ארכיון הקטגוריה: תולדות המדינה

לאיים במכת מנע גרעינית כדי למנוע שואה

על שיקולי בן גוריון ביוזמת דימונה  ראה "הלנצח תאכל חרב"

http://www.zeevgalili.com/?p=286

גירסה אנגלית


כולל: ישראל והפצצה – ביבליוגרפיה

dimona1

כיפת הכור בדימונה

אי אפשר לסמוך על הרתעת " המכה השניה" או על הגנת טילי " החץ" * הבטחה של " מטריה אמריקנית" היא חסרת ערך * רק איום ישראלי, עם נכונות נחושה לממשו, יכולה להניע את האמריקנים לחסל את אחמדינג"ד

אם בראש המדינה היה עומד מנהיג אמיתי ולא בלון נפוח -המצאה של איש הספינים ראובן אדלר – הוא היה מבין שהשבוע נשמעה הצפירה הראשונה של הרכבת המובילה את ישראל לקראת שואה. זו המשמעות האמיתית של הודעת הנשיא בוש, על כוונתו לפתוח במשא ומתן עם ההיטלר של איראן.

אילו היה בראש המדינה מנהיג אמיתי הוא היה מודיע מייד: ישראל שומרת לעצמה את הזכות למכת מנע גרעינית שתחסל את מכונת ההשמדה של אחמדינג"ד.

prepare for the real holocost

לקרוא לילד בשמו

בלשון המכובסת של השיח הציבורי לא קוראים לדברים בשמם האמיתי. במקום לומר שישראל מעצמה גרעינית מדברים על " עמימות גרעינית" . במקום לומר " שואה" אומרים " סכנה נוראה" , " איום קיומי" , " קטסטרופה" – כאילו מדובר בבעיית החור באוזון. לא אומרים את האמת הפשוטה: פצצה גרעינית בידי איראן תביא בוודאות למחיקת ישראל מן המפה ותמחט שואה שנייה על העם היהודי.

תסריט של הצפוי לישראל כשלמדינה ערבית תהיה פצצה גרעינית מצוי בספרו של שלמה נקדימון " תמוז בלהבות" , המתאר את חיסול הכור גרעיני העיראקי ואת השיקולים שקדמו להחלטה.

לקו החוף של ישראל מתקרב מטוס בואינג- 707, המתחזה למטוס נוסעים אזרחי. מטוסי חיל האוויר מוזנקים כדי ליירטו, אך טייס הבואינג אינו מגיב. בממשלה מתחבטים אם להורות על הפלת המטוס. ואז נשמע קול רעם עמום – פטרייה אטומית מעל תל אביב. מאות בנינים קורסים ונשרפים, רבבות הרוגים. תל אביב, מרכז העצבים של המדינה היהודית, הפכה לתל חורבות.

45 דקות לאחר הפיצוץ כבר הופיע סאדאם חוסיין בטלוויזיה והודיע כי " שם קץ לסרטן הציוני" . הוא תבע מן הממשלה שנותרה בירושלים להודיע על הפסקת קיומה של ישראל כישות מדינית. גורל תושבי ישראל שנותרו בחיים, כך אמר, ייקבע על ידי ועדה ערבית בראשותו. אם לא ייענה, אמר, נשמיד אותם עד שלא יישאר מהם שריד ופליט.

מנחם בגין, בהחלטה ההיסטורית להשמיד את הכור העיראקי. הרחיק סכנת שואה ממדינת ישראל ליותר משני עשורים. עתה עומדת ישראל מול סכנה חמורה מקודמתה.

החרדה של בן גוריון

מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד.

על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי.

הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"

בשנת 1954, כשהרעיון לבנות כוח גרעיני החל להבשיל, כבר דיבר על הסכנה של נשק גרעיני בידי הערבים: " פצצה אחת יכולה להשמיד את כל הארץ המרוכזת בסביבות תל-אביב" , אמר.

הקווים האדומים

כבר ב-1966 נקבעו ארבעה קווים אדומים שיצדיקו שימוש בנשק גרעיני:

• חדירה צבאית ערבית לאזורים המאוכלסים בישראל (בגבולות 1949).

• השמדת חיל האוויר הישראלי.

• הפעלת נשק כימי או ביולוגי נגד ישראל.

• שימוש בנשק גרעיני נגד ישראל.

הקווים האדומים הללו נקבעו בתקופה שהאופציה הגרעינית הישראלית הייתה עדיין בחיתוליה. לפי פרסומים זרים ערב מלחמת ששת הימים כבר היה בידי ישראל מתקן גרעיני מאולתר שיכול היה לשמש כנשק. משנות ה-70 כבר נחשבה ישראל לבעלת ארסנל גרעיני ובעלת אמצעי שיגור. בעקבות עריקת ואנונו נתגלה כי הארסנל של ישראל גדול בהרבה מכפי שחשבו בעולם. לפי פרסומי חוץ ישראל היא מעצמה גרעינית בכל קנה מידה. מאז, לפי אותם פרסומים, חלה התקדמות גדולה במחקר הגרעיני בישראל והיום יש בידה נשק גרעיני טקטי, שניתן להפעילו למטרות נקודה.

2 - maknamera

שלוש אשליות

הבריחה מן המציאות המאיימת הולידה בשיח הציבורי שלוש אשליות: מכה שניה, הגנה של טיל ה" חץ" ומטריה אמריקנית.

המושג " מכה שניה" נולד בתקופת המלחמה הקרה. האמריקנים פיתחו יכולת שתשמיד את ברית המועצות גם אם זו תפתח במלחמה גרעינית שתשמיד חלק מארצות הברית. האמריקנים דאגו להזמין קציני טילים סובייטיים ולהסביר להם את האמצעים למכה שניה (בסיסי סילו תת קרקעיים, צוללות גרעיניות, מטוסים הנמצאים תמיד באוויר ועוד). המטרה היתה להביא לידיעת הסובייטים כי התקפה על ארצות הברית תסתיים בחורבן גמור של ברית המועצות.

אצלנו מדברים (על פי פרסומים זרים) על אפשרות של מכה שניה מצוללות. גם אם זו אכן קיימת , איזו ישועה תבוא ליהודים המוכים בענן רדיו אקטיבי מן הידיעה שטהרן הושמדה? והאם זה ירתיע את איראן הבנויה על תרבות של מוות? האם אפשר לשכוח את הדרך בה הביסו את סאדאם: שיגור רבבות ילדים אל שדה הקרב בידיים ריקות, מצויידים במפתח פלאסטי לגן עדן ובברכת אבותיהם ואמותיהם.

טיל ה" חץ" הוא מוצר מופלא של הגניוס היהודי. אבל איש אינו מבטיח שהוא יסגור הרמטית את שמי הארץ. טיל איראני עולה כמה עשרות אלפי דולרים. ה" חץ" עולה פי כמה וכמה. האירנים יוכלו לשגר עשרות טילי דמה שייורטו על ידי ה" חץ" עד שיחליטו לשלוח טיל גרעיני.

3 - yosef geva

אשליית המטריה

לכאורה הפתרון הוא הצהרה אמריקנית כי תגן על ישראל מפני התקפה גרעינית אירנית. האם זה יציל אותנו?

אין סיכוי. אם אחמדינג"ד. יחליט להטיל פצצה גרעינית על תל אביב הוא לא יירתע ממטריה אמריקנית. אמריקה תזיל דמעה, תפעיל סנקציות, אולי תקלוט פליטים מישראל, אולי תקים אתר זיכרון לנספי השואה השניה בוושינגטון. היא לא תטיל פצצה גרעינית על איראן.

סיפור קטן ימחיש את הטענה הזו. אלוף מיל. יוסף גבע היה בשעתו הנספח הצבאי בוושינגטון. גבע, איש נעים הליכות, יודע לדבר ללב אנשים ולהתיידד עמם. בתקופת כהונתו הצליח לקנות ליבם ולדובב רבים מעמיתיו האמריקנים, בפתיחותו ובלבביותו. בין היתר התיידד עם שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה. באחת משיחותיהם הלא רשמיות אמר לו מקנמארה לערך את הדברים הבאים: דע לך שישראל קרובה לליבנו יותר מכל מדינה בעולם. שאנו אוהבים אותה וחושבים אותה לבת בריתנו האמיצה והטובה ביותר. אבל עליך לדעת שאנחנו לא נפתח במלחמה עולמית בגלל ישראל. בגלל ברלין או קובה היינו מוכנים לפתוח במלחמה כי זה נגד אינטרס חיוני שלנו. לא בשביל ישראל.

מה יביא האיום

איום ישראלי גלוי להפעלת נשק גרעיני טקטי יחולל מהומה רבתי. יאיימו עלינו בסנקציות, מדינות ערב יתבעו דיון במועצת הביטחון, ארצות הברית תחמיץ פנים. אבל איום כזה – בתנאי שלא יהיה איום סרק ויהיה עם אקדח טעון – עשוי להניע גלגלים שעכשיו הם חורקים ומשותקים. לאירופה ולארצות הברית יש זמן. אמנם איראן גרעינית עלולה לסכן את אירופה אך הסיכון אינו כה גדול. הרוצח מטהרן לא השתגע להטיל פצצה גרעינית על פריס או על לונדון כשהוא יודע שהתגובה תהיה אכזרית וכואבת ולא תשנה כלום במצב העולם ובשליטת האיסלם. התקפה על ישראל לעומת זאת תשנה את כל המצב האסטרטגי באזור. איום ישראלי במכת מנע גרעינית טקטית (בהנחה שאין בכוחה של ישראל להסיר את האיום האירוני באמצעים קונבנציונאליים) יביא לפעילות בינלאומית שתעצור את המטורף מטהרן. אולי אף תאיץ בארצות הברית לגמור את הפרשה האיראנית בהפצצות יום ולילה, בפצצות חודרות בונקרים, עד לחיסול הסכנה הזו לפי שעה.

4 the bomb at vaanono

ביבליוגרפיה על ישראל והפצצה בסוף הטור

==============================================================*************************************************

2. האם סקרים הם אכן רק שקרים?

עבר לפוסט הבא

 

==============================================================**************************************************************

3. מסר מאליהו בחור באינטרנט היהודי

 

עבר לקישור הבא

=====================================================================*    *     *

4. ישראל והפצצה – ביבליוגרפיה


אהרונסון שלמה, דוד בן גוריון מנהיג הרנסנס ששקע – המרכז
למורשת בן גוריון 1999
אהרונסון שלמה – נשק גרעיני במזרח התיכון אקדמון 1994
גולדשמידט ב. – ההרפתקה האטומית מערכות 1965
יפתח שמעון – העידן הגרעיני במזרח התיכון  עם עובד 1976
כהן אבנר – ישראל והפצצה  שוקן  1998
ליבוביץ ישעיהו (ואחרים) –  חימוש או פירוז גרעיני הוצאת
עמיקם תשכ"ד
נקדימון שלמה – תמוז בלהבות, ידיעות אחרונות 1986
פלדמן שי – הרתעה גרעינית לישראל, 1983

על מלחמה, מדינאות וקריאה בספרים

1. מנהיגים שאינם קוראים

2. חננאל דיין אינו לוחץ יד

3.דליה איציק וראובן ברקת

4. מצגת של יאוש

5  הקולוניאליסט

מזה זמן מתרוצצים באינטרנט סטיקרים המלגלגים על רמת האנגלית של עמיר פרץ. כמו זה , האומר שעמיר פרץ אינו מסוגל לקרוא כתובת  (באנגלית). או סטיקר בו מתרגמים לאנגלית עילגת את סיסמתו " כי הגיע הזמן" BIKOZ IS TAIM. יש אכן מקום לדאגה, אם בראש מערכת הביטחון עומד אדם שאינו מסוגל לקרוא מאמר בעיתונות העולמית, או להגיע לספרי יסוד המצויים רק בשפה זו. אך יש מקום לדאגה רבה עוד יותר נוכח העובדה שבהנהגה הנוכחית של המדינה עומדים אנשים שאינם קוראים ספרים בשום שפה. כי אינם מסוגלים לכך, או שמעולם לא היה להם זמן לעשות זאת.

פוליטיקה ומלחמה

עורר אותי לבעיה זו הקורא איציק לוי מדגניה א'. הוא הביא לתשומת לבי ספר חשוב להבנת העולם בו אנו חיים. הספר, " פוליטיקה של לוחמים" ((Warrior Politics, פרי עטו של הוגה דעות, עיתונאי וסופר אמריקני, רוברט קפלן. הקורא איציק לוי מצא קשר בין ספר זה לבין מה שכתבתי כאן על כך שבראש המדינה בתקופה הרת גורל עומדת קבוצת אנשים חסרת כישורים בסיסיים להנהיג מדינה. האם אתה מעלה בדעתך, שואל הקורא, את שאול מופז, אהוד אולמרט ועמיר פרץ קוראים ספר זה. בטרם נשיב לשאלה זו, כמה מלים על הספר.

" אתוס פאגאני"

רוברט קפלן מבסס את דבריו על ניסיונו כעיתונאי, שסקר וראה מקרוב את זוועות שלהי המאה ה-20 ותחילת ה-21 במרבית מוקדי הסכסוך הרעב והג'נוסייד של הדור האחרון. זאת, במשולב עם עיון נרחב ומעמיק בהגות המדינית לדורותיה – מיוון ורומי דרך הרנסנס וראשית העידן המודרני ועד למנהיגים בני ימינו, כמו וינסטון צ"רצ"יל הנרי קיסינג"ר ואחרים. הטיעון המרכזי של קפלן הוא שהפוליטיקאים במדינות הדמוקרטיות, ובעיקר בארה" ב, אימצו " אתוס יהודי-נוצרי" , שגורם להם לחשוב במונחים אוטופיים במקום פרגמטיים. הוא מציע להחליפו במה שהוא מכנה "אתוס פאגאני" . קפלן שולל את המושג " עולם מודרני" וטוען כי אין מודרני ופוסט-מודרני אלא רק המשכו של העתיק. עולם שטובי הפילוסופים של סין, יוון ורומי מסוגלים היו להבין ולנווט בו למרות חידושיו הטכנולוגיים של ימינו.

מלחמה היא נורמה

הוא טוען שמלחמה איננה סטייה מן הנורמה, אלא הנורמה עצמה. יש לדחות בתוקף, הוא אומר, את הצעקות של השמאל האמריקני נגד המלחמה בעיראק ובאפגניסטן, מפני שהן מתבססות בעיקר על טיעונים מוסריים. הם אינם מבינים כי מלחמה איננה בלתי מוסרית אך ורק משום שזו מלחמה. כדוגמה בולטת הוא מביא את וינסטון צ'רצ'יל, שהעדיף את המלחמה על השלום, למרות שהוצע לו " שלום של כבוד" בתנאים אידאליים. בהעדפה זו הציל את העולם משלטון נאצי. הדוגמה ההפוכה היא זאת של הנשיא האמריקני וודרו ווילסון, שניסה לנהל מדיניות חוץ המבוססת על מוסר, וסופו שסייע – באופן עקיף, אך משמעותי – לפרוץ מלחמת-העולם השנייה.

ללמוד מן העבר

המסר העובר כחוט השני לאורכו של הספר, הוא כי ניתן וצריך ללמוד מן ההוגים ומן המדינאים של ההיסטוריה על מנת להתמודד עם הבעיות והאתגרים העכשוויים. כי יש לחלץ מתוך העבר את הכלים האינטלקטואליים והמוסריים הנחוצים לצורך התמודדות עם ההווה. התמוטטות הסדר העולמי, כותב קפלן, ואי הסדר הנובע מכך, יחד עם התקדמות הטכנולוגיה והאורבניזציה ההמונית, הולידה קבוצות של לוחמים שהם אכזריים וחמושים טוב יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר. ניצחון המערב על הלוחמים הללו יהיה תלוי במהירות התגובה שלנו ולא בחוק הבינלאומי. הוא כתב את הדברים לפני ה-11 בספטמבר ומבחינות רבות ניבא את מה שארע אז.

מי קרא את הספר?

האם מישהו בצמרת המדינה קרא את הספר הזה? אני מוכן להמר שאיש מהם לא קרא (פרט לבנימין נתניהו,שכבר איננו בצמרת. העובדה שקרא את הספר ידועה לי מידע אישי). האם קריאת ספרים היא תנאי למנהיגות גדולה? אפשר לומר כי קריאת ספרים היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק ויש דוגמאות לכאן ולכאן. שני המנהיגים הגדולים של המאה העשרים, וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן גוריון, היו אנשי ספר מובהקים. האבות המייסדים של הציונות – הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון – היו אנשי ספר מובהקים. מאידך יש מנהיגים די מוגבלים אינטלקטואלית שהצליחו – הנשיאים רייגן וטרומן הם דוגמאות בולטות. יש גם דוגמאות בולטות של מנהיגים אינטלקטואליים שהמיטו אסונות כמו ג'ימי קרטר שמנהיגותו האווילית גידלה את המפלצת האיראנית החומייניסטית. או שמעון פרס שהביא לנו את הסכם אוסלו ואהוד ברק שכבר ויתר על הכל ולא השיג כלום. אבל כשאתה מסתכל בגלריה שהצטלמה בבית הנשיא (ושלא במקרה נעדרו ממנה הפרופסורים אוריאל רייכמן ואבישי ברוורמן) אינך יכול שלא להתמלא דאגה עמוקה בידי מי נתון גורל המדינה. זו קבוצת אנשים שפילסה לעצמה את הדרך במסלול שכל כולו תככים פוליטיים. מסלול שאינו מותיר זמן לקריאה.

ראה מטרזן ועד הש"ס

=======================================================

2. איך אפשר לבטל

את חננאל דיין

(לא הצלחתי לברר האם שמו דיין או מגד בתקשורת הופיעו שני השמות) ב" 1984" של ג"ורג" אורוול, יכול " האח הגדול" לשלוט לא רק על ההווה ועל העתיד. הוא שולט גם על העבר. כך כנראה חושב האח הקטן מדובר צה" ל. רב" ט חננאל דיין עשה דבר איום ונורא. בטקס קבלת פנים לחיילים מצטיינים בבית הנשיא הוא סרב ללחוץ את ידיו של רמטכ" ל החורבן של גוש קטיף. בעקבות זאת הודיע דובר צה" ל כי " הצטיינותו של רב" ט מגד תישקל מחדש" . אפשר ללמוד מכך שבדובר צה" ל עובדים רובוטים כמו אלה שהופעלו בעת החורבן. רב" ט מגד קיבל את אות ההצטיינות בנימוק הבא: " חרף הקושי באובדנו האישי, המשיך לתפקד ולתרום ליחידה. החייל מקובל בקרב חבריו ושש לסייע לכל מטרה או משימה המוטלת עליו או על חבריו לפלוגה" , איך אפשר לבטל את ההצטיינות הזו? לקבוע שהוא לא המשיך לתפקד ולתרום? שאינו מקובל על חבריו? אינו שש לסייע לכל מטרה? רבותי בצמרת צה" ל: אתם יכולים להדיח את חננאל מק. אתם יכולים לכלוא אותו בצינוק. אפילו לתלות אותו. בישראל של 2006 אי אפשר למחוק את העבר.

=========================================================

3. דליה איציק וראובן ברקת

מינויה של חברת הכנסת דליה איציק ליו" ר הכנסת מחייב את כולנו להתפלל הן לשלומו של הנשיא והן לשלומה של דליה. יו" ר הכנסת הוא כידוע גם ממלא מקום הנשיא בהעדרו. דבר זה עלול להעמיד את המדינה במצבים מביכים. האם דליה איציק תייצג את ישראל בפגישה עם האפיפיור למשל? לא פחות חשוב מזה לאחל לדליה בריאות ואריכות ימים. זאת, לאור התקדים של ראובן ברקת.

ראובן ברקת

ראובן ברקת

ברקת היה יושב ראש הכנסת ובשנת 1972 הלך לעולמו. על פי כללי הטקס הורדו דגלי הלאום לחצי התורן. מוסדות ציבור, בתי הספר והאוניברסיטאות נסגרו. בתי העינוגים הושבתו. שלושה ימים נמשך האבל, על פי חוק. ראובן ברקת היה איש רב פעלים במושגי הימים ההם. חבר הוועדה המרכזת והמחלקה המדינית של ההסתדרות; ראש מחלקת הארגון ומנהל המרכז לתרבות של ההסתדרות; יו" ר הנהלת בית ברל; חבר לישכת מפלגת העבודה וראש המחלקה לקשרי חוץ; מזכ" ל מפא" י. הבעיה היתה שלמרות מגילת חייו רבת הפעלים איש לא ידע בכלל מיהו ראובן ברקת. התוצאה היתה לא רק אבל מאולץ. אלה היו ימי האבל העליזים ביותר שידעה המדינה. התלמידים בבתי הספר והסטודנטים באוניברסיטאות פרצו בקריאות גיל למשמע הבשורה שהוענקו להם שלושה ימי חופש חינם. עובדי המוסדות המושבתים נהרו לחנויות, לשפת הים ולכל מקום בו ניתן היה לבלות חופשה בלתי צפויה.

=========================================================

4. מצג של יאוש

תחרות הכרזות ליום העצמאות ה-58, שארגן בית הספר שנקר, יש בו משהו מפתיע. השוואה בין הכרזות של השנה (המוצגות במרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו) לאלה עליהן דיווחתי כאן לפני שנתיים, מצביעה על תמורה דרמטית במצב הרוח הלאומי, כפי שהוא משתקף ביצירות הגראפיות. ביום העצמאות ה-56 הוצגה ישראל בכרזות כארץ רצחנית צמאת דם, התוקפת במטוסים ילדים פלסטינאים תמימים המתגוננים באבנים. שרון הוצג שם כ-GODFATHER, הסנדק של המאפיה. על אותה תערוכה כתבתי כי היא עושה את השרות הטוב ביותר לאש" ף.

 

intifada-56

 

bullet

למעלה: כרזות האנטי לקראת יום העצמאות ה-56 למטה: כרזות היאוש  ליום העצמאות ה-58 (צילומים: זאב גלילי)

herzel

 

sharon-58

גם בכרזות של השנה לא מצאתי יותר מכרזה ציונית אחת. אך כבר לא מצאתי את השנאה העצמית ואת הזעם הקדוש נגד ה" כיבוש" . היה יותר תיסכול, מבוכה, דיכאון ויאוש שבא לביטוי גם בהומור. המבוכה שבכרזות מתבטאת בראש ובראשונה בריבוי הטקסטים הכתובים, שאינם אופייניים ליצירות גראפיות. בכרזה אחת מודפס ההמנון הלאומי בהיפוך סדר המילים (" קדימה נפש יהודי חופשי/ עין מזרח צופיה" ). בכרזה מילולית אחרת מודפס פסוק מבראשית " וירא ה" כי רבה רעת האדם בארץ" . מגמת ההפרטה של המדינה ותכנית הנסיגה מוצגת גם היא בכרזה מילולית תוך חיקוי הסיסמה של חסידי ברסלב (נ-נח-נחלק/נ-נח-נחזיר/נ-נח-נחתום). אפילו האינתיפאדה מוצגת במילים על רקע רעול פנים (" ישראל 58 – לא יכול איתה לא יכול בלעדיה" ). שרון מוצג בתצלום תקריב כשמפיו יוצאת קריאת " עצור" באנגלית (PAUSE) ואולי אפשר כבר לראות בכרזה הזו אמירה חיובית על שרון. כרזת מחאה נגד הבחירות היא של טופס " הודעה לבוחר" של משרד הפנים כשהכיתוב הוא " הודעה לבורח" . והממשלה נבחרת בכרזה של עוגיות מזל עם הכיתוב " בקרוב תהיה ראש ממשלה" . מובן שלא חסרות כרזות אנטי ציוניות מסורתיות. הרצל ללא זקן (כאילו הורידו את המסכה מפניו) המדינה הציונית כבובת תיאטרון שמישהו מושך בחוטיה. תמונה של בן גוריון כשרעמתו נופלת על פניו ועליה הכתובת " חי חי וקיים" . מקום מרכזי תופסות גם כרזות על האלימות בחברה ועל העוני. אך גם אלו יותר משהן מבטאות מיליטנטיות הן משרות אווירה של מלנכוליה ותיסכול.

==========================================================

5. הקולוניאליסטים

" יש קולוניאליסטים בארץ ישראל" , כותב לי קורא המבקש לשמור על עילום שמו. ואלה דבריו: " תמצא אותם בנקל ברעננה, ברמת השרון, בקיבוצים, בכוכב יאיר, בעומר, בזכרון יעקב, בכפר שמריהו, בהרצליה, בכפר סבא, בצפון תל אביב ובגבעתיים. " אלה הם הקולוניאליסטים האמיתיים. הם חולמים על מצודה צלבנית אמריקאית מערב אירופאית, בלב המזרח התיכון. החלוצים שהזכרת בכתבתך שימשו עלה תאנה לשאיפות הקולוניאליסטיות של אלה שמניתי למעלה. " אכן אנחנו מדינה קולוניאליסטית . בשביל לחקות את המערב, מר גלילי, לא צריך מדינה. בטח ובטח לא באמצע המזרח התיכון. בשביל זה אפשר לחיות כמיעוט במדינות המערב" .

============================================================

 

התלבטויותיו של קול צף סידרתי

1.  התלבטות קול צף.

2. השינדלר של מצלמת " לייקה" (עבר לפוסט סמוך)

3. נטורי קרתא בטהרן

בשנת 1983 כתב יעקב חסדאי: " החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו" * מה השתנה מאז וכיצד הפכנו למדינה המושחתת בעולם

בעת שנכתבות שורות אלה, שלושה ימים לפני הבחירות, כבר אינני יכול להשפיע בכתיבתי על איש. אך כמי שהיה כל השנים " קול צף" סידרתי, אוכל אולי לנחם במשהו אלו מבין קוראיי שיתאכזבו מתוצאות הבחירות.

אין כמעט מפלגה יהודית ציונית שלא הצבעתי לה. כשהייתי נער והאמנתי עדיין בבגין הצבעתי "חרות" , שנשאה את נס "שלמות המולדת" . כשבגרתי הצבעתי לרפ"י של בן גוריון. קיוויתי שהוא יעצור את הסחף של השחיתות שהחלה לפשות אז במדינה. נתתי קולי גם   לש"ס, כשעוד הייתה מפלגה תמימה. הייתי אחד מבין 7591 המצביעים שנתנו קולם ל"רשימה למען ארץ ישראל" , שבראשה עמד ד" ר ישראל אלדד (שייב), אביו של ח"כ פרופסור אריה אלדד. הצבעתי פעם ביבי ואפילו רבין. והיו לי עוד כמה הצבעות שאני בוש להודות בהן.

אך יש הצבעה אחת שאני גאה להכריז עליה היום. זו ההצבעה לרשימתו של יעקב חסדאי בבחירות 88.

בעל עיטור העוז

יעקב חסדאי

יעקב חסדאי

הייתי אחד מכ-5000 בוחרים שהטילו לקלפי את הפתק של תנועת " לאור" (לב אחד ורוח חדשה). חסדאי, כיום ד" ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך דין, שרת שנים רבות בצה" ל – פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים. נפצע פעמיים. פעם במלחמת ששת הימים, בה זכה לעיטור העוז ובשנית ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, כשחייל מצרי שנפל בשבי פתח עליו באש. בוועדת אגרנט שרת כחוקר מטעם הוועדה וסיפר לי אז כי תחושתו היא כמי שעולה על ספינה שכל דריכה על סיפונה מגלה לו את ריקבונה. לאחר המלחמה הרבה לפרסם מאמרים ולהופיע בהרצאות בהן מתח ביקורת על צה"ל ועל החברה הישראלית שלא הפיקה את הלקחים מן המלחמה. הוא סיים את שירותו ב-1976. הביקורת שמתח לא מצאה חן בעיני הפיקוד הבכיר ובמיוחד בעיני הרמטכ"ל, מוטה גור.

" לאור" לא הגיעה אפילו למחצית אחוז החסימה. אין פלא בכך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. והאמצעים של התנועה היו מזעריים. (חסדאי סיפר לי השבוע כי כל מה שהשקיעו הוא וחבריו באותן בחירות היה סכום של 20 אלף שקל).

" מליצות וסיסמאות"

בכל הגלריה הפוליטית המוצגת היום, קשה למצוא פוליטיקאי אחד שמעיז לומר לחברה הישראלית את האמת. זו האמת אשר צפה חסדאי לפני שלושים שנה ויותר. לומר: שהבעיה העיקרית שלנו היא בעיית הריקבון הפנימי שהיא הסכנה הקיומית המאיימת עלינו, יותר מכל סכנה חיצונית.

הנה קטע שכתב בספרו " בעט ברזל" , שפורסם בשנת 1983:

" הביטו אל עצמכם. קבוצה של כמה מאות אנשים היושבים בכל המשרות הבכירות, מציגים את עצמם כטובי המדינה, ונושאי הערכים ותקוות העם. קבוצות מתוכם נפגשות מדי פעם בכפר המכביה, בקיסריה, או באפעל. ומארגנות להם גיבור חדש או קואליציה חדשה. ואם מצטרפים לעניין גם מיליונר וחברת פרסום – נתבשר העם על "תנופה לאומית" ו"דרך חדשה". הרבה מליצות, הרבה סיסמאות, מעט רעיונות ומעט תשובות, לא מעשים של דוגמא אישית, אפילו לא חברות אמיתית. רק זאת, הצביעו בעדנו כי אנחנו יפים וטובים" . וכיצד אתם פונים אל העם? הביטו אל הסיסמא "יחד להציל את המדינה". החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. וממול "מסמך ההישגים של הממשלה". ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו"

הדברים הללו יכולים היו להיכתב היום על כל אחת מן המפלגות הגדולות המתחרות על קולו של הבוחר. הם היו נכונים לפני 20 שנה ונכונים היום כשהמצב גרוע פי כמה.

" כזב, שקר, שוחד"

לכולם כבר נמאס לשמוע על השחיתות. ויש המתנחמים בכך שהשחיתות היא תופעה אנושית שהייתה מאז ומעולם והיא קיימת בכל המדינות. כבר בירושלמי אנחנו מוצאים את המימרא: " רשות שלמטה שיש בה כזב ושקר וגניבת דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" (סנהדרין פרק ו).

מעשי שחיתות – במשמעות של ניצול מעמדו של נבחר או עובד ציבור להשגת טובת הנאה אישית – היו כאן מאז קום המדינה. כבר ב-1953 התריע מבקר המדינה על מעשי שחיתות וכתב: " קיים אצלנו גורם המסכן בחומרה את הגשמתו של טוהר המידות" . מאז זרמו נהרות של כסף וטובות הנאה למיניהם מן הקופה הציבורית לכיסיהם של נבחרים ועובדי ציבור. ביניהם: שרים, סגני שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלי תאגידים ממלכתיים, מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי מוסדות ציבור. יש שנתפסו ונשלחו לכלא. רבים נתפסו ויצאו זכאים ורבים אחרים לא נתפסו, איש אינו יודע את מספרם.

חצר ביזנטינית

מה שקרה מאז עלייתו של שרון לשלטון היה שינוי מהפכני בממדי השחיתות. כל עוד נעשו מעשי השחיתות בסתר. כל עוד התביישו בכך גרמה השחיתות נזק לקופה הציבורית.

d794d7a7d7a5-d79cd791d796d791d795d796-1

כשהליכוד היה עדיין " חרות" ודיבר נגד שחיתות. כרזת בחירות משנות החמישים.

השיטות שהנהיג שרון מאז עלייתו לשלטון הפכו את השחיתות לנורמה מקובלת. השחיתות הפכה מתופעה הגורמת נזקים לקופה הציבורית לאיום אסטרטגי קיומי. והגרוע מכל: הציבור כבר איננו מתעניין בה, כאילו מדובר בפגעי מזג האוויר. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים נתברר כי השחיתות איננה מפריעה לבוחר הישראלי.

תמונה מדהימה של החצר הביזנטינית שהקים שרון נתנו העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר בגיליון השבת האחרונה של ידיעות אחרונות. הם דובבו את מעגל הסייענים של שרון בדרגים השונים. מן התאור מצטיירת מערכת מפלצתית שבידיה הופקד גורל המדינה.

בחצר הזו תוכנן חורבן גוש קטיף. הואיל ויש להניח שגם כיום לא מוכנים עוזרי שרון לשעבר לגלות הכל, אין אזכור לשאלה עד כמה הושפעה ההחלטה מן האיום להגשת כתב אישום נגד שרון.

דובי ויסגלס

דובי ויסגלס

משפט אחד בכתבה חושף הכל. איש הסתרים דובי וייסגלס הציג לשרון את תכנית ההתנתקות בסתיו 2003. תגובתו של שרון הייתה שלילית. כעבור שבוע אמר שרון לוייסגלס שיציג את התכנית בפני הבן גלעד, האיש שקיבל מיליונים מדודו אפל בתמורה לשיטוט באינטרנט.

" כאשר גלעד פגש את וייסגלס" – כותבים ברנע ושיפר –    היתה לו רק משאלה אחת: "תסביר לי למה זה טוב לאבא". וייסגלס הסביר: הוא ייכנס להיסטוריה כמו בן גוריון  וגלעד השתכנע" .

שני כתבי ידיעות אחרונות לא ידעו לספר מה עוד אמר וייסגלס.  אולי אמר לגלעד שטיוטת כתב האישום נגד שרון כבר נמצאת במגרה של עדנה ארבל?

ואם לחזור למבוכתו של " הקול הצף" אומר לך בוחר יקר דבר אחד. שאל עצמך אם לאחר שלושים שנה (ובימינו לאחר שלושים חודש או אפילו שלושים יום) תהא גאה או תתבייש בעד מי הצבעת.

================================

2. השינדלר של מצלמת " לייקה"

עבר לפוסט סמוך

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

====================================

3. נטורי קרתא בטהרן

קל מאד לגנות את נטורי קרתא, שביקרו באחרונה בטהרן, ולחזור ולכנות אותם בוגדים ועוכרי ישראל. מדובר בקבוצה של יהודים, המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל בכל מקום בעולם, ואינה מחמיצה אף הזדמנות להשמיץ את המדינה ואת הציונות. זוהי אולי הקבוצה המנודה ביותר בעם היהודי. לא רק יהודים ציונים מגנים אותה. גם חוגים אנטי ציוניים במוצהר בקרב היהדות החרדית, כמו חסידי סאטמר, מסתייגים ממעשיה. כשנטורי קרתא הופיעו ליד בית החולים בצרפת בו אושפז ערפאת, והתפללו לשלומו של הרוצח הפלשתיני פירסמו חסידי סאטמר בארצות הברית גילוי דעת חריף נגד המעשה.

למרות מעלליהם יש לי כמה מילים חיוביות לומר עליהם. ראשית לא מדובר בחבורת מטורפים אלא בקבוצה שיש לה תיאולוגיה מגובשת. חסידי סאטמר מסתייגים ממעשיהם אך מחזיקים באותה תיאולוגיה.

אין לחשוד בפרופסור רבקה ש"ץ ז"ל באהדה יתרה לאידיאולוגיה של הקבוצה הזו. אך היא מיטיבה להסבירה במאמרה " עימות הספרות החרדית עם הציונות" . (נמצא בספר " הרעיון המשיחי מאז גרוש ספרד" . הספר הופיע בשנת תשס"  בהוצאת מאגנס. ניתן להשיגו ב-25 ₪ במכירה מוזלת הנערכת בבית ציוני אמריקה התל אביב).

האידאולוגיה הסאטמרית מבוססת על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות. נאמר שם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא לעלות בחומה (דהיינו לעלות לארץ במאורגן) לא למרוד בגויים ובמקביל השביע את הגויים שלא יפגעו בישראל.

לפי פרופסור ש" ץ מפרש הרבי מסאטמר את הדברים הללו כהלכה וכגזרה המחייבת את ישראל להיות בגולה ורק כל עוד הם בגולה תעמוד לישראל התחייבותו של הקדוש ברוך הוא. ולדבריו " ישיבת ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת את תושבי ארץ ישראל" .

מעשיהם של נטורי קרתא מעוררים שאט נפש. אך חייבים להודות שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, המערער לגמרי על האידיאולוגיה הציונית.

מאידך, אי אפשר שלא לומר שיש גרועים מהם בתוכנו. כוונתי לכל המוציאים את דיבת הארץ בכל האוניברסיטאות בעולם. המצלמים התנחלויות ומלשינים לאירופים ולאמריקנים. המוסרים שמותיהם של קציני צהל ששפכו דמם להגנתנו, כדי שייעצרו ברגע שיגיעו לאירופה. מדובר באנשים היושבים על משכורות מכובדות באוניברסיטאות, מקבלים תקציבי מחקר ושבתון בחוץ לארץ, מילגות ופרסים ספרותיים. נהנים ממנעמי הארץ וכורתים את הענף עליו יושבים כולנו. נטורי קרתא, גם הגרועים שבהם, לפחות שלמים עם דרכם. אינם מכירים במדינה ואינם נהנים ממנעמיה והיושב במרומים יעשה חשבונו וחשבוננו עמם.

מאמר מרבזי בנושא ראה

מי המטורפים המתחבקים עם אחמדיניג'אד

http://www.zeevgalili.com/?p=3520

דרום תל אביב – חנות המברשות המטריפה


המטאטא הישן שלנו, שרכשנו לפני פחות משנה בסופר, שבק חיים. בכל פעם שטאטאנו את הבית הוא פיזר יותר שערות מן האבק שאסף.

החלטנו שעלינו לרכוש מטאטא חדש אבל אמיתי, ופנינו לחנות המברשות " אריה" שבדרום תל-אביב. אני מכיר את החנות הזו שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד) מאז ילדותי המוקדמת.

 

החנות ברחוב הרצל פינת סימטת בית הבד. קיימת מאז 1925.

החנות ברחוב הרצל פינת סימטת בית הבד. קיימת מאז 1925.

אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג’יראפה, ועוד.

החנות קיימת מ-1925

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר נראה צעיר מ-68 שנותיו.

 

עמי זנדנשטיין. ברקע: חלק ממבחר מברשותיו

עמי זנדנשטיין. ברקע: חלק ממבחר מברשותיו

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

" כל מטאטא חדש מטאטא טוב" , אמר לי עמי זנדשטיין. " השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא" . הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

" אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז" ל" . על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

יש עדיין ערך לאיכות

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

 

חלק ממבחר המברשות שבחנות

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות " טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

חידוש מברשות שיניים

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים.

מחדשים מברשות שיניים 10

500 סוגי מברשות

המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

עידכון אוקטובר 20017 – החנות נסגרה

ראה האזור השחור של תל אביב הלבנה

הגירסה האשכנזית ל"רוח קדים"

על אליהו הכהן ראה קטע אחרון במאמר זה

הסרט שהתיימר לספר את הסיפור האשכנזי של ישראל חיזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען

קלמן כצנלסון מחבר "המהפכההאשכנזית" (צילום: אנציקלופדיה תידהר)

בשנת 1964 פורסם הספר " המהפכה האשכנזית" . התיזה המרכזית של מחברו, קלמן כצנלסון, הייתה ש" העדה האשכנזית" עולה בתרבותה על " העדות הספרדיות" ..

הספר העלה תיאוריה מוזרה, לפיה עם ישראל היה מורכב מאז ומתמיד מכמה עמים העוינים אלה את אלה. בדורות האחרונים באה לביטוי העוינות הזו, ביחסים שבין אשכנזים וספרדים. מחבר הספר מתח ביקורת חריפה על מדיניות בן גוריון שגרמה למחיקת הזהות התרבותית של העולים האשכנזים ועל מלחמתו נגד היידיש. הוא קרא " לאשכנז" את הספרדים על ידי כך שילמדו אותם שפת יידיש ויהפכו שפה זו לשפה הרשמית של מדינת ישראל.

הממסד נבהל

הספר עורר אז סערה עצומה. מנחם בגין מיהר להתנער מן הספר וממחברו, שהיה בעבר חבר התנועה הרביזיוניסטית. הספר עורר גם, כנראה, תגובה נמרצת של הממסד. הייתה אז שמועה כי שליחי השלטון רכשו את כל עותקי הספר שהיו בחנויות כדי למנוע את הפצתו.

קלמן כצנלסון נמנה עם משפחה מכובדת. דודתו הייתה רחל כצנלסון, (לעתיד רחל שז" ר, אשת נשיא המדינה). הוא עלה ארצה מבוברויסק שברוסיה הלבנה והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית. כתב בעיתונות שלה, השתתף בפעולות נגד הבריטים והיה בין האסירים הפוליטיים הראשונים. לאחר הקמת המדינה פרש מן התנועה הרביזיוניסטית ופרסם עליה ביקורת חריפה ביותר (בספר " שקיעת התנועה הז"בוטינסקאית" ). הוא התפרנס מתרגום שורה ארוכה של ספרי מופת. ניצני התימהונות שלו הופיעו בספר " משבר העברית המודרנית" , בו תקף את המעבר מן המבטא האשכנזי למבטא הספרדי וקרא לחזור לדיבור ביידיש. " המהפכה האשכנזית" היה ספר הזוי ותמהוני לחלוטין.

אסמכתא לגזענות

קרוב לוודאי שהספר הזה היה נשכח מזמן. מי שמעלה את התיזות שלו, חדשות לבקרים, הם אנשי הקצה השני של הקשת העדתית, הנאחזים בו להוכחת התיזות שלהם.

באחד האתרים באינטרנט אני מוצא למשל מאמר בו נאמר בין היתר:

" מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים)… האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל… כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק…"

בהמשך מובאות ציטטות ו" הוכחות" למכביר שדברי קלמן כצנלסון משקפים את דעתה של האליטה הציונית-אשכנזית כולה, מהרצל וז"בוטינסקי ועד אלוף אורי אור.

לא הייתי נדרש לפרשת קלמן כצנלסון, לולא עלייתו מחדש של שד " הגזענות האשכנזית" – תחילה בספר " הנדון: אשכנזים" מאת ד" ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין (עם עובד) ואחריו בסרט " האשכנזים" (תסריט ובימוי: דליה מבורך ודני דותן), שהוצג בימים אלה בערוץ השני.

" הנרטיב האשכנזי"

בצפיה ראשונה של הסרט חשבתי שיוצריו עשו מאמץ כן לתעד את הנרטיב ה" אשכנזי" . הכוכב המרכזי של הסרט הוא בחור חמד, אסף גלאי, בן 26, שייסד את " התנועה לזהות אשכנזית" . גלאי, סטודנט ליידיש בבר אילן ( ובנו של דניאל גלאי, מוסיקאי מחונן ואידישיסט מושבע) מבקש לעורר צעירים " אשכנזים" לחפש את שורשיהם ביידיש, במאכלים, במנגינות, בריקודים ובמנהגים של התרבות שממנה באו הוריהם. לנסות ולהחיות את ההווי שהושמד בשואה ונמחק בכור ההיתוך הישראלי.

מייסד התנועה לזהות אשכנזית אסף גלאי. (תמונהז: מתוך הסרט)

זה עשוי היה להיות סרט מרתק. הרי כמעט כל ה" אשכנזים" שעלו לארץ אחרי הקמת המדינה הם ניצולי שואה. הם מצאו כאן חברה שמקורה אמנם " אשכנזי" , אבל עיצבה לעצמה זהות חדשה של ישראליות, שעקרה מתוכה את שורשיה היהודיים. החברה הזו כפתה על העולים מכל הארצות את הישראליות. גזזו פיאותיהם של ילדים תימנים וגם אסרו בחוק העלאת הצגות ביידיש.

בניהם של העולים האשכנזים התביישו בהורים עם המספר על היד שמדברים יידיש. בדיוק כמו שהעולים ממרוקו התביישו בהורים המדברים ערבית. ההורים האשכנזים התערו מהר יותר בחברה הישראלית מן העולים מארצות ערב. כי היו מצוידים בהשכלה שאפשרה להם להשתלב בחיים המודרניים. ולא במקום האחרון בשל הקרבה הטבעית של האשכנזים החדשים אל האשכנזים הישנים שהקימו את המדינה.

מתנשא וגזען

זהו חומר גלם נפלא לסרט תיעודי שיכול היה להיות חשוב. למען ההיסטוריה. כל עוד קיימים " אשכנזים" , שעתידים להיעלם בתהליך המבורך של נישואין בין עדות ישראל.

אבל זה לא מה שקיבלנו. מה שיצא כמוצר סופי הוא סרט המחזק את כל הסטראוטיפים של האשכנזי המתנשא, הגזען ושונא הספרדים.

הסרט נפתח באמירה פרובוקטיבית. צעירה בלונדינית יפה מחזיקה תינוק מתוק בעל עיני תכלת – ממש אבטיפוס של הלבן הגזעני – האומרת: " יש לי אח טייס, אחות ואני הקטנה. אני לא יודעת אם זה ממש אשכנזי. אבל בכל מקום שהגעתי בתל אביב הרגשתי, יחד עם המראה ועם זה שהגעתי מקיבוץ, שזה פתח לי כמה דלתות טובות וזהו" .

בסצינה אחרת אומר צעיר: אני מקיבוץ בית השיטה, מאה אחוז אשכנזי. סבא וסבתא שלי היו חקלאים. היו קמים כל יום בחמש בבוקר ועובדים עד שמונה בערב. כך התחילו הקיבוצים כאן. בלי גרוש. הם, בניגוד לאלה שהתיישבו בבית שאן, הגיעו למשהו ולא בכו כל היום שלא נתנו להם. עברו חמישים שנה ואלה מבית שאן עוד בוכים.

אחת המרואיינות אומרת: עדות המזרח זה ביטוי יפה לשחורים תסתכלי טוב מי הקים את הבימה ומי הקים את שוק הכרמל. מי מאכלס את הפקולטה למשפטים ומי מאכלס את כלא רמלה. דודה שלי התחתנה עם שחור לא עלינו. בחתונה אמרתי לאבא שלי שעכשיו יהיו לנו ספרים במשפחה.

אמא שלה אומרת שלא איכפת לה שיהיה לה חבר מזרחי, כל עוד הוא לא גנב ולא רוצח סידרתי. העיקר שלא יהיה מרוקאי. העיקר שלא יצביע ליכוד. הכי גרוע זה טריפוליטאי.

לא אתפלא אם הסצינות הללו יככבו במערכת הבחירות של ש" ס.

אם לא די באמירות המתנשאות והגזעניות מצטט הסרט מרואיינים שהפנימו את התיזות של " הקשת המזרחית" . אלה אומרים שאין סיבה שלא נהיה איזה סוג של מדינה ערבית ואנחנו עצמנו נהיה ערבים יהודים כמו שיש ערבים נוצרים.

אפשר היה לצפות שהספר " הנדון: אשכנזים" יוציא אותנו מן המבוכה והבלבול שהסרט מעורר . אך הספר מאכזב מאד. הוא מתעסק בויכוח חסר טעם עם התזות האוויליות של הקשת המזרחית בוחש באיזו אמירה אומללה של אלוף אורי אור, מתווכח עם סידרת " רוח קדים" .

*                         *                      *

ז'בוטינסקי על הספרדים

"אם יש גלגול נפשות, ואם – בטרם אוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה "אולרייט, ישראל אבל ספרדי". נתאהבתי בספרדים אולי דווקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי. את "שיטחיותם" אעדיף פי ש+ע על העומק הבטלני שלנו… (" סיפור חיי" עמ" 79).

*                                  *

אליהו הכהן מדבר יידיש ולדינו

אם תשאלו את אליהו הכהן, איש הזמר העברי, אם הוא אשכנזי או ספרדי הוא יגיב בחיוך מבטל. כי אליהו הכהן, המדבר יידיש ולדינו, הוא גם זה וגם זה, ובראש ובראשונה יהודי.

אבי, מספר הכהן, הוא מצאצאי גולי ספרד. הוא נולד בכפר יווני ועלה ארצה בעליה השלישית. אמי הייתה אשכנזיה שנולדה בעיירה בגבול פולין ליטא. היו לי סבא וסבתא אשכנזים וסבא וסבתא ספרדים. אהבתי את כולם ומהם למדתי לדבר יידיש ולדינו. היידיש היא שפה נפלאה ועשירה. אבי התיאטרון היידי, אברהם גולדפדן, החל דרכו בכתיבת מחזות בעברית. הוא עבר לכתוב יידיש כי לדעתו שפה זו עשירה מן העברית.

אני רואה עצמי בר מזל שתודות לסבים ולסבתות שלי נחשפתי לאוצר האדיר של כל גווני הגוונים של התרבות היהודית. מן הסבא האשכנזי למדתי חזנות ומן הסבא הספרדי למדתי את הלחנים הנפלאים של יהדות ספרד. אני יכול לעמוד לפני התיבה בכל הנוסחים. כשהגעתי למצוות עליתי לתורה פעמיים – בבית הכנסת הספרדי " אליהו הנביא" שברחוב לוינסקי ובבית הכנסת האשכנזי " ישורון" בבית הספר תחכמוני בו למדתי.

ראה הפתולוגיה של הקשת המזרחית

ההמצאה האווילית של יהודים ערבים

רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני

במלאות מאה שנים לעליית בן גוריון לארץ ישראל ראה אור האלבום " הגידו כן לזקן" * האלבום הוא מצבה מפוארת לחלוציות שכבר אינה קיימת * ואיך נשכחו חלוצי ההתיישבות ביש" ע

אם תשאל ישראלי ממוצע מה פרוש המלה " חלוץ" , התשובה שתקבל היא שזהו אחד התפקידים המרכזיים במשחק הכדורגל.

יודעי ספר יצטטו את מקור הביטוי מן התנ"ך, שם משמעותו אדם או קבוצת אנשים ההולכים לפני המחנה. " והחלוץ ההולך לפניהם" (יהושע ו יג).

seu-ziuna-nes

שאו ציונה נס ודגל. מצעד נוער בשנות ה-30. (ארכיון יעקב אלעזר ז"ל)

הערה: דגל זה נתגלה כמזוייף. ראה מי זייף את תמונת הדגל)

במרוצת השנים קיבל המושג משמעות של סולל דרך לבאים אחריו. הבילויים היו חלוצי ההתיישבות בארץ ישראל. וכאן קמו חלוצי המדע, חלוצי התעשייה, חלוצי החינוך וכדומה. בתקופה שלפני הקמת המדינה קיבל המושג חלוץ משמעות של צעיר העולה לארץ ישראל להגשמת הציונות.

הדמות האידיאלית

החלוץ היה הדמות האידיאלית של החברה הישראלית לפני קום המדינה. שרו לו שירים ופארו את הקרבתו. " מי יבנה יבנה בית בתל-אביב/ אנחנו החלוצים נבנה בית בתל-אביב" . כל המדינה שבדרך הייתה מבוססת על התנדבות חלוצית – ההתיישבות, החינוך, הרפואה, הכוחות הלוחמים ועוד.

לאחר הקמת המדינה היו הרבה מעשים שניתן לראות בהם מעשים חלוציים במשמעות ההיסטורית. יחידה 101 שהקים אריאל שרון בתקופת שפל בצה" ל הייתה החלוץ שהלך לפני המחנה וקבע נורמות לחימה חדשות. ביוזמת בן גוריון הוקם הנח" ל (נוער חלוצי לוחם), שאמור היה לאחוז גם בחרב וגם באת ובמחרשה ולהקים ישובים חדשים. הרבה דמויות המשיכו במסורת החלוצית בגופם. כמו " אם הבנים" , רבקה גובר, שאיבדה שני בנים במלחמת השחרור והקדישה את חייה לטיפול בעולים חדשים. או לובה אליאב שכל מסכת חייו, עד היום הזה, היא חלוציות בלתי פוסקת.

רבקה גובר ויקישיתוף

רבקה גובר ויקישיתוף

במרוצת השנים הלך המושג חלוציות ונשכח. המקום היחיד בו נתקלתי במונח " חלוץ" במשמעות הישנה היה בחדרי השירותים של סמינר הקיבוצים. מצאתי שם שלטים " חלוצים" ו" חלוצות" . איני יודע אם מישהו חמד לו לצון והציב שלטים אלו במקום בנוסח הרגיל " גברים" ו" נשים" . או אלה שלטים שנותרו במקום מן התקופה שבה כל צעיר וטוב בארץ היה חלוץ וכל צעירה הייתה חלוצה.

" הגידו כן לזקן"

אני נדרש לנושא החלוציות לרגל הופעת הספר " הגידו כן לזקן – דיאלוג עם החלוציות" . הספר יצא לאור לרגל מלאות 100 שנים לעלייתו של דוד בן גוריון לארץ ישראל.

מבחינה מו"לית זהו אלבום מפואר המחזיק עשרות תמונות יפהפיות, מן העבר הקרוב והרחוק ומן ההווה.

d791d79f-d792d795d7a8d799d795d79f-d7a0d795d790d79d-1

בן גוריון החלוץ נואם בכנס של ההסתדרות.

הספר משקף במידה רבה את מאמציו של בן גוריון להמשיך את מורשת החלוציות אל תוך עידן המדינה בכך שהראה דוגמא אישית וירד להתיישב בשדה בוקר שבנגב. דברי בן גוריון המובאים בספר נשמעים אקטואליים מתמיד: " מדינת ישראל תיבחן לא בעושר לא בצבא ולא בטכניקה אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים… המהפכה המכרעת היא לפנינו, עלינו להפוך העם, הארץ כל סדרי חיינו. מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות חשבון חייו… תביעה זו חלה על כל המקצועות: עובדי המדינה, מורים, עורכי הדין, רופאים, קציני צבא, מהנדסים אנשי מדע…"

חלוציות בימינו

האם יש עדיין חלוציות במשמעותה ההיסטורית? ברמת הפרט בוודאי. אלפי נערים מתגייסים מדי שנה ליחידות קרביות ומסכנים את חייהם יום יום שעה שעה. צעירים רבים עושים שנת שרות לפני הצבא למען שכבות נחשלות. עשרות ארגונים פועלים לתמיכה בחולים, בחלכאים ובנדכאים. מפעלי ההתנדבות מקיפים רבבות.

אבל החלוציות כתנועה המובילה את העם מתה.

zrif-bengurionsb

בן גוריון מנסה להחיות את החלוציות על ירידה לנגב. צריפו בשדה בוקר (ויקישיתוף)

הספר הזה הוא ספר עצוב. הוא מנסה בכל כוחו להחיות את אתוס החלוציות שגווע. במדינה בה מפריטים את החינוך, במדינה בה מתעלמים מילדים רעבים, במדינה בה הכל נמדד בכסף כבר אין חלוציות.

החלוץ שנעדר

הספר גם מתעלם מעובדה שאינה נעימה כנראה לעורכיו. אחד מגדולי החלוצים של שנות הארבעים הוא הרב משה צבי נריה. המעשה החלוצי שלו – הקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הראה בשנת 1940 – עורר התנגדות מכל עבר ולא נתפס אז כמעשה חלוצי. אבל המעשה הזה הוליד את " דור הכיפות הסרוגות" , שהיא הקבוצה היחידה בישראל שהתואר חלוצים הולם אותה גם היום. האסון שלנו הוא שהחלוצים של ימינו הלכו אמנם לפני המחנה אבל המחנה נשאר מאחור אף שבחר לעצמו בשם " קדימה" .


שיר החלוצים ושירים באשדודית

שיר החלוצים שחובר בידי י. הפטמן והלחן שלו עממי נפתח במילים הבאות:

אנו נהיה הראשונים

כה אמרנו אח אל אח

אנו נהיה בין הבונים

נט המיתר נט אנך

זהו שיר אחד מאלפים ששר הישוב היהודי בארץ ישראל מאז העליה הראשונה. כל שיר נושא עמו מזכרת וחוויה הטבועה בקוד הגנטי של דורות: אנחנו שרים לך מולדת ואמא; ציון תמתי ציון חמדתי; באה מנוחה ליגע; אלי, שלא ייגמר לעולם; סובבוני להט אש בוערת; כחול ים המים נאווה ירושלים; ואולי לא היו הדברים מעולם. ועוד ועוד ועוד.

מי מכיר היום שירים אלה? מי שר אותם? מי משמיע אותם?

עורכי האלבום היו עושים שרות לזכר החלוציות אילו היו משלבים בו שירי חלוצים. אך פרט לשיר של אלתרמן על שביתת המורים ושיר בלתי חשוב שהופיע בעיתון " במעלה" ב-1934 פורסם דווקא שיר של סמי שלום שיטרית מתוך מחזור " שירים באשדודית" . סמי שלום שיטרית איש " הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוא אולי המשורר הכי פוסט ציוני. בשיריו ובהופעותיו הציבוריות הוא קורא תיגר על כל המפעל הציוני. בראיון עיתונאי אמר כי הצביע בל"ד כי " אני חייב לתמוך בקבוצה המדוכאת ביותר" .

ראה מדוע אין מקום לזקנים בארץ ישראל


הפרשה המוזרה של המומיה שבארון

1. המומיה בארון

2. מגן דוד בהודו

DOGVILLE .3   כמשל

4. הגיע הזמן למה?

הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם נפטר לפני 173 שנים * מותו איננו מפריע לו להשתתף, מדי שנה, בישיבות הסנאט של אוניברסיטת לונדון * הוא אפילו משגיח על התנהגות הסטודנטים* חומר למחשבה לתנועת " קדימה"

d791d7a0d7aad794d79d-d791d790d7a8d795d79f

גופתו החנוטה שלבנתהם בכניסה לאוניברסיטה

ההצעה הנואלת של האסטרטג ראובן אדלר, להציב את אריאל שרון בראש רשימת "קדימה" – כשהכל יודעים ששרון הוא בחזקת צמח – הזכיר לי שתי דמויות היסטוריות. האחת ידועה מאד והשנייה פחות ידועה.

הפרשיה הראשונה קשורה בקלמנס מטרניך , המדינאי האוסטרי (1859-1773), שהיה הדמות המרכזית בדיפלומטיה האירופית בתקופה שבין מפלת נפוליאון לבין מהפכת 1848. מטרניך היה ארכי תככן, שהוליך שולל את יריביו ושלט בדיפלומטיה האירופית. מיוחסת לו האמירה שהשפה נועדה להסתיר את המחשבות. לאחר מותו אמרו כי מתעוררת השאלה  "למה הוא התכוון במותו?" .

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

הדמות ההיסטורית השניה היא ג"רמי בנתהם, הפילוסוף והמשפטן הבריטי (1748-1832), שהתפרסם בזכות " תורת התועלתנות" . תורה זו הטיפה לרפורמות משפטיות וחברתיות שתכליתן להביא לאושר הרב ביותר למספר הגדול ביותר של בני אדם.

בנתהם היה נשיא אוניברסיטת לונדון, השוכנת לא הרחק מן המוזיאון הבריטי, ונמנה עם מייסדיה. בצוואתו כתב בנתהם כי הוא מצווה לחנוט את גופתו, להלביש את הגופה בבגדים שנהג ללבוש כולל כובע קש, להושיבה על כיסא עליו נהג לשבת, ולהניח אותה בארון שיוצב באולם הכניסה לאוניברסיטה.

זאת, כדי שהסטודנטים בדורות הבאים יוכלו לראות במו עיניהם את האיש שנמנה עם מייסדי האוניברסיטה. אולי ביקש בדרך זו גם להשגיח באופן אישי על התנהגות הסטודנטים.

עוד ביקש בנתהם כי בכל פעם שיתכנס סנאט האוניברסיטה לישיבה יעבירו את המומיה החנוטה למקום הישיבה, כדי שיוכל לעקוב מקרוב אחר הנעשה.

הצוואה קוימה כרוחה וכלשונה. למרות שאמנות החניטה העתיקה של המצרים נשכחה מכבר נמצאו מומחים לחניטה, ששימרו את הגופה במידה סבירה. הגופה הולבשה בבגדיו של הוגה הדעות, ועל ראשו חבשו את כובע הקש. את הגופה הכניסו לתוך ארון סגור בזכוכית ובתוכו נראית דמותו של בנתהם כשהוא יושב, כפי שביקש בצוואתו.

שנים רבות חלפו מאז מותו של בנתהם. בכל השנים הללו הארון מוצב בכניסה ומעבירים אותו לחדר ישיבות הסנאט כשזה מתכנס. הפרופסורים שם כבר התרגלו לריח הפורמלין (חומר מונע ריקבון) הנודף מן הארון.

אך במרוצת השנים נתברר כי אמנות החניטה בבריטניה אינה כה משוכללת כמו זו של המצרים הקדמונים. במוזיאון הבריטי הסמוך מצויות כמה עשרות מומיות חנוטות המחזיקות מעמד אלפי שנים. אך גופתו של בנתהם החלה להתפורר עוד בטרם מלאו 200 שנים לחניטה. הראש נפל וכמה סטודנטים חמדו לצון וגנבו אותו. לפני כ-25 שנים החליט סנאט האוניברסיטה להמיר את הראש המקורי בראש עשוי שעווה. המומיה עם ראש השעווה מוסיפה לקדם את פני הסטודנטים הבאים בשערי האוניברסיטה ולהשתתף בישיבות הסנאט.

הקמפוס של UNIVERSITY COLLEGE נמצא ברחוב GOWER, מרחק של כעשר דקות הליכה מן המוזיאון הבריטי. כל מי שמבקר בלונדון יכול לצפות במוצג המוזר הזה.

=================================================

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

d79ed792d79f-d793d795d793-d791d794d795d793d795-1

זהו המגן דוד שצולם בהודו

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

עלהמגן דוד ביהדות והיווצרות הדגל הלאומי ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=3878


===============================================================

DOGVILLE .3   כמשל

הסרט, בבימויו של לארס פון טראייר.  זעזע אותי כל כך שאני מוצא לנכון לשתף את הקורא ברגשות שהסרט עורר בי.

דוגוויל היא עיירה נידחת, בקצה הדרך אל מכרה נטוש, בהרי הרוקיס בארצות הברית. המספר מתאר את העיירה כעיר של " אנשים הגונים" האוהבים את עירם.

הדמות הבולטת בעיירה הוא גבר צעיר, תום אדיסון, בנו של רופא בגמלאות. הוא סמוך על שולחן אביו, פטור מבעיות פרנסה, מטפח יומרה להיות סופר מצליח אף שבינתיים לא העלה על הנייר אפילו משפט אחד. הוא קונה לעצמו מעמד של אינטלקטואל העיירה והרועה הרוחני שלה, מעין תחליף לכומר שאיננו. הוא מכנס את התושבים לאספות ומטיף לצדק ולאחווה ורואה את ייעודו בזיכוך נשמותיהם של בני אדם.

" כולם אנשים טובים"

ערב קיום האסיפה המתוכננת שיזם תום מתחולל אירוע המוציא את העיירה משלוותה המנומנמת. נשמעות שתי יריות ובשולי העיירה מופיעה צעירה יפהפיה, גרייס (ניקול קידמן), הנמלטת מחבורת גנגסטרים הרודפת אחריה. תום מסתיר את הצעירה במכרה הנטוש וכשמגיעות מכוניות הגנגסטרים הוא מטעה אותם ואומר שלא ראה את הצעירה שהם מחפשים. הוא עומד בפיתוי גם כשראש הגנגסטרים מציע לו פרס גדול ונותן לו כרטיס ביקור על מנת שיתקשר, אם יידע משהו על הצעירה שהם מחפשים.

בשיחה עם גרייס מציע לה תום מקלט בעיירה ומסביר לה: הם כולם אנשים טובים.

תום מביא את גרייס לאסיפה ומעמיד בפני תושבי הכפר אתגר: להעניק לה מקלט. לאחר ויכוחים והיסוסים נענים התושבים להצעה: גרייס תקבל מקלט לשבועיים שבהם יוכלו לעמוד על אופיה.

גיבורי הסרט, גרייס בתי של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

גיבורי הסרט, גרייס בתו של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

כאילו סיפור נאיבי

השבועיים חלפו מהר ובמהלכם עשתה גרייס ככל יכולתה לסייע לתושבים בעבודות הבית ובמלאכות שונות. שוב התכנסו התושבים לאסיפה ולאחר היסוסים החליטו פה אחד להשאירה בעיירה. עידן חדש נפתח בחייה של גרייס -היא אוהבת את התושבים והם מחזירים לה אהבה. הם אף מתחילים לשלם לה את שכר עבודתה והיא קונה לעצמה חפצי מותרות האהובים עליה – פסלוני קרמיקה שמייצרת אחת מנשות העיירה. דומה כי הכל מוביל להפי אנד הוליוודי של סיפור נאיבי.

הגירוש שלא היה

ירח הדבש הקצר נפסק באיבו עם הופעת שריף מקומי, התולה בעיירה את תמונתה של גרייס כמבוקשת על השתתפות בשוד. אף שהשריף מספר כי השוד ארע בתקופה בה שהתה בעיירה עלה לפתע המחיר שתושבי גודוויל תבעו בתמורה למקלט שנתנו לגרייס. לפי הצעת תום היא תכפיל את עבודתה למען התושבים ושכרה יקוצץ.

העיירה מחליטה לגרש את גרייס ובעל משאית המוביל את התפוחים שמגדלת העיירה מחביא אותה בין ארגזי התפוחים, לא לפני שהוא אונס אותה וגובה ממנה " שכר נסיעה" . את הכסף קיבלה מתום שאמר כי יבקשו מאביו. לאחר מסע ממושך מורידים את הכיסוי מעל המשאית וגרייס, שחשבה כי יצאה לחופשי, מוצאת עצמה שוב בעיירה.

כבולה בצווארה

מאשימים אותה כי גנבה כסף מאביו של תום. תום איננו מגלה לאיש שהוא גנב את הכסף מאביו ונתן אותו לגרייס. התושבים מחליטים שיש למנוע ממנה אפשרות לברוח. ממשיכים להעביד אותה ולנצלה אבל היא כבולה בצווארה לשרשרת ונאלצת לסחוב גלגל מתכת כבד בעוברה מבית לבית. בימים משמשת גרייס שפחה חרופה של כל הגברים והנשים שבעיירה ובלילות היא שפחת המין של הגברים. תום, שבמהלך הסרט עד כה מפתח עמה רומן אהבה כאילו, עומד מן הצד נוכח ההתעללות בה ולכל מעשה נבלה שנעשה בה יש לו נימוק והסבר אינטלקטואלי. הוא מצהיר באוזני גרייס כי הוא אוהב אותה, כי הם מאמינים באותם אידיאלים.

הוא מנסה לתנות עמה אהבים אבל היא אומרת לו: זו תהיה טעות מצידך. בצדקנות הוא אומר לה : כל גבר בעיירה שכב עמך מלבדי ואנו הרי אמורים להיות מאוהבים. גרייס, באיזו הארה פתאומית, אומרת לו: אתה יכול להשיג אותי כמו כל האחרים. פשוט איים עלי שתסגיר אותי למשטרה.

קורא לגנגסטרים

תום חש שעולמו חרב עליו. גרייס חשפה בפניו את העובדה שהוא איננו טוב מכל אנשי העיירה. וברגע שנחשף והתעורר ספק לגבי מוסריותו מתמוטט העולם הדמיוני שברא, שבו הוא איש המוסר האולטימטיבי. הוא מרים טלפון ומזעיק את אנשי המאפיה שיבואו לחסל את הצעירה.

שיירה של שמונה מכוניות שחורות התקרבה לעיירה. תום מארגן משלחת של אנשי העיירה כדי לקבל את פני הבאים. הוא עומד בראש המשלחת ומכוון את המכוניות המתקרבות. " ברוכים הבאים" הוא אומר לגנגסטרים.

גרייס משוחררת מאזיקיה ונלקחת על ידי הגנגסטרים. תום אומר שהעיירה לא מבקשת תמורה על השרות שנתנה להם. אך הוא יבין אם הם ימצאו לנכון לגמול לעיירה על שרות זה.

אבא מאפיונר

או אז מגיעה קדילאק שחורה וארוכה ובתוכה הדון הגדול ראש המאפיה. וההפתעה: הוא אביה של גרייס. היא מוכנסת למכוניתו ובין השניים מתפתח דו שיח פילוסופי על טבע האדם.

מן הדו שיח עולה כי גרייס מאסה בחיי הפשע של אביה וברחה ממנו. את האנשים שרצח הוא מכנה כלבים, אשר כמו הכלבים הם נכנעים לטבעם. והיא אומרת שאלה העושים מעשים רעים, רוצחים ואנסים, ראויים לסליחה כי אינם עושים מה שעושים אלא בגלל טבעם. אנשים צריכים להיות אחראים למעשיהם, אומר האב. על ידי כך שאת סולחת להם את משחררת אותם מאחריות זו. היא מנסה להגן על תושבי העיירה. הם עושים כמיטב יכולתם בנסיבות הקשות שהם חיים בהם, היא אומרת.

חיסול העיירה

האב מציע לה לצאת להרהר ולהחליט. גרייס מגיעה למסקנה שההבדל בין הגנגסטרים שהכירה מבית אביה לבין התושבים של דוגוויל קטן מכפי שחשבה. אילו נהגה כמו שתושבי העיירה נהגו כלפיה לא הייתה יכולה להגן על אף מעשה אחד שלהם. ואם בכוחה לתקן את מעשיהם היא צריכה לעשות זאת. למען עיירות אחרות ולמען האנושות כולה. למען הגזע האנושי.

היא חוזרת למכונית. האב מציע להרוג את הכלב של העיירה ולתלות אותו. אך היא לא מסתפקת בכך. הריגת הכלב תפחיד אותם אבל לא תהפוך את דוגוויל למקום טוב יותר.

אני רוצה להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר – היא אומרת לאביה – והשמדת דוגוויל אכן תעשה את העולם למקום טוב יותר.

האב קורא לשרוף את העיירה ולירות בתושביה. והפקודה מבוצעת מיד. את תום משאירים בחיים. גרייס יוצאת ובידה אקדח טעון. הוא עוד מנסה להתפלסף ואומר: " האילוסטרציה שלך טובה משלי. היא מפחידה וברורה. האם אוכל להרשות לעצמי להשתמש בה כהשראה בכתיבה שלי?" והיא יורה בראשו.

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

מדוע הזדעזעתי מן הסרט? מדוע אני מספר עליו? אם הקורא לא הסיק עד עכשיו אומר בקצרה. דוגוויל היא משל לעולמנו. מי מאתנו איננו מכיר את צדיקי העולם שרוממות אל בגרונם וחרב הנבלה בידם. מי איננו מכיר את חסידי הפלסטינים וחסידי החיות וחסידי

הבמאי לארס פון טרייר

הבמאי לארס פון טרייר

השיווין והצדק בכל העולם. צדיקים גמורים אשר ברגע שניתנת להם אפשרות הם מתגלים כמנוולים. דוגוויל היא משל למצב האנושי שבו משטרים אפלים – מן הפאשיזם ועד הקומניזם – הופכים בני אדם לחיות טרף. למשטרים צדקניים המדברים גבוהה גבוהה על פער חברתי, ועניים רעבים ובפועל הם שותפים למעשי הנבלה הגדולים ביותר.

====================================================

4. הגיע הזמן למה?

מסע הבחירות של עמיר פרץ החל בסיסמה מוזרה: " כי הגיע הזמן" . לא צריך להיות קופירייטר גאון או אסטרטג רב ניסיון כדי להגיע למסקנה שזו סיסמה שלא אומרת כלום.

מנסח הסיסמה רצה אולי להגיד שהגיע הזמן להחליף את האג'נדה של השיח הציבורי מבעיות ביטחון לפערים חברתיים. אולי רצה להגיד שהגיע הזמן להחזיר סוף סוף את מפלגת העבודה לשלטון, או לבחור ראש ממשלה מזרחי, או שהגיע הזמן שגם לבעלי שפם יהיה משהו.

מעניין שהסיסמה הזו היא העתק של סיסמת הבחירות של אהוד אולמרט משנת 1993 במרוץ על ראשות עיריית ירושלים. אז היה טעם לסיסמה הזו. כי אולמרט הצליח באותן בחירות להדיח את ראש העירייה המיתולוגי כמעט, טדי קולק, ששלט בירושלים כמעט שלושים שנה. כשאולמרט יצא להתמודד עמו היה קולק בן 82 והסיסמא של אולמרט הייתה רמז דק לכך שהגיע הזמן להעביר את השלטון בירושלים מן הקשיש רב הפעלים לראש עיר צעיר (אז היה בן 48).

d790d794d795d793-d790d795d79cd79ed7a8d798-d79bd7a8d796d794

אם כבר ממחזרים סיסמאות ישנות אולי כדאי למחזר את הסיסמה "ירושלים חרדה מאולמרט" (שנפוצה בשנת 2000 בגלל כוונת אולמרט לסלק שכונות עוטפות ירושלים). צריך רק שינוי קל " ישראל חרדה מאולמרט" . (ותודה לאליהו כהן שהפנה את תשומת לבי).

מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם

 מאמר זה נכתב ב-2005. ומדהים לגלות עד כמה הדברים שנכתבו ונאמרו אז הוכחו והתגשמו בישראל של נתניהו ובארצות הברית שלטראמפ 1917-1918 ראו תגובתה של אמירה תושבת ארצות הברית.

ספרו של פרופסור יורם פרי, " יד איש באחיו" , העוסק בקשר בין רצח רבין למלחמת התרבות בחברה הישראלית, חושף את הדרך שעשתה מפא"י ההיסטורית מתנועה יהודית ציונית למפלגה פוסט יהודית

בחודש יולי 2005 פרסמתי בטור זה [בעיתון "מקור ראשון"] את המאמר " המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה" . כתבתי בין היתר: "זהו ראשיתו של מאבק על דמותה של מדינת ישראל… זה איננו מאבק בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי…"

זמן קצר לאחר פרסום המאמר קיבל עורך " מקור ראשון" , עמיתי אמנון לורד, פניה בדואר אלקטרוני מאדם בעל השפעה בממשל האמריקני, המזוהה עם הניאו שמרנים. בפנייתו כתב האיש (יהודי הקורא עברית) כי "המאמר חשוב מאד" , ויש להביא את תוכנו לידיעת גורמים בממשל. הוא ביקש לשלוח לו תרגום של המאמר לאנגלית. המאמר הופץ ברשתות קשר ואני מקווה שתרם משהו לכך שבארצות הברית יבינו שהקרקס הנוכחי, הקרוי פוליטיקה ישראלית, איננו משקף את זרמי המעמקים האמיתיים של החברה הישראלית.

מלחמת התרבות

זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הופיע ספרו של פרופסור יורם פרי "יד איש באחיו -רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" , המעיד כי הרעיון הזה של מאבק בין הישראלים ליהודים הולך ומחלחל לשיח הציבורי בישראל.

יד איש באחיו. שער הספר.

יד איש באחיו. שער הספר.

 

פרופסור יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי. לימד תקשורת וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב.  כיום הוא  מלמד באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית.

במקביל הוא מעורה מאד בחיים הציבוריים בישראל. במחקריו הוא משלב זוויות ראיה עיתונאית פוליטית ואקדמית, המשקפת את ניסיון החיים שלו. את השכלתו רכש באוניברסיטה העברית ו" "לונדון סקול אוף אקונומיקס" . שנים רבות היה פעיל בכיר במפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 היה נציגה באירופה. שנים רבות היה חבר מערכת עיתון ההסתדרות " דבר" ומילא בו תפקידים בכירים, בין היתר מזכיר המערכת וסגן העורכת. לאחר פרישתה של חנה זמר מעריכת העיתון ב-1990 היה לעורכו עד לסגירתו בשנת 1995. (העתון קירטע עוד כשנה והעיתונאי רון בן ישי ניסה להצילו. אך הוא משך ידיו מן המשימה לאחר שעובדי העיתון בסיוע עמיר פרץ חיבלו במאמצים לשיקומו).

מקורב לרבין

 

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי היה מקורב ליצחק רבין. הוא מעיד על עצמו כי בתקופת היותו דובר המפלגה " הנחיתי אותו במבוכיה של הפוליטיקה המפלגתית" . לאחר שנהיה לראש ממשלה שימש פרי יועץ פוליטי לרבין. בתקופה שהיה נציג המפלגה באירופה, והוא אז בן 30 בלבד, שימש פרי איש קשר בין רבין לבין מנהיגי אירופה.

ספרו של פרי עוסק במכלול ההיבטים של רצח רבין: מיתוס רבין והתקשורת, ההנצחה, השפעת הרצח על החברה הישראלית, והעיקר: השסע בחברה הישראלית.

הביוגרפיה של פרי מכשירה אותו ללא ספק לכתיבת ספר פוליטי.

אך זהו ספר שאמור להיות מחקר מדעי אובייקטיבי. פרי עומד על הקושי הזה ואומר: " האמנתי כי קירבתי למושא המחקר… תאפשר לי להשתמש במתודה שאנתרופולוגים מכנים "השתתפות מתבוננת"" . לחוקר הנוקט שיטה זו יש יתרון… אם רק ינקוט איפוק " יוכל החוקר להגיע לתובנות מדעיות שלא יושפעו משיקולים זרים…" .

אני מרשה לעצמי לערער על הנחה זו של פרופסור פרי.

בין רטרו למטרו

הלוז של הספר הוא הפרק העוסק בשסע העמוק בחברה הישראלית, שנחשף בעקבות רצח רבין. פרי דוחה את הפרשנות המקובלת שהתפתחה בשיח הציבורי בעקבות הרצח. " חברי המעמד הכותב" , הוא אומר, לקו " בחשיבה סטראוטיפית" . המתודה הנפוצה בישראל של חוקרי החברה הוא שימוש בקטגוריה לאומי, דתי , פוליטי, השכלתי , מגדרי, גילי, השכלתי. הנתונים לפי קטגוריות אלה זמינים ונגישים ולכן אין ניסיונות לגזור את החברה על פי קטגוריות אחרות שחשיבותן רבה.

במקום המתודה המקובלת בארץ מציע פרי – בעקבות מחקרים שנעשו על דפוסי הצבעה בארצות הברית – חלוקה אחרת. מה שמשפיע בארצות הברית, אומר פרי, אינם כל הפרמטרים האמורים אלא תפישת עולם והעדפות תרבותיות. פרי מסתמך על חוקר אמריקני, ג'ון ספרלינג, שעושה הבחנה בין רטרו לבין מטרו. כל אחד מן המושגים הללו מבטא מקבץ שונה של ערכים, השקפות ואמונות.

באמריקה מייצגת תרבות המטרו עמדה קוסמופוליטית, אמונה בחידושי המדע וברצון לעצב את העולם. תרבות הרטרו באמריקה היא התרבות השמרנית המאמינה בתאוריית הבריאה ולא באבולוציה מדגישה את הסמכות והחובה ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת.

ההתאמה לישראל

החלוקה בישראל, אומר פרי, היא בין שתי מסגרות אב החלוקות בשאלה מי אנחנו, כיצד ננהל את חיינו, מה החזון שלנו, מה הן מערכת הנורמות שלנו.

קל לראות שההבחנה בין רטרו למטרו איננה בין ימין לבין שמאל או בין דתי לחילוני. באורח סימבולי מבטאת ההבחנה בין רטרו למטרו את ההבחנה בין יהודים (שהם כמובן רטרו) לבין ישראלים שהם מטרו. ההבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בין שימור וחידוש, בין ירושלים לבין תל אביב בין אוריינטציה סכסוכית לבין אוריינטציה פוסט סכסוכית.

ובהגיעו למאמר שלי אומר פרי: " בלהט הוויכוח של קיץ 2005 עלו טיעונים מסוגים רבים ושונים. אבל מעט מאד בין הררי הפרוזה ותלי המילים נחשף פה ושם גם הרציונל העמוק של מלחמת התרבות הזו וכך ביטא את הדבר הפובליציסט זאב גלילי בטור שלו בשבועון "מקור ראשון".

פרי מצטט את מאמרי ומציין: " לא מצאתי תיאור ספרותי אחר הקרוב כל כך למסגרת הניתוח שהצגתי כאן, של מלחמת התרבות בין הרטרו והמטרו בישראל" . פרי מערער רק על קביעתי כי היהודים הם הרוב בישראל. טענה מוזרה נוכח העובדה שכל הסקרים משנות השבעים ועד היום, שיזמו גופים רציניים – החל במכון למחקר חברתי שימושי של גוטמן וכלה במכון " שלם" – העלו כי רוב מכריע של תושבי ישראל היהודיים מזהים עצמם כיהודים.

מיהו ישראלי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי – החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת " מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו " מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

 

אליעזר ליבנה

אליעזר ליבנה

ציטטתי במאמרי מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: " היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים" .

קל לראות שייחוס הפער בין הרוב היהודי בארץ למיעוט הישראלי לתאוריית מטרו-רטרו אין לה בסיס. למרות מאמציו לאובייקטיביות מדעית אין פרופסור פרי מצליח לטשטש את העובדה כי הוא מייצג את הישראליות ומטרו שלו הוא בעל עדיפות על הרטרו הישראלי המפגר.

השקפותיו הרדיקליות של פרי

פרי נתן ביטוי להשקפותיו  ב-2007 באוניברסיטת תל אביב.

בין הרעיונות הרדיקליים שהעלה בהרצאתו:

  •   האם בכלל צריך להמשיך בעליה? ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם (אם לא נביא בחשבון את הנגב הדגיש).
  •   האם אפשר לקרוא לישראל מדינה דמוקרטית כשהיא מנהלת מדיניות כיבוש הנמשכת ארבעים שנה – שאל.
  •   ואולי קרטר לא כל כך בלתי צודק בביקורת שלו על ישראל (בספר אנטי ישראלי ואנטישמי שפרסם באותה תקופה) ספק שאל ספק קבע.
  •   וגולת הכותרת בדבריו של העסקן האקדמי רדיקלי: אפשר להבין את אנשי האקדמיה הבריטית המחרימים את האקדמיה הישראלית.

אולי כדאי שהפרופסור הנכבד יתפנה פעם לקרוא את כתבי ברל וימצא שם את המשפט הבא:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

עגנון על ברל

 

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממייסדי תנועת העבודה ומהוגיה הגדולים, היה יהודי בכל רמ"ח אבריו. ש"י עגנון, בחוברת הספד שהוציא ב-1944, לאחר מותו של ברל, מספר על טיול שטייל עם הסופר חיים יוסף ברנר בסמוך לביתו של ברל: " …רציתי לשאול את ברנר מה ראה לטרוח כל כך על אדם זה (על ברל)… הציץ עלי פתאום בעיניו הכחולות והנאות והחזיר פניו כלפי דירתו של ברל כצנלסון ואמר: …הוא איש יהודי, מבין אתה מה אני אומר… רוצה אתה שאפרש לך מה זה איש יהודי, לא אפרש לך, שכבר הגיעה השעה שתבין מעצמך" .(ש" י עגנון על ברל כצנלסון, הוצאת שוקן תש" ד).

כמה סמלי שברל היהודי ייסד את עיתון "דבר" והיה עורכו הראשון. עורכו האחרון של העיתון, האיש שנעץ את המסמר האחרון על ארון המתים של העיתון (ושל תנועת העבודה) הוא ישראלי, פרופסור יורם פרי.

 

ברל ביום הראון לייסוד דבר

ברל ביום הראון לייסוד דבר

ראה המאבק בין ישראלים ליהודים

ראה אנחנו המשוגעים של ר' נחמן מברצלב


איך הופך אמן ישראלי את שירת האגם הגווע ל"זירת הפשע הציוני"

picture

 "הדימויים  של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה  של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי

באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.

קסמו של ספר

קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.

במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .

ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .

עידן התמימות

נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.

זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.

מגע צמר פלדה

במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.

תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.

תחושת דחיה

אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.

הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .

ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.

הסיפור האמיתי

אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.

הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).

chula-velly

כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"

על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.

התישבות היהודים

הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.

13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.

אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:

אל החולה נעפילה

את ביצותיה נייבש

אנו עלינו הגלילה

את החולה קום ורש

כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.

כשלון הייבוש

מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.

עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.

בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.

הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.

תביעה לזכויות יוצרים


האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע"  בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.

הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.

 

 ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)

ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)


=================================================================

2. קנה שאיננו סוף

בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .

עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.

אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.

לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:

" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .

===========================================================

3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עברנו לאתר הבא

מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עולים מתימן ממתינים למטוס שיטיס אותם במרבד הקסמים לארץ ישראל

לפני כמה חודשים [אוקטובר 2005] נפטר בלוס אנג'לס אחד מגיבורי תקומת ישראל, רוברט מגוויר, שדוד בן גוריון כינה אותו " משה האירי" . בישראל לא זכר איש לציין את מותו, אך רוב העיתונים הגדולים בארצות הברית בישרו על מותו, בגיל 94, בכותרות גדולות. לי נודע על מותו מידיד אמריקני ששלח לי צרור גזרי עיתונים שציינו את מותו של האיש.

מגוויר זכה לכינויו בפי בן גוריון תודות לתרומתו למבצע " מרבד הקסמים” במהלכו הועלו לישראל כל יהודי תימן.

 

תימנים במטוס בדרך לארץ ישראל

מגוויר היה בן לאב אירי ואם אנגלית. הוא לחם כטייס במלחמת העולם השניה ולאחריה עבד בחברת התעופה " אלסקה אירליינס".  לאחר שנתקבלה הסכמתו של אימאם תימן ליציאת היהודים מארצו פנתה הסוכנות היהודית לחברה הקנדית וביקשה שתיטול על עצמה את הטסת היהודים לישראל.

המשימה הייתה סודית וכרוכה בסיכונים לא מעטים. המטוסים נאלצו לעבור כ-3000 קילומטרים מעל לשטח עוין והיה חשש שיפגעו במטוסים. היו כמה מקרים בהם נורו יריות לעבר המטוסים, אך אף מטוס לא נפגע. על מנת להימנע מגילוי טסו המטוסים חלק מהדרך בגובה נמוך דבר שגם הוא היה כרוך בסיכון.

המבצע החל ב-1949 ובמהלכו הועברו לישראל כחמישים אלף יהודי תימן ב-430 טיסות. בהטסות אלה השתתפו 28 טייסים רובם ישראלים.

תרומתו העיקרית של מגוויר למבצע הייתה כמה חודשים לאחר שהחל. חברת "אלסקה אירליינס" חזרה בה מן הנכונות להמשיך במשימה ומגוויר נחלץ לעזרה, הקים חברה חדשה (בשם " ניראיסט אייר טרנספורט" ) שהמשיכה במבצע עד להשלמתו.

בראיון עמו לפני כמה שנים אמר מגוויר כי מה שהניע אותו היה יצר הרפתקנות. אך נראה שהיה לו רגש חם לעם היהודי אולי בשל העובדה שאביו היה אחד השופטים במשפטי נירנברג בהם נשפטו פושעי מלחמה נאציים. באותו ראיון אמר מגוויר כי לעולם לא ישכח את שירתם של נוסעיו ואת מבטי התודה בעיניהם. " אלוהים העניק לי זכות מיוחדת בכך שהשתתפתי במבצע" , אמר.

 

"לא שכחתי  את מבטי התודה בעיניהם"

לפני מבצע מרבד הקסמים השתתף מגוויר בהטסת יהודים לישראל מסין ומעיראק. לאחר המבצע חזר לארצות הברית וב-1950 איבד את רישיון הטייס שלו בגלל התקף לב. הוא פנה לעסקים ועשה חיל רב בעסקי נדל"ן. נולדו לו שלושה ילדים שמונה נכדים ושמונה נינים. בשנת 2004 הוענק לו עיטור כבוד מטעם מרכז ויזנטאל בווינה על תרומתו להצלת יהודים.

ראה יוסף יפידי שחי עשרות שנים בזהות בדויה בתימן