ומה עכשיו?

התשובה נמצאת בשירה המנחם של נעמי שמר:

"לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב.
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית".

כנראה שהגיע הזמן להתחיל מבראשית. להתחיל במאבק נגד ממשלת הזדון, כמו שנאבק "הישוב המאורגן" בספר הלבן הבריטי. למאבק על דמותה של המדינה וערכיה. למאבק על עתידו של העם היהודי בטיפוח המשפחה ברוכת הילדים, בהעמקת החינוך ובערבות הדדית. מאבק להוצאת השלטון מידי האליטות המושחתות והעברתו לידי העם. למאבק הזה דרוש קומץ חלוצים אבל יהיו שותפים לו כל מי שחרד לעתיד העם ולדמותו: כיפות סרוגות, חרדים, יוצאי מדינות ערב, יוצאי ברית המועצות לשעבר, חילונים לאומיים והעם היהודי בתפוצות.

=======================================================================

כך תיכנתו את חיילי העקירה

רפאל פרידמן, לוחם שיריון ואיש חינוך ממעלה אדומים, כתב לרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ, מכתב בו הוא מבקש לשחרר אותו משרות מילואים. להלן עיקרי המכתב:

" כלוחם ותיק בשירות מילואים, הממלא בקפידה אחר כל צו קריאה. כחייל שנענה תמיד באהבה וברצון, גם לקריאה חברית מצד מפקדים לתת כתף למשימות חריגות. כמי שלא החסיר אף יום מילואים אחד – אני רואה לנכון להודיע לך שאין לי עוד אמון במערכת הצבאית. האמון בערכיותו, במוסריותו ובחוסנו של הצבא, ומעל הכל בהיותו נקי מכל פוליטיקה, התרסק לרסיסים.

" מה שהביא אותי למסקנה גורלית זו הוא המידע שהגיע אלי על מה שהתרחש במחנות האימונים לקראת העקירה שכונתה "פינוי הישובים".

" אדוני הרמטכ"ל. ציבור הלוחמים זכאי לקבל הסבר, אמיתי וממצה, על מה שהתרחש במחנות אלה. לפי מידע מהימן שהגיע אלי עברו חיילי צה" ל, נערים צעירים, שטיפות מוח נמרצת שנעשו בידי אנשי מקצוע. שטיפת מוח זו נועדה לעצב את עמדת הצעירים כלפי "המתנחלים". על היותם כאילו בעלי אמונה עיוורת, המחזיקים ערכים אוטופיים. על שהם מגלים כאילו בדלנות שבטית וקנאות עיוורת. על שעמדותיהם מכרסמות עד היסוד במעמדו של הצבא.

שכתוב ההיסטוריה

" הגיעו אלי עדויות אמינות כי ההסבר שניתן לחיילים להצדקת "המשימה הלאומית" התבסס על פרקים מרכזיים במשנת השמאל הפוליטי. לפי משנה זו ההתיישבות מעבר ל"קו-הירוק" איננה עומדת במבחן המציאות, לא מעשית, לא ערכית, לא יהודית, לא מוסרית ולא דמוגרפית.

" מן הידיעות שהתקבלו מכלי ראשון, מתברר שההדרכה כללה בין השאר שכתוב של ההיסטוריה הישראלית, באמצעות מצגות מולטימדיה שהופקו על ידי גורמים שמחוץ לצבא. דובר שם על "חילופי אש הדדיים" שהיו כאילו בפרשת אלטלנה. חזרו שם על העלילה שמפגיני הימין הם שהניפו תמונה של יצחק רבין ז" ל כשהוא לבוש במדי אס.אס. ועוד סילופים כהנה וכהנה.

" הכנה מנטאלית"

" עוד דווח ממחנות האימונים על "הכנה מנטאלית" שניתנה לחיילים הצעירים. הכנה זו כללה עיצוב התנהגותי והכוונת שפת הגוף. הכנה זו נדרשה הואיל ולמדריכים היה ברור כי מדובר במעשה לא מוסרי ולא אנושי. הפסיכולוגים עבדו אפוא על הקהיית ואיטום רגשות, כשהם פועלים מול החניכים "אחד לאחד".

החיילים פשוט תוכנתו איך לא לשמוע את זעקות המפונים. איך לא להקשיב למצוקתם. איך לבצע הנהוני חסד וחמלה עקרים. איך לבצע העמדות פנים מעושות. לימדו אותם אפילו איך "לבצע" בכיות מתוזמנות, לפי פקודה. היו לכך השלכות מעשיות בביצועים עצמם. חיילות בוכיות שבו למשימותיהם במשנה מרץ, בחלוף דקות בודדות בלבד.

אבל לפי עדויות מן השטח האימון הזה לא תמיד עלה יפה. חיילים וחיילות בכו בכי תמרורים אמיתי, לא לפי פקודה מגבוה אלא לפי הרגשת הלב.

נחישות בלי רגישות

" יש עוד הרבה דיווחים מהשטח, המטילים צל כבד על מוסריותו, אנושיותו ורגישותו, של צבא העם. צבא שהיה מושא האהבה של כולנו. במיוחד נחלת החיילים הפשוטים, שמעולם לא ראו בצבא מקפצת קריירה, המגלמת כוח, מעמד וכבוד.

" אדוני הרמטכ" ל. חורבן גוש קטיף הוא משימתך הראשונה בתפקידך החדש. זוהי "מלחמת ששת הימים" שלך. אתה ההוגה היוזם והמתכנן של המלחמה שהופנתה כלפי אזרחים יהודים, נשים וילדים. האם שאלת עצמך מה עשתה המלחמה הזו לדור הצעיר של החיילים, האם הצגת בפני הדרג המדיני את השאלה אם צה" ל הוא שצריך לבצע את המשימה הזו?

" כל עוד שאלות מאיימות אלו – עקרוניות, מקצועיות, אנושיות ומוסריות – לא נבחנו ונצרפו בדין ודברים אישי בינך לבין לוחמי הצבא בסדיר ובמילואים – אינני רואה עצמי שייך בצורה כלשהי למסגרת צבאית המשרתת שליט הפכפך.

אני מבקש אפוא בזאת לשחררני לאלתר משירות מילואים.

סמל ראשון רפי פרידמן מספר אישי 3797702.

========================================================

החיילות שאלו: " אנחנו נאציות?"

" האם אנחנו נאציות" – כך שאלו צוערות קצין שריון בדרגת סגן אלוף, במהלך אימון ההכנה לקראת העקירה והגרוש של גוש קטיף.

על הפרשה הזו שמעתי מפי אחד הרבנים הבכירים של הגוש. סיפר לי הרב:

" השתתפתי ביום עיון של חיל האוויר שהתקיים בבסיס עובדה, זמן מה לפני שהוקם מחנה האימונים לעקירה. הוזמנתי להשתתף בפאנל שבו שמעו המשתתפים דעות שונות על ההתיישבות ביש" ע. הואיל ויכולתי להגיע לבסיס רק בטיסה והיו צריכים גם להטיס אותי בחזרה שהיתי במחנה כל היום והייתי עד שמיעה, כשהחיילים עברו הכנה ראשונית לקראת העקירה.

" הקצין דיבר על פינויים שהוא חווה עם חייליו ביצהר וביישובי גב ההר. הקרינו סרט שראו בו תמונות קשות של פינוי מאחז. הראו איך הורסים בית כנסת עם פטישי חמישה קילו. איך גוררים אישה הרה על הרצפה עם ילד עליה. כל עת ההצגה הקצין חזר ואמר: אלה אנשים מצוינים. אלה מלח הארץ. הם נשלחו לשם על ידי ממשלות ישראל. יש ביניהם חיילים קרביים. אבל המוטו של כל ההרצאה היה "קדושת המשימה". בשם קדושת המשימה מותר להרוס בית כנסת. בשם קדושת המשימה, הוא אמר, תתקלו בדברים קשים כמו לתלוש אמא מידי בנה. ואז סיפר כי העביר שיחה דומה לצוערות והן הצביעו ושאלו: "מה זה אנחנו נאציות?".

" אחר כך עליתי ודיברתי שעה שלמה. הסברתי למה אי אפשר למלא פקודה כזו. אמרתי שאדם נורמאלי לא יכול לפנות אנשים ברגישות.

" בדיעבד הגעתי למסקנה שיכול להיות שעשיתי טעות שהלכתי לשם. כנראה הביאו אותי כחלק מן המשחק. רצו ללמוד אותי, ללמוד את הקושי שבמשימה. תכירו את הפנאט הזה הרב של גוש קטיף" .

========================================================

עיטורים צל"שים ואותות לעוקרים

הדברים שכתבתי כאן על הצורך בהענקת אות מיוחד למשתתפי חורבן גוש קטיף חשף גל של יצירתיות בנושא.

ד.ב., סגן אלוף במילואים, המצהיר כי הוא מתבייש ללבוש מדים, עיצב מערכת שלמה של אותות, עיטורים וצל" שים עוד לפני שהחלה העקירה. הוא גם קבע את הקריטריונים לחלוקתם.

האות הכללי שיש לחלק הוא אות " שבת אחים" (השם הקודם של המבצע). צבעיו מסמלים את תהליך העקירה: עם סגולה מושלך לים כחול, שטחי חקלאות ירוקים הופכים למדבר צהוב, והכתומים מוכים עד זוב דם אדום.

העיטורים יהיו משלושה סוגים: עיטור המפנה, עיטור העוקר, ועיטור התותח הקדוש. כל עיטור בהתאם להצטיינותו של העוקר. למצטיינים בפינוי פיסי, למפגינים אטימות ולמי שנאלץ לירות באש חיה.

הצל" שים אמורים היו להיות משלושה סוגים: צל" ש הרמטכ" ל, צל" ש אלוף הפיקוד, וצל" ש מפקד אוגדה. כל השלושה מעוטרים בראשי קרנפים.

גם הקורא מיכאל קארו מחיפה הקדים ועיצב את האות עוד לפני שהחל מסע העקירה. זהו " אות הגרוש" , שהכין לטקס החזרת דרגות ואותות צה" ל בגן הזיכרון בחיפה.

הקורא י.צ. עיצב את " האות לזיכרון ולדראון" . האות כולל חמישה צבעים המסמלים: בראשית, הפרחת שממה, הקזת דם, מאבק לקיום ושוב שממה.

שמעון ברט מאלקנה עיצב אות המראה סכין המפלחת את העם הכתום והכחול.

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף הוא לא איבד מאקטואליותו. [יוני 2014]

ראה "הכיפה הסרוגה באוהל הדוד תום"

" דור הכיפות הסרוגות" היה בשלושים השנים האחרונות חיל החלוץ למהפך הציוני במדינה * הכתום המציף את הארץ במאבק על גוש קטיף מוכיח כי רוב העם מאחוריו * הגיע הזמן "להחליף דיסקט" ולחשוב לא על הפגנה נגד השלטון אלא מאבק על השלטון * בלי אלימות, בלי סרבנות * כי העם הוא אתנו, הצבא בשר מבשרנו והמשטרה שלנו

הרב יואל בן נון אמר פעם כי הציונות החילונית דומה לפרד. בהמה בעלת כוח עצום, אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם.

חלוצי הציונות של תנועת העבודה אכן היו בעלי עוצמה אדירה. הם חוללו נס יחיד במינו במאה העשרים: יישוב ארץ שוממה, קיבוץ גלויות, החייאת שפה, הקמת מערכת חינוך ובריאות, חקלאות ותעשיה, ישובים פורחים – תשתית למדינה היהודית.

דור הנפילים שהקים את המדינה סיים את תפקידו במלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד אמון בשלטון ובעתיד המדינה, ובמקביל חלו במדינה תהליכי דקדנציה תרבותיים, התפוררה הסולידאריות החברתית והגענו למקום שהגענו. מי שהרים את לפיד החזון הציוני וההגשמה היה הציבור המכונה " דור הכיפות הסרוגות" , שהתמסר למפעל ההתיישבות.

אם הציונות החילונית סיימה דרכה כדרכו של פרד, הנה דור הכיפות הסרוגות הוא פרי מוטציה של תחיה יהודית. מחוללי המוטציה הזו היו יהודים שבחזותם החיצונית ובאורח חייהם נראו והתנהגו כמו החרדים במאה שערים (ראה תמונה). אבל הם היו מוכנים להיות שותפים לתנועה הציונית החילונית במפעל בניין הארץ.

שורשים בפולין

שורשיה של הציונות הדתית לגווניה, בתנועת " המזרחי" שנוסדה בפולין-ליטא בראשית המאה העשרים. לידתה של התנועה הייתה כרוכה במאבק כפול. מול החסידות ששלטה בפולין ודחתה על הסף את הרעיון של ציונות חילונית. מול התנועה הציונית החילונית שלא ששה לקלוט לתוכה את הערכים של תורה ועבודה. רבני ה" מזרחי" נרדפו והופלו לרעה. בחורים נזרקו מישיבות ואברכים מ" שטיבלעך" ומחצרות אדמו" רים. ובתוך המחנה הציוני היה המאבק לא רק על הרעיון אלא גם ובעיקר על ההישרדות. על אפשרויות להקים קיבוצי הכשרה, על מכסה ברישיונות עליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים), על תקציבים וחינוך. במהלך המאבקים הצליחה התנועה בפולין לחדור למרכזי התורה והישיבות הגדולות ולמשוך משם אנשים רבים. הקימה מערכת חינוכית בכל הרמות. הוציאה לאור עיתונים וספרים. ארגנה תנועות נוער, תנועת השומר הדתי תנועת האישה הדתית ומוסדות רבים.

מקור הכוח האנושי של התנועה בארץ ישראל הייתה פולין, ממנה הגיעו לארץ רוב העולים הדתיים. השואה הכריתה את המקור הזה והותירה כאן תנועה מדולדלת.

הברית ההיסטורית

מראשית דרכה פעלה המזרחי בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית, ששלטה בישוב של המדינה שבדרך. נציגי המזרחי השתתפו בהכרזת העצמאות והרב יהודה לייב הכהן מימון הגניב את שם ה" למגילה על ידי כך שחתם את שמו בתוספת בס" ד.

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

לאחר הקמת המדינה הפך הקשר לשותפות קואליציונית בשלטון, שקיבלה את הכינוי " ברית היסטורית" . זו לא הייתה שותפות של שווים בנהיגת הקטר של הרכבת הציונית. זה היה שרות שנתנה המזרחי למפא" י בתפקיד מגיש התה בקרונות האחרונים. דוד בן גוריון הקפיד, מן הימים הראשונים להקמת המדינה, לשתף את המזרחי (לימים המפד" ל) כשותף זוטר בשלטון. זוטר כי מעולם לא נזקק לקולות המפד" ל בכנסת הואיל והיה לו רוב בלעדיהם. ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם כי המניע של בן גוריון היה מקיאווליסטי. את החרדים לא שיתף בשלטון (שגם לא היו מעוניינים בו) אבל נתן להם פטור משרות צבאי לתלמידי ישיבות. למפד"ל נתן נתח שולי בשלטון (תמיד משרדים לא חשובים) ועל ידי כך נטרל כל מעורבות מצידם בתחומי החוץ הביטחון והכלכלה. מנהיגי המפד"ל כמו חיים משה שפירא יוסף בורג ואחרים, היו אנשים מתונים בדעותיהם הפוליטיות. הסתפקו בנתח השלטוני הקטן, באוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי לאומי ובשמירת הסטטוס קוו הדתי בחיים הציבוריים. הסערות הקואליציוניות בין השותפים היו כמעט תמיד סביב נושאים אלה. עם זאת, באופן תאורטי הם היו חסידי ארץ ישראל השלמה בתקופה  שבה הנושא היה חלא רלבנטי(לפני מלחמת ששת הימים).

ילדי המוטציה

המצב הזה נמשך שנים רבות ונראה שהיה נוח לשני הצדדים. לא כך היה לגבי הדור החדש שהצמיחה התנועה הדתית לאומית. בניגוד לציונות החילונית יצרה הציונות דור שני ושלישי שעלה על אבותיו בכל התחומים. מערכת החינוך המסועפת והעקרונות של שילוב תורה עם דרך ארץ הם שיצרו את המוטציה. דור של חובשי כיפות ונועלי סנדלים, המעורים בכל ענפי העשייה, אך אינם חלק מן ה" טרנד" הכללי של הישראליות הדוהרת אל הדקדנציה. זה היה דור חדש שלא היה מוכן להיגרר ברכבת של מפא" י ההיסטורית, שבמהלך השנים הפכה פחות ופחות ציונית.

שיתוף עם מפ" ם

ניצני הביטוי הפוליטי של הדור הזה הופיעו בראשית שנות השישים, עם הופעת ה" צעירים" . זה התחיל בשני בוגרי בני עקיבא צעירים, זבולון המר ודני ורמוס, ששכרו חדר בתל אביב אליה הגיעו בטרמפים כשתרמילים על גבם. שנה אחרי זה כבר קיימו כנס בעפולה והצליחו למשוך אליו קבוצה גדולה של אישי רוח ומעשה. המנשר הראשון של הצעירים לא אמר מאומה על מטרותיהם, שלא היו ברורות כנראה להם עצמם. אט אט התחוור שבעצם הם מבקשים להשפיע על מה שנעשה במדינה מעבר לתחום המושב שהקצתה מפא" י למפד" ל. העיקר היה לעשות משהו שהוא מעבר למשרה במועצה הדתית.

לא ייאמן אבל ה" צעירים" יזמו אז שיתוף פעולה עם מפ"ם במאבק נגד הידוק הקשרים עם גרמניה; היו שותפים פעילים עם " חרות" במאבק לביטול הממשל הצבאי והזמינו לבית מרכז המפלגה בתל-אביב את צעירי מפא" י לחילופי דעות.

כשחשה הצמרת הוותיקה של המפד" ל בסכנה כבר אחרה את המועד ותהליך השתלטות הצעירים על המפלגה היה בלתי נמנע. אך מעמד המפד" ל כמגיש התה ברכבת של מפא" י לא השתנה ברמה הפוליטית הפרלמנטרית.

תנועת הכיפות הסרוגות התפתחה כגוף חוץ פרלמנטרי, שנתנה ביטוי להתעצמותה במפעל ההתיישבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. המפד" ל כגוף פוליטי פיגרה כל השנים אחרי המציאות החברתית של יוצאי חלציה. היא הלכה והידלדלה עד למעמד העלוב שלה בממשלת שרון.

בגין כאחד משלנו

התמורה הגדולה חלה לכאורה עם המהפך ב-1977. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו " אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. הוא גם חבש מדי פעם כיפה ואף ציטט פסוקים בתיקונים מקוריים (" לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים" אמר על אשתו בליל המהפך).

ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על הליכוד עברו אותם תהליכי ניוון אידיאיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית בכללותה. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידיאיים חזקים, שמשאריותיהם התפרנסה התנועה שנים רבות. " חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח, ערכים ואידיאולוגיה. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ"חצ"חים וכדאיניקים. וכך נולד אבי כל חטאת – הסכם קמפ דייויד, פינוי סיני ועקירה של חבל ימית – עקירה מרצון, לראשונה בתולדות הציונות.

בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות – במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה בכנסת – נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. אפשר לשמוע את הדי המצב הזה בדיבורים על שרון ובגידתו באידיאל ההתיישבות. כך מדברת אישה נבגדת על המאהב שנטש אותה.

כאן מן הראוי להדגיש כי המפד" ל, כביטוי הפוליטי הפרלמנטרי לא שיקף את עוצמתו הדמוגרפית והערכית של דור הכיפות הסרוגות. הדור הזה שאב את השראתו בראש ובראשונה ממוריו בישיבות ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שראה בפעולת החלוצים החילוניים בארץ ישראל מעשה של קדושה השקול כבניית בית המקדש.

המהפכה שבוששה

ולסיום אזכיר, בחוסר צניעות, מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות, תחת הכותרת " מהפכת הכיפות הסרוגות" . כתבתי אז בין היתר: " מתגלים עתה לנגד עינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה; דבקות חסרת ליאות במטרה; אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות" .

החיזוי הזה התקיים רק בחלקו. תנועת ההתיישבות של דור הכיפות הסרוגות חוללה את התפנית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור הנוכחי. אבל למרבית הצער לא הצמיחו הכיפות הסרוגות מתוכם מנהיגות שתיטול על עצמה את התפקיד להוביל את העם.

אבל כמות הסרטים הכתומים שמתנופפים בכל חלקי הארץ מעידים שיש לתנועה בסיס עממי רחב. לכפר מימון ולשדרות הגיעו אממנם בעיקר כיפות סרוגות . זהו אופייה של כל תנועה מהפכנית – החלוצים הולכים בראש. מאחורי החלוצים משתרך שובל כתום ארוך המקיף חילונים, נאמני תנועת העבודה ההיסטורית, תושבי עיירות הפיתוח, יוצאי ארצות האסלאם, והעולים מרוסיה. כל מה שדרוש הוא שינוי תודעתי שמתוכו אולי תצמח גם מנהיגות שתילחם לא נגד השלטון אלא כדי להגיע לשלטון.

=========================================================

אנחנו והם

כשאנחנו גורמים למות חפים מפשע אנו מתייסרים בייסורי מצפון. גם אם המוות נגרם במהלך לחימה נגד רוצחים מתועבים.

כשהם רוצחים את ילדינו, נשותינו וזקנינו, הם יוצאים בריקודי שמחה, מחלקים סוכריות, משמיעים שירי תהילה לרוצחים.

כשמטורף יוזם רצח חפים מפשע אנו סולדים ממנו, ומקיאים אותו מתוכנו. בקושי נותנים לקבור אותו.

הם הופכים את הרוצחים המתועבים ל" שהאידים" , גיבורי תרבות, שילדים מתחנכים להזדהות עמם.

כשאצלנו נתפס מחבל מקיפים אותו אזרחים ואנשי חוק כדי שאיש לא יפגע בו. כשהמחבל שלנו נופל לידיהם הם עושים בו לינץ" כשידיו כבולות

כשהרגו אצלנו שני מחבלים בקו 300 לאחר שנפלו בשבי – המדינה כולה סערה, ראשי השב" כ הודחו.

כשהמון ערבים, אזרחי ישראל, רוצחים מחבל יהודי כבול הם תובעים שלא לחקור את נסיבות רציחתו.

=====================================================

הרהורי תשעה באב

קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה" .

=================================================

מה הביא את שרון להחלטה

סוף סוף נתגלה הסוד – מי שהביא את שרון להחלטתו הוא קלמן גייר, איש הסקרים של שרון.

את העובדה הזו מגלה בן כספית בכתבה ב" מעריב" .

לפי בן כספית הציג גייר לשרון נתונים דמוגראפיים מפחידים. בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערביים ו-26 אחוז חרדים. מכאן עולה שהחילונים יהפכו למיעוט, אפילו מיעוט קטן, החברה תשנה פניה. ואז " יהיה קשה לבצע מהלכים קשים" .

בן כספית מוסיף שגייר היה גם יועצו של רבין והיה כנראה אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה על אוסלו.

מדוע עקירה מעזה תשפיע על המאזן דמוגרפי של ישראל ב-2030 אין הסבר.

קלמן גייר מככב אגב בכתב האישום שהוגש נגד עמרי שרון. כתוב שם כי גייר קיבל מעמרי עבור סקרים שערך למען אריאל שרון סך של 729,174 ₪.

=========================================================

פוסט זה נכתב לפני 10 שנים. תראו מה אמר אז דיכטר ותשוו למה שאמר יעלון. אבל מה שחשוב הוא שהערבים לא השתנו וזה טוב כי הם תמיד הצילו אותנו מפ]ני עצמנו

ראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, מכריז שהוא מצדד בהתנתקות, כי לא צפוי חידוש הטרור וכי אבו מאזן " תוכו כברו" . ואלה חדשות טובות.

הרמטכ"ל היוצא, בוגי יעלון, מכריז כי ההתנתקות עלולה להתגלות כאסון; כי ה"חמאס" עלול להשתלט על עזה ולהפוך אותה ללבנון; כי קסאמים יגיעו בקרוב למרכז הארץ.

"ההתנתקות לא תביא לחידוש הטרור". אבי דיכטר (צילום: ויקישיתוף)

גם אלה חדשות טובות.

אלה הן חדשות טובות כי הן מלמדות שהערבים לא למדו דבר ולא שכחו דבר. בין אם יצליח אבו מאזן – מכחיש השואה, הדורש אולטימטיבית את זכות השיבה – בין אם יעלה החמאס, צפוי המשך המפעל הציוני. על היהודים כבר אי אפשר לסמוך שימשיכו במפעל. על הערבים כן.

הערבים מתנגדים תמיד

תזכורת קצרה: ההתנגדות הערבית היא שאפשרה לנו להגיע לאן שהגענו. אילו הסכימו הערבים להצעות תנועת " ברית שלום" בשנות העשרים (ויתור על מדינה יהודית ועל עליה והסתפקות במרכז רוחני); אילו הסכימו לכמה הצעות בריטיות לחלוקת הארץ כשתשעים אחוזים ניתנים לערבים; אילו הסכימו להחלטת החלוקה של האו" ם ב-1947; אילו הסכימו לתכנית אלון ב-1967. אפילו אם היו מסכימים ומיישמים את הסכם אוסלו ואת הצעות אהוד ברק. אם היו מסכימים לכל אלה מדינת ישראל לא הייתה קיימת, או שהייתה נחנקת באיבה.

סכנת ה" מתונים"

כל אי הסכמה ערבית הובילה לעוד התקדמות ציונית. את התבוסות העיקריות ספגנו ממנהיגים ערביים שהיו כאילו מתונים. סאדאת הצליח בהבל פה להשיג את כל סיני, להרוס את חבל ימית ולהפוך את מצרים למעצמה אזורית חמושה בנשק אמריקני. זאת, כשהוא מניח בפתחנו פצצת זמן ושמה עזה, שבגין הסכים לקבלה לחיקו ברוב איוולת.

ערפאת לא היה מסוכן כמנהיג טרור אלא כחתן פרס נובל לשלום. מרגע שחכמי אוסלו מינו אותו לסוס טרויאני, הפכו הפלסטינים לסכנה קיומית. אחרי שהאינתיפאדה הודברה עולה אבו מאזן  ה"מתון", שאינו מצליח להסתיר את עמדתו, שהיא תביעה חסרת פםשרה לזכות השיבה.

  מה הם רוצים

הציבור בארץ, מונהג על ידי ממשלות שעצמו עיניהן, לא הפנים את עוצמת הדרישה הערבית לזכות השיבה. עובדה היא שלא נשמע אף קול רציני אחד במחנה הערבי שאמר: בואו נעשה שלום עם היהודים וניישב את הפליטים במדינות ערב.

סקירה של פרסומים ערביים  יש בו כדי להבהיר למה הם מתכוונים ב" זכות השיבה" .

בספר " זכות השיבה" שיצא בלונדון בשנת 2001 מופיעים מאמרים של אנשי אקדמיה פלשתינאים הרואים כך את ה" זכות" :

• · הישוב היהודי ירוכז בשטח הכולל את גוש דן, חיפה הקריות ומערב ירושלים ובסך הכל כ-8 עד 14 אחוז משטח ישראל בגבולות 67.
• · בשטח שיתפנה ייושבו חמישה מיליון פליטים וצאצאיהם בכל המקומות שבהם התגוררו לפני 48.
• · בנוסף תשלם ישראל לפליטים פיצויים בסך 253 מיליארד דולר.
• " יישומה המלא של תכנית זו" , כותב ג'אבר סוליימן, לשעבר מרצה באוכספורד, "היא תנאי בל יעבור לכינון המדינה הפלסטינית" .
•  

אבו מאזן ויקישיתוף

במקום תכנית 2020

אך יש גם תכנית " מתונה" של ד" ר סלמן אבו סיטה המציג עצמו כפליט מבאר שבע. לפי תכניתו תראה כך השיבה (בספר "מפליטים לאזרחים בביתם" שהופיע בלונדון ):

• · 175 אלף פליטי יפו ישוכנו ברבי קומות בפארק איילון (מקווה ישראל חירייה);
• · 45 אלף פליטי צפת (אבו מאזן הוא אחד מהם) ישוכנו בשמורת הטבע של נחל עמוד.
• · פליטי חיפה רבתי ישוכנו בפארק הכרמל;
• · 20 אלף פליטי טבריה ישוכנו ברבי קומות לחוף הכינרת.
• · אבו סיטה מתייחס לתכנית האב " ישראל 2020" שמתוכה למד כי 80 אחוז מהיהודים מתגוררים על 15 אחוז משטח המדינה. בכל יתר השטח יש מקום ל-5 מיליון פליטים במקום שיהיו למדינה ריאות ירוקות.

פליטים ערבים בורחים מצפת. אותם מתכניםה"מתונים" ליישב בואדי עמוד.

נוכח תכניות כאלה של הערבים אי אפשר שלא להיות אופטימיים.

" העשור היפה" בחיי יוסי ביילין

ביום השנה ה-38 למלחמת ששת הימים נתמלא יוסי ביילין געגועים עזים למדינת ישראל שלפני המלחמה. במאמר ב"הארץ" תאר בנוסטלגיה איזו ארץ נהדרת היינו לפני שהפכנו לארץ כובשת.

" במשך אותה תקופה נהרגו בפעולות איבה רק כ-20 בני אדם, משטר הצנע התחלף בצמיחה מואצת. ההשכלה, התרבות והמדע פרחו כפי שלא פרחו מעולם… ישראל של שנות ה-60 הייתה מדינה בטוחה בעצמה ופורחת – קולטת עליה, קשורה עם מזרח ומערב, אחות בכירה למדינות אפריקה שקיבלו עצמאות. העולם הצדיע להצלחותיה בתחומי החקלאות, הצבא והקליטה" .

האמנם?

תאור מהימן של התקופה ניתן למצוא בספרה המצוין של יונה הדרי,  "משיח רכוב על טנק", המבוסס על עבודת דוקטור שכתבה. העבודה בוחנת ומתארת את מצב הרוח הלאומי בין מבצע קדש למלחמת יום הכיפורים.

" סיכום ממצה של מצב הרוח הציבורי" (בשנת 1967 , לפני המלחמה), כותבת יונה הדרי, "נותן הרב שמחה בונם אורבאך: "הלכי רוח של דיכאון" ומועקה, שחיתות, בזבזנות יתירה, חוסר תכנון הם בפיו "מראות הנגעים ההולכים ופושים במדינה". אורבאך מתאר מצב של "תוהו ובוהו כלכלי ותרבותי, רפיון מוח וידיים כאחד, אנרכיה יתירה, חוסר מעש ואובדן עצות"" .

זה באשר לאווירה. ולהלן העובדות:

הדיכאון הציבורי

נבע בעיקר מן המצב הכלכלי – מיתון עמוק ואבטלה קשה. מספר האנשים שחיו מתחת לקו העוני לפי דו"ח בנק ישראל הגיע ל-400 אלף. בכמה עיירות פיתוח הגיע שעור האבטלה ל-20 אחוזים.

מהומות ואדי סאליב.

ביולי 1959 הרג שוטר שיכור שהתפרע בואדי סאליב, שכונת עוני של יוצאי צפון אפריקה, בחיפה תחתית. בעקבות זאת יצאו אלפים מתושבי השכונה להפגין במרכז חיפה, שרפו מכוניות, פרצו ובזזו חנויות. ההפגנה פוזרה בכוח ורבים מן המפגינים והשוטרים נפצעו.

מהומות ואדי סאליב בשער "העולם הזה"

המוראל הירוד

התבטא בירידה מאסיבית מהארץ. בשנת 1966 הגיע מספר היורדים ל-11 אלף, ב-3000 יותר מאשר בשנה הקודמת. חלק גדול מאד מהיורדים היו אקדמאים.

ישראל מבודדת

בכל זירה בינלאומית. בראש ובראשונה באו"ם, בו היה רוב אוטומטי של מדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הערבי בעד כל החלטה אנטי ישראלית.

החרם הערבי

פעל ביד רמה. חברות בינלאומיות סרבו לסחור עם ישראל, או שעשו זאת בהיחבא. היפאנים לא מכרו לנו מכוניות אלא דרך מדינה שלישית.

הבריטים סרבו למכור

נפט וחומרים אסטרטגיים אחרים. הצרפתים מכרו מטוסים וטנקים, כל עוד ראו בנו בני ברית, ובגדו ערב פרוץ מלחמת ששת הימים. מהאמריקנים לא קיבלנו כמעט כלום.

רגיעה, אבל.

התקופה שבין מבצע קדש ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967 התאפיינה אמנם ברגיעה ביטחונית יחסית. זו הושגה תודות למפלה שספגו המצרים במלחמת קדש.

הגבולות היו פרוצים

להסתננויות רצחניות בלתי פוסקות מרצועת עזה, מירדן, מסוריה ומלבנון. היו אזורים שלמים בארץ, בעיקר בדרום, שהנסיעה בהן בלילה הייתה אסורה מחשש חדירת מחבלים מסתננים.

ירושלים הייתה מבותרת

בין ישראל לבין ירדן ומדי פעם היו חיילים ירדנים יורים לתוך ירושלים היהודית ומפילים קרבנות.

הסורים התנכלו

באורח שיטתי ליישובי הצפון – חדירות, מיקושים, רציחות, הפגזות. גם הירדנים לא טמנו ידם בצלחת. התקופה התאפיינה בפשיטות גמול ישראליות בחילופי אש ארטילריים ובקרבות אוויר.

הסורים פעלו במרץ

להטיית מקורות הירדן במטרה לייבש את מוביל המים הארצי. ההסלמה בתקריות הגבול עם סוריה סביב המוביל הביאה בסופו של דבר למלחמה.

מה שנכון בתיאורו של ביילין הוא שלא היו לנו הרבה צרות עם הפלסטינים. טיפלו בהם המדינות הערביות, ירדן מצרים וסוריה, שהחזיקו אותם על אש קטנה כפצצת זמן נגד ישראל.

אבל אש" ף הוקם ב-27 במאי 1964, שלוש שנים לפני " הכיבוש" . ב-3 בינואר 1965 ביצע הארגון את פעולת הטרור הראשונה – ניסיון פיגוע במוביל המים הארצי.

—————————————————————————————————————-

מאמר זה נכתב ערב ההתנתקות כשדובר על תכנית למשאל עם (ששרון טירפד).

אילו נערך משאל עם ב-1948, אם להקים את המדינה, הרוב היה מצביע נגד * מחוללי המהפכה הציונית היו קומץ חלוצים שהלכו לפני המחנה * הם השתלטו על הישוב באמצעי כפיה ועיצבו את דמות המדינה בה הדמוקרטיה היתה " כאילו" * שרון חוזר לשיטות מפא"י, הפעם נגד המפעל הציוני

דוד בן גוריון נהג לומר כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. בדברים אלה נתן בן גוריון ביטוי להשקפתו שאת המהפכה הציונית יגשימו רק מתי מעט, בלי להתחשב בדעת הרוב.

מדינת ישראל הוקמה על ידי המהפכה הציונית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית. העלייה הראשונה (1882-1904) מנתה 25 אלף איש – חלקיק זעיר מן העם היהודי, שמנה אז כ-16 מיליון נפש. בני העלייה השנייה והשלישית ( 1904-1923) היו גם הם מתי מעט. הם היו מהפכנים, שעיצבו את דמותה של החברה הארץ ישראלית למאה השנים הבאות.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

הם קבעו את גבולות המדינה בהתנחלויות. הם הקימו את מערכת החינוך והנחילו את הלשון העברית. הם בנו מערכת בריאות (קופת חולים). הם בנו את התשתית הכלכלית וקבעו את יחסי העבודה (סולל בונה, ההסתדרות והמלחמה לעבודה עברית). הם עיצבו את הכוח הצבאי של הישוב (השומר, ההגנה שמהם צמחו אצ" ל ולח" י).

אצולת לוחמים

רוב בני העליות הבאות, שהתרכזו בעיקר בערים הגדולות, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח התעשייה, התרבות, ההשכלה הגבוהה והמדע. אך הם לא היו חלוצים ולא מנהיגים. הישוב כולו – עד הקמת המדינה ב-1948 – הונהג על ידי קומץ החלוצים הראשונים, אנשי תנועת העבודה לזרמיה. זו הייתה הנהגה של אצולת לוחמים. הם היו אולי בחירי העם אבל לא נבחריו. הקונגרסים הציוניים, והבחירות לתנועה הציונית היו תפאורה. גורל הארץ הוכרע במעשים ובעובדות שנקבעו כאן.

שלטון בכפייה

השלטון הזה של קומץ חלוצים אידיאליסטים היה בעל אופי בולשביקי. אין פלא שלמנהיגות הגיע דוד בן גוריון, שהיה ממעריצי לנין. מאות האלפים שעלו ארצה במהלך שנות המנדט קיבלו את שלטונם בלית ברירה. השליטה נעשתה בכפייה – מי שלא קיבל מרות לא יכול היה לקבל עבודה (כי לשכות העבודה היו בידיהם), לא יכול היה לקבל טיפול רפואי (כי קופת חולים בידיהם). רוב הישוב היה ציבור " אזרחי" – איכרי המושבות, תושבי הערים הזעיר בורגנים. אך הם קיבלו את המרות.

דיכוי המתנגדים

מי שלא קיבל את המרות נרדף עד צוואר. זה היה גורלם של אנשי התנועה שהקים ז'בוטינסקי. הם לא קיבלו עבודה ולא קיבלו טיפול רפואי. וכאשר גיבשו כוח צבאי משלחם למלחמה בבריטים הם נודו מכלל הישוב (" הפורשים" ), הוכו והוסגרו לבריטים (" הסזון" ), ובנקודת השיא דוכאו בכוח הזרוע ובשפך דם (" אלטלנה" ). בדרך דומה, אם כי פחות אגרסיבית, דיכא בן גוריון את המאיימים על שלטונו משמאל. הוא פרק את הפלמ" ח, הדיח מעמדות מפתח יריבים רעיוניים וגימד בהדרגה את הדוגלים באוריינטציה פרו סובייטית (מפ" ם). שנים לפני כן הסגירו את " הפורשים" הראשונים, אנשי מחתרת ניל" י, לטורקים. וכשראו באנטי ציונות של החרדים מכשול רצחו את יעקב דה האן.

כאילו דמוקרטיה

מגילת העצמאות הבטיחה לכאורה הקמת משטר דמוקרטי. אך זו היתה דמוקרטיה " כאילו" . לכאורה היו בחירות דמוקרטיות ומפא" י זכתה כבר מן הכנסת הראשונה ב-46 מנדטים. בכל מערכות הבחירות יכול היה בן גוריון להקים בקלות ממשלה עם שותפים רצויים לו ולשלוט שלטון ללא מצרים.

האם זו הייתה דמוקרטיה? הקולות הרבים שקיבלה מפא" י היו תוצאה של שליטה טוטאלית בכל מערכות המדינה.

האמצעים, שהיו טובים כדי לשלוט על הישוב שקדם להקמת המדינה, היו יעילים פי כמה כדי להשפיע על דרך הצבעתם של מיליוני העולים חסרי הכל, שהגיעו לארץ לאחר הקמתה. הם נזרקו למקומות ישוב נידחים, חשופים לשרירות ליבם של מזכירי לשכות עבודה וקבלני קולות בבחירות. השלטון של מפא" י מחק בשיטתיות את הזהות התרבותית והדתית של העולים יוצאי ארצות המזרח. אך גם של עדות אשכנז. בשנים הראשונות למדינה העלאת הצגה ביידיש הייתה עבירה פלילית.

בן גוריון לא רצה טלוויזיה, אז לא הייתה טלוויזיה. הוא התנגד לכך שינהיגו יומני חדשות, אז ביטלו את יומני החדשות ברדיו הממלכתי, שהיה יחיד במדינה. הוא קבע סיסמה שכל ממשלה תהיה " בלי חרות ומק" י" וכך יכול היה לפעול בתחומים המדיניים, הצבאיים והכלכליים ללא ערעור. הוא גם לא נרתע מלהפעיל את השב" כ (שנקרא אז " שין בית" ) שהשתיל מכשירי האזנה אצל מנהיגי מפלגות יריבות. את האזרחים הערביים כלא בממשל צבאי. על היציאה למלחמת " קדש" ב-1956 החליט בעצמו.

מהפך? דמוקרטי?

המהפך של 1977 היה האירוע הדמוקרטי הראשון בתולדות המהפכה הציונית ומדינת ישראל. אך המהפך הזה לא הפך את ישראל למדינה דמוקרטית. יצחק בן אהרון, מן הדמויות המרכזיות של דור המהפכנים, הצהיר בליל המהפך כי הוא לא מקבל את דין הבוחר.

השלטון הפך להיות ימני, אך הידיים נשארו שמאליות. שלטונו של בגין לא הצליח לעקור את שרידי הטוטליטריות של מפא" י, שחלקם נותרו עד היום. אלה התבטאו ומתבטאים ברודנות המנגנון הביורוקרטי, בהיווצרות שכבת אליטות (במערכת המשפט, בכלכלה, באקדמיה), במונופולים פרטיים וציבוריים, באלימות של המשטרה, בפערים החברתיים, בהתנשאות השמאל האשכנזי.

במבט לאחור אי אפשר שלא להעריץ את המהפכנים שהקימו את המדינה. הם היו המיעוט שהוליך את הרוב, גם אם לא רצה בכך. כמוהם גם ה" פורשים" , שהיו מיעוט בתוך מיעוט, ובלי תרומתם לא הייתה קמה המדינה.

משאל עם ב-1948?

בן גוריון צדק כשאמר שצריך לעשות מה שרצוי לעם ולא מה שרוצה העם. אילו נערך משאל עם בשנת 1948 קרוב לודאי שרוב הישוב בארץ היה מצביע נגד. שנות המלחמה העולמית ואחריה (1939-1948) היו שנים של שגשוג כלכלי חסר תקדים בארץ ישראל. ב-1948 חששו רבים מן הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, חשש מוצדק נוכח הפלישה הצפויה של מדינות ערב. היו אז הרבה אלטרנטיבות מפתות – משטר בינלאומי, ערבות אמריקנית, כוח או" ם ואפילו השארת המנדט הבריטי. יהודים רבים בארץ העדיפו את הוודאות הזו על פני מימוש החזון הציוני. הדעות נגד הקמת המדינה רווחו גם בצמרת. ההכרעה על הכרזת המדינה התקבלה על חודו של קול.

מישאל ההינתקות

האם אפשר להקיש ממשאל 1948 (שלא היה) למשאל עם על ההינתקות (שכנראה לא יהיה)? בהחלט כן.

מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון היה המשך המפעל הציוני. רוב מחולליו הם חלוצים מן הציבור הדתי לאומי. המתיישבים היו ונשארו מיעוט. גם אם פעלו רוב הזמן בסמכות וברשות של ממשלות ישראל, הם עדיין מיעוט שהלך נגד הזרם.

תובעי המשאל מציבור המתיישבים מקווים אולי לנס, שהרוב יכריע נגד ובתקווה ששרון יקבל את הדין. הרב יואל בן נון אולי יותר ריאלי. בראיון עם ארי שביט ב" הארץ" אמר כי בתביעתם למשאל מגישים המתיישביםש את כניעתם. שרון מתנגד למשאל בכוונת מכוון כדי ליצור טראומה לאומית כזו שתשלול בעתיד כל נסיגה נוספת. המדברים בזכותו של שרון אומרים כי הוא מוכן להקריב את מתיישבי חבל קטיף כדי להיות חופשי לפעולה נגד הסכנה הקיומית הגדולה של אירן גרעינית. אולי.

אבל קיים חשש רציני שהמניע של שרון היה והנו לחלץ עצמו מהעמדה לדין על קבלת שוחד. אם כך הדבר פרוש הדבר שמדינת ישראל הלא דמוקרטית הפכה מכשיר בידי רודן נוסח בן גוריון. לא כדי להגשים את הציונות אלא כדי להרוס אותה.

ראה מורה דרך למטריקס נוסח ישראל

הסיפור המלא על אלטלנה ראה

"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"

http://www.zeevgalili.com/?p=246

אלטלנה לא נשכח לא נסלח

יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.

גיוס בגיל 16

זה סיפורה:

" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.

" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .

" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.

ליווי שיירות

" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.

הפגיעה ממוקש

" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.

" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"

" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.

" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.

ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.

" היה לי בלקאאוט"

" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.

" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .

קריירה בימתית

יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.

" קולה של אמא"

מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?

יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .

================================================

צינור הדם כאגדה אורבנית

הסיפור המלא  של צינור הדם ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=269

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.

בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.

תכנוני צה"ל

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.

המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.

האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?

חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.

===============================================

נרון קיסר כמשל

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.

נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

============================================

גוליבר בליליפוט

הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.

בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.

סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.

סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.

גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.

שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.

ומי מקיף את אריאל שרון?

גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?

היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?

============================================

בעל הבית של המדינה

ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .

" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .

בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .

בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.

המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.

המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.

מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.

דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.

בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.

הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.

המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .