איך הפכה " הסתדרות העובדים הלאומית" (ה.ע.ל.) לענק כלכלי המגלגל מיליונים * איך הצליחה קבוצה קטנה לשלוט בארגון עשרות שנים ברציפות * בלי מוסדות וללא בחירות, בלי ביקורת וללא דיווחים כספיים * זהו קרקע גידולו של שר-האוצר אברהם הירשזון * שיחה היסטורית אקטואלית עם אדם מבפנים

כשהייתי בגיל 8 נפצעתי קשה מחץ שנורה לעברי מקשתו של פרחח צעיר, בסמוך לרחוב הראשי של נתניה. מישהו גרר אותי למרפאת קופת חולים הכללית. רופא שהוחש לטפל בי שאל אם הורי חברים בקופת חולים. כשהשבתי בשלילה אמר: מצטער אבל אני לא רשאי לטפל בך. אתה צריך להגיע לבית חולים. אחות רחמניה הפרה את ההוראה והניחה תחבושת על פצעי ומישהו לקח אותי למסעדה שבה עבדו הורי.

הוריי, אנשים קשי יום, היו חסרי אונים. בית החולים הקרוב ביותר היה  "בילינסון" בפתח תקווה. לא היה סיכוי שבלי הפנקס האדום של חברי הסתדרות יקבלו אותי לטיפול. בכל זאת לקחה אותי אמא לפתח תקווה, שם התגוררה בת אחיה, שבעלה היה "בעל קשרים" . הם לא הצליחו להסדיר את קבלתי לבילינסון ונסענו לתל אביב. אל שולחן הניתוחים  ב"הדסה" – בית חולים שנתן שרות גם למי שאין לו פנקס אדום – הגעתי כעשר שעות לאחר הפציעה.

כשחזרתי מבית החולים הביתה, אמרה אמא: מוכרחים להירשם לקופת חולים לאומית. לא לקופת חולים הכללית כמובן. פנקס אדום בבית רבזיוניסטי כשלנו נחשב לאיסור חמור יותר מבשר חזיר.

 

עשרות שנים, החזקנו את הפנקס הירוק של קופת חולים לאומית. מקפידים להדביק בכל חודש את בולי הקבלה. המשכתי להיות חבר בקופה גם לאחר שנשאתי אשה והבאתי ילדים לעולם. בתוך תקופה זו עבדה רעייתי למעלה מ-20 שנה בקופת חולים הכללית. היא הוכרחה להיות חברה בקופה ובהסתדרות. כל אותן שנים שילמנו תשלום כפול, לשתי קופות החולים. מעולם לא פנינו לקבל שרות בקופת חולים הכללית. בשנים אלה חשבתי כי בחברותי בקופת חולים לאומית אני מפגין הזדהות עם התנועה הלאומית. אני בוש לומר כי רק עם התפוצצות פרשת החשדות נגד שר האוצר אברהם הירשזון נתברר לי כמה טיפש הייתי.

על הרקע לחשדות שהועלו כלפי הירשזון שמעתי מפי ידיד ותיק. יהודי קשיש, כבן 75, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית.

מזכ"ל 36 שנים

" את סיפור החשדות שעלו נגד אברהם הירשזון" – אומר לי איש שיחי" – אי אפשר להבין בלי לדעת את תולדותיו של מוסד שספק אם רבים יודעים על קיומו. זוהי הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) שהיא הבעלים של קופת חולים לאומית.

"האיש שעמד בראש המוסד הזה הוא אליעזר שוסטק, שהיה מזכיר כללי של הסתדרות עובדים לאומית משנת 1941 עד שנת 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מן השנים ששלט סטאלין על ברית המועצות (29). בתקופת כהונתו של שוסטק התחלפו בהסתדרות העובדים הכללית 8 מזכירים כלליים. כיצד יכול אדם אחד לעמוד בראש גוף ציבורי וכלכלי, שדרכו זרמו מיליונים רבים, משך זמן רב כל כך?

" כדי לתת תשובה לשאלה הזו צריך להבין את נסיבות הקמתה של הסתדרות העובדים הלאומית, את דרכי התנהלותה ואת התפקיד שמילאה בפוליטיקה הישראלית. חשוב לדעת כי מאמצע שנות ה-80 התיישב הירשזון בכיסאו של שוסטק עד שנכנס לכנסת במאי 1995."

אלימות ההסתדרות

" ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית התקיימה בחודש מארס 1934 בקולנוע אוריון בירושלים. הרקע להחלטה להקים את הארגון היו מעשי האלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד עובדים ומעסיקים כדי לשלוט בשוק העבודה. הארוע שהוביל לאותה ועידת יסות התחולל באוקטובר 1932. בבית חרושת לביסקוויטים " פרומין" בירושלים התקבלה לעבודה פועלת בית"רית.

בתגובה השביתה ההסתדרות את העבודה. כששכרה הנהלת המפעל פועלים אחרים ארבו להם אנשי אגרוף של ההסתדרות תקפו אותם וגרמו לפציעת שבעה שנזקקו לטיפול בבית החולים. מקרים כאלה היו לעשרות" .

מזון ומרפא

" הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית. אלה היו שניים מתוך חמשת המ" מים שקבע ז'בוטינסקי כחובת המדינה לאזרחיה: מזון-מרפא-מלבוש-מעון-מורה.

הגוף החדש שינה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך התנועה הלאומית והטביע את חותמו על ההיסטוריה שלה ועל המשך דרכה.

" עסקנים אפורים"

" הרקע למציאות החדשה שיצרה הקמת הסתדרות עובדים לאומית נבע מן המצב העלוב של התנועה הרביזיוניסטית. מאז הוגלה זאב ז"בוטינסקי מן הארץ על ידי הבריטים, בשנת 1930, הלכה התנועה ודעכה. בארץ נותר קומץ עסקנים אפורים, בראשם עמד מנהיג אפור כמותם, ד" ר אריה אלטמן. מן התנועה הזו ומתנועת הנוער שלה בית" ר יצאו ארגוני המחתרת, אצ" ל ולח" י. אך אלה היו עצמאיים לחלוטין ולא קיבלו כלל את המרות של עסקני התנועה בארץ. התנועה היתה דלה באמצעים ובקושי הצליחה להוציא לאור כמה פרסומים ולארגן הפגנות.

רפואה ואידיאולוגיה

הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) היתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מיסיה. לא רק בית" רים הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידיאולוגי מסוים.

" קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. ניהלו את הקופה בתבונה ובכישרון. הם נמנעו מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים הכללית) והסתפקו במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השרותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.

ניהול כספי יעיל הביא לעודפים שאפשרו להסתדרות עובדים לאומית לסייע לתנועה הרביזיוניסטית. כבר בדצמבר 1938 אפשר סיוע ה.ע.ל. להוציא את בטאון התנועה העיתון היומי " המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.

 

הפריחה במלחמה

מלחמת העולם השניה הביאה פריחה כלכלית לארץ ישראל. הבריטים יזמו עבודות קבלניות בקף גדול. הם נזקקו למוצרי חקלאות ולמוצרי תעשיה – מדים, נעליים, מימיות, סוללות. רבים מן המפעלים והמוסדות של אותם ימים התעשרו בתקופה זו, גם תודות לגניבות מאורגנות ממחסני הצבא הבריטי. וכך פרחו " סולל בונה" ו" המשביר המרכזי" ו" תנובה" . הסתדרות עובדים לאומית לא טמנה ידה בצלחת.

הצורך בגוף שיספק תעסוקה הפך להיות מיותר כי היה ביקוש עצום לידיים עובדות. אבל הצורך בקופת חולים נשאר יציב והעסקים הלכו ותפחו. הפריסה של מרפאות קופת חולים הגדילה את מספר החברים ואת ההכנסות.

" נסיונות ההתנכלות מצד ההסתדרות לא פסקו. כך למשל בחיפה לא היה לקופת חולים לאומית סניף כי איש ב" חיפה האדומה" לא העז להשכיר אפילו חדר לקופה הרביזיוניסטית. בלית ברירה שכרה הקופה מקום ברובע הערבי של חיפה, ברחוב חסן שוקרי. המבנה הזה של קופת חולים לאומית משמש עד היום כסניף תנועת החרות בעיר.

הפילוג של 1948

 

" משך כל התקופה הזו ועד הקמת המדינה לא היו אנשי צמרת הסתדרות עובדים לאומית משולבים – לא בתנועה הרביזיוניסטית ולא בצמרת האצ" ל. (אם כי הקופה סייעה רבות בטיפול בפצועי האצ"ל). עם הקמת המדינה החליט בגין להקים את " תנועת החרות" ואילו הרביזיוניסטים בראשות אלטמן החליטו לצאת ברשימה נפרדת. ראשי הסתדרות עובדים לאומית החליטו ללכת עם הרביזיוניסטים. בבחירות לכנסת הראשונה זכה בגין ב-14 מנדטים. רוב חברי הכנסת היו אנשי צמרת אצ" ל. המפלגה הרביזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה.

ראשי ה.ע.ל. העבירו את נאמנותם לבגין והפעם סייעו להוצאת עיתון " חרות" שגיליונו הראשון ראה אור ב-3 באוקטובר 1948. הם מימנו את החזקת העיתון כמה שנים והפסיקו כשסרב העורך לפרסם את נאומיהם ומאמריהם של ראשי ה.ע.ל.

המנגנון שולט בכל

משך כל התקופה הזו התנהלה ה.ע.ל. בדרך ששום מוסד ישראלי אחר לא התנהל. חבורת אנשים כמעט אלמונית, שמנתה בין 20 ל-25 איש שלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה.

" משך כל התקופה שמרו ראשי ה.ע.ל. על עצמאות מוחלטת ולא אפשרו לאיש מראשי תנועת החרות להתערב בנעשה בקופה, אף שבעיני הציבור היתה קופת חולים לאומית מזוהה עם " חרות" .

מפעלים כלכליים

" הקמת המדינה שינתה את המצב מיסודו. קופת חולים לאומית נזקקה לכוח פוליטי שיספק לה מקורות כספיים מעבר למיסי החברים של הקופה.

" הזהות למראית עין עם "חרות" איפשר לאנשי הסתדרות עובדים לאומית להקים שורה של מפעלים כלכליים בדומה למפעלים שהקימה ההסתדרות הכללית. הם הקימו את חברת השיכון "סלע"; רשת שיווק "עומר לצרכן" ועוד.

חשיבה יצירתית

" קופת חולים לאומית זינקה קדימה בעקבות הקמת המדינה והעליה הגדולה. ב-1953 כבר היו לה קרוב ל-40 אלף חברים שכללו כ-123 אלף נפשות. בשנות השישים כבר היו לה כחצי מיליון מבוטחים.

" במהלך השנים גילו ראשי הסתדרות עובדים לאומית חשיבה יצירתית בפיתוח רעיונות להגדלת הכנסות הקופה. הם הקימו את ה"ליגה למען העובד הלאומי" שתפקידה היה לאסוף תרומות וציוד רפואי מיהודים טובי לב שהשם ז"בוטינסקי עורר רטט בליבם.

" הם הקימו רשת מעונות יום בשם " ניל" י" (נוער יהודי למען ישראל), " המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו" קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" . כולן רשומת כעמותות. כל העמותות הללו קשורות לחשדות שהועלו נגד הירשזון" .

" המשותף לכל היוזמות האלה, שמלבד היותן מוסדות שענו על צורך חברתי מסוים והיו להן הכנסות ממשיות מלקוחות, הם גם שימשו אבן שואבת לתקציבי מדינה ורשויות מקומיות ולתרומות מחוץ לארץ. לא ברור אם הגיעו במזוודות דולרים, בשיקים, או בהעברות בנקאיות. כמובן שכל אחד מן המוסדות הללו איפשר להעסיק קרובים, ידידים, בני משפחה במשכורות יפות ואפילו יפות מאד.

" כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז"בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה. כשנעשה הסכם של הסוכנות עם המפלגות לחלוקת כספי המגבית היהודית המאוחדת, סרבו אנשי ה.ע.ל. להיכלל בהסדר של " חרות" וקבלו את חלקם בנפרד" .

החיים הטובים

" איש לא שאל שאלות על דרכי ההתנהלות הכספית של ראשי ה.ע.ל. והמקורבים אליהם. איש לא יכול היה להעיד שמישהו מהם נוטל לכיסו כסף ציבורי. אבל הכל ראו שהם נוסעים תמיד במכוניות החדישות ביותר. שהם גרים בבתים ובווילות שידי אנשים מן הישוב אינה משגת. שהם נוסעים לחוץ לארץ עם פמליות של מלווים בקצב מטורף. דוגמא קטנה: פעם נלוויתי לשדה התעופה בלוד אל דוד יוטן מן הצמרת של ה.ע.ל. באותה תקופה שיצא לניו יורק. נלווה אליו אליעזר שוסטק. להפתעתי עלה שוסטק למטוס. כששאלתי לאן השיב: אני מלווה אותו עד רומא" .

" המצב הזה היה לצנינים בעיניהם של אנשי תנועת החרות שחברי הכנסת שלהם היו דלפונים, באו לכנסת באוטובוסים והביאו עמם כריכים, כי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם בעד ארוחה במזנון הכנסת. היו הרבה רינונים בחרות ושניים צעקו במיוחד. אליעזר שוסטק ברוב חכמתו הציע להם להיכנס לחונטה של ה.ע.ל. והצעקות נשתתקו" .

מהפכים פוליטיים

" בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם זקוקים לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת בה כיהן מן השניה ועד השישית. חבר אחר של צמרת ה.ע.ל.שנכנס לכנסת היה שבתי שכמן מנהל חברת הבינוי " סלע" , שכיהן בכנסות ה-4 וה-6. כך השיג בגין שקט פנימי. שני הח" כים הללו היו ממושמעים ולא עשו צרות. הם הסתפקו באפשרויות שנפתחו בפניהם לקדם את ענייני קופת חולים וה.ע.ל.

השקט הזה נסתיים כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת " תכלת לבן" ולהתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בעקבות זאת חבר שוסטק לשמואל תמיר בניסיון לחולל מהפך ב" חרות" ולסלק את בגין מהשלטון בתנועה. הניסיון נכשל והשניים פרשו והקימו את " המרכז החופשי" . מכאן ואילך היה שוסטק מעורב בשורה שלמה של פילוגים, מהפכים ואיחודים – נפרד מתמיר והקים את " המרכז העצמאי" הצטרף ללע" ם ולבסוף היה חלק מהליכוד. לאחר המהפך השיג סוף סוף את יעודו ונהיה לשר הבריאות. בכל הפילוגים והאיחודים הללו לא היו שום מניעים אידיאולוגיים. רק מאבק להשגת כוח. אחד השותפים הפעילים בהם היה אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה.

הרעיון למצעד החיים

" המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא את ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.

" היוזמה החדשה היתה "מצעד החיים". זה היה  רעיון משותף אל אליעזר שוסטק ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום. הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל. זו היתה יוזמה אופיינית להסתדרות עובדים לאומית. מפעל כאילו עצמאי, שזורמים אליו כספים מכל הכיוונים – ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ותרומות יהודים ניצולי שואה מכל העולם. אבל בפועל ה.ע.ל. היא המושכת בחוטים.

אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי. הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שפשוט חיפש עבודה אבל היה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה.

מה הביא לפיצוץ

לבן שיחי אין מידע פנימי על הארועים האחרונים. הוא גם לא טוען שבמהלך השנים בהם התנהל הארגון על ידי קבוצה קטנה של אנשים היתה שם שחיתות. אבל הוא יודע לספר שקבוצת המייסדים וממשיכיהם השכילו לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. הוא משאיר לדמיון הפורה שלנו את השאלה מה נעשו בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית.

מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל לדבריו במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו" ר " ניל" י" , וכיום יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.

במהלך המאבק התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה. עכשיו ייתכן שעובדיה כהן יהיה עד מדינה או שהמשטרה תסתפק במה שיש לה כדי להפליל את הירשזון גם בלי עדותו של כהן.

" אם הסיכסוך לא היה יוצא החוצה" , אומר לי איש שיחי, " ואם לא היה מדובר במעורבות שר האוצר קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע מה מתרחש בעמותות הללו" .

 

תרבות הניהול הציבורי שהתפתחה בישראל קובעת כי כל עובד רשאי לקחת משהו ממקום העבודה שלו *  בבנק ישראל מייצרים כסף  ולכן מותר לקחת כסף*  בחברת החשמל מייצרים חשמל והעובדים מקבלים חשמל חינם הביתה * וכך גם בקואופרטיבים לתחבורה וב"אל על". ואיפה לא * לוי אשכול נתן לכך הכשר ב-1951 כשהכריז בתגובה על דו"ח ביקורת שחשף שחיתות בסוכנות, ש"אין  לחסום שור בדישו" * הוא נימק זאת בכך שגם בפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועלים לקחת פרי הביתה * ומדוע לא למדו את פרוש רש"י על " ואל כליך לא תיתן"

מי שרוצה להבין את החוצפה של בכירי בנק ישראל הממלאים את כיסיהם במזומנים, חייב לשמוע את הסיפור על הדודה המעופפת שלי.

דודתי עליה השלום היתה אלמנה ערירית, משך שנים רבות, והתגוררה בחיפה. קראנו לה "הדודה המעופפת" כי נהגה לשוטט ברחבי הארץ, לבקר קרובי משפחה וידידים, קרובים ורחוקים, כמעט מדי יום. אצלנו נהגה לבקר לפחות פעם בשבוע ולעתים פעמיים. באחד הימים אף חזרה באותו יום לביתנו לאחר שכבר היתה בחיפה, כי שכחה אצלנו את המסרגות שלה.

"הדודה המעופפת" יכולה היתה להרשות לעצמה את הטיולים הללו כי הנסיעות לא עלו לה מאומה. כי דודתנו היתה אם לבן שהיה חבר "אגד" ונהנתה מן הזכות לנסוע בכל הקווים ללא הגבלה, חינם אין כסף.

הדודה המעופפת שלי, נוחה עדן, היא מדגם קטן של התרבות הארגונית שימיה כימי המפעל הציוני. זוהי התרבות של "לא תחסום שור בדישו" .

קוטפים תפוזים אז לוקחים הביתה. עובדים עם כסף לוקחים לכיס. בנין בנק ישראל. (צילום: ESTER INBAR ויקיפדיה)

" ביקורת ג'נטלמנית"

האיש שטבע מטבע לשון זו היה לוי אשכול בשנת 1953 אשכול, אז גזבר הסוכנות, הגיב במכתב חריף על דו"ח ביקורת קשה של המבקר, שגילה אי סדרים כספיים במוסד.

במכתבו סיפר אשכול כי כשעבד בצעירותו כפועל בפרדסי פתח תקווה, היה הפרדסן בודק בתום יום העבודה בכליהם של הפועלים, כדי לוודא שלא גנבו מן התפוזים שקטפו. "אבל", הטעים אשכול, "חמישה עד עשרה תפוזים מותר היה לקחת".

הוא נזף במבקר על ביקורתו הקשה וכתב:  "דרושה ביקורת קפדנית, אך דרושה גם גישה אנושית וג'נטלמנית". הוא סיים במילים: "לא תחסום שור בדישו" .

קנו תנורי חימום

המדינה היתה קטנה וגם מעשי השחיתות היו קטנים. השחיתות שמבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק, גילה  לא היתה מי יודע מה. בין היתר גילה המבקר בדו"ח שלו כי שני פקידי סוכנות רכשו בקפריסין תנורי חימום בדולרים שניתנו להם בשער נמוך מזה שניתן לסתם אזרחים. (באותם ימים לא היה שער אחיד לדולר. הקצבות הדולרים היו בידי פקידים שקבעו שער לכל מטרה). לזכותם של הפקידים נאמר כי בתקופת המצור על ירושלים, חמש שנים לפני כתיבת הדו"ח, הם שהו בעיר הקרה.

במושגי השחיתות של ימינו מדובר בכסף קטן, אבל גם אז זו לא היתה שחיתות גרנדיוזית.

נוהג שהפך לזכות

הנוהג של "לא תחסום שור בדישו" מלווה את המפעל הציוני מראשיתו ובתחומים רבים נמשך עד ימינו. אפשר לומר שזו אחת המצוות המעטות שבתורה שמקיימים כאן בדקדקנות. הנוהג הזה קבע שכל עובד בכל מפעל מקבל, כזכות טבעית בלתי מעורערת, חלק מתוצרת המפעל, בנוסף לשכרו.

עובדי חברת החשמל קיבלו חשמל חינם מן היום הראשון להקמת החברה והם ממשיכים לקבל עד ימינו. עובדי הקואופרטיבים לתחבורה קיבלו זכות לנסיעה חינם, להם ולבני משפחותיהם (ביניהם הדודה שלי), ללא הגבלה. ואם הקואופרטיבים לתחבורה כך למה ייגרע חלקם של משפחות טייסים וציוותי אוויר? וילדיהם של חברי הסגל במוסדות האקדמיים הנהנים מלימודים חינם.

90 אלף ₪ לספרן

הנוהג הזה, שהיה מקובל בעיקר במפעלים הציבוריים המונופוליסטיים, עבר גם לתעשיה הפרטית. עובדי "עלית" קיבלו שוקולדים ועובדי "ארטיק" הביאו חבילות גלידה הביתה. וכך בכל ענף כמעט. בקופת חולים קיבלה כל עובדת חבילה צמר גפן אחת לחודש. פועלי דפוס קיבלו בקבוק חלב ליום כאילו כהגנה נגד הרעלת עופרת וממשיכיםצ לקבל  גם לאחר המעבר לדפוס הדיגיטלי).

בבנק ישראל, בהיותו מוסד לא פרטי, התפתחה תרבות של לא תחסום שור בדישו בהקפים סיטונאיים. בעיקר בדרגים הגבוהים. איך אפשר להסביר משכורות של 60 אלף שקל ומעלה לחודש לבכירי הבנק. או שעלות שכרו של הספרן הראשי בבנק מגיעה ל-90 אלף ₪? איך אפשר לנמק רכישת רכב שטח בסכום עתק, שנועד לאפשר לאחד הנגידים הקודמים להגיע לירושלים בימי שלג? איך אפשר להסביר     "תוספת התייעלות" שהצטברה ליותר ממאה מיליון שקל? ועכשיו, כשביקשו שיחזירו את הכספים הללו (שהעובדים נטלו לעצמם בניגוד לכל כללי המינהל התקין) רוקעים שוורי הבנק ברגליהם וזועקים מרה: " לא תחסום שור בדישו" .

לוי אשכול היה יהודי טוב ושורשי אך תלמיד חכם גדול לא היה. אחרת לא היה מביא דוגמא מן השוורים אלא ממצווה אחרת הקשורה בזכויותיו של שכיר: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תיתן" (דברים כג – כה). מפסוק זה יכול היה אשכול ללמוד שאותו פרדסן היה צדיק גדול שהתיר לפועלים בנוסף לאכילת הפרי במקום העבודה, ליטול בכליהם חמישה עד עשרה תפוזים. יותר מזה: רש"י בפרושו במקום מסייג את הזכות הזו: אכול כמה שתרצה  "אבל לא אכילה גסה" . וגם זאת, רק בשעת הבציר עצמו. והיו בחז"ל שפרשו "שלא יאכל הפועל יותר על שכרו" . ועוד אמרו "שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו" . והאיסור לקחת הביתה היה איסור מוחלט. אפילו נזיר העובד בכרם, ואינו רשאי לאכול מפריו, אינו רשאי לקחת לכליו מן הפרי.

למה זה נוגע לנו?

כשהתורה התירה לא תחסום שור בדישו היא התייחסה למעסיק פרטי. בימינו  השוורים הם עובדי המוסדות המיוחסים ששכרם גבוה מעצם מהות המפעלים שהם עובדים בהם. כשהם נוטלים תמורה מעבר לשכר הרגיל הם אינם מקטינים את הכנסותיו של הפרדסן בפתח תקווה. הם פוגעים ברמת החיים שלנו. אנו מממנים את שכרם הגבוה של עובדי בנק ישראל. את חשמל החינם שמקבלים עובדי חברת החשמל. את נסיעות החינם בקואופרטיבים וכך בכל המפעלים שעובדיהם חולבים את הקופה הציבורית.

"תנובה" כסמל המפעל הציוני

שיר הילדים המקסים של פניה ברגשטיין, שהנציח את " תנובה" בעידן התום של המפעל הציוני, הפך סיסמת פרסומת של החברה שרכשה את הקונצרן * כך נשחטה עוד פרה שהניבה חלב, בדרך להפרטת המדינה כולה

אין כמעט ילד שהוריו לא קנו לו את ספר הילדים המקסים " בוא אלי פרפר נחמד" , פרי עטה של פניה ברגשטיין. אין כמעט ילד שאינו יודע לדקלם ולפזם את השירים שבספר, ובראשם השיר:

" האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

בבוקר נוסע בערב הוא שב

מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב"

"האוטו שלנו גדול וירוק" מתוך ספרה של פניה ברגשטיין

מאז הופיע הספר בשנת 1945 הוא נדפס ביותר מ-50 מהדורות. בנוסף, יצאה בשנים האחרונות מהדורה מיוחדת מודפסת על קרטון עבה שנועד לפעוטות.

מה סוד קסמו של הספר שגם אני, גם ילדיי וגם נכדיי יודעים על פה את כל שיריו?

חוקרת התרבות, ד" ר יערה בר-און, תארה כך את מקומו של השיר " האוטו שלנו גדול וירוק" בתרבות הישראלית:

" שיר הילדים הזה, הנמצא בבסיסו של האתוס הישראלי ה"קדום", מספר על האוטו שלנו, משמע: של הקולקטיב ולא של המשפחה; וזהו גם אוטו גדול, כגודל המטרה, וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה, הישר מן השדה לכל ילדי ישראל. האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה, החיה על יצרנותה… היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני-שרירים אשר המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, וייצרו מהם – בין כדי החלב וארגזי הביצים – ישראליוּת מובנת מאליה" .

"שער הספר הוא אלי פרפר נחמד"

מחברת השיר, פניה ברגשטיין, מגלמת בתולדות חייה את המעבר הזה של היהודי מספרי התפילה אל "האוטו שלנו".

היא נולדה בפולין בשנת 1908, וקיבלה מילדותה חינוך עברי שורשי מפי אביה, שהיה מורה לעברית. עלתה לארץ בשנת 1930 והצטרפה לקיבוץ גבת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה החלה לפרסם שירים וסיפורים שנתנו ביטוי לעולם החדש של ארץ ישראל כפי שנראה בעיניים של ילד.

היא גם נתנה ביטוי מרגש לשורשיה בבית אבא בשיר " ניגונים" , בו היא כותבת בין היתר:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פּארוֹת בְּדָמִי

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים

—-

אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם

עֵינַי אֶעֱצום וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

פניה ברגשטיין נפטרה בגיל צעיר ממחלת לב – בת 48 היתה במותה. סיפורה האחרון " בני וגיטה" מתאר את חיי הילדים היהודים בגולה.

נדרשתי ליצירתה של משוררת ששמה אולי נשכח אך היא מוסיפה לחיות בנו, לרגל ארוע בורסאי: מכירת " תנובה" לחברת " איפאקס פרטנרס" תמורת יותר ממיליארד דולר.

המכירה הזו מסמלת כמדומה את סופו של החלום הציוני התמים שבא לביטוי בשיריה של פניה ברגשטיין והתגלמו ב" תנובה" . אופייני למציאות החדשה בה אנו חיים שמשרד הפרסום מקאן אריקסון החליט לבחור בסיסמה " האוטו שלנו גדול וירוק" כדי לפתוח במסע פרסום בהשקעה של מיליון שקל.

פניה ברגשטיין מי יסיר עפר מעינייך.

מ"ילדי תנובה" עד נערי הסושי

" תנובה" תרמה כמה מילים לשפת הדיבור העברי שמתוכן ניתן ללמוד משהו על ההיסטוריה של ארץ ישראל והמפעל הציוני.

שנים רבות רווח הביטוי " ילדי תנובה" . תחילה ייחסו אותו לילדי הקיבוצים, בתקופה שבערים היה מחסור במזון ובקיבוצים נהנו משפע יחסי. בתקופה מאוחרת יותר ייחסו את הביטוי " ילדי שמנת" לילדים עירוניים. מספר מוצרי החלב שייצרה תנובה בשנים הראשונות היה מצומצם והוא כלל רק לֶבֶּן, לֶבֶּנִיָה, שמנת וגבינה לבנה מסוג אחד (שנמכרה במשקל). היתה גם גבינה " צהובה" (משהו הדומה לגבינת " עמק" של היום) אך הוא היה נחלת עשירים בלבד. המאכל הרגיל של הילד העירוני כלל בדרך כלל לֶבֶּן או לֶבֶּנִיָה. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם שמנת. באותה תקופה נחשבה השמנת למאכל בריא. בני המזל והפרוטקציה שזכו להתקבל לבתי ההבראה של קופת חולים היו נשקלים במהלך תקופת ההבראה. כל עליה במשקל נחשבה להישג בריאותי.

הביטוי הזה הגיע עד ימינו וכך אנו מוצאים את המשפט " מריחואנה הוא ידידם הטוב של ילדי השמנת" (" מעריב" 1.1.99)..

" תנובה" הולידה גם את המושג " תנובהל"ה" . שניתן לראות בה את מסעדת הגורמה של עידן הצנע. לא נהגו אז לאכול מחוץ לבית, אלא אם נאלצו לכך בגלל העבודה. לרשות אלה עמדו מסעדות שנקראו " מטבח פועלים" שבהן ישבו ליד שולחנות ארוכים. ההגשה היתה עצמית. המזון היה פשוט וזול – לחם, מרק, פִירֶה (מחית תפוחי אדמה), גֶבֶטש (תבשיל ירקות מעורבים), קלופס (קציצת בשר שרובה לחם) ולקינוח קומפוט (מרק פירות). בעלי זכויות יתר (עובדי מוסדות ההסתדרות למשל) יכלו לשלם בתלושים שקיבלו במקומות עבודתם.

התנובהל"ה היתה משהו שונה לגמרי. מסעדות קטנות שהופעלו על ידי אנשים פרטיים (אך קיבלו זיכיון לשם תנובהל"ה ולמוצרי תנובה). כאן היו שולחנות לשנים או לארבעה. היו מלצריות שהגישו לשולחן. התפריט כלל סלט ירקות טרי, חביתה, ביצת עין, מוצרי חלב של תנובה, פרוסה דקה של גבינה צהובה, זיתים ירוקים, ופה ושם איזה מעדן. למשל " לביבות בננות בחלוק" . בננות מצופות בקמח וביצים שטוגנו בשמן עמוק וכוסו באבקת סוכר. לקינוח היו נותנים קפה אמיתי (בלי ציקוריה שהיתה תחליף קפה עשוי שורשי עולש אותו שתו בכל בית). לילדים נתנו מעדן ג"לי. זה היה בילוי משפחתי, שהולכים אליו לרגל יום הולדת, אבל רק עשירים יכלו להרשותו לעצמם.

כדי החלב – מנהלל לת"א

מקום מרכזי בהיסטוריה של ארץ ישראל ממלאים כדי החלב של " תנובה" . בהעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. כדים אלה היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. הסגירה היתה כל כך יעילה שהשתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק של המחתרת ולקבור אותם עמוק באדמה מבלי לחשוש שמא תחדור אליהם רטיבות. כדים אלה, טעונים חומרי נפץ, שימשו גם את האצ" ל לפיצוץ מלון המלך דוד.

לא היו אז סופרמרקטים וחנויות המכולת לא היו מסוגלות לאחסן ולמכור חלב בתנאי האקלים של הארץ. את החלב הפיצו בעלי מקצוע מיוחד שנקראו חלבנים. הם היו באים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות. נוטלים חלב טרי מכדי הברזל לכדי פח מגולוון, שהמכסה שלהם היה מעין מיכל בנפח של ליטר. לרוחב המיכל היו פסים שבאמצעותם אפשר היה למדוד חצי ליטר או שלושה רבעים. הם היו מגיעים באופניים לכל בית (גם אם היה בקומה רביעית בבתים שמעולם לא היתה בהם מעלית) מקישים על הדלת וקוראים " חלבן" . עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה סיר, והחלבן היה שופך את החלב לסיר. לא היה כל פיקוח על כמות המים שבחלב והדעה הכללית היתה שצריכת המים בעיר גדלה בשעות הבוקר כשהחלבנים מוהלים את החלב שלהם במים. אין ספק שחלבנים אלה היו צדיקים גמורים לעומת מנהלי " תנובה" ב-1995 שמהלו את החלב (העמיד) בסיליקון המזיק לבריאות.

את החלב היו עקרות הבית ממהרות להרתיח. זה היה אמצעי הכרחי לשמירת הבריאות. חלב שהחמיץ לא נשפך לכיור. הרתיחו אותו עד להתגבשות החלק המוצק שבו. שפכו את תוכן הסיר לשקית עשויה חיתול בד ותלו מעל לכיור. לאחר יום היתה גבינה מצוינת.

רק בתקופה מאוחרת החלו למכור חלב בצנצנות זכוכית. תחילה היו אלה נסגרות בפקק עשוי קרטון שהיה רחוק מהרמטיות. רק עם התקדמות הטכנולוגיה היו הבקבוקים נסגרים בפקק אלומיניום הרמטי. מקצוע ה" חלבן" שרד עוד שנים לאחר מכן ואלה היו מביאים את הבקבוקים ומניחים בפתחי הבתים.

איך הפכה תנובה לענק תעשייתי

הרעיון נולד בשנת 1926. 13 משקים של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל (מושבים וקיבוצים) החליטו להתאגד במסגרת ארגונית שתשווק את התוצרת שלהם במרוכז. הוחלט כי הארגון, ששמו ייקרא " תנובה" , יפעל כ" מוסד שלא למטרות רווח" וכל התמורה תועבר למשקים שהם בעלי המניות בארגון. תחילה שיווקה תנובה רק חלב טרי. במרוצת הזמן הקימה מפעלים לעיבוד החלב למוצריו השונים ושיווקה את כל התוצרת החקלאית לסוגיה.

בניגוד למה שנקבע בתקנון היסוד לא העבירה " תנובה" את כל התמורה שקיבלה לחקלאים. השיטה היתה " מכירה בקונסיגנציה" . דהיינו: היא שילמה לחקלאים את המחיר שקיבלה באותו יום, לפי תנאי השוק, אך ניכתה לעצמה " דמי טיפול, שיווק ועמלה" .

במרוצת השנים הצטרפו לתנובה מאות ישובים של ההתיישבות העובדת וגם חקלאים פרטיים. היא שלטה על רוב האספקה של המזון לצרכנים וגם הכתיבה את המחירים שישלמו ואת גובה התמורה שיקבלו החקלאים. לצרכנים לא היה שום מקור אחר (כמעט) לתוצרת ששיווקה תנובה ולחקלאים לא היתה דרך לשווק את סחורתם בלי תנובה. בשפת הכלכלה קוראים לזה מונופול.

ההפרש בין המחיר ששילמה " תנובה" ליצרנים לבין מה שקיבלה בשווקים הושקע במחלבות, מפעלי עיבוד מזון, אמצעי תובלה וכדומה. ב-80 השנים שחלפו הצטברו כל ההשקעות הללו (לאחר שננכה את מה שלקחו העסקנים לדורותיהם לכיסם) לרכוש השווה יותר ממיליארד דולר.

" תנובה" היא מדגם מייצג של עשרות ארגונים שיזם דור מקימי המדינה. המטרה היתה לבנות כאן משק לאומי ומערכות ארגוניות ולשלוט באמצעותם על כלל הציבור בארץ באמצעים שאפשר לכנותם בולשביקיים. באותה שיטה פעלו " סולל בונה" , " המשביר המרכזי" , " בנק הפועלים" , " מקורות" , " תה" ל" , מפעלי תעשיה, חברות ספנות ותעופה, קואופרטיבים לתחבורה לחרושת ולמלאכה, קרנות גמל וכמובן ההסתדרות וקופת חולים. ולא במקום האחרון גם קבוצות ספורט, הוצאות ספרים, כתבי עת ותיאטרונים.

עבודה עברית ותוצרת הארץ

תולדות " תנובה" משולבים בשני מאבקים שבלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל: המלחמה על " כיבוש העבודה" ועל " תוצרת הארץ" .

הגרעין הקשה של אנשי " העליה השניה" , שמהם צמחה מנהיגות המדינה שבדרך, שאפו להיפוך הפירמידה בחברה היהודית. להפוך עם של סוחרים ואנשי רוח לעובדי אדמה המוציאים לחמם מן הארץ. רק כך, האמינו, ניתן לבנות יהודי חדש מושרש באדמתו שיביא לתחייה לאומית. הם ראו בעבודת האדמה ערך עליון, המקנה לעובד את הזכות על אדמתו. לפיכך שאפו להפרדה גמורה בין המשק היהודי למשק הערבי ולחמו נגד האיכרים בני העלייה הראשונה שביססו את מושבותיהם על עבודה ערבית זולה. אתוס העבודה העברית היה מנוגד אמנם לאתוס של סוציאליזם ואחוות עמים, בו דגלו אנשי " העליה השניה" . אך האתוס הלאומי גבר.

המאבק על תוצרת הארץ

הרחקת הפועל הערבי ממקומות העבודה של האיכרים חייבה גם את המלחמה על " תוצרת הארץ" . הטרור הערבי שהחל בראשית שנות ה-20 וגבר בשנות השלושים סייע לשני המאבקים. באמצע שנות השלושים התארגן בתל-אביב " איגוד למען תוצרת הארץ" . באחד מכרוזי הארגון נאמר: " כל איש ואשה ביישוב, בלי הבדל זרם ומפלגה, חייב לתת ידו לארגון חשוב זה המכוון לביצורו וחיזוקו של המשק הפנימי והקמת חומת מגן לו נגד החתירות של אויבי תקומתנו."

מתנדבי הארגון סובבו בשווקים, איימו על סוחרים שהעזו למכור מוצרים שאינם מ" תוצרת הארץ" . היו שציירו כתובות על פתחי חנויות כאלה והוקיעו את הסוחרים כבוגדים. פה ושם נפצו גם חלונות ראווה. היו גם לא מעט יזמים פרטיים שנהגו להפוך את מרכולתם של רוכלים ערביים שניסו למכור מתוצרתם ברחובות הערים העבריות. עורך " דבר לילדים" כתב: " הגידו לאמא קני לנו תמיד תוצרת של משק עברי" ואף עודד אותם להמרות את פי הוריהם שלא ייענו לצו הלאומי.

איזה מזל שלא היה אז בג" ץ.

הגיס האחד מנהל " תנובה" והשני נשיא הקומינטרן

האיש שנתן את התנופה הגדולה ל" תנובה" והפך אותה לאימפריה כלכלית היה נחום ורלינסקי. יליד אוקראינה, בן לסוחר עשיר, עלה לארץ ב-1925 לאחר שבילה כמה שנים בכלא סובייטי על פעילות ציונית.

תחילה הצטרף ל" תנובה" כחבר הנהלה בחיפה ותוך כמה שנים הפך למנהל כללי. הוא היה בעל השכלה רחבה, כושר ארגון ולהט מהפכני שאפיין את דור הנפילים. המטרה שהציב לעצמו בניהול " תנובה" היתה לדחוק את מוצרי החקלאות הזולים של הערבים מן השווקים של הישוב היהודי ולחזק את ההתיישבות היהודית. הוא הנהיג יד ברזל כדי להשיג מטרה זו. ישובים שהעזו לשלוח את מוצריהם לשוק שלא באמצעות " תנובה" נענשו קשות. עד להקמת המדינה ב-1948 איגדה " תנובה" 350 משקים חקלאיים – כ-70 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העברית – ומחזורה הגיע ל-17 מיליון ל" י – סכום עתק באותם ימים.

 

אשתו של ורלינסקי היתה דינה רדומיסלסקי. אחיה של דינה היה גריגורי יבסייביץ" זינובייב, ששמו המקורי היה הירש-צבי רדומיסלסקי. זינובייב נמנה עם מקורבי לנין ולאחר המהפכה הקומוניסטית נתמנה לנשיא הקומינטרן. לאחר מות לנין נמנה עם השלישיה המובילה של השלטון, יחד עם קמינייב וסטאלין. במהלך השתלטותו של סטאלין על המפלגה הורחק זינובייב מעמדת השפעה ובשנת 1935 הוצא להורג באשמת " פעילות אנטי מהפכנית" .

החיזבאללה, החמאס וסוריה הם גרורות סרטניות שהטיפול בהן הוזנח משך שנים * הגידול העיקרי נמצא בטהרן וישראל נגררה לתפקיד היסטורי של הצלת העולם מן האיסלם הפונדמנטליסטי * השילוב בין טרור בינלאומי ומעצמה איזורית שעלולה להיות גרעינית מחייב שינוי תפיסת הביטחון של ישראל * אולמרט יכול לשכוח מן ההתכנסות

בעת כתיבת שורות אלה (יום ג" בבוקר) מוקדם לסכם את המלחמה ה-13 בין ישראל לבין העולם הערבי-מוסלמי.

אבל אפשר כבר לומר כמה דברים שיהיו תקפים בכל התפתחות צפויה:

· המלחמה הנוכחית צודקת כמו כל מלחמות הקיום שלנו. אבל זו מלחמה מיותרת, כי אפשר היה למנוע אותה, לולא התרדמת שאחזה בנו מאז הבריחה מלבנון.

· המלחמה הזו איננה אלא קדימון למלחמה העיקרית שמצפה לנו. זו המלחמה על עצם קיומנו עם אירן ההיטלריסטית.

השילוב הקטלני – טרור פונמנסטליסטי שמאחוריו מעצמה גרעינית מצויידת בטילים ארוכי טווח.

• כדי להינצל את הסכנה האירנית אנחנו חייבים לסלק את השלוחות שלה באזורנו – חיזבאללה, חמאס, סוריה.
• החיזבאללה איננו אוייב קיומי. הוא השטן הקטן המשרת את השטן הגדול בטהרן. הוא גרורה של הגידול הסרטני האירני.
• אסור שהמלחמה הזו תסתיים לפני ריסוק מוחלט של החיזבאללה ומניעת כל אפשרות לשיקומו. הרחקתו מגבול הצפון היא חסרת משמעות בעידן הטילים ארוכי הטווח.
• תוצאות המלחמה הנוכחית ישפיעו על מלחמתנו בפלשתינאים ועל מעמדה של סוריה.
• המלחמה הזו חייבת להביא לשינוי תפיסת הביטחון של ישראל. מטוסי פ-16 מתוחכמים וטילי חץ במיליארדים אינם תשובה לפונדמנטליזם מוסלמי המפעיל רבבות טילים זולים, המוטלים ללא הבחנה על ריכוזים אזרחיים.
• צריך לשנות את הדיסקט גם לגבי השאלה " מה יגיד העולם" ו" כמה זמן יש לנו" . אנחנו נמצאים עכשיו בחזית של כל העולם החופשי. בלעדיו אולי לא נוכל להתמודד עם הסכנה האירנית, אך הוא כבר מתחיל להיות מודע לתפקיד שאנחנו ממלאים.

אולמרט ופרץ

אני מקווה שלא איאלץ לאכול את כובעי עד שדברים אלה יראו אור.. אבל נדמה לי שדווקא משום ששני האוחזים בהגה המדינה חסרי כל עבר צבאי, הם פטורים מן השקר של " התאפקות זה כוח" . ניסיון העבר מלמד שראשי ממשלה ושרי בטחון אזרחיים (ושמאליים) ידעו להכות ערבים יותר טוב מראשי ממשלה וגנרלים וימניים. יש סיכוי שיבינו כי הבריחה מלבנון וחורבן גוש קטיף הובילו אותנו למלחמה הנוכחית. שההתכנסות תהפוך את יהודה ושומרון לחזבליסטאן. אם הם לא יבינו, העם יבין.

נסראללה לא איכזב

הוא אמנם קרא בשקדנות את ספריהם של אריאל שרון ובנימין נתניהו. הוא קורא בשקיקה את העיתונות הישראלית. במיוחד הוא אוהב לקרוא את זאב שיף ב" הארץ" .

למרות הכל נשאר נסראללה ערבי. סוני, שיעי, לבנוני, פלשתינאי – לא חשוב. וכמו כל המנהיגים הערבים בעבר הוא לא החמיץ את ההזמדנות להחמיץ.

אילו נסראללה היה מתאפק עוד קצת, יושב בשקט ורק צובר עוד ועוד אמצעי לחימה היה מבסס את מעמדו וכוחו. כאן לא היו נוקפים אצבע לרוצץ את גולגלתו. אבל הוא לא אכזב והוכיח בפעם האלף שהיהודים לא יכולים לסמוך על מנהיגיהם אבל על הערבים אפשר לסמוך.

השטן הגדול אחמדיניג'אד (מימין) והשטן הקטן נסראללה (משמאל).

אילו שרון היה ראש הממשלה

אחרי חטיפת שני החיילים היה נכנס למשא ומתן על החלפת החטופים באסירים. והיה זוכה במחיאות כפיים של השמאל. הוא לא היה מעז לפתוח במלחמה נגד חיזבאללה. קופת השרצים של מלחמת של" ג רדפה אותו עד לתרדמת. אם היה פותח במלחמה אולי היועץ המשפטי היה שוקל מחדש את כתב האישום שהכינה נגדו דורית בייניש.

13 מלחמות

ואלה המלחמות שהתנהלו בין ישראל לערבים מאז ראשית המאה:

• · ה" מאורעות" : בשנים 22, 29, 36-39
• · מלחמות: השחרור, קדש, ששת הימים, התשה, ייום כיפור,    של"ג, המפרץ
• · האינתפיאדות: ראשונה שניה (ושלישית בהתהוות).

אילו אולמרט היה וינסטון צ"רצ"יל

בנאום שנשא בכנסת ביום שני, הנאום הראשון מאז ראשית המערכה, היה אומר: " זה עדיין לא הסוף, זה גם לא תחילת הסוף. אבל זה אולי סוף ההתחלה" .

אהוד בורח שוב

אהוד ברק, שבריחתו המבוהלת מלבנון הולידה את מפלצת החיזבאללה, בורח שוב – הפעם מאולפני הטלוויזיה. בימים הראשונים של המערכה נאלם דום והתראיין רק לערוצי טלוויזיה זרים. פה ושם גם אמר משהו לאמצעי תקשורת ישראליים. הבריחה מלבנון הצדיקה עצמה, אמר. כי חסכה לצה" ל כ-25 אבידות בשנה. את אבידות האינתיפאדה שבאה בעקבות הבריחה הוא אינו סופר. האם לא אמרו עליו שהוא חזק במתמטיקה?

אצל הצרפתים הבגידה גנטית

לפני כמה שנים התקיים בביירות כינוס של המדינות דוברות צרפתית. בראש הכינוס עמד נשיא צרפת, ז"אק שיראק, ובין המוזמנים המכובדים היה מזכ" ל החיזבאללה, חסן נסראללה. בלשון החלקות שלו דיבר שיראק על הצורך להילחם בטרור " על ידי סילוק הסיבות לטרור" . בתרגום לעברית בסיסית: לא הטרור שרוצח נשים וילדים ברחובות ירושלים ותל-אביב ומטיל קטיושות וקסאמים על הגליל ועל הנגב אשם. ישראל היא הסיבה לטרור. ואת הסיבה הזו יש לסלק.

האלוף (מיל.) יוסף גבע סיפר לי פעם סיפור שיש בו כדי להמחיש את מהותה של צרפת. אלוף גבע כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. באחד הימים סעד בחברת איש מודיעין אמריקני בכיר במסעדה צרפתית בוושינגטון.

 

האם אתה יודע מי הוא בעל המסעדה? – שאל איש המודיעין האמריקני את האלוף הישראלי. שאל והשיב: זהו סוכן צרפתי, ששרת את הביון הצרפתי בקובה. הוא נמלט לארצות הברית ומצא כאן מקלט. מפיו למדנו לדעת כי צרפת, שהיא " ידידתנו ובת בריתנו" , מסגירה לקובנים את כל הסודות שהם מלקטים מאתנו.

אין זה מקרה שהמדינאי המערבי הראשון שהגיע ללבנון מאז ראשית המלחמה הנוכחית הוא ראש ממשלת צרפת, דומיניק דה וילפן. צרפת אמנם חתמה יחד עם יתר מדינות ה-G8 על גינוי לחיזבאללה. אך כמו עקרב שאינו יכול שלא לעקוץ מיהר וילפן לביירות כדי לנסות ולעשות את מה שהם יודעים לעשות מזה שנות דור: לבגוד.

אילו שמעו בקולו של דניאל פייפס

אם ראשי הממשלה שהביאונו עד הלום היו שומעים לעצותיו של דניאל פייפס ייתכן שלא היינו מסתבכים במלחמה הנוכחית. אבל הם העדיפו לשמוע לעצותיהם של האדלרים והפינקלשטיינים.

 

דניאל פייפס. הוא יהודי כבן 55 המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר כתריסר ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

ביוני 2000, בעקבות כשלון שיחות הפסגה עם אסאד ותוכניתו של ברק להימלט מלבנון, אמר פייפס את הדברים הבאים:

* משך תקופה ארוכה מתבססת המדיניות הישראלית על מאמץ להגיע לשלום עם אסאד, תוך נכונות לוותר על רמת הגולן.

* זו מדיניות מוטעית מיסודה הואיל ולאסאד – בניגוד לכל התיאוריות של אלוף שגיא והמודיעין הישראלי – אין שום אינטרס להגיע לשלום.

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבי. אך כשזה מגיע לעימות – כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. ישראל רוצה פתרון, הצד השני רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו גם אחרי הנסיגה מלבנון. (הדברים נאמרו לפני הנסיגה).

* במסלול הפלשתיני ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

" אדם לא רציני"

כשפורסמו דברי פייפס פניתי לידידי איתן הבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

השבוע חזרתי ושאלתי את הבר אם לאחר השנים שעברו לא שינה את דעתו על פייפס.

תשובתו: איני חוזר בי מאף מילה שאמרתי אז.

 

 

שם למלחמה

עדיין לא מאוחר לקבוע שם למלחמה: " מלחמת שלום הנשיא" . המלחמה הורידה מסדר היום את כל הפרשה שהוא חשוד בה. למי איכפת מה עושה קצב עם נשים כשיש לנו עסק עם נסראללה.

חרפת ההפקרה של צבא דרום לבנון

הזיכרון שלנו קצר. היו זמנים שצבא דרום לבנון התפרס על הגבול ומנע התקרבות מחבלים. זה היה צבא לבנוני שאומן, חומש, מומן ואורגן על ידי צה" ל ונקרא צד" ל. כ-700 מלוחמי צד" ל מסרו נפשם במלחמה נגד המחבלים ובכך הצילו את תושבי הצפון ורבים מחיילי צה" ל מפגיעה.

 

פליטי צבא דרום לבנון שנמלטו על נפשם מן החיזבאללה צובאים על שער פאטמה מבקשים מקלט בישראל. (צילום: לע" מ)

הבריחה המבוהלת של אהוד ברק מלבנון היתה כרוכה במעשה הפקרה מחפיר כלפי לוחמי צד" ל ובני משפחותיהם. לא ניתנה להם הודעה מראש על הבריחה והם נאלצו לאסוף את מטלטליהם ולהפקיר את כל רכושם כדי למלט את נפשם. אילו נשארו היו מסכנים את חייהם. ברגע האחרון נמלטו וצבאו על שער פאטמה מתחנינים להכניסם לישראל כשהם משאירים את מכוניותיהם וחלק ממטלטליהם מאחור.

כאן קיבלו יחס מחפיר מצד מערכת הבטחון, שסרבה להכיר בהם כבעלי זכויות של חיילי צה" ל.

עשרות קציני מילואים ישראליים, שחייהם ניצלו תודות לפעילות צד" ל, הקימו עמותה (" ידידי דרום לבנון" ). בעתירה שהגישו לבג" ץ נאמר בין היתר: " לוחמי צד" ל לחמו בשליחות ובשרות מדינת ישראל, מטרותיהם היו משותפות למטרות מדינת ישראל, האויב בו לחמו היה אויבה של המדינה. המדינה ציידה אותם בבגדים, באפוד קרב, במזון. שילמו להם את שכרם, הקימה להם מוצבים, אימנה אותם באימוני לחימה, ושלחה אותם להילחם את מלחמתה בהגנה על גבול הצפון… העותרים הפכו להיות פליטי מלחמה התלושים מארצם מולדתם, ללא אדמה ללא רכוש… לא הכרת תודה קיבלו ממדינת ישראל אלא התנכרות, יחס מתנשא ומזלזל, רצון להדחיקם ולשכוח את זיכרם" .

הטילים של היטלר

גרמניה הנאצית היתה חלוצת השימוש בטילים בליסטיים למטרות מלחמתיות. היטלר תלה תקוות רבות במה שחשב שיהיה " הנשק הסופי" , שיכריע את המערכה.

 

הטיל הראשון, שכינויו היה V-2, הוטל ב-2 בספטמבר 1944 על פריס, זמן קצר לאחר שחרורה. עד סוף המלחמה הטילו הגרמנים 3172 טילי 2-V, מתוכם כ-1400 על לונדון ויתרם על מטרות שונות באירופה, רובן על בלגיה.

התוצאות היו מאכזבות למדיי. בסך הכל גרמו הטילים שהוטלו על לונדון לכ-7000 הרוגים כלומר כ-5 הרוגים בממוצע לכל טיל. חלק גדול מן האבדות נגרם, הן באנטוורפן והן בלונדון, כשאחד הטילים נפל על אולם קולנוע בו היה ריכוז גדול של אנשים וגרם למותם של מאות.

" הנשק הסופי" נתגלה כחסר משמעות מבחינה צבאית. בעקיפין גרמה תכנית הטילים להחשת תבוסתה של גרמניה. ההשקעה בכל טיל הגיעה למיליון מארק. באותו סכום ניתן היה לייצר ארבעה מפציצים כבדים שהיו יעילים ומדויקים פי כמה. במחיר שעלה לנאצים ייצור הטילים יכלו לייצר 48 אלף טנקים.

 

 

" הגבול הבינלאומי"

קו הגבול בין ישראל ללבנון הקרוי " הגבול הבינלאומי" נוצר באורח כמעט מקרי בהסכם חשאי בין צרפת לבריטניה שנעשה בשנת 1916. זהו " הסכם סייקס פיקו" הקרוי על שמותיהם של החתומים עליו – נציגי בריטניה וצרפת.

ההסכם נחתם בחשאי בשנת 1916 בו הסכימו הדדים לחלק ביניהם את אזורי השליטה לאחר מלחמת העולם הראשונה והבסת האימפריה העותמנית. לפי ההסכם אמורה היתה צרפת לקבל את רצועת החוף מצפון לעכו ועד אסיה הקטנה. בריטניה אמורה היתה לקבל את עיראק ומובלעת סביב חיפה ועכו. עוד הסכימו שהשטח שמדרום לצפת ועד באר שבע יהיה בניהול בינלאומי. חלקים בצפון הארץ נועדו למדינה ערבית.

עם תום המלחמה נתברר שבארץ נוצרו תנאים שלא היו בעת חתימת ההסכם. ביניהם קיומם של ישובים יהודים בגליל העליון המזרחי ועמידת הגבורה של תל חי וכפר גלעדי. ב-1920 נחתם הסכם חדש בין אנגליה וצרפת שקבע את השטח מן הכינרת ועד מטולה (שנקרא אצבע הגליל) בתחום ההשפעה הבריטי. כך נקבע " קו הגבול הבינלאומי" בין ישראל ללבנון.

גדר הצפון

 

 

הצרות עם לבנון לא התחילו במלחמת של" ג. עם פרוץ האינתיפאדה הערבית הראשונה בשנת 1936 (שאנו קראנו לה " המאורעות" ) חדרו מלבנון לארץ כנופיות חמושות והוברחו אמצעי לחימה למתפרעים הערבים. כדי לחסום את הגבול החליטו השלטונות הבריטיים להקים את " גדר הצפון" . ביולי 1936 נסלל כביש לאורך הגבול עם לבנון כדי לאפשר תנועת רכוחות בריטיים, באזור שהיה נתון לשליטת כנופיות ערביות. לאורך הכביש הוקמו מצדיות (" פילבוקס" ) ששימשו מעין מוצבים זעירים. בראשית 1938 הגיע לארץ סיר צ"ארלס טיגארט מומחה ללוחמה בטרור מהודו. הוא הציע לבנות גדר לאורך גבול הצפון מראש הנקרה ועד שער הגולן. לבניית הגדר גויסו כאלף פועלים שאובטחו על ידי 300 נוטרים שקיבלו נשק ואימון מן הבריטים. בניית הגדר הושלמה בשלושה חודשים תוך ניהול קרבות קשים עם ערבים שהרגו שני פועלים ופצעו שלושה.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של עמיר פרץ

 

אלפי שנים הצליחו קהילות יהודיות לפדות יהודים שנפלו בשבי, תוך שהן קובעות גבול למחיר * ישראל כמדינה אינה יודעת לנצל את כוחה, נכשלת שוב ושוב ונכנעת לסחיטות המערערות את בטחונה

אלוף בני פלד, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ביקש לפני מותו שכשימות יצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה. אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית. הוא התכוון לומר כי ישראל היא מסגרת עלובה כמו שהיתה לדעתו הקהילה היהודית.

 

" מדינת הקהילה"

ימתקו לו רגבי אדמתו של אלוף פלד. אילו חי היום, היה מקום לתבוע ממנו את עלבון הקהילה היהודית לדורותיה. כי " הקהילה היהודית" , היתה מדינת הסעד המתקדמת ביותר בעולם. לא היה בה אף ילד רעב, לא היה ילד שלא קיבל חינוך, לא היה חולה שלא טופל, לא היתה אלמנה שנעזבה לנפשה, או זקן שננטש לגורלו. היא גם ידעה לפדות את שבוייה, טוב יותר ממה שעושה זאת מדינת ישראל.

מצוות פדיון שבויים

המצווה לפדות יהודי שנפל בשבי היא ראשונה במעלה. הרמב" ם אומר: " ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" .

השבי נחשב לקשה מכל הפורענויות ומי שדוחה אפילו בשעה אחת פדיון שבוי הריהו כשופך דמים. לפדיון שבויים מותר להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית כנסת וגם למכור ספר תורה.

ויש היררכיה בפידיון – רבו קודם לאביו , אשה קודמת לאיש, גבר חייב בפדיון אשתו, גם אם הדבר לא נכלל בכתובתה. ואמו קודמת לכולם.

קופה מיוחדת

לכל קהילה היתה קופה מיוחדת לפדיון שבויים. הכסף נאסף מתרומות ונדרים. קהילות הטילו מס סחורות, על כל יבוא וייצוא. מונו גזברים לטיפול בכספים וקבעו מועדים מיוחדים לאיסוף כספים (" שבת זכור" ).

בתקופות של פורענות גדולה – מסעי הצלב, פוגרומים, גרושים, רדיפות – התאחדו קהילות רבות למאמץ משותף כדי לפדות שבויים.

בגניזה הקהירית נמצאו מסמכים רבים המעידים על מאמץ יהודי חוצה גבולות לפדיון יהודים שנפלו בשבי מוסלמים. במאות ה-11-13 הובאו שבויים שנפלו בידי מוסלמים לשוק עבדים גדול באלכסנדריה. דייני אלכסנדריה אספו כספים מכל קהילות מצרים ומקהילות יהודיות בביזנטיון, וקיימו עצרות מיוחדות לאיסוף כספי הפידיון.

במאות ה-16 וה-17 היה שוק עבדים גדול בקושטא וגם כאן נעשה מאמץ של קהילות רבות לפדות כל יהודי. כך נהגו יהודים לאורך כל ההיסטוריה – מן המרד הגדול, והחורבן דרך מרד בר כוכבא מסעי הכיבוש הערביים, מסעי הצלב גזרות ת" ח ת" ט ועד ימינו.

רוטנבורג בימי המהר" ם

" יתר על כדי דמיהן"

עשו הכל כדי לפדות שבויים, אך הקפידו על כלל שנקבע עוד במשנה: " אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן…" . כלומר: קיים סכום מכסימאלי שמותר לשלם בתמורה לפדיון.

מאחורי תקנה זו, הנשמעת אכזרית מאד, עומדת חכמת דורות. נכונות לשלם כל מחיר היתה עלולה לעודד גויים לשבות עוד ועוד יהודים ולדרוש יותר ויותר. הדבר היה מרושש את הקהילות וגורם לכך שבעתיד לא יוכלו לעמוד בדרישות והשבויים היו נהרגים.

פרשת המהר" מ

המקרה הידוע ביותר לקיום כלל זה היה פרשת מאסרו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג ( המהר" ם).

ציור דמיוני של המהר" ם מתוך כתב יד מן המאה ה-15 הנמצא במוזיאון ישראל.

המהר" מ (1215-1293) היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השניה של המאה ה-13. מבעלי התוספות, ומגדולי הפוסקים והפייטנים. בין היתר חיבר את הפיוט " שאלי שרופה באש" , הנכללת עד היום בקינות תשעה באב.

בשנותיו האחרונות נגזרו גזרות על יהודי גרמניה והמלך רודולף הראשון ביקש לראות בהם עבדים הסרים למרותו. רבים נמלטו וביניהם המהר" מ.בשנת 1286 הוא נתפס ונידון למאסר. למען שחרורו נדרש סכום עתק והיהודים היו מוכנים לשלמו. אך המהר" ם אסר עליהם להיענות לדרישה. הוא ישב בכלא שבע שנים, עד יום מותו.

לאחר פטירתו לא שחררו את גופתו ולא התירו להביאו לקבר ישראל. רק 14 שנים לאחר מותו ניתנה הרשות. יהודי אמיד, אלכסנדר זיסקינד ווימפן, נתן את כל הונו תמורת הגופה וביקש רק להיקבר בשכנותו של הצדיק.

קברו של המהר" ם מרוטנבורג בוורמס. לידו הקבר של אלכסנדר זיסקינד ווימפן שנתן את כל הונו כדי להביא את המהר" ם לקבר ישראל. (אוסף דן ירדני)

כיצד נוהגת ישראל

משהו מהגנטיקה היהודית עבר למדינת ישראל ודומה שאין מדינה בעולם, המוכנה לעשות מה שעושה המדינה למען שבוייה. אבל המדיניות הישרלאית בנושא זה עברה תמורות מפליגות במהלך השנים.

עד מבצע קדש היתה המדיניות שבשום אופן אין להיכנע לדרישות מחבלים המחזיקים בני ערובה ויש להפעיל כוח על מנת לשחררם.

בחמישים השנים שחלפו מאז נשתנתה המדיניות ונוסחה סופית בידי יצחק רבין, ערב מבצע אנטבה ביוני 1976. נוסחה זו קבעה:

אם יש אפשרות לבצע מבצע צבאי לחילוץ החטוף או בן הערובה, ולו גם תוך סיכון חיי אדם, יש לעשות זאת בכל מחיר ובכל מקום בעולם. אם אין סיכוי למבצע צבאי יש לנהל משא ומתן עם החוטפים במגמה לשחרור החטוף או בן הערובה.

מבצע אנטבה בוצע כשנתברר שמסתמנת אפשרות צבאית לביצועו. זאת, לאחר שכמעט הוחלט על משא ומתן לשחרור אסירים תמורת בני הערובה שבמטוס.

הצלחות וכשלונות

אנטבה היה הצלחה וכמוהו מבצע " סבנה" ב-1972. אך היו מבצעים שנסתיימו במרחץ דמים – מעלות ב-1974 ( 24 הרוגים, ביניהם 21 תלמידים, ו-70 פצועים); מלון סבוי ב-1975 (7 בני ערובה ושלושה לוחמים הרוגים, ביניהם מפקד הפעולה אל" מ עוזי יאירי); בית שאן ב-1975 (מחבלים הרגו בני ערובה בבית עליו השתלטו עד שחוסלו).

במרוצת השנים הפכה בעיית המדיניות כלפי פעולות חטיפה מנושא אסטרטגי לנושא של מדיניות פנים. קברניטי המדינה, שהיו צריכים להחליט אם להפעיל כוח או להיכנס למשא ומתן, היו נתונים ללחץ גובר והולך של משפחות החטופים. הם תארו את המצב כדילמה של הכרעה בין הצד ההומאני לבין הצד האסטרטגי. בפועל פזלו למעמדם בציבור.

הכניעה באלג'יר

פריצת הדרך הראשונה בנכונות להיכנע כליל למחבלים היתה בעקבות חטיפת מטוס " אל על" ביולי 1968 והנחתתו באלג"יריה. ישראל הסכימה אז לשחרר עשרות מחבלים, וכן כמה גופות של מחבלים הרוגים.

אז עדיין התביישו בכניעה הזו ומערכת הביטחון נמנעה מלפרסם את שמותיהם של המחבלים המשוחררים ואת המעשים שבגללם הושלכו לכלא. נאמר שמדובר באנשים חולים, חיגרים ופסחים ועבריינים פליליים. בפועל היו ביניהם רוצחים עם דם על הידיים.

ניסיון דומה להסתיר את גודל הכניעה נעשה כשישראל שיחררה 70 מגדולי הרוצחים – כולם נידונו למוות או למאסר עולם – תמורת חייל בודד, אברהם עמרם שמו, שנפל במבצע ליטאני ( ב-1978). להחלטה הזו היו אחראים מנחם בגין כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר בטחון. חודשים רבים נשמרה זהות המשוחררים בסוד . לציבור נודע על זהותם רק לאחר שבטאון אש" ף פרסם את שמותיהם, תמונותיהם ומעלליהם. הבטאון הגיע לידי איתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של " ידיעות אחרונות" , ופירסם את הסיפור בעמודו הראשון.

העיסקה האומללה

העיסקה האומללה ביותר היתה ללא ספק עיסקת ג"יבריל. במהלכה החליטה ממשלת האחדות הלאומית במאי 1985, לשחרר 1150 מחבלים כלואים תמורת 3 חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון.

דומה כי שחרור זה גרם את הנזק הגדול ביותר לישראל. הטרור הפלשתיני קיבל לא רק חיזוק מוראלי אלא תוספת כוח רצינית. לפי מחקרים שנעשו משוחררי ג"יבריל היו הגורם המאיץ לאינתיפאדה.

יכולותיה של מדינה

האם אפשר לתרגם את המושג " יתר על כדי דמיהן" למציאות של מדינה ריבונית?

דומה שכן. הרי לא יעלה על הדעת שנסכים לסגת מירושלים בתמורה לשיחרור אסיר מבוקש, או למסור את הנשק הגרעיני שלנו, או לסגת מחבלי ארץ, או אפילו סתם לספק חומרי חבלה תמורת פידיון שבויים..

כלומר: יש מחיר שאין משלמים אותו מתוך חשיבה ארוכת טווח. כי בהעדר חשיבה כזו אנו רחמנים בני רחמנים על השבוי הנוכחי ומתאכזרים למי שעתיד להירצח על ידי המחבלים שישוחררו.

אם נחזור למה שאמר אלוף פלד אפשר לומר שהוא אולי צדק. הקהילה היהודית מיצתה את כל האמצעים שעמדו לרשותה. מדינת ישראל שוכחת שהיא מדינה ונוהגת כמו קהילה ועם פחות שכל. מרימה דגל לבן ומשלמת מחיר דמים כבד. דמים ממש.

יש אינסוף אמצעים שמדינה יכולה להפעיל: לדון למוות על תנאי מחבלים שיוצאו להורג אם ייפגעו שבויינו; לפגוע במשפחותיהם של המחבלים ולגרשם; ולעשות עוד כל מיני פעולות שהבגץ של הקהילה היהודית הקרויה מדינת ישראל לא יאהב.

 ראה

דם על הידיים

================================================================

 צרצוריו של ח"כ צרצור

עבר לקישור הבא

=================================================================

כך נפטרנו מ" בזק"

עבר לקישור הבא