ארכיון הקטגוריה: תולדות המדינה

מפעל חייו של אליהו הכהן

 

  ב-7.6.10 הוענק באוניברסיטה בר אילן  אות הוקרה על מפעל חיים לחוקר הזמר העברי  אליהו  הכהן.  דבריו  של הכהן בטקס מובאים כאן.

                                                   – מאת אליהו הכהן –

הגיבור הראשי של היום הזה כולו הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו.

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

להמשיך לקרוא

רעידות אדמה בארץ ישראל – צפת ושכם

 משה רבנו הביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש, אך גם לארץ מוכת רעידות אדמה. השבר הסורי אפריקני, שביקעת הירדן היא חלק ממנו, הוא הגורם לכך שמתרחשות בארץ רעידות אדמה מימים ימימה. הרעידות, בעוצמה זו או אחרת, מתועדות מתקופת התנ"ך ועד לימים אלה ממש.

השבר הסורי אפריקני מתחיל בדרום טורקיה, עובר דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד לזימבבואה. אורכו של השבר כ-6,000 ק"מ, ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ. הוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. בלשון הגיאולוגים השבר משמעותו שהאזור יושב על שני לוחות טקטוניים שכל תזוזה בהם מביאה בעקבותיה את רעידת האדמה.

השבר הסורי אפריקני

השבר הסורי אפריקני. צילום לוויין של נאסא (ויקישיתוף)

להמשיך לקרוא

מי זייף את תמונת "שאו ציונה נס ודגל"

 

בשנת 2006 פרסמתי כאן את המאמר "רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני" . המאמר נכתב בעקבות הופעת האלבום "הגידו כן לזקן", שראה אור במלאות 100 שנים לעליית בן גוריון לארץ ישראל.

ניצלתי את ההזדמנות של דיווח על הספר לסקירת תולדות החלוציות ומה קרה לתנועה הציונית למדינה ולעם ישראל, עם אובדן חזון החלוציות.

חיפשתי תמונת אילוסטרציה שתתאים להמחשת הלהט החלוצי של הנוער בימים ההם ומצאתי אותה בארכיונו של יעקב אלעזר ז"ל.

מבחינה עיתונאית זו היתה תמונה אידיאלית להמחשת האידיאלים של החלוציות שהיתה ואיננה. וזו התמונה שפרסמתי אז.

התמונה המזוייפת

להמשיך לקרוא

טמבל – פרוש המלה, מקורה וגלגוליה

איך הפכה מילת גנאי טורקית לסמל הישראליות

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, נשאל בהופעה בשבתרבות בבאר שבע, אם לדעתו יכול אדם שאין לו ניסיון צבאי להיות שר ביטחון. תשובת ארנס היתה: "אין שום רע בשר ביטחון אזרחי. אבל מצד שני לא כל טמבל צריך להתמנות לתפקיד".

תמהני על השר ארנס, הידוע כג'נטלמן, שהשתמש במילה זרה והמונית כדי להביע את הרעיון. השפה העברית עשירה במילים המבטאות את המושג טמבל בגוונים שונים: טיפש, אוויל, כסיל, שוטה, סכל, פתי, מוגבל, קצר דעת, חסר הבנה, סתום, שלומיאל, תרח, חסר בינה. ועוד מלים רבות מהן גם נגזרו ביטויים ומטבעות לשון למכביר. הריבוי הזה של מלים, המבטאות את כסילותו של האדם, מעידים שעמנו, אשר התברך בחכמים גדולים ונבונים, לא היה כנראה חסר גם טיפשים גמורים.

על ראש הטמבל בוער הכובע

 

משה ארנס ויקישיתוף

משה ארנס ויקישיתוף

את דבריו של ארנס ניתן היה להבין כפשוטם. שר ביטחון ראוי שלא יהיה טמבל, בין אם הוא אזרח בין אם בעל עבר צבאי, שגם שם לא חסרים טמבלים.

שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ הבין את דברי ארנס כמכוונים אליו. מלשכתו מיהרו להגיב:
מילותיו של ארנס נובעות מהתנשאות, גסות רוח, וחוסר התמצאות. כל יום שעובר, אזרחי ישראל מבינים עד כמה תרומתו של פרץ הייתה משמעותית למערכת הביטחון ולצה"ל. היום ברור עד כמה מלחמת לבנון השנייה השיגה הישגים רבים, הן ביצירת הרתעה והן בשקט השורר בגבול הצפון. כשהיה שר

עמיר פרץ ויקישיתוף

ביטחון, קיבל פרץ החלטות משמעותיות בעת המלחמה, והשאיר אחריו צבא מאומן יותר ומצויד יותר. הוא קיבל החלטות שקודמיו התמהמהו וחששו לקבל והבולטת שבהן היא ההחלטה על מערכת 'כיפת ברזל', שכולם מתפארים בה כיום. יש דברים שלא ניתן לדבר עליהם בתקשורת, אם ארנס ירצה, הוא מוזמן לפגוש את פרץ ולשפר את ידיעותיו.

עד כאן דברי השר לשעבר פרץ.

לא נכניס את ראשנו בסוגיה למי התכוון ארנס ומה היתה תרומתו של פרץ למלחמת לבנון השנייה.

ענייננו היום הוא במקורה של המלה טמבל, משמעויותיה והתפתחותה בשפה המדוברת והכתובה.

מקור המלה ומשמעותה

המלה טמבל חדרה לשפה העברית מן הטורקית TEMBEL משמעותה המקורית בשפה זו היא עצלן. המלה חדרה גם לשפה הערבית באותה משמעות אך מבוטאת אחרת. תמבל – (פתח מתחת לת' ולב').

המלה חדרה לשפה העברית לפני שנים רבות, אולי מן התקופה שהטורקים שלטו בארץ. היו שהביעו את הסברה כי מקור השם טמבל הוא מן הטמפלרים – כובע טמפל הפך לכובע טמבל. אך זו דעה לא מתקבלת על הדעת שכן הטמפלרים, לפי תמונות שנותרו מתקופתם, לא חבשו כובעי טמבל.

בעברית המדוברת קיבלה המלה מגוון של משמעויות שליליות. טמבל הוא טיפש שאינו מבין כלום ("טמבל תסתכל לאן אתה הולך"), מטומטם, אידיוט, אוויל, וכו'.

ב"מילון הסלנג הישראלי" של רפאל ספן, שהופיע בשנת ,1965 מוגדרת מלה זו עדיין כסלנג. אבל המילונאי אברהם אבן שושן נתן למלה הכשר של כניסה לשפה התקנית ותאר אותה במילונו כ"מילת גנאי השגורה בפי הנוער".

בספרות ובשירה

המלה חדרה גם לספרות, לשירה, לפזמונאות ולעיתונות "גמל מתיש, נבלה בן כלבה, טמבל מטמבל" (ס. יזהר ימי ציקלג). להקת כוורת שרה את "שיר הטמבל" בו נאמר בין היתר: "אומרים לי ברחוב/ היי אתה שם/ אדם נחמד/ אבל אני יודע שאני סתם טמבל". והמשורר שלונסקי כותב: "רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד". דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה). ארקדי דוכין שר את שיר הטמבל על פי ויסוצקי, שהיה פופולרי ביותר בשנות התשעים. המילה טמבל הייתה הפזמון החוזר כולו.

"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, ויקישיתוף

"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, ויקישיתוף

ובפרסום "חרות" משנת 2004 הופיע המשפט: "בוא נא יא טמבל נמאס לי לענות לך אתה שמאלני מגעיל". הפעם הופיעה המלה טמבל בפתח תחת הט' והמ' במקום הסגולים בביטוי הרגיל.

פיתוחים וחידושים

במרוצת הזמן, כנהוג בשפה העברית, הופיעו פיתוחים של המלה. טמבל-מטומבל, טמבלולו "שהוא כינוי גנאי מתון" ("מתיישב ונשען על המעקה, ואיזה טמבלולו אחד מנסה שעה להוריד לו את הקסדה"). יש הרואים בטמבלולו ביטוי לטיפש שאינו מזיק. ("הוא עובד בסדר, מתנהג בסדר, אבל כשהוא מתחיל לדבר אתה תכף רואה שהוא קצת טמבלולו").

השם טמבל הפך גם לפועל – לטמבל. ("העבודה הזו"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, וישיתו אותי")

היהדות החרדית תרמה חידוש לשוני על בסיס המלה טמבל – טמבלוויזיה. החידוש מיוחס לרב אמנון יצחק ("אני כל פעם מודה מחדש לקב"ה ולהורים שלי שאין לנו טמבלוויזיה" – כיפה 2004).

קיצור תולדות כובע הטמבל

מה שהפך את המלה טמבל לסמל הישראליות היה כובע חאקי שקיבל את הכינוי כובע טמבל. בעבר קראו לו כובע מקוואי, זאת אולי משום שבית הספר החקלאי הראשון של ארץ ישראל במקווה ישראל הנהיג את הכובע הזה לראשונה.

 

כיתת לימודים במקווה ישראל בראשית המאה הקודמת ויקישיתוף

כיתת לימודים במקווה ישראל בראשית המאה הקודמת ויקישיתוף

לא ברור מי המציא אותו, אך אין ספק שהוא נוח מאד למי שנמצא בשדה תחת השמש הקופחת. הוא מגן מפני השמש וסופג זיעה וגם זול מאד. אלא שהוא מקנה מראה מגוחך למי שחובש אותו ומכאן אולי נוצר הביטוי כובע טמבל.

ביחידות הפלמ"ח נהגו לחבוש את כובע הטמבל בקביעות. אך מי שיכול היה העדיף את הכובע האוסטרלי רחב השוליים המגן טוב יותר מפני השמש אך הוא יקר בהרבה מכובע הטמבל. פרופסור עוז אלמוג (בספרו "הצבר – דיוקן") מצטט אמירה של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח משנת 1948: "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד (גיבור ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". אך מבדיקת הצילומים באלבום הפלמ"ח עולה כי רוב הפלמ"חאים חבשו כובעי טמבל ומיעוטם חבשו כובעים אוסטרליים.

 

קבוצת פלמחאים בכובעי טמבל שנות הארבעים (אלבום הפלמח)

כובע אוסטרלי בפלמח

כובע אוסטרלי בפלמ"ח

דוש כמעצב הישראליות

האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש.
דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.

ישראיק של דוש ויקיפדיה עברית צלם י ש שיחה Creative Commons

ישראליק של דוש צילום: י.ש. ויקיפדיה העברית

בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.

ברוב הקריקטורות שלו ככב ישראליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.

מי באמת גרש את הבריטים ואיך היו החיים בימי המנדט

מאמר מומלץ  היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם

נתגלגל לידי הספר "ימי הכלניות" של תום שגב, שהופיע לפני כעשר שנים, וכבר כתבתי עליו פעם. תום שגב איננו כוס התה שלי בתחום השקפת העולם הפוליטית. הוא איש שמאל מובהק, למעשה פוסט ציוני, ותאוריו ההיסטוריים מושפעים כמובן מהשקפותיו.

אבל שגב מצליח להחיות את רוחה של תקופת המנדט הבריטי על שלל אישיה וארועיה. למרות שהסופר מתייחס למאבק הציוני כאילו היה משקיף או"ם, רואה בארץ ישראל ארץ ערבית ומלגלג על הצהרת בלפור זהו ספר שראוי לקרוא וללמוד.

נקרא בנשימה עצורה

זהו ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. הוא מרתק כי מדובר בתקופה מרתקת, בה הצליחה התנועה הציונית להפוך הזיה משיחית למציאות מדינית. הספר מרתק גם
ובעיקר תודות למחבר, עיתונאי וסופר מחונן והיסטוריון מיומן.

ימי הכלניות שער הספר

שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות חיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים.

שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם סתם פשוטי עם. מכתבים ויומנים אלה שופכים אור על אירועי הדור הזה ומניעי גיבוריו יותר ממסמכים רשמיים.

שני סיפורים מתוך הספר ימחישו את הז'אנר הזה:

אמא שולחת חבילות מוילנה

ביוני 1926הגיע לנמל חיפה צעיר יהודי כבן 18 ושמו יפים גורדין. זה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בוילנה. מוריו דברו על אפשרות שימשיך ללמוד בשוויץ או באיטליה, אך גורדין רצה לארץ ישראל. הוא היה ציוני. הוא כתב להוריו מכתבים, יום יום, לפחות ארבעה עמודים בכל פעם, אותיות זעירות וצפופות, לחסוך נייר ודמי משלוח. הוא חילק אתם חלומות לאומיים וצרות אישיות.

 

תום שגב ויקישיתוף פליקר

 

 מהסכסוך עם הערבים ועד החורים הראשונים בגרביים. אמא גורדין היתה שולחת חבילות ובהן: שירי יהודה הלוי, בקבוק עם שומן אווז, נקניק, תיבה עם ביסקוויטים אפויים בחמאה, ריבת שזיפים, סוכריות. דודה ברכה שלחה אגסים משומרים: תיבה עגולה קטנה הקפיד גורדין לציין. אמא שלחה גם פרימוס וקומקום וצנצנת דובדבנים, ומחזור תפילות. באוניברסיטה התעמק גורדין, ששינה בינתיים את שמו להלוי, במדעי היהדות והרוח. מורו, יוסף קלוזנר, היה נערץ עליו.

סדר יום של סטודנט

סדר היום של הלוי: קימה בחמש וחצי ותפילה. את ארוחת הבוקר אכל במסעדה: כוס חלב עם עוגות. בשבע היה במשרד, בהדסה. באחת עשרה הפסקה, כוס לבן ופרוסת עוגה. בשתיים ארוחת צהריים במסעדה. אחר כך נסע לאוניברסיטה בהר הצופים. בשבע וחצי חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב, קורא ושוכב לישון. לעתים הלך לתיאטרון. ראה את "הדיבוק" ואת "הגולם" ואת "היהודי הנצחי" שגרם לו לבכות.

משאלה לגרוש הערבים

במכתביו נתן הלוי ביטוי לכאב, לזעם לעלבון ולשנאה שחש כלפי הערבים בעקבות אירועי הכותל המערבי בשנת 1929 .

כניעת המנהיגות היהודית לתביעת הערבים לסלק מרחבת הכותל ארון קודש הביאה את הלוי לכתוב את הדברים הבאים: "עד עכשיו יכולתי להיפגש עם אנגלי או ערבי ולהביט ישר בעיניהם. היינו מתנגדים ראויים איש לרעהו. הוא שנא אותי ואני אותו ושנינו נלחמים. עכשיו לא כך. אודם יכסה לחיי בפוגשי כעת בנוכרי. הרי הוא ראה אותנו בעצם חולשתנו".

 

"הביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים".  ערבים בירושלים שער הפרלחים שנות העשרים

 

הלוי התנחם בנקמת ההיסטוריה והביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים מהארץ.


גנרל ברקר מניע לארץ

בשנת 1946הגיע לארץ הגנרל סר אלווין ברקר. הוא בא לכאן כדי לדכא ביד ברזל את המלחמה שכפו האצ"ל והלח"י על בריטניה. הוא התפרסם באמירה אנטישמית: הכו את היהודים במקום הכואב ביותר – בכיס שלהם.

 

הציע לנכות את היהודים במקום הכואב- בכיסם. גנראל ברקר.

 

כשהגיע לארץ היה בן 42, נשוי ואב לבן. הוא היה חייל מקצועי, לחם במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי והיה בין משחררי ברגן בלזן.

ברקר היה קצין מהאסכולה הישנה – כותב שגב. הוא שידר התנשאות קולוניאלית גבה קומה, צנום, כפוף קימעה, בעיניו מבט מתכתי חודר שלא הסגיר כל רגש.

המאהבת הערביה של הגנרל

בארץ-ישראל הכיר את קאתי אנטוניוס, בתו של ד"ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף כנראה באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור והמכתבים של הגנרל נפלו בידי היהודים הארורים.

שינאת ברקר ליהודים

באחד המכתבים שכתב במטוס בדרכו לחופשת מולדת אומר ברקר: "אינני איש סנטימנטלי אך רגיש אני לאהבה ולחום, וכשיצאתי הבוקר לדרכי – לא יכולתי לעצור את דמעותי. את תחשבי שזה היה טיפשי". עד שנחת המטוס הספיק לכתוב מכתב נוסף בו הבטיח לאהובתו שהוא עומד לצד ערבים וגם גילה לה סודות מבצעיים, כולל תכניות למלחמה בטרור היהודי.

 

קאתי אנטוניוס, המאהבת הערביה של גנרל ברקר. "היהודים הם עם מתועב" כתב לה הגנראל".

 

במכתב שכתב לקאתי בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהוחזר לאנגליה בגלל הצהרותיו האנטישמיות, (וגם בגלל החשש שהמחתרת תחסל אותו- ז.ג.) הוא אומר: "רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם… זה גזע מתועב… זה עם מתועב". (כמו במקרה של הלורד מוין נתגלה לאחר שנים שאצ"ל ולח"י צדקו בכך שראו בו בן מוות – ז.ג.)


כמו משקיף או"ם

תום שגב שוזר ביד אמן עשרות סיפורים כמו שני אלה שלמעלה. סיפורים של אישים ערביים, חיילים בריטיים, לוחמים במחתרות. סיפורים המסבירים מהלכים היסטוריים, נותנים להם עומק אנושי והמחשה מתחום הריאלייה שאינך מוצא לרוב בספרי היסטוריה.

הז'אנר הזה יש לו יתרון עצום על פני ספר היסטורי, הצמוד לעובדות היבשות, בכך שהוא מעניין יותר. הוא יכול גם להיות מעמיק יותר. מגרעתו היא בכך שבצורת כתיבה כזו לעולם אינך מקבל תמונה אובייקטיבית שאינה מושפעת מהשקפותיו של הכותב. מבין אלפי הציטטות, הסיפורים האנושיים והמסמכים בוחר המחבר את אלה המשקפים לדעתו את ההיסטוריה כפי שהיתה. ובידי הקורא אין שום כלי לבדוק את אמיתותה ושלמותה של התמונה המצוירת.

בנוסף למגרעת הכללית של הז'אנר יש לספר הזה מגרעת נוספת. אולי מפני שהספר נועד גם לקוראים בשפות זרות הוא אינו נקרא כספר שכתב ישראלי למען ישראלים. תום שגב משחק בספר הזה את משקיף או"ם האובייקטיבי המסתכל על הדרמה הארצישראלית כמשקיף מן הצד שאינו נוגע בעניין.

"המחבל היהודי הראשון שהוצא להורג"

תום שגב – על פי התבטאויותיו הפומביות והטור שלו ב"הארץ" – הוא איש שמאל. אדייק ואומר כי מדובר באיש שמאל-חדש, נוסח מרץ. לא השמאל הציוני של שנות המנדט שנלחם על עבודה עברית, נישול פלחים ערביים ותכנן במלוא הרצינות טרנספר של ערביי ארץ ישראל.

השמאל הישראלי החדש, כמו גם ההיסטוריונים החדשים,  אינו מקבל למעשה את העמדה הציונית בדבר זכותנו על הארץ. הוא משוכנע שגרמנו עוול ואי צדק לערבים ועלינו לכפר על כך.

השקפותיו של שגב באות לביטוי בראש ובראשונה במינוח שבו הוא משתמש. למשל: בבית הקברות שבשיפולי הר ציון, כך הוא כותב, קבורים בריטים שהם קרבנות הטרור הערבי לצד בריטים שהם קרבנות "הטרור היהודי". הציונים באו ל"ארץ ערבית". הנחת היסוד היא האמירה המפורסמת של ארתור קסטלר כי בהצהרת בלפור בה הבטיחה אומה אחת לאומה שנייה את ארצו של עם שלישי.

 

שלמה בן יוסף הרוג המלכות הראשון. שגב מכנה אותו המחבל היהודי הראשון.

את הרוג המלכות הראשון, הבית"רי שלמה בן-יוסף, שנידון למוות ונתלה על תקיפת אוטובוס ערבי, מכנה שגב "המחבלי היהודי הראשון שהוצא להורג"

המיתוס של הקשר לארץ

את התזכיר שכתב הרברט סמואל היהודי, שהיה הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל מגדיר שגב "כולו מיתוס ונבואה".

ומה המיתוס של סמואל? "הקשר בין היהודים לבין ארץ ישראל עתיק יומין הוא כדברי ימי עולם. אלף שמונה מאות שנה הם חיים בערגה לשוב אליה… בעודם חיים בארץ ישראל הוציאו מתוכם היהודים הרבה אישים דגולים – מדינאים ונביאים שופטים וחיילים".

ניסוחים אלה, המזכירים את מגילת העצמאות שחיבר בן גוריון שלושים שנה מאוחר יותר, הם בעיני שגב "מיתוס".

"גאולת קרקע מושג דתי"

שגב ממש נוזף בלורד בלפור על שבהצהרתו המפורסמת לא הזכיר את הערבים "כמו לא היתה זו ארץ ערבית". שגב נשמע גם כמי שנוזף בדרישות ל"מפת החלום הציוני" שהוגשו לועידת השלום בפריס ואשר כללה את דרום לבנון, רמת הגולן ועבר הירדן המזרחי.

 

יהושע חנקין מגואלי אדמות ארץ ישראל

 

                   

את הביטוי "גאולת הקרקע" מכנה שגב מונח "כמו דתי", אשר בדומה למונחים, "חלוציות" , "ישוב" "עליה" ו"ירידה" היה "עמוס מטען כבד של רגש ואידיאולוגיה". את יהושוע חנקין, גואל האדמות הגדול מכנה שגב "גואל" במרכאות. ואילו הערבים שמכרו קרקעות היו לפי הגדרתו "בוגדים במחשך".

כששגב מבקש להגיד משהו על הכותל הוא מביא ציטטה מפי מרג'ורי בנטוויטש, אחותו של התובע הכללי נורמן בנטוויטש: "לראות איש המשליך עצמו על האבנים ומנשק אותן האין זה מקומם? כמו פולחן לאליל, כאילו לאבן יש אוזניים לשמוע. הכי טוב היה אילו הרסו אותו עד היסוד".

"המרד הערבי והטרור היהודי"

כל הסיפורים ששגב חורז בכשרון רב כל כך לא נועדו אלא לשמש פרפראות לסיפור העיקרי: כיצד הפך החלום הציוני מיעוט של פחות ממאה אלף יהודים בעת הכיבוש
הבריטי ב- 1917לכוח כלכלי, תרבותי וצבאי בן 600 אלף נפש שהיה הגרעין להקמת מדינת ישראל.ובכך עושה שגב שרות גדול לרעיון הציוני ומכאן גם חשיבות הספר.

חיים ויצמן. התנהג כאילו היה נציג מעצמה.

חיים ויצמן. התנהג כאילו היה נציג מעצמה.

שגב כאילו עומד מן הצד ואינו מבין מה הניע את בריטים לפעול להקמת "הבית הלאומי" של היהודים, דבר שהיה לדעתו בניגוד לאינטרסים שלהם. הוא מייחס לויצמן תחכום, עורמה, חכמה ויכולת שלא מן העולם הזה. ויצמן הוא האיש שהופיע בפני ראשי הממשל הבריטי כשהוא מייצג כאילו מעצמה עולמית – את העם היהודי. כל מה שעמד מאחוריו היה משרד של כמה חדרים אפלים בלונדון. אותו ויצמן מופיע בלשכתו של לויד ג'ורג' – האיש שפיקד על צבא של מיליונים במלחמה בה נספו מאות אלפי בריטים – במוצאי המלחמה, והוא מוצא את לויד ג'ורג' קורא בספר תהילים.

שוב ושוב מדגיש שגב ששום אינטרס בריטי לא עמד מאחורי הצהרת בלפור. ורק הצלחתו של ויצמן, לאמת כאילו את הפרוטוקולים של זקני ציון, מסבירה את הצהרת בלפור ואת תרומת הבריטים להקמת הבית הלאומי היהודי.

השפעת המרד הערבי

מה הביא את הבריטים לעזוב את הארץ?

הספר מעלה שתי תזות היסטוריות עיקריות, שתיהן שגויות לעניות דעתי. התיזה הראשונה היא השפעת ה"מאורעות" ששגב מכנה אותם"המרד הערבי" – המהומות שהחלו ב- 1929 ונמשכו לסרוגין עשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה – עד עזיבת הבריטים את הארץ.

המרד הזה, לדעת שגב, ולא מאבק הישוב ומלחמת המחתרות הביא את הבריטים למסקנה שאין להם מה לעשות כאן, שהארץ הזו נמאסה עליהם ולא נותנת להם שום יתרון אסטרטגי.

במהומות שחוללו הערבים בתקופה זו נהרגו כארבע מאות יהודים, 150בריטים ואלפי ערבים. המספר המדויק של הערבים שנהרגו אינו ידוע, כי רובם לא נהרגו בידי בריטים או יהודים אלא בידי אחיהם.

 

הפגנות ערבים ביפו במאורעות 1933

שגב מתעלם ממחקרים שפורסמו באחרונה ואשר מצביעים על כך שהמהומות שהוא קורא להן "מרד" נבעו בעיקר ממלחמה פנימית בין הערבים לבין עצמם. כי ל"מרד" הזה לא היתה מנהיגות בעלת יוזמה שהציבה לעצמה מטרות מוגדרות. זו היתה התפרצות זעם ושינאה כמו ספונטנית של ההמון הערבי שראה עצמו מאוים, ובצדק, על ידי העלייה וההתבססות של הישוב היהודי.

אמצעי הדיכוי הבריטיים

הבריטים דיכאו את האינתיפאדה הזו ביד ברזל, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". הם הרסו מאות בתים בקסבה של יפו (יש אומרים 800 ויש אומרים 300 ) וכך נוצר מה שהיה פעם "השטח הגדול". דיירי הבתים האלה נדרשו בכרוזים שהוטלו ממטוסים לעזוב את בתיהם בתוך 24שעות ולא קיבלו כל פיצוי.

הבריטים מפוצצים את הקסבה של יפו 1936

הבריטים מפוצצים את הקסבה של יפו 1936


הבריטים הנהיגו שיטות חקירה ברוטליות מלוות בהשפלות, במכות ובעינויים.
מתחילת 1938עד 1939נדונו למוות יותר ממאה ערבים ושלושים מהם הוצאו להורג.

במאי 1939הוציאו הבריטים את כל תושבי הכפר חלחול שליד חברון, החזיקו אותם בשתי מכלאות, האחת לגברים והשנייה לנשים. הם הוחזקו תחת כיפת השמיים ללא
מזון וללא מים ורבים מתו מצמא. פעולות דומות בוצעו גם בכפרים אחרים. הצבא הבריטי חדר לכפרים וישב בהם חודשים ארוכים. כפרים רבים התרוקנו מתושביהם. הם הנהיגו ענישה קולקטיבית – הטילו קנסות על כל תושבי כפר בשל מעשה שנעשה בתחומם. הרסו במהלך התקופה הזו, לפי אחת ההערכות, כאלפיים בתים.

 

הבריטים השתמשו בערבים כבני ערובה  נגד מיקוש רכבות

הבריטים לא נרתעו גם משימוש בערבים כמגן חי. הם הכריחו אזרחים ערבים לנסוע בראש השיירות שלהם והיו מושיבים אותם בקרוניות בראש רכבות כדי למנוע מן
המחבלים למקש את המסילות. הם גם לא נרתעו מלהפציץ כפרים ערביים ביהודה ושומרון מן האוויר. היו אף שהציעו שעל כל הרוג כתוצאה מן הטרור הערבי יוסיפו השלטונות מאה רשיונות עליה.

וינגייט מחסל ערבים

במלחמה ב"מרד" הערבי סייעו היהודים לבריטים בין בשיתוף פעולה ובין ביוזמה עצמית. "הידיד הידוע", אורד וינגייט, אנגלי שהיה בעל אמונה קנאית בציונות, הפעיל שיטות של טרור נגד טרור. וינגייט היה חודר לכפרים ערביים עם חייליו האנגלים (בפעולות כאלה נמנע בדרך כלל מלשתף יהודים) מעניש אותם במכות ובשוטים וגם ירה בהם למוות. באחת הפעולות השתתף יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח. זה היה בכפר חיטין, פעולת תגמול על טבח שביצעו הערבים בטבריה. וינגייט אסף את כל הגברים שבכפר, נאם בפניהם נאום בו אמר: "הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על מעשיכם אני דן אתכם למוות". לפי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים והרגום.

 

יגאל אלון, השתתף עם וינגייט בפעולת טרור נגד טרור

פעולות אלה ואחרות חיסלו לחלוטין את המהומות הקרויות "מרד" והארץ שקטה כמעט עשר שנים – מפרוץ מלחמת העולם ב- 1939ועד עזיבת הבריטים ב-.1948

עד כמה מגוחכת התיזה של המרד הערבי כגורם לעזיבת הבריטים ניתן ללמוד מניתוח שעושה שגב עצמו על מצב ערביי ארץ ישראל ערב הקמת המדינה. ציבור זה היה חסר מנהיגות מרכזית, מפולג בין שכבות חברתיות שונות, משפחות וגם בין ערים וכפרים. רק שלושה מכל 10 נערים ערביים היו בעלי השכלה כלשהי. הרוב היו אנאלפביתים – ללא ציוד, ללא נשק. הם נמחצו על-ידי המדינה היהודית שבדרך, שהצליחה גם לבלום בשלב הבא את צבאות ערב.

מה עשו המחתרות אם "המרד הערבי" הוא שגרש את הבריטים, מה עשה המאבק המדיני של בן-גוריון

ומה עשו האצ"ל והלח"י?

כאן מעלה שגב תזה מופרכת לחלוטין, אפילו על פי העובדות והסיפורים שהוא עצמו מביא.

לתקופה המכרעת במאבק על הקמת המדינה – השנים – 1948-1944מקדיש שגב רק 40 עמודים מתוך 421 עמודי הספר. וגם בעמודים המעטים הללו הוא מתאר ביד האמן
שלו כיצד הפכו ארגוני המחתרת את החיים הטובים שהיו לבריטים בארץ לגיהינום.
כיצד הביאו הבריטים לארץ את אנשי הדיוויזיה המוטסת (ה"כלניות" בפי הישוב, על שמם קרוי הספר). יחד עם יתר הכוחות ששהו בארץ הם מנו "בשיאו של הטרור" מאה אלף חיילים ואנשי בטחון. ואלה הובאו אך ורק כדי לדכא את המחתרות היהודיות. הערבים כבר לא שיחקו במגרש הזה בשנים אלה. אם המחתרת היהודית לא השפיעה על החלטת הבריטים למה הביאו לכאן כוח אדיר כזה? – שגב לא מסביר.

 

מפעולות המחתרות: חבלה ברכבות

                                      רכבת בריטית שפוצצה על ידי האצ"ל

זה עלה המון כסף למשלם המסים הבריטי, שכמעט לא הוציא פרוטה מכיסו על הקמת הבית הלאומי היהודי עד אז. החזקת מאה אלף חיילים כאן עלתה לבריטניה שלושים מיליון לירות שטרלינג בשנה.

זה גם היה מטרד גדול לבריטים מבית. לא רק שהטרור היהודי הגיע אל תוך בריטניה. הגיעו המוני מכתבים של חיילים ששרתו בארץ ושאלו למה עליהם לשפוך כאן את דמם. היו שאילתות בפרלמנט, וגדול התובעים לעזוב את ארץ ישראל היה לא אחר מאשר וינסטון צ'רצ'יל. והיה לחץ של דעת הקהל העולמית ובראש ובראשונה של דעת הקהל האמריקנית.

לחי מעלים באש את מתקני הנפט במפרץ חיפה

השאלה איננה מי גרש את הבריטים. השאלה היא כיצד נוצר התזמון החד פעמי הזה בהיסטוריה היהודית שאפשר את הקמת המדינה. לתזמון הזה חברו יחד מאבק הישוב, המדיניות החכמה של בן גוריון, המצפון של העולם על השואה, לחץ העקורים באירופה ומלחמת המחתרות. ולא במקום האחרון התפרקות האימפריה הבריטית מכל נכסיה בעקבות מלחמת העולם.

חללים מוצאים ממלון המלך דוד שפוצץ על ידי אצל

כל אלה הביאו לכך שהבריטים עזבו את הארץ ומסרו את ההכרעה לידי האו"ם. מי שהמאיס את החיים על הבריטים והביא אותם לעזוב ברגע נתון היו אצ"ל ולח"י והאיש שידע לנצל את ה"טרור" היהודי לידי מימוש המטרה הציונית להקמת מדינה היה דוד בן גוריון.

אבל שגב מעלה תזה חסרת שחר. כל מלחמת המחתרות לא היתה אלא פיקציה פוליטית ופסיכולוגית שמטרתה היתה מאבק על הנהגת הישוב. זה באמת טעון לא רציני. בגין לא שלט אלא על כמה אלפי אנשים חמושים. השמאל בראשות בן גוריון שלטו ב"הגנה" שהיתה כבר צבא, שלטו בקיבוצים ובמפעלים משקיים עירוניים, שלטו במנגנון הציוני ובתקציביו והטילו את מרותם גם על הישוב העירוני ה"אזרחי", שלא היה "פועלי". לא היתה כל אלטרנטיבה לשלטון על הישוב ועל המדינה שבדרך.
התאוריה שהועלתה באחרונה כאילו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה מחשש שבגין יעשה זאת היא חסרת שחר באותה מידה.

סוף סוף הבריטים עוזבים את ארץ ישראל

סוף סוף הבריטים עוזבים את ארץ ישראל


ספר חובה

לספר הזה יש לקח אופטימי ולקח פסימי.

הלקח האופטימי הוא שאם עברנו את גנרל ברקר נעבור גם את פרעה המודרני. פשוט קשה להבין כיצד הצליחה התנועה הציונית להקים בסיס לא רק למדינה אלא לעם. כיצד החייתה את השפה העברית, בנתה מערכות חינוך, הקימה משק בעל עוצמה. בא לבכות למחשבה מה היו פני הדברים אילו הצלחנו להקים את המדינה כמה שנים קודם ופותחים את שערי הארץ ליהודי אירופה.

הלקח הפסימי הוא לגבי עמדת הערבים. מי שקורא את הספר חוזר ולומד שבעצם מאומה לא השתנה אצלם בתחום האיבה למפעל הציוני ולעם היהודי. אותם נימוקים שאנו שומעים מאבו עמר ומאבו עלא השמיעו אנשי המופתי והחוסיינים והנאשאשיבים לפני שנות דור. היום הם רק מתוחכמים יותר. למען האמת הם למדו את הטכניקות של התנועה הציונית. אבל מי שאוזנו כרויה לעבר ולהווה יכול להבין שהם לא ויתרו ולא יוותרו מאומה. לא על בתיהם ביפו וברמלה ובעכו ובירושלים. לא על האחיזה בהר הבית ובחברון ובהרי יהודה ושומרון. לא על השאיפה לזרוק את היהודים לים.

מסקנה פסימית נוספת היא עמדתו של תום שגב. שגב הוא אדם משכיל, נעים הליכות, מוכשר הן כחוקר, הן כהיסטוריון והן כעיתונאי. אבל העמדות שלו מייצגות קבוצה של יהודים שבעצם לא התחברו לרעיון הציוני ובכך התנתקו מן הציונות ומן היהדות גם יחד. קריאת ספר זה חשובה גם כדי להבין את הדור הזה ולדעת להתמודד עמו.

ראה אוצר הצילומים של ארץ ישראל הריקה

  המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/?p=325

ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

"מאז ומקדם" מאת גו'אן פיטרס בגוגל דוקס:
https://docs.google.com/file/d/0By0o_cnI8Zu5T21Ob1Y0cnM2UzA/edit

אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS

הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת 1984.

 

ההיסטוריונית ברברה טוכמן ("מצעד האיוולת") כתבה: "ספר זה הינו ארוע היסטורי כשלעצמו, בחשפו עובדות שנדחקו עד כה לאפלה".

הסופר אלי ויזל כתב: "מרשים, אינפורמטיבי, מעניין. כל אחד המתעניין בשאלות הערביות-ישראליות יפיק תועלת מעומק הההבנה ומן הניתוח של ג'ואן פיטרס".

הסופר רוברט סנט ג'ון כתב: "ספר זה מומלץ לכל מי שמעדיף עובדות על פני תעמולה והיגיון על פני חוסר הגיון"

הספר ממשיך להימכר ללא הרף בחנויות הספרים הגדולות בעולם ובחנויות האינטרנט, ומעורר עד היום ויכוחים סוערים מעל במות רבות.

 

רק לא בישראל

בישראל הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1988 והודפס ב-1000 עותקים ולאחר מכן יצאו עוד שתי מהדורות בנות 400 עותק כל אחד. נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ. מתרגם הספר, המשורר והסופר אהרון אמיר, סיפר לי כי הספר תורגם ביוזמתה של פיטרס עצמה (שהיא יהודיה ונשואה לאחד מצאצאיו של ר' יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך"). היא פנתה לידיד משותף שהיפנה אותה לאמיר. בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" התלבטו אם להוציא את הספר וההחלטה נתקבלה אז, לדברי אמיר, ברוב של חמישה מול ארבעה. פרסומת גדולה לא היתה לספר ודומה כי תוכנו ומסקנותיו נשכחו או הושכחו, אף שאלה צריכות להאיר את דרכה של ישראל כמו מגדלור לספינה נטרפת בלב ים.

יועצת לנשיא קרטר

ספרה של ג'ואן פיטרס הופך את כל "בעיית הפליטים" הפלסטינים על פיה ומוכיח כי "הפליטים אינם הבעיה אלא העילה", כפי כתב המבקר של ה"וושינגטון פוסט" עם הופעת הספר.

ג'ואן פיטרס עבדה בבית הלבן כיועצת לעניני מדיניות ולענייני המזרח התיכון בתקופת נשיאותו של הנשיא קרטר. במהלך מלחמת יום הכיפורים הגיעה פיטרס ארצה בשליחות רשת CBS, במטרה להכין סידרה דוקומנטרית על הסיכסוך במזרח התיכון. בעקבות הצלחת דיווחיה הוצע לה להוציא ספר על הסיכסוך במזרח התיכון וניתנה לה מיקדמה מכובדת.

"כשהתחלתי לעבוד על הספר" – מספרת פיטרס בראיון לעיתון האינטרנט "וורלד-נט-דיילי" – "נתברר לי כי כל מי שעסק בפרשה החל מנקודת מוצא מוטעית". פיטרס הגיעה למסקנה שכדי לכתוב ספר רציני עליה להקדיש הרבה יותר זמן מזה שהיה כלול בהצעה להוציא ספר אינסטנט. היא החזירה את המיקדמה והקדישה שבע שנים של מחקר מפרך, שפירותיו ראו אור בספר "מאז ומקדם".

הגילוי החשוב של פיטרס

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

 

כך נראה מחנה פליטים פלסטיני

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

 

וכך נראה מחנה פליטים בגיניאה לפליטים מסיירה לאון

בעקבות החלטה זו הוקם אונר"א,ארגון הסיוע לפליטים הערביים, הממשיך לפרנס את כל אלה הקרויים פליטים, את ילדיהם נכדיהם וניניהם. עובדי הארגון מפרנסים כמובן גם את עצמם ויש להם אינטרס בקיומו הנצחי של הארגון כמו בקיום הנצחי של בעיית הפליטים. במבצע עופרת יצוקה הוכח, בפעם המי יודע כמה שהארגון משתף פעולה ומסייע לטרור במתן אספקה ומחסה.

סמל אונרא

סמל אונרא

 

אונרא מחלק חלב לפליטים בעזה ב-1057. הוא ממשיך לחלק להם מזון גם ב-2009

הבלוף של "ארץ ערבית"

בהמשך המחקר גילתה פיטרס לא רק את הבלוף הגדול של הפליטים הערביים – שמוסדות או"ם, המערב וכמובן מדינות ערב דאגו לטפח. היא חשפה את הבלוף הגדול של "הפלישה הציונית" לארץ ערבית כביכול, כאשר העליה הראשונה של היהודים היתה לארץ ריקה. חלק גדול מאוכלוסיית 48 היתה של מהגרים ערביים מן הלבאנט, שחלקם באו בעקבות "הפלישה" הציונית.

 

כך נראה כפר ערבי לרגלי התבור בבוא העליה הראשונה

היא חשפה גם את ההשתקה וההעלמה של הפליטים היהודיים מארצות ערב, שהיתה למעשה פעולה של חילופי אוכלוסין. היא חשפה גם את נפילתם של היהודים עצמם בפח השקרי הזה. "גבלס" – היא כותבת בספר – "הנאצי שדגל בשקר הגדול של היטלר, גרס שאם חזוזרים על שקר לעתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי סופו שמתקבל כאמת . הוא לא הוסיף שגם קרבן השקר עלול להתחיל להאמין בו".

העיתונות האנטי ישראלית בישראל

על העיתונות הישראלית אמרה פיטרס בראיון העיתונאי כי "העיתונות הישראלית היא המקור לכל הדברים השליליים על ישראל המתפרסמים בעולם. יש בישראל יותר עיתונים שאפשר לכנותם אנטי ישראלים מאשר עיתונים פרו ישראלים".

על רקע זה אין פלא שבשיח הציבורי בישראל לא עלו בכלל לדיון הגילויים של פיטרס. לא בעיתונות השמאלנית, לא בטלוויזיה המטמטמת והגרוע מכל – גם לא במערכת החינוך. להכפשת פיטרס תרמו לא מעט חלק מן הערביסטים וההיסטוריונים החדשים למיניהם שאמורים היו לדעת את מה שפיטרס גילתה. אך אלה, המכושפים בקיסמי השפה הערבית ונתנוים להשפעת התעמולה הפלסטינית חיפשו בדקדקנות שגיאות במחקרה הלא מרצועי של פיטרס ופסלו אותו מכל וכל.

יונה לוי בגלריה שלה

יונה לוי בגלריה שלה

אחת הצדיקות בסדום שעמלה ללא לאות בהםצת האמת של ג'ואן םיטרס היא יונה לוי, אמנית המתגוררת במושב עין הבשור, מישובי עוטף עזה. מאז גילתה את הספר אינה יודעת מנוח. מפיצה את עותקיו בין ידידיה, הפיצה מצגת מצויינת על נושא ה"פליטים" וכתבה מאמר מונומנטאלי דמוגרפיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל שהיא התירה לי לפרסמו הן בעברית והן באנגלית. ( שם ימצא הקורא גם את הקישורים לאתר של יונה לוי).

 

אני הזכרתי את ספרה של פיטרס במאמרים רבים שפרסמתי בטור שלי ב"מקור ראשון" ורבים פנו אלי בשאלה היכן ניתן להשיג את הספר. נאלצתי להשיב את פניהם ריקם. כי הספר אזל מן השוק עוד בטרם התחלתי לכתוב את הטור שלי ב"מקור ראשון".

היוזמה להוצאת מהדורה חדשה

בחודש יולי 2002 פנה אלי אחד הקוראים, יפתח רוט, בהצעה לסייע לו ביוזמה להוצאת מהדורה חדשה של הספר. הוא פנה להוצאת "הקיבוץ המאוחד" ומנכ"ל ההוצאה, נחמן גיל, מסר לו כי אם תהיינה מאתיים התחייבויות לרכוש את הספר תדפיס ההוצאה מהדורה חדשה של 800 עד 1000 עותקים.

שער הספר "מאז ומקדם"

שער הספר "מאז ומקדם"

 

 

 

יפתח רוט, צדיק בדורו, נטל על עצמו התחייבות לרכוש ולשווק 200 ספרים ורק ביקש ממני שאפרסם את הידיעה כדי לעודד קוראים להזמין אצלו עותק במחיר הקרן.

תוך יומיים כבר קיבל רוט פניות מיותר ממאתיים קוראים וההוצאה ניגשה להפקת המהדורה החדשה.

הספר ראה אור במהדורה צילומית של כאלף עותקים ותוך זמן רקצר אזל מן השוק.

פניה מג'ואן פיטרס

זמן קצר לאחר הפירסום על הופעת המהדורה החדשה של הספר צילצל הטלפון בביתי. על הקו נשמע קול נעים של אשה, דוברת אנגלית במבטא אמריקני. היא אמרה כי היא שמחה מאד על המבצע שיזמנו להוצאה מחודשת של "מאז ומקדם". עוד אמרה כי היא מוכנה לסייע. תחילה חשבתי שמדובר באחת הקוראות שלנו בחוץ לארץ. אך עד מהרה נתברר כי הדוברת היא ג'ואן פיטרס עצמה, מחברת הספר.

היא סיפרה כי הגיעה אלי דרך אחת הקוראות, פרחה לטנר, הפועלת בתחומי ההסברה ונעזרת רבות בספרה של פיטרס.
ביקשתי לנצל את ההזדמנות ולראיין את פיטרס אך היא בקשה להתרכז בנושא אחד בלבד: איך מעבירים את תכני ספרה לתכנית הלימודים בבתי-הספר הישראליים. " לא מתקבל על הדעת" – אמרה לי – "שבכל העולם מעורר הספר סערה שאינה פוסקת מאז ראה הספר אור. ואילו בארץ בקושי יודעים על קיומו. וגם הציבור הלאומי בארץ חושב עדיין במושגים המעוותים של התעמולה הפלסטינית".

פיטרס ביקשה שאעלה את הצעתה לפני שרת החינוך והביעה נכונות לבוא לארץ לסייע בעניין. היא הצהירה כי היא מוותרת מראש על כל התמלוגים שיגיעו לה בתוקף היותה בעלת זכויות יוצרים של הספר.

בקשתי את פיטרס לספר כמה דברים על עצמה ואמרתי לה כי רק באקראי נודע לי כי היא יהודיה. היא סרבה לעסוק בעניניה הפרטיים. "רק הספר חשוב" – אמרה. עם זאת הבטיחה לתת לי ראיון כשתבוא ארצה בסוף אותה שנה.

פקס לשרת החינוך

בעקבות השיחה שלחתי את הפקס הבא לשרת החינוך לימור לבנת (בטלפון אי אפשר היה להשיגה כמובן):

"שלום לך,

"הסופרת והחוקרת ג'ואן פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

"אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע הכללי למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה – של היסטוריונים חדשים כישנים.

"הספר ראה אור באנגלית בארצות ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל. הסופרת מותקפת כמובן בחריפות רבה על ידי הערבים ותומכיהם בעולם.

"בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון" ("היגיון בשיגעון") ניתנו הזמנות מראש של כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

"ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה.
"גב' פיטרס היא יהודיה וידידה של ישראל. היא בקשר אמיץ עם בנימין נתניהו".

כמו לזרוק בקבוק לים

אילו הייתי מניח את המכתב בבקבוק וזורק לים ייתכן שהייתי מקבל תשובה מהירה יותר. מכל מקום חלפו כמה שבועות ולא היתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה. אכן, נשלחה תשובה ביום שלאחר הפרסום בטור.

בתשובה נאמר לי כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. ניסיתי לברר עם מי שהוזכר כראש הוועדה מה מצב הבדיקה והוא לא ידע על מה אני מדבר. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים קיבלתי סוף סוף תשובה רשמית. מכתב חתום בידי יועץ השרה, חיים הלפרין. וזה לשון המכתב:

"השקפת עולמה ורצונה של לימור לבנת כשרת החינוך לחזק את הזהות הציונית ידועים ומוכרים, הן בציבור הרחב והן במערכת החינוך.
"לשמחתנו, הרצונות הללו באים לידי ביטוי גם ב'פכים הקטנים'. לדוגמא: הספר 'מאז ומקדם' אותו כתבה ג'ואן פיטרס, יצא מחדש. כתוצאה מנוכחותנו כאן הוא מתפרסם באתר האינטרנט של המורים להיסטוריה כחומר מומלץ לקריאה ולהעשרה (לא כחומר חובה, משום שזהו ספר מחקרי ומפורט מדי – לרמת התיכון)".

עד כאן מכתבו של יועץ השרה.
אמור לי מי היועץ של השרה ואומר לך מי השרה. יועץ הרואה בספר זה "פכים קטנים" או שלא קרא את הספר מעולם או שאין לו מושג במה מדובר.

בעיות בהבנת הנקרא

פניתי לאתר של משרד החינוך, אתר גדול ומגוון. חיפשתי, ובלא מעט עמל הגעתי לטקסט שעיקרו ספרים שמשרד החינוך ממליץ בפני המורים לקרוא. וכך נאמר שם:
"הספר עוסק בסיכסוך הישראלי ערבי, ובוחן את טענות שני הצדדים. הספר בוחן את הטענות אל מול מסמכי או"ם ונתונים מספריים והיסטוריים שונים, ומגבש עמדה לגביהם. הספר רציני ומעמיק, ומכיל מידע שאינו נגיש לציבור קורא העברית. בספר ישנו חיזוק לטענות שנכתבו גם בספרים אחרים שיצאו לאור בעברית, ומוסברים בו נושאים שונים ומועלים בו פרטים חשובים. כמו העובדה, שהאדמות הערביות נקנו בזמן המנדט בכסף; על ההגירה העצומה של ערבים לארץ ישראל במאה השנים האחרונות; על כך שהערבים ברחו ב-1948, בין השאר, כי מנהיגי ערב הורו להם לברוח; על כך שבחיפה ביקשו היהודים מערביי העיר שלא לברוח; על כי מספר הפליטים הערבים במחנות הפליטים 'התנפח' מאחר שבמחנות הפליטים נוספו גם עניים מארצות ערב ולא רק פליטים; ועל 'ההון הפוליטי' ששליטי מדינות ערב ניסו כל השנים 'להרוויח' מקיומם של מחנות הפליטים".
עד כאן האתר של משרד החינוך.

אם סטודנט באוניברסיטה היה מגיש לי סיכום כזה על הספר הייתי נותן לו ציון "לא מספיק בהבנת הנקרא. הכותב, אם בכלל קרא את הספר החמיץ את העיקר, וכתב מסמך המזכיר את "סיפור מסויים" מילקוט הכזבים.

אך אם משרד החינוך רואה בספר המונומנטאלי הזה "פכים קטנים" מי אנו שנתווכח עם המשרד המעצב את פני הדור.

ולסיום הערה לגבי המצב בימינו.

את הסיפור העצוב הזה כבר סיפרתי (בהמשכים במקומות שונים בהתאם להתרחשויות) וכאן נפרשת לראשונה התמונה כולה. מבחינה עיתונאית זה סיפור ישן. מבחינה לאומית זה סיפור בוער. כבר היה לנו שר חינוך כמו יוסי שריד שהכניס לתכנית הלימודים את שירי המשורר הפלסטיני האנטישמי מחמוד דארוויש. היתה לנו שרת חינוך, יולי תמיר,  ממייסדות שלום עכשיו שהנהיגה את לימודי הנאכבה.

ונתברר שאם כבר יש שרת חינוך ממפלגת ימין, לימור לבנת, היא בעלת ידיים שמאליות – אם לא מן הבחינה הפוליטית הרי מן הבחינה הניהולית ויכולת הבנת הנקרא.

 

גדעון סער צילום הויקיפ'יה העברית SEGAL

ואחרון אחרון חביב. יש לנו היום ראש ממשלה , בנימין נתניהו, שגם יש לו יכולת בהבנת הנקרא וגם מכיר אישית את ג'ואן פיטרס. ושלא כראשי ממשלה רבים שהיו לנו הוא גם קורא ספרים. יש לו גם שר חינוך מצויין ויעיל, גדעון סער. הואילו נא להפשיל שרוולים, להושיב צוות שיכין תכנית לימודים על פי סיפרה של ג'ואן פיטרס. ומה בדבר הרמטכ"ל? למה לא להכליל את תכני הספר לקורס קצינים. תדע כל אם עבריה כי בנה הנשלח לשדה הקרב יודע שהוא לא נלחם בארץ ערבית אלא על אדמתו ואדמת אבותיו ואבות אבותיו על עד אין דור.

ראיון עם ג'ואן פיטרסhttps://www.youtube.com/watch?v=VDilGudtoLk&t=3s

על הספר ראה בסירטון ביו טיוב

http://www.youtube.com/watch?v=74hILhK82OQ

ראיון עם יונה לוי על הספר http://www.youtube.com/watch?v=rYxIgtuS5SM

==================================================================

היכן להשיג את הספר "מאז ומקדם"

(נכון לאוקטובר 2009)

בעקבות פניה של קוראים רבים בררתי ומצאתי כי הוצאת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה מהדורה חדשה של הספר בשנת 2008.

הקורא, רו"ח יואבי רבינוביץ, מסר לי כי רכש כמות גדולה של ספרים והוא מוכן להציע  אותם במחיר הקרן בצרוף דמי משלוח.

 

יש לשלוח שיק על סך 55 ש"ח לרחוב עמינדב 23 תל-אביב. פרטים בפקס 03-5611556. ובטלפון 03-5615353

כמה קוראים דיווחו כי מצאו את הספר בחנויות סטימצקי וכן באתרי מכירות באינטרנט. מסתבר שיש כמה כאלה. אני בדקתי ומצאתי שהספר מוצע באתר הזה

http://www.kettlebells.co.il/product.aspx?itemId=86

========================================================================

סוף האמת לנצח

ספרה של ג'ואן פיטרס, שהותקף מכל עבר כבלתי אמין, כ"לא מדעי". הספר שרק אחרי מאמצים של קוראי טור זה ראה אור לפני כמה שנים במהדורה מצומצמת (שנחטפה מייד) הולך ומנצח בגדול.מאז ומקדם ברשימ רבי המכר מוקטן

ברשימת רבי המכר של "ישראל היום" מן ה-18.6.2010  מופיע הספר "מאז ומקדם" במקום הרביעי של רבי המכר  בקטגוריה של ספרי עיון.

אכן, סוף האמת לנצח.

בכיר חמאס מודה: רוב הפלסטינים באו ממדינות ערב

http://www.youtube.com/watch?v=CbuM91PeSOs

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=73085

קישור לשיחה עם יונה לוי על "מאז ומקדם"

לקוח מאתר ישראל הצפונית

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=73085

ראה גם גאוגרפיה ודמוגרפיה בארץ ישראל

ראה כך טירפדה למור לבנת את הכנסת הספר לתכנית הלימודים

http://www.zeevgalili.com/?p=14859

מכתב של קוראת

אני מסתובבת מתוסכלת לנכח העובדה שציונות זאת מילה גסה ובושה לאהוב את ישראל.  הגעתי לארץ עוללה בזרועות ניצולי שואה רדופי סיוטים וחסרי שורשים. הם בחרו להתיישב כאן במדינת היהודים כי הבינו כמה חשובה מדינה לעם היהודי. הם ראו בכך חזות הכול. והנה 60 שנה עברו ושוב אנו כמעט מאבדים את הזכות הזאת, וזה בעיקר נשמע מפי ילדינו.  ברור שיש כאן תהליך מתמשך של דיסאינפורמציה,.שקרים שהופכים לעובדות הסטוריות המתקבעות בתודעת האנושות. לפיכך יש לעשות כל מה שאפשר להפיץ את הספר שכולו עובדות חושפות שקרים ועיוותים. ספק כבר היה לי קודם עכשיו יש על מה להסתמך. איך אפשר לעזור?

לאה טרכטמן

לימור ליבנת ויקישיתוף

שלום זאב,

קראתי את  הטור שלך באתר על הספר "מאז ומקדם".
לפני שלוש שנים הקמתי יחד עם חבר ארגון בשם "חזון לאומי"
ובחצי השנה האחרונה אנחנו מפעילים במסגרת הארגון יוזמה מעניינת הקשורה לספר.
בברכה,
ישראל שולדינר
0544642282                   ינואר 2016

הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל בתקופת המנדט

דובר החמאס בעזה: אנחנו מצרים

– מאת רבקה שפק ליסק –

מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן – לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בא"י בתקופת המנדט הבריטי.

רבקה שפק ליסק

רבקה שפק ליסק

בשנים 1968–1978 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.

באו עם הכיבוש הבריטי

לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.

להמשיך לקרוא

אלטלנה – לא נשכח לא נסלח

היום לפני 61 שנים הפגיז הפלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין  את אניית הנשק של אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והעלה אותה באש. לימים טבע ראש הממשלה, דוד בן גוריון,  את המונח "התותח הקדוש", לתותח שהפגיז את האוניה.

חוברת לזכר אלטלנה שראתה אור זמן קצר אחרי שהועלתה באש

חוברת לזכר אלטלנה שראתה אור זמן קצר אחרי שהועלתה באש.

בחילופי היריות נהרגו 16 יהודים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

המדינה שאך קמה היתה על סף מלחמת אחים נוראה ורק מפקד אצ"ל, מנחם בגין, עמד בפרץ ומנע זאת כשהוא נושא נאום ברדיו וממרר בבכי.

לסיפור המלא של אלטלנה ראה: האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה.

להמשיך לקרוא

דגל ישראל כיצירה של העם היהודי

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

d793d792d79c-d799d7a9d7a8d790d79c

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

 

ציצית עם פתיל תכלת לפי המסורת הקראית

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

 

האם מחילזון כזה הפיקו את צבע התכלת?

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

 

מגן דוד שנמצא בכפר נחום מן המאה השלישית לספירה

מגן דוד שנמצא בכפר נחום מן המאה השלישית לספירה

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

d7a2d79c-d7a7d791d7a8-d791d7a4d7a8d790d792 לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

 

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

האם מקור המגן דוד הוא פרח שושן צחור?

האם מקור המגן דוד הוא פרח שושן צחור?

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

 

ממציא הדגל, ישראל בלקינד

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המציא את הדגל מחדש לקונגרס הציוני. דוד וולפסון.

המציא את הדגל מחדש לקונגרס הציוני. דוד וולפסון.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.


עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

 

 טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס(ויקישיתוף)

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

 

שרטוט על פי הצעת הדגל של הרצל שנדחתה

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

שקל הגאולה של הקונגרס הציוני החמישי כפי ששוחזר בבול של הקרן הקיימת

שקל הגאולה של הקונגרס הציוני החמישי כפי ששוחזר בבול של הקרן הקיימת

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

d79ed792d79f-d793d795d793-d791d794d795d793d795-1

זהו המגן דוד שצולם בהודו

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כל מה שרצית לדעת על הנאכבה

שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, יזמה הנהגת לימודי הנאכבה במערכת החינוך * בכנסת התחוללה סערה סביב הצעת חוק של "ישראל ביתינו" לאסור על קיום הפגנות נאכבה * משתי היוזמות לא יצא ולא ייצא מאומה * ערביי ישראל ימשיכו לחלום על הפיכת ישראל למדינה ערבית *רשות הדיבור לעובדות

בשנת 1963, הקריא ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת, קטעים מתוך מחברות של תלמידים במגזר הערבי. מן הציטוטים הללו ניתן היה ללמוד על הערצה גוברת של התלמידים הערבים לרודן המצרי, גמאל עבדול נאצר, האיש שזמם להשמיד את ישראל.

בן גוריון "לא סיפר כיצד הגיעו המחברות לידיו", אומר ההיסטוריון תום שגב, המביא סיפור זה בספרו "1967". אבל הכל ידעו אז כי מקור המחברות הוא שרות הביטחון הכללי, שקיים מעקב של קבע אחר הנעשה בבתי הספר הערביים.(בן גוריון, לא ביקר במהלך כל תקופות כהונתו כראש ממשלה באף כפר ערבי).

המעקב הזה נמשך (בצורה כזו או אחרת) עד לפני שנים מעטות, באמצעות נציג השב"כ, שכיהן כמנהל האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך. בידי הנציג הזה הייתה סמכות למנוע מינויים של מורים בעלי רקע אנטי ישראלי. הממונים עליו במשרד החינוך לא היו רשאים לערער על החלטותיו.

לבסוף בוטל תפקיד הנציג. על הביטול נודע מהודעת פרקליטות המדינה, בתשובה לעתירה שהגיש ארגון "עדאלה" לבג"ץ. תלמידים ערבים יכולים איפוא לכתוב, לקרוא וללמוד כל מה שיעלה על דעתם על המדינה. מוריהם יוכלו להטיף להם מה שירצו, בלי שלמדינה תהיה יכולת להתערב.

להמשיך לקרוא