ארכיון הקטגוריה: תולדות המדינה
התלבטויותיו של שומר מצוות שפוי בשאלת הדרת נשים
ד"ר רמי ריינר, בוגר ישיבת "קול תורה" בה שימש אביו כר"מ * הוא מסביר את הרקע ההיסטורי של ההדרה וסבור שההלכה הפסידה בכך שהדירה נשים מן השיח הלמדני * הוא מצביע על נשים שהיו תלמידות חכמים במהלך ההיסטוריה ותולה תקוות במהפכה המתחוללת בלימודי נשים ובהכשרת נשים להסמכה רבנית * מול ההלכה הרואה באשה גורם החטאה בתחום המיני הואמצביע כיצד החברה המודרנית הפכה את האשה לאובייקט מיני המשמש מכשיר שיווק
-מאת ד"ר רמי ריינר –
אני היסטוריון של ההלכה העוסק ביום יום שלו בניסיון לזהות, להגדיר ולהסביר מגמות ושינויים שהתרחשו בימים רחוקים. וכאן אני מוזמן לעסוק בהווה המתרחש, זה הצועק, הבועט והכואב במקום בו אני חי כאן ועכשיו. הכיפה [השחורה] שעל ראשי מעידה כאלף עדים על כך שחובשה מחוייב להלכה היהודית.
אולם מתחת לאותה כיפה מסתתר גם ראש הצועק ומתריע על הקושי שבקבלת המסורת האמורה כגוף מונוליטי. הקשיים האישיים שלי [בקיום ההלכה] מתנקזים בשני נושאים עיקריים: • יחסה של ההלכה אל הנכרים, אלה שלא באו בברית • יחס ההלכה אל הנשים שאמנם באו בברית בין העם ואלוקיו ולמרות זאת ראתה המסורת הנוהגת להדירן ולמדרן מחלקים נכבדים של הוויתה.
"בן הטובים" מצהלה שהורשע בארה"ב בעבירות מין חמורות
– מאת אלי תבור –
שלושים שנה אחרי שנס מהארץ מאימת הדין ומנושיו, חזר העיתונאי לשעבר יוסי ינאי לככב בכותרות. לא באמצעי התקשורת הישראליים אלא בארצות הברית. שם עוררה הפרשה גל פרסומים בעיתונות המודפסת, בעיתוני אינטרנט וביו טיוב.
יוסי (ג'וזף) ינאי, 67 , הורשע לפני חמישה חודשים בבית המשפט הפדראלי בברוקלין במדינת ניו יורק בעבירות חמורות: הברחת צעירות מאירופה ומדרום אמריקה לארה"ב, והפיכתן לשפחות מין.
עתה הוא ממתין לגזר דינו. העונש המכסימאלי על העברות שהורשע בהן הוא 80 שנות מאסר.
לאחר כשנתיים בתפקיד זה, כשספיר – לימים שר האוצר בממשלות ישראל במשך יותר מעשור – התמנה למנכ"ל משרד האוצר, הוא לקח עימו את יעקב ינאי ומינה אותו לסגנו.
קבוצת "נערי בן גוריון"
חשוב יותר מתפקידיו הרשמיים היה מעמדו של יאן כאחד מקבוצת "נערי בן-גוריון". אלה היו הצעירים אותם טיפח ראש הממשלה עוד בתקופת המדינה שבדרך והועידם להיות עוזריו ויורשיו.
חבורה סגורה זו של צעירי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל שהנהיגה את המדינה עד למהפך 1977) כללה את משה דיין, יגאל ידין, שמעון פרס, טדי קולק, אבא אבן, אהוד אבריאל, מאיר (ממי) דה-שליט, וגם את יעקב ינאי.
יאן היה חברם בנפש של משה דיין, טדי קולק ואהוד אבריאל. הוא בנה את ביתו בשכונת צהלה [שהוקמה ב-1952 כ"שיכון" לקציני צה"ל ואנשי ביטחון בכירים] בצמוד לביתו של משה דיין. כמעט מדי שבוע, כפי שמעיד טדי קולק בספרו האוטוביוגרפי, נהגו יעקב ינאי ואשתו גלילה (גלה) לצאת לראות סרט קולנוע בחברת משה ורות דיין.
המשך הקריירה של יעקב ינאי כללה שליחות לארצות הברית ובשובו – מנהל המחלקה לשיפור נוף הארץ ושימור אתרים היסטוריים. ב-1966 הפכה מחלקה זו לרשות הגנים הלאומיים ויעקב ינאי מונה למנכ"לה ולמנכ"ל החברה לתערוכות וירידים. הוא נשא בתפקיד זה גם לאחר עליית הליכוד לשלטון.
יעקב ינאי נפטר בשנת 1996. טדי קולק, שספד לו באזכרה, סיפר: "משה דיין אמר לי פעם – 'היה לי רק חבר אחד בחיים וזה היה יאן'
זאת הייתה באותם ימים ה"אצולה" של ישראל שבתוכה גדל יוסי ינאי.
כנופיית בני הטובים מצהלה
ינאי נולד ב-1944 כבן טובים מפונק, הבטוח שבזכות ייחוסו מגיע לו הכל. למד בבית הספר "תיכון חדש" היוקרתי בתל-אביב
והשתייך ל"כנופיית צהלה". זו היתה קבוצה של בני טובים מהשכונה המיוחסת, שנהגה לגנוב מכוניות, להתפרע ולהשתולל.
העיתונאי איתן הבר, שפירסם ראשון בהרחבה את מעללי הכנופיה ב"ידיעות אחרונות" מגלה היום, כי מי שמסר לו את הסיפור היה לא אחר מאשר חבר ה"כנופיה" יוסי ינאי.
כתב-חייל יחיד ב"במחנה"
כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל היה ברור שהוא מסתדר במקום טוב. הוא הוצב לתפקיד כתב שבועון צה"ל "במחנה". השנה הייתה שנת 1962. "במחנה" היה באותם ימים השבועון הנפוץ במדינה (80 אלף עותקים). יצחק לבני, שמונה שנה קודם לכן לעורכו, הפך אותו מעיתון צבאי לשבועון אזרחי כללי. הוא גייס את מיטב העיתונאים שעבדו בעיתוני ישראל, כדי שיכתבו בשבועון.
הכתב-החייל היחיד בעיתון באותה תקופה היה יוסי ינאי. הוא סיקר את אירועי צה"ל, ראיין את מפקדיו, כתב תחקירים בנושאים בטחוניים. שמו של הכתב בן ה-18 התנוסס לצד שמות טובי העיתונאים במדינה.
מקסים, מוכשר אבל בעייתי
על מעלותתיו ומגרעותיו של אותו חייל-כתב אומר היום עורך "במחנה" יצחק לבני: " הייתה לו מצד אחד אישיות מקסימה, אבל מצד שני היו לנו הרבה בעיות איתו. הוא היה בחור עם סוג של יופי וחן וקסם אישי, אבל עם זאת היה בלתי אמין. היה קשה לסמוך עליו.. מצד שני הוא היה עיתונאי טוב, ידע לכתוב ולהשיג סקופים. אבל היו הרבה כתבות שהוא דפק אותנו.
הסתבכויות כספיות וניסיון התאבדות
ב"העולם הזה" במדור "רחל המרחלת" בגיליון 1406, מחודש ספטמבר 1964 פורסם הסיפור הבא [בקיצורים]:.
.
הצעיר, המתקרב עתה לגיל 20, הוא נער חמודות במלוא מובן המילה. הוא גבה קומה, יפה תואר, משכיל ובעל אישיות מקסימה המחבבת אותו במהירות על כל מכריו.
שירותו [בעיתון "במחנה"] כמעט ולא הפריע לו להמשיך את חיי המותרות שלו, כמו בתקופה שלפני גיוסו. הוא הסתובב בארץ עם רכב צמוד, הזמין נערות לארוחות במסעדות היקרות ביותר והיה אורח קבוע בכל מועדוני הלילה בכל חלקי הארץ.
כדי לנהל אורח חיים כזה יש צורך בכסף רב. לא אחת תמהו ידידיו מאין לכתב במדים סכומי כסף כה גדולים. כמה מידידיו הטובים ביותר החלו לחשוד שמשהו לא בסדר באישיותו של הצעיר המקסים, כשגילו שהוא 'שוכח' להחזיר הלוואות שנתנו לו בתום-לב.
…הוא הסתבך באיזה עניין כספי. הוגשה נגדו קובלנה והוא הועמד למשפט. לא עמדו לו ייחוסו ופקחותו. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר. זו הייתה מהלומת מוות עבור הצעיר, שחשב כי כל המדינה שייכת לו. הוא נטל גלולות רעל ובלע אותן. למזלו, הצליחו להצילו בעוד מועד מהתאבדות.
שמו של ינאי לא הוזכר בכתבה אך מי שהכיר אותו זיהה את הדברים כמתייחסים אליו.
עבודתו ב"העולם הזה"
הכרתי את יוסי ינאי מקרוב בתקופת עבודתנו המשותפת ב"העולם הזה". גם אני, כאחרים, נשביתי בקסמיו. אני הייתי באותן שנים ראש מערכת השבועון ובין השנים 1979-1976 גם עורכו.
יוסי היה עיתונאי חרוץ, שהביא ידיעות וכתבות לרוב. הייתה רק בעיה אחתן: אי אפשר היה לדעת אם הן אמיתיות או בדויות.
כמעט בכל ישיבה של המערכת היו צצות ועולות ביקורות נגד כמה מהידיעות והכתבות של ינאי. "אבל מה שכתבת זה לא נכון", היו טוענים נגדו, "זה הכל בלוף". או "פרסמת ראיון עם מי שלא דיברת איתו בכלל…"
יוסי היה שולף את אחד מחיוכי הקסם שלו ומשיב: "מרגע שזה הודפס בעיתון זה נכון!". ואורי אבנרי השלים עם תשובה זו.
"נצר לבת אצילים רוסית"
ליוסי ינאי היה לכאורה "ייחוס" גדול עוד יותר מאשר לחבריו בני ה"גנרלים" משכונת צהלה. הוא היה בטוח שבעורקיו זורם דם כחול ממש. שכן, הוא היה נכדה של בת אצילים אמיתית.
נושא זה ריתק אותי מאד והקדשתי זמן רב לחקור את עברה של משפחתו.
סבתו מצד אמו הייתה ז'ניה יכנאי (יכנוביץ'), ששמה המקורי היה הלנה שוואלוב, בת למשפחת נסיכים רוסית. היא נשאה את התואר 'נסיכה', אחד מתוארי האצולה הבכירים ביותר ברוסיה הצארית, העובר בירושה מדור לדור.
רות דיין, אשתו הראשונה של משה דיין, שהכירה אותה אישית כשהייתה באה להתארח בבית שכניה, יעקב וגלה ינאי, מספרת: "היא סיפרה לי שהיא בתו של אחד היועצים המשפטיים בחצר הצאר ניקולאי השני. אחד מאחיה, לדבריה, היה תת-אדמירל בצי הרוסי הקיסרי".
תרצה יניב, נכדתה של הנסיכה, סיפרה: "סבתי ז'ניה סיפרה לנו שהיא גדלה בארמון שבו בכל בוקר הייתה המשרתת באה, פותחת את הווילונות ומביאה לה ארוחת בוקר למיטה, כמו שרואים בסרטים. היא הייתה רגילה למנהגים אציליים אלה עד יום מותה. כשהייתה צריכה ללכת להצגה ולא היו לה נעליים בצבע שיתאים לשמלה המפוארת שתפרה לעצמה, היא הייתה לוקחת צבע קירות וצובעת בו נעליים".
איך הגיעה נסיכה רוסית למשפחת ינאי?
וזה סיפור המעשה כפי שעבר במשפחה וגם הגיע לעיתונות ולספרות.
בוגר ישיבה מתאהב בנסיכה
ראשיתו בסיפורו של צעיר יהודי, יעקב מאיר יכנוביץ', שנולד ב-1881 בעיירה קרבניץ, בפלך מינסק שברוסיה הלבנה. הוריו ואבות אבותיו היו חוכרי טחנות קמח, באחד היערות. עד גיל 14 למד בחדר ואחר-כך במקביל בשני בתי ספר – רוסי אזרחי ובית-ספר עברי.
אחר-כך למד בערים שונות – ארבע שנים בישיבות ושנתיים לימודים אקסטרניים בשפה הרוסית. היה מורה לשפה העברית מטעם "חברת מפיצי השכלה" בבתי ספר בליטא, ברוסיה ובאסטוניה.
במסגרת נדודיו פגש את "הנסיכה הלנה" והשניים התאהבו. ברוסיה הצארית רומן בין יהודי לנוצריה (שלא לדבר על נשואים) היה כרוך בעונש מוות.
הנסיכה הלנה
הם נמלטו לאסטוניה, שם ילדה הלנה את בנם הראשון, אלכסנדר. מאיר יכנוביץ' רצה לנסוע לאמריקה. אבל דווקא הלנה העדיפה לנסוע ל"ארץ הקודש".
הצי הרוסי בעקבות הנסיכה
הם הגיעו באוניה לחיפה בשנת 1909. יכנוביץ' קיבל משרת מורה בבית הספר "אליאנס" בעיר. כעבור כמה חודשים עגנה אוניית מלחמה רוסית בנמל חיפה. השמועה מתפשטת שהצאר נקולאי השני שלח את הצי הרוסי כדי להחזיר את הנסיכה הלנה לחיק משפחתה ברוסיה.
יעקב והלנה נמלטו עם בנם לחווה החקלאית סג'רה בגליל התחתון, שהייתה הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ישראל.
בתקופת עליה שניה הפכה החווה למרכז חשוב עבור פועלי הגליל. רבים מחלוצי העליה השניה קיבלו במקום הכשרה חקלאית, בהם דוד בן גוריון.
הלנה לא התגיירה ולא באה בברית נישואין עם יעקב. אבל היא שינתה את שמה מהלנה לז'ניה. יעקב עיברת את שם משפחתו מיכנוביץ ליכנאי. קיבל משרת מורה בבית הספר בסג'רה, וכעבור שנה התמנה למנהל בית הספר.
"הנסיכה הקווקזית" מסג'רה
ב-1913 ערך ההיסטוריון ד"ר יוסף קלוזנר – שהיה אז מנהל בית המדרש למורים עבריים באודסה – מסע בארץ-ישראל. הוא הגיע גם לסג'רה ופגש את המורה יכנאי ואת אשתו הנסיכה. הוא התפעל מהלנה-ז'ניה ("חציה עברית וחציה נכרית") ופירסם כתבה בעיתון העברי שבעריכתו היוצא לאור ברוסיה.
הסיפור על "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה התפרסם גם בספר רשמי המסע שפרסם קלוזנר על מסעו בארץ-ישראל, "עם וארץ קמים לתחייה".עימות עם הרב קוק
סיפורה של "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הכה גלים בכל העולם היהודי. הוא גם הסעיר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב של "יפו והמושבות". ב"מסע הרבנים" המפורסם, שערכו הרב קוק עם עוד 20 רבנים, ביישובים שהוקמו על-ידי אנשי העליות הראשונות. הם הגיעו גם לסג'רה. בפגישה עם אנשי סג'רה התעמת הרב קוק עם המורה יכנאי.
הרב קוק: "ראיתי ב'השילוח' כי אחד המורים בסג'רה נשא אשה נכריה ובנם נמול בלי פריעה. אם התגייר במילה ללא פריעה, אין גיורו גיור. לא יהיה כדבר הזה בישראל…".
המורה יכנאי : " דעתנו היא, שיש לקחת מהתורה העתיקה רק החלק המתאים לחיינו החדשים. ועד שאתם משתדלים לתקן אותנו צאו ותקנו את היישוב הישן בירושלים, שאינו פרודוקטיבי והוא מתפרנס מכספי חלוקה!".
העימות עשה כנפיים בכל הארץ ואגדת "הנסיכה הקווקזית" מסג'רה הפכה לאחת מאגדות הגליל.
הנסיכה שלא היתה
ביקשתי לתהות מהו הרקע להתאהבותה של הלנה-ז'ניה שוולוב-יכנאי – בת אצולה פרובוסלאבית בקיסרות הצארית – דווקא בצעיר יהודי מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה.
מה הביא אותה לזנוח את ארמונות משפחתה ואת חיי המותרות שלה, ולגלות לחיי דלות ועבודה קשה במושבה גלילית נידחת.
התקשרתי עם ארגונים של צאצאי משפחות אצולה רוסיות בארה"ב ובקנדה, קראתי ספרים רבים על תקופת הצאר ניקולאי השני וחצרו. איתרתי פרופסור גרוזיני, גנאלוג (חוקר אילנות יוחסין) רצו קוטסישווילי שמו, וביקשתי לברר פרטים על משפחת הנסיכים לבית שוואלוב.
דימטרי פרוקופייב, כתב "קול ישראל" במוסקבה גם הוא סייע לי.
מכל החקירה הזו נתברר שאין בנמצא שום משפטן בשם ולדימיר שוואלוב. ברשימות קציני הצי הקיסרי מתקופת ניקולאי השני אין אף אדמירל, תת-אדמירל או קצין צי גבוה אחר הנושא את השם שוואלוב. גם ארגוני בני האצולה הרוסית בארה"ב ובקנדה לא הצליחו לאתר עבורי משפחת נסיכים רוסית בשם שוואלוב מתקופת ניקולאי השני, אחרון הצארים.
אין בנמצא בכתובים כל עדות על נסיכים לבית שוואלוב בגרוזיה, או בכל מקום אחר ברוסיה.
למרבית ההפתעה ואולי הצער גיליתי כי האגדה היפה הזו היא בחזקת אגדה ולא אמת היסטורית.
אז איך שרה דורית ראובני בשיר "האיש מהבקעה", שכתב חיים חפר: "האגדות יפות הן, עד שפתאום עפות הן…"
ספטמבר 2013
בית המשפט הפדרלי בניו יורק גזר 11 שנות מאסר על יוסי ינאי, לאחר שהורשע בניצול מיני של נשים צעירות שפיתה להגיע לביתו.
נגד ינאי עדיין תלויה תביעת פיצויים בסך 100 מיליון דולר שהוגשה נגדו על ידי שלוש מחמש קרבנותיו שאותן ניצל מינית.
התביעה דרשה להטיל על ינאי עונש חמור, עד 30 שנות מאסר. אך שופט בית המשפט המחוזי בניו יורק, אדוארד קורמן, החליט להתחשב בבריאותו הרופפת ולהטיל עליו רק 11 שנות מאסר.
===============================================================
אלי תבור עיתונאי ותסריטאי. יליד 1934, תל-אביב. בוגר הגמנסיה העברית "הרצליה". שירות צבאי בבית הספר למ"כים של חטיבת "גבעתי". ב-1955 החל לעבוד כעיתונאי בשבועון "העולם הזה", ממנו פרש בשנת 1979 כעורך השבועון. כתב ועורך חדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנים 1999-1980. כתב תסריטים ל-21 סרטים ישראלים שהופקו, בעיקר בשנות ה-70' של המאה שעברה. ביניהם: "כל ממזר מלך", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", כל סדרת "אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה", סלומוניקו", "יהיה טוב "סלומוניקו", "בוא נפוצץ מיליון", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. ערך את העיתונים המקצועיים של 12 אגודות המהנדסים של לשכת המהנדסים והאדריכלים, ואת ירחון התיירות "רואים עולם". השתתף בצוות המנחשים של שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי" ששודר בשנות ה-70' וה-80'. אב לארבעה וסב ל-11 נכדים.
.
צפת במאה ה-19 : רעידת אדמה ותחיה
הרעש הגדול בשנת 1837 הרס את העיר וגרם למותם של יותר ממחצית תושביה * תוך פחות מ-40 שנה השתקמה העיר ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה * חוקרת תולדות צפת מפריכה את הסטריאוטיפ של "הדוס עם הפיאות והקפוטה, השנורר שחי מכספי החלוקה" * הצפתים הסתובבו בדרכים והחזיקו בנשק * מנהיגות "ילידית" שיצאה מן הממסד הרבני הקימה "משמר אזרחי" הרבה לפני שהוקם "השומר" ויזמה התיישבות חקלאית * צפת שלא שמעתם עליה * דברים שנאמרו בכנס על עיר המקובלים
– מאת רבקה אמבון –
ביום חורף צפתי קר, באחד בינואר 1837, כד בטבת תקצ"ז, יום ראשון בשעה 5 אחה"צ רעדה האדמה בגליל כולו. זהו הרעש הגדול, שעל פי הערכות מומחים היה כנראה בסביבות 7 בסולם ריכטר.
רעידת האדמה פגעה קשות בגליל ובעיקר בצפת. הרובע היהודי, הבנוי על המדרון המערבי של הר צפת, היה הנפגע העיקרי.
צפת 1895
לפי דו"ח של השלטונות התורכיים ניספו ברעש כ-1500 ואולי יותר מתוך 2158 מיהודי צפת. כלומר: -למעלה ממחצית האוכלוסייה הספרדית והאשכנזית-חסידית נמחקה.
מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"
בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.
אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.
- פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי
הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.
הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.
זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.
הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.
תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.
זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.
זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.
תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.
תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.
זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.
זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.
זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..
זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.
כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".
לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.
אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.
לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".
צדק חברתי בקיסריה
ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".
- אייל גולן ויקישיתוף
והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".
כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.
גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.
על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).
אך מה בדבר הקהל המריע?
אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.
אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.
מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.
לגמור את החודש ומבחן מרשמלו
כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.
זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.
המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.
המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.
לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.
יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.
בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.
לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.
הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.
אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.
מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.
תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.
ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.
http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg
"פעם היה יותר טוב "
עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.
באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.
- עמוס עוז ויקישיתוף
וכך הוא כתב בין היתר:
"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".
קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.
"בשנותיה היפות"?
ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.
"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?
קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.
"רפואה ודיור ציבוריים"?
כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.
"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?
אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.
ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני
ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.
עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.
מה זה "צדק חברתי"
ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".
הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.
וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.
הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.
מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".
הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".
זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.
בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.
האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.
האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.
האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.
לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.
אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.
אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.
אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.
אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?
עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.
אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.
למה צפויה המחאה להיכשל
בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:
"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".
הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.
בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.
בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.
זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.
"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.
אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.
עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.
מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.
רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.
ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.
שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.
מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.
הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר
צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.
ראה גם
טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654
מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471
בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407
מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360
כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים
http://www.zeevgalili.com/?p=391
"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019
הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869
שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510
מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519
כולם אומרים "מגיע לי"
החולצות השחורות של ירון לונדון והחולצה החומה של בית"ר
ירון לונדון הוא לדעתי איש התקשורת המשכיל ביותר. גילוי נאות: הוא גם ידיד, שהיה חבר לעבודה משך שנים. איני מסכים עם השקפותיו של לונדון ברוב התחומים הפוליטיים. אך אני מוכן להרג על זכותי לשמוע אותן, לצפות בתכניותיו, לקרוא את מאמריו ולנסות להבין את תובנותיו.
אנו מכריזים בזאת
קישורים למאמרים על תקומת העם היהודי בארצו
האם אפשר לסמוך על ארצות הברית?
ב-5 במארס 1945 התקיימה פגישה היסטורית של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט, עם מלך סעודיה, אבן סעוד.
הפגישה התקיימה על סיפון אוניית המלחמה האמריקנית "קווינסי" שעגנה באגם המר הגדול שבתעלת סואץ. רוזוולט היה אז בדרכו מוועידת יאלטה שבה סיכם, פחות או יותר, עם סטאלין על חלוקת העולם בין המעצמות לאחר המלחמה. זאת, תוך הפקרה והתעלמות מבעלת בריתו, בריטניה.
זמן קצר קודם לכן קיבל רוזוולט דו"ח של מומחי נפט, שבו נאמר כי משאבי הנפט של ארצות הברית מידלדלים. היה ידוע אז שסעודיה יושבת על עתודות הנפט הגדולות בעולם.
המלך הסעודי הגיע למקום המפגש במשחתת האמריקנית "מרפי". יחד עמו באה פמליה של חמישים איש, ביניהם שניים מבניו, ראש ממשלתו, אצטגנין ושומרי ראש רבים.
מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה
היו זמנים שהערצנו אותם. הם היו מלח הארץ, החלוצים ההולכים לפני המחנה, קובעי גבולות המדינה, מקימי ישובי חומה ומגדל. בתוכם חושלו לוחמי הפלמ"ח, הם חסמו את הצבא המצרי מלהגיע לתל-אביב את הצבא הסורי לחדור לעמק בית שאן ואת הצבא הירדני לפרוץ לירושלים. מתוכם יצאו מיטב הלוחמים במעולות שביחידות צה"ל.

קיבוץ תל עמל (ניר דוד) ראשון ישובי חומה ומגדל 1939 (ארכיון השומר הצעיר יד יערי) ויקיפדיה
היו זמנים שקינאנו בהם: על הזכויות המיוחדות שהיו להם בקרן השפע הלאומית, על רמת החיים הגבוהה אליה הגיעו – חיים בחיק הטבע, בריכות שחיה, מזון מעולה, זכויות ללימודים ולנסיעות לחו"ל ומה לא.
מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע – 'שיר אסירי עכו' של זאב ז'בוטינסקי על יוסף טרומפלדור
– מאת אליהו הכהן –
שירי זמר אינם רק שורות של מילים שהולבשו עליהן צלילים. שירי זמר הם מתעדי תקופה. לא פעם אפשר ללמוד על פיהם פרקים בהיסטוריה.
עובדה זו מעניקה להם לעיתים חשיבות מעבר לאיכותם הסגולית. במאמר זה אני מבקש לתהות על קנקנו של 'שיר אסירי עכו' (הידוע יותר בשמו 'מני דן עד באר שבע'), ולחשוף את פרטי האירוע שהוא טומן בין שורותיו.
פרשת תל חי שבה ניספו טרומפלדור וחבריו, התרחשה ביום י"א באדר תר"ף (1.3.1920). שמונת הנופלים הקבורים בתל חי זכו להנצחה ולתיעוד מקיף. שמותיהם חרוטים על מצבת האריה השואג והם זכו לכך שהעיר קריית שמונה תיקרא על שמם.