ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .

עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר

על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities – חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/?p=237

אני יריתי על אלטלנה

http://www.zeevgalili.com/?p=279

 

פורסם ב-2005 ערב ההתנתקות.  חלק מהדברים אקטואליים ב-2019

כמו בטרגדיה יוונית צועדת החברה הישראלית לקראת אסון של מלחמת אחים * שנים של הכפשת המתנחלים בתקשורת הכשירו את הקרקע לכך * הדרך למנוע את האסון המתקרב: הכרזה חד משמעית שאין מסרבים פקודה וגם אין מרימים יד על חייל צה"ל * מרי עממי בלתי אלים ימנע את האסון ואולי גם יעצור את ההתנתקות

היסטוריונים רבים מצביעים על כך שהמהפכה הציונית היא המהפכה היחידה במאה העשרים שהייתה נקייה משפיכות דמים בין מחולליה.

נכון אבל לא לגמרי מדויק. ה"הגנה" , אצ"ל ולח" י הרגו לא מעט יהודים. בוגדים, או כאלה שנחשדו בבגידה, או נחשדו בסטייה מן הקו. לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ההגנה הוציאה להורג 10 יהודים, האצ"ל 10, לח"י 16. עוד עשרה יהודים הוצאו להורג על ידי גורמים שזהותם לא ידועה.

אבל פעם אחת כמעט פרצה מלחמת אחים שהייתה עלולה להטביע את המהפכה הציונית בדם ואולי להביא לקיצה. זה היה ביום בו הופגזה אלטלנה, אוניית הנשק של האצ" ל.

נשק וניצולי שואה

אלטלנה הייתה נחתת אמריקנית ישנה, שנרכשה בשנת 1947 על-ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" ( השלוחה ההסברתית של אצ" ל בארצות הברית). המטרה הייתה להביא ארצה עולים חמושים בנשק, שיצטרפו למלחמת העצמאות. האוניה הועמסה בצרפת בנשק רב ועלו עליה כ-850 עולים, רובם ניצולי שואה, שעברו אימונים בידי שליחי אצ"ל באירופה.

בינתיים הוכרזה המדינה, הוקמה ממשלה זמנית, והאצ"ל החל לפרק את יחידותיו ולהצטרף לצה"ל. פרט לירושלים שבה המשיכו ארגוני המחתרת לפעול, כל עוד לא הוסר האיום לבינאום העיר.

האוניה הפליגה מצרפת ב-11 ביוני 1948, וכשהתקרבה לחופי הארץ כבר הוכרזה כאן ההפוגה הראשונה במלחמה (בה נאסר על הצדדים לייבא נשק). האוניה הגיעה לכפר ויתקין וכאן הורדו ממנה רוב העולים וחלק מן הנשק.

מפקד אצ" ל, מנחם בגין, קיים משא ומתן עם נציגי הממשלה הזמנית, לוי אשכול וישראל גלילי. הוא הציע להעביר את הנשק שבאוניה לצה"ל, אך תבע להעביר חלק מן הנשק לאצ"ל בירושלים. בן גוריון ראה בדרישה זו ניסיון לחולל הפיכה, או כוונה להכריז על מדינה נפרדת בירושלים. לאצ"ל הוגש אולטימטום: למסור לידי צה" ל את האוניה ותכולתה בתוך 10 דקות. הדרישה נדחתה והאוניה הפליגה לתל-אביב כשבגין על סיפונה.

הפגזת האונייה

מול חוף תל-אביב עלתה האוניה על שרטון. בן גוריון הורה להפגיז אותה בתותח (שכונה לימים "התותח הקדוש" ). האוניה נפגעה ועלתה באש. כל מי שנמצא על סיפונה קפץ למים במטרה להגיע לחוף. בגין עצמו היה בין אחרוני הנוטשים.

רבים מלוחמי אצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה" ל, ערקו מיחידותיהם. לוחמי אצ"ל שטרם התגייסו התרכזו על חוף הים מול האוניה ומול יחידות הפלמ"ח  וצה"ל שירו עליה.

בחילופי היריות נהרגו 16 אנשים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי   צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

זו היתה חבית אבק שריפה, שעמדה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך למלחמת אחים עקובה מדם. מי שמנע זאת היה מפקד האצ" ל, מנחם בגין, שבשידור ברדיו המחתרתי של האצ" ל הכריז, כשהוא ממרר בבכי: " לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער" .

האיש שחקר ביסודיות את פרשת אלטלנה הוא שלמה נקדימון  ממחקרו עולה כי הממשלה ידעה מראש על בוא האוניה. אצ"ל לא תכנן כל מרידה ולא ערער על ריבונותה וחוקיותה של הממשלה. הפגזת האוניה יכולה להתפרש כטרגדיה של טעויות ואי הבנות וגם של מעשה הסתה והטעיה של ישראל גלילי, שבדיווח לבן גוריון הציג את בוא האוניה כמרד. אבל אפשר גם להסיק שבן גוריון הורה לירות על האוניה בידיעה שלא מדובר כאן במרד אלא מתוך שיקול מקיאווליסטי קר, שזו הדרך למנוע כל ערעור על מנהיגותו. 

מכל מקום בן גוריון מעולם לא התחרט על המעשה. על סף מותו אמר בראיון לנקדימון: "נהגתי באלטלינה כפי שהיה צריך לנהוג" . 

מה ניתן להסיק מפרשה זו על מה שעומד לפנינו? 

שינאה תהומית

מי שלא חי באותה תקופה לא יוכל להבין את השינאה התהומית שהפרידה בין שני המחנות. כבן למשפחה שרבים מבניה היו בשלוש המחתרות אני זוכר היטב את הדוד, איש ה"הגנה" , שאמר לנו: " צריך להשמיד אתכם כמו שמשמידים פשפשים" .

אני זוכר את אחי, לוחם אצ"ל, חוזר הביתה כשראשו זב דם ממכות שהוכה בידי אנשי "הגנה" בעת שהדביק כרוזים. אני זוכר גם את ריצתי כילד לחוף הים, ממרר בבכי למראה האוניה הבוערת, צופה בתדהמה בלוחמות פלמ"ח היורות לתוך הקהל שצבא על החוף. 

השינאה הזו הייתה שינאה בין שני זרמים של התנועה המהפכנית הציונית. שניהם לחמו בסופו של דבר לאותה מטרה, אך היו מוכנים להרוג ולהרג, כל אחד על דרכו. השינאה משמאל לימין הייתה תמיד עזה יותר ואכזרית יותר. אולי בגלל האופי הבולשביסטי של תנועת העבודה הציונית. בן גוריון לא הסתיר את אהדתו ללנין ולשיטות הפעולה שלו. 

שום דבר לא נשאר מן המהפכנות של התנועה הציונית – לא מימין ולא משמאל. אבל נשאר משהו מן השנאה, בעיקר משמאל לימין. אפשר לומר שזו המורשת היחידה שהמהפכה הציונית הורישה לנו. 

הששים אלי סזון

מזה שנים מטפח השמאל שנאה למתנחלים ומאשים אותם בכל חולייה של המדינה. זה איננו השמאל הציוני המהפכני, אלא השמאל החדש, הדקדנטי, הפוסט ציוני. בגלל אופייה החד ממדי של התקשורת חלחלה השינאה הזו לחלקים רחבים בציבור. בשנה האחרונה גברו גילויי השינאה. הפובליציסט הראשי של " הארץ" , יואל מרכוס, קרא להכין יחידות מיוחדות לפינוי, " "אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" . העיתונאי-בדרן יאיר לפיד כתב "אם מישהו… רוצה להתחיל מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות" . יהונתן גפן כתב (עוד ב-1988): "אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" על המתנחלים. הפרשן משה נגבי אמר כי מלחמת אזרחים לא תפחיד אותו. 

חמורה מן ההתבטאויות בתקשורת היא התבטאותם של אנשים פוליטיים. עמי איילון הצהיר כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" וחבר הכנסת אבשלום וילן אמר כי "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע" . 

והחמורה מכל היא ההתבטאות שיצאה מ"סביבתו של ראש הממשלה" שיש כוונה " לשבור להם את העצמות" . וחמורים לא פחות הם הקולות שמשמיעים הפודלים במערכת הביטחון, שהצהירו בעבר ויודעים היום כי ההתנתקות היא אסון בטחוני. אבל מתכוננים בקור רוח לפינוי דרקוני. מכינים התנחלויות דמה לאימוני פינוי, מתכננים צירי תנועה ושיטות פעולה, וכבר פורשים מפות לתקיפת האויב החדש. וכל זאת כשהם מצוידים בחוק פינוי פיצוי הדרקוני, שנחקק בסיוע קולותיהם של שונאי ישראל, ששיתפו פעולה עם פוליטיקאים מתקרנפים דבוקי כיסאותיהם. 

איך למנוע אסון

אנו עומדים על סף אסון. אם חלילה ייהרג אפילו מתנחל אחד, אפילו חייל אחד, במהלך בולמוס ההתנתקות, זה יפצע בחברה הישראלית פצע שידמם כל הדור הזה ואולי גם בדורות הבאים. 

אבל קיימת אפשרות להתפתחות חמורה בהרבה מקרבן אחד או שניים. הס מלהעלות על שפתיים למה זה עלול להביא. 

נראה שאי אפשר לעצור את מרוץ האמוק של ההתנתקות בדרכים פרלמנטריות (והשאלה אם ההחלטה דמוקרטית או לא, אינה רלבנטית). אבל אפשר אולי למנוע את הידרדרות הטרוף הזה לאלטלנה רבתי. 

אין סיכוי נראה לעין שהדרג הפוליטי יחליט להוציא את צה"ל מן הסיפור. לכן ציבור הכיפה הסרוגה צריך ליטול על עצמו את המשימה הלאומית הזו ולהכריז באורח שאינו משתמע לשני פנים: 

א. יש להוציא את צה"ל מן המאבק. צה"ל הוא שלנו. צה"ל הוא הילדים שלנו. צה"ל הוא בשר מבשרנו. 

ב. אף חייל לא יסרב פקודה. ההיסטוריה היא שתשפוט את נותני הפקודה. 

ג. איש לא ירים את ידו על צה"ל. לא ניקוב צמיגים, לא יריקות, לא קללות. פשוט לשבת בבתים ושחיילי צה" ל הממושמעים יוציאו את האנשים על כפיים מבתיהם. 

ד. המאבק בהתנתקות ייעשה אך ורק על ידי מרי אזרחי בלתי אלים. המטרה לא צריכה להיות  לנצח את צה"ל אלא לנצח במאבק על דעת הקהל.

===============================================

במערב אין כל חדש

ארבעה ימים לאחר שנבחר הראיס החדש, מת מפצעיו ניסים ארביב מניסנית. ארביב נפצע קשה, עשרה ימים לפני כן, מפגיעת פצמ"ר באזור התעשיה ארז. בן 25 היה במותו, השאיר אשה וילד. 

מותו לא כל כך עניין את התקשורת. הקרבן האחרון לאינתיפאדת ערפאת והראשון לאינתיפאדת אבו מאזן לא זכה לרייטינג גבוה. רק ידיעה קצרה בעמודים הפנימיים של העיתונים. עם ישראל עסק במורדי הליכוד, בהצבעה הצפויה על התקציב, בפסק הדין של בג"ץ בעניין שתי אמהות, בפילוג ביהדות התורה, במריבה בין יוסי שריד ליוסי ביילין, בתהפוכות מזג האוויר. ארביב, ההרוג התשיעי מפצמ"רים וקסאמים, מת ביום בו ירד גשם של פצצות מרגמה על ישובי גוש קטיף. הגשם הזה עניין פחות מן הדיווח על כמות המישקעים בכרמל. 

התגובה האדישה של התקשורת לעוד מוות אחד במלחמה על קיומנו הזכיר לי את יצירתו המרתקת של הסופר הגרמני, אריך מריה רמרק,"במערב אין כל חדש" .

 

 

הספר, שהופיע בשנת 1929 ותורגם ל-45 שפות, מתאר את זילות החיים במלחמת העולם הראשונה, בה נספו מיליונים. שמו של הספר לקוח מנוסח קבוע של הודעות המטה הכללי הגרמני במהלך המלחמה שהיו מסתיימות לרוב במשפט "במערב אין כל חדש" . הספר מסתיים (ככל הזכור לי) בתאור מותו של חייל שבעקבותיו באה ההודעה השיגרתית "במערב אין כל חדש" . וכך גם אצלנו. עוד הרוג ועוד הרוג. אין כל חדש. 

===========================================

=============================================

 .

.

==============================================

זכרייה זביידי וטלי פחימה

יאיר לפיד יכול כבר להכין ראשי פרקים לסדרת מתח חדשה: הרומן בין טלי פחימה לזכרייה זביידי. זה לא סתם רומן בין שמאלנית לבין מחבל רצחני. טלי פחימה בסדרה רק נראית כמו אידיוטית, הבאה להזדהות עם הרוצח הפלסטיני. הסיפור האמיתי מסובך יותר. טלי – כך בסדרת המתח הצפויה – היא בעצם סוכנת השב"כ. היא נשלחת לג'נין כדי ליצור קשר עם זביידי, שגם הוא סוכן שב"כ. לפי התסריט, פחימה לא יודעת שזביידי הוא סוכן שב"כ. היא חושבת שהוא באמת טרוריסט. היא מתאהבת בו ומוכנה לעזור לו בכל. ואז היא מתחילה לשאול כל מיני שאלות. איך זה שכל עוזריו של זבידי מחוסלים על ידי צה"ל ורק זביידי יוצא בשלום מכל ההתנגשויות. איך זה שכולם יודעים איפה הוא נמצא – עיתונאים, צלמי טלוויזיה, מפיקים של תכניות בידור. כולם מצליחים לראיין אותו מתי שמתחשק להם, כולם מקיימים אתו שיחות טלפון מבוקר עד ערב. איך זה שרק השב"כ אינו יודע היכן הוא נמצא וצה"ל לא מצליח לחסל אותו.

ואז, אחרי שטלי פחימה מגלה בעצם את האמת על התפקיד שממלא זביידי בשרות השב" כ, היא נעצרת. אסור שהסוד הזה ייצא. ומחזיקים אותה במעצר חצי שנה בלי לאפשר לה קשר עם העולם.

המשך יבוא.

---

בטלוויזיה רוב הכתבים והמגישים צעירים * שורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים * בני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה * בני חמישים כבר נחשבים זקנים * האתוס הציוני, שלא רצה ב" אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת מטביע את חותמו על חיינו

שאלה: מתי באחרונה נתקלת בקופאית שעברה את גיל ארבעים? מתי ישבת במסעדה וקיבלת שרות ממלצר קשיש?

מתי התקשרת לשרות לקוחות כלשהו ושמעת קול עבה של אדם מבוגר? יש להניח שהתשובה לשאלות אלה היא: לפני הרבה זמן או מעולם לא.

לומר את האמת: נעים לקבל שרות מזבנית או מקופאית צעירה ויפה. היא נחמדה ואדיבה ויעילה. במקומות רבים היא גם עומדת על רגליה ומביטה בך בגובה העיניים.

מאחורי החזות היפה הזו של נעורים ויופי מסתתרת מחלה קשה שהחברה הישראלית סובלת ממנה. באחרונה נחשפה המחלה הזו בניסיון של הקופאיות בכמה רשתות שיווק למרוד בתנאים הבלתי אנושיים של עבודתן. הן נאלצות לעמוד על רגליהן כל המשמרת, אסור להן לשבת ויש שמונעים מהן יציאה לשרותים.

זו איננה רק בעיה של יחסי עבודה. זו בעיה של חברה שקידשה את הנעורים ושולחת את הזקנים אל הכפור, כאילו היינו אסקימוסים. הרשתות הקובעות תנאי עבודה מפלצתיים כאלה עושות זאת בין היתר כדי שלא תצטרכנה להעסיק עובדות קשישות. אישה בת 40 ומעלה אינה מסוגלת לעמוד 8 שעות על רגליה.

והתופעה איננה רק ברשתות שיווק. על מסכי הטלוויזיה מופיעים פנים צעירות לרוב. מוטי קירשנבוים, ירון לונדון, עמנואל הלפרין (המגישים תוכניות מעולות), הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. מיעוט המגישים כסופי השיער בולט על רקע ריבוי מגישים בוגרים בטלוויזיה האמריקנית. הבולט בהם הוא לארי קינג, שבימים אלה חוגג חמישים שנה בתקשורת ועוד עתידו לפניו.

מה גורם לכך ששורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים. שבני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה. שלבני חמישים אין אפילו מה לחפש?

נראה לי שהתשובה לכך נעוצה באתוס הציוני, שראה באנשים מבוגרים "אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת. האתוס כבר לא קיים אך הוא מטביע את חותמו על חיינו עד היום. זהו אתוס " יהדות השרירים" .

הציונות מראשית דרכה הציבה כאידאל את הפיכת העם היהודי לעם צעיר בעל כוח. לא תלמיד ישיבה חיוור מדולדל גוף נוסח " המתמיד" של ביאליק. אלא צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923) שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אומר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הזיל דמעות כאשר חזה במפגן רכיבה של צעירי ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. ההיסטוריונית אניטה שפירא אומרת על תפיסה זו (בספרה " ההליכה על קו האופק" ). כי הכשלונות ההיסטוריים המפוארים של בית שני ואחריו, הועלו על נס והוצגו כתופעות חיוביות וכמקור לגאווה לאומית ולאתוס חינוכי.

מדיניות העליה

האידיאל הציוני הזה מצא ביטויו במדיניות העליה, שהעדיפה עליית חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס לאדם היהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. כל מי שלא היה צעיר וחלוץ נחשב ל" אבק אדם" . מושג זה יוחס לחיים ויצמן. אך ההיסטוריון מרדכי נאור אמר לי כי ברל כצנלסון השתמש בו עוד בשנות העשרים.

" מדיניות העליה הציונית" , אומרת ההיסטוריונית חוה אשכולי (וגמן), נקטה גישה " סלקטיבית שגרמה בחירת העולים על פי התאמתם לצרכי הארץ" . התפיסה היתה " שרק בחירת העולים תבטיח בסיס חזק לבניין הציונות כחברת מופת" (" אלם – מפא" י נוכח השואה" ).

דוד בן גוריון אמר ב-1933: " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית" .

כאילו אין שואה

ספרה של חוה אשכולי (וגמן) עוסק בעיקר  בעמדתה  של מפא"י כלפי השואה ובניסיון להסביר  את הרקע לאלם והשיתוק שאחז בישוב  במהלך המלחמה ואף לאחריה.

בהשפעת השואה חזרו בהם מנהיגי הציונות מן העמדה של יחס סלקטיבי כלפי מי שראוי לעלות לארץ. אך התפיסה הזו הייתה כה חזקה עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטת עליה המונית, אף שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית.  כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים ב-1944, האודים המוצלים מאש השואה,  נשמעו תלונות במוסדות ההסתדרות על אופיים של העולים. "הזאת היא העליה שאתם שולחים אלינו ואתם רוצים שלה נתמסר ואותם נקלוט?  הבו לנו עליה  חלוצית, זו  שהייתה בשר מבשרנו, זו שהורגלנו לה". אניטה שפירא, המביאה ציטוט זה ממכתב מעין חרוד מאותה תקופה, אומרת: "כביכול לא היתה שואה, כביכול עולם כמנהגו נוהג".

מדיניות הסלקציה לא נסתיימה עם הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ בפני עליה המונית מארצות האיסלם היתה מלווה ביוזמה מכוערת של סלקציה בין  צעירים וזקנים, בריאים וחולים והדברים ידועים.

היום מדינת ישראל כבר אינה מדינה צעירה.  כ-10 אחוז מאזרחי המדינה הם בני 65 ומעלה לעומת 3 אחוזים ב-1948.  אך האתוס הציוני מוסיף לכרסם בנו.

 

כך גרשו קיבוצי השמאל בגליל את "נחלים"

בשנת 1943 התנחלה קבוצת חלוצים דתיים בצפון עמק החולה והקימה את " נחלים" * הקיבוצים הסמוכים, דן ודפנה, התנגדו לקיום ישוב דתי בשכנותם * במכתב ששלחו נאמר: " לא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות… ודורשים מכם פינוי מיידי…" * ניסו להוריד את המתיישבים בכוח, אך נהדפו בעזרת מתנחלים מטירת צבי ושדה יעקב * לאחר חמש שנים של החרמה, בלי לחם ובלי תחבורה, ניטשה "נחלים" הגלילית והישוב הועבר למרכז הארץ

בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הפטנט הראשון של ארץ ישראל" קיבלתי מכתב בו נאמר: אצלנו שיכללו את הפטנט, כדאי שתבוא ותראה. הכותבת, עדינה פרידגוט, מנהלת "בית החלוץ הדתי" שבמושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה.

ראה ממאורעות תרפ"ט לפרעות תשס"ג

" הפטנט" היה כזכור תנור פח, שנבנה בצפת על ידי הפחח מיישל סגל, בראשית המאה העשרים. את התנור הזה, כתבה לי עדינה פרידגוט, שיכלל חיים כהנא והשתמש בו לחימום אפרוחים בחורף. כהנא, נאמר במכתב, הוא "ממייסדי מושב נחלים בגליל העליון" .

חשבתי שנפלה כאן טעות. האם קיים ישוב הנושא שם זה גם בגליל? כשבאתי למושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה, נתברר שלא היתה כאן טעות. היה היה ישוב שנשא את השם נחלים בגליל, אך תושביו גורשו למעשה מבתיהם. זהו סיפור הפינוי הראשון של ישוב יהודי שנעשה בידי יהודים בארץ ישראל, באמצע המאה הקודמת. הסיפור הבלתי ידוע הזה מתועד ב"מוזיאון החלוץ הדתי" : במסמכים, בצילומים, ובאביזרי התקופה.

מצוות ישוב הארץ

מנהלת המוזיאון היא בתם של אריה ושפרה בראלי, שעלו מפולין בשנות השלושים, ונמנו עם מייסדי נחלים הגלילית. היישוב הוקם על ידי גרעין "ארגון ירושלים" , שהתגבש בשנת 1939 בסניף בני עקיבא הפועל המזרחי בירושלים. הגרעין היה מורכב מצעירים וצעירות דתיים שנמלטו באותן שנים מגיא ההריגה באירופה ושאפו להגשים בגופם את מצוות ישוב ארץ ישראל.

כשפנו חברי הגרעין למוסדות המיישבים בבקשה להקצאת להם קרקע להתיישבות, נאמר להם כי עליהם לעבור קודם הכשרה. הציעו לעשות את ההכשרה במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. מושבה זו הוקמה על ידי הברון בשנת 1902 וסבלה כל השנים מרצחנותם של השכנים הבדואים. איכרי המושבה היו מוכנים לקבל את חברי "גרעין ירושלים" לעבודה נוכח הסכנה שהייתה כרוכה אז בהעסקת פועלים ערביים. התנאי היה שיסכימו להסתפק בשכר הירוד המשולם לפועלים ערביים..

 

חברי הגרעין הסכימו, בלית ברירה. הם הגיעו למנחמיה בשנת 1939 קיבלו למגורים צריפי פח שלהטו בקיץ וקפאו בחורף. הם עבדו שם בכל עבודות המשק ובנוסף עבדו גם במחצבה ובתחנת הכוח של רוטנברג. ההכשרה הזו נמשכה כארבע שנים. אלה היו שנים של חיי לחץ ומצוקה. שכר רעב, עבודת פרך ומגורים בתנאים איומים. הם קיבלו את הייסורים באהבה והמתינו לבוא הבשורה לעלייתם על הקרקע.

צוואת אוסישקין

 

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקיןהבשורה הגיעה בשנת 1943. לאנשי הגרעין נאמר: הוקצתה לכם משבצת קרקע שנקראה אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת. אוסישקין כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו אז את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

קבלת פנים צוננת

אנשי גרעין ירושלים קיבלו את הבשורה בשמחה רבה והתארגנו לעלות למקום. תחילה עלתה קבוצה קטנה, רובה גברים, כדי להכין את התשתית. למתיישבים ציפתה קבלת פנים קרירה. ישובי הסביבה הביעו את דעתם השלילית על התכנית להקים ישוב דתי בשכנותם. אמרו: אתם לא תעלו. אנחנו כולנו ישובים חילוניים, לא רוצים ישוב דתי כאן.

יום אחד לאחר היאחזות אנשי נחלים באו אנשי ועד גוש הישובים החילוניים והודיעו לחברי גרעין ירושלים כי עליהם להתפנות עד למחרת בבוקר. אם לא יתפנו עד אותה שעה יורדו ממנה בכוח.

במכתב אזהרה שהשאירו בידי המתנחלים נאמר כי עליהם לפנות את הקרקע ללא שהיות ואיימו בנקיטת צעדים.

" דורשים מכם פינוי מיידי"

זהו המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים הגלילית זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון "בית החלוץ הדתי" .

"הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

ניסיון לפנוי בכוח

הם לא הסתפקו באזהרה מילולית. כמה ימים לאחר העלייה על הקרקע באו ליישוב במטרה להוריד את המתיישבים בכוח. אנשי נחלים הספיקו בינתיים להקים גדרות וצריפים ולהזעיק את חברי המשקים מטירת צבי ושדה יעקב, והתוקפים נהדפו. אך הקיבוצים החילוניים לא ויתרו. הם החליטו להטיל חרם.

החרם על הישוב

ההחלטה על החרם נועדה להחניק את הישוב החדש. יש לזכור שמדובר בקומץ ישובים שהוקמו בתוך ים של ישובים ערביים עוינים. שיתוף פעולה בין הישובים בענייני אספקה, תחבורה, ביטחון, הכשרת הקרקע, היו חיוניים לקיום.

ועד הגוש נתן הוראה לכל הישובים שלא לקיים כל שיתוף פעולה עם נחלים. אי שיתוף פעולה התבטא בכך שהמאפייה האזורית שסיפקה לחם לכל ישובי הסביבה לא סיפקה לחם לנחלים. תושבי נחלים נאלצו לאפות בעצמם את לחמם בתנורים הפרימיטיביים שברשותם. אי שיתוף הפעולה התבטא גם בתחבורה וזאת באזור שדרכיו משובשות, פיסית וביטחונית. כשכבר התבססו מעט והצליחו להוציא משהו מן האדמה הקשה לא יכלו לשווק את היבולים ואלה נרקבו.

באחד המסמכים שבמוזיאון נאמר: " למרות פניותינו ודרישותינו לא הסכים ועד הגוש לדאוג לענייני שמירה וביטחון ולענייני אספקה. אנשים יושבים במחנה בלי כל סידור של שמירה ובלי לחם וקמח לאפייתו" .

 

במכתב אחר, שנשלח למשה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) נאמר: " במשך תקופה קצרה סרבו משקי הסביבה לחלק לקבוצת החברים… מזון וכנראה אף מים…"

החרם, ברמות שונות של חומרה, נמשך עד סמוך להכרזה על הקמת המדינה. הוא נפסק נוכח הסכנה המשותפת שאיימה על עצם קיום המדינה המוקמת.

פינוי הנשים והילדים

ה" הגנה" החליטה על פינוי הנשים והילדים מן האזור ואלה מצאו מקלט בחיפה. הגברים נשארו בישובים כדי לשמור על הרכוש ולעבד את הקרקע במידת האפשר.

כששקטה הארץ החלו המפונים לחזור למקומותיהם. אך ישובי האיזור לא ויתרו על תביעתם לסילוק מתנחלי נחלים. הם הפעילו לחץ על המוסדות המיישבים ובדיון בסוכנות הוחלט סופית על פינוי. מתיישבי נחלים כבר לא גילו אותה נחרצות עיקשת שגילו בתחילת דרכם. עדינה פרידגוט מסבירה את הרמת הידיים הזו על פי מה ששמעה מהוריה: " היינו אז ארבעים משפחות. כבר לא היינו כל כך צעירים כמו בהתחלה. כבר איבדנו את הכוחות במאבק הבלתי פוסק, גם באדמה הקשה, גם בעוינות הסביבה היהודית, גם באדישות המוסדות. החיים במקום היו בלתי אנושיים. הקרן הקיימת לא הכשירה את הקרקע והייתה שם עשביה כזו שהשתלטה על כל גן הירק ועל כל מה שזרענו ושתלנו. ומה שהצלחנו לייצר לא נתנו לנו לשווק. לא בנו לנו בתי קבע. לכן, כשהציעו בסוכנות שנקים את הישוב במקום אחר הרמנו ידיים" .

על אדמות נחלים הגלילית הוקם קיבוץ חילוני למהדרין – הגושרים.

 

המעבר למרכז הארץ

מתיישבי נחלים הגלילית עוד עברו כמה גלגולים במקומות שונים בארץ עד שב-1953 התיישבו סופית במקום בו שוכן המושב היום.

כל מה שנותר מנחלים ההיסטורית הוא " בית החלוץ הדתי" שהוקם על ידי עדינה פרידגוט לזכר אמה, שפרה בראלי. האם עלתה לארץ ב-1936 למדה בסמינר המזרחי בירושלים והייתה מזכירתה של ראש נשות מזרחי, הרבנית אוסטרובסקי. היא הקימה את הגנים הדתיים הראשונים בארץ – בחדרה, רעננה וטבריה. היא נישאה לאב, אריה בראלי שייבדל לחיים, בשנת 1940 ויחד היו ממקימי נחלים הגלילית. שפרה בראלי פרסמה ספר שירה (" הלכתי בשביל" בהוצאת טרקלין) והותירה שירים בעזבונה .

ארץ ישראל היפה

לולא הסיפור העצוב שמאחורי נחלים ניתן היה לומר שהמוזיאון הזה הוא פינת חמד של ארץ ישראל היפה. המוזיאון הוא שיחזור של ישוב חלוצי מן המאה הקודמת. הוא כולל חצר איכרים, כלים חקלאיים של התקופה, דירת מתיישבים אופיינית על כלי הבית שלה ואביזריה. תצוגה של תמונות ומסמכים המתעדים את ההתיישבות בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. במקום מתקיימות פעילויות לילדים ולנוער הכוללות: הכרות עם מבשרי הציונות, הצגת הבעיות המיוחדות של המתיישב הדתי (שמיטה, שבת, תרומות ומעשרות ), חידונים, משחקים לימודיים (חפש את הסליק, שבעת המינים וכדומה).

המוזיאון מקפל בתוכו את ההיסטוריה היהודית בדורנו: השואה, ההעפלה, המאבק על ארץ ישראל, המלחמות והתקומה. הוא כולל סיפורים מופלאים על גלגולו של ספר תורה מצפת לנחלים הגלילית ומשם לנחלים שבשרון, לחברון וחזרה. סיפור על ילדה שנולדה בספינת מעפילים ועל גלגול העריסה שלה בנתיבי הבריחה וההעפלה ועוד ועוד.

מומלץ לבקר, עם הילדים (טלפון: 9328657).

תגובה

זאב שלום. מקווה ששלומך טוב. הגיע לידי עותק מסיפור מושב נחלים, מן הימים שהיה באצבע הגליל. סיפור זה אינו חדש לי. נתקלתי בו  לראשונה בחודש מרץ שנת 1966 , שעה ששרתתי בתעסוקה מבצעית בחורשת טל, ועמי היה בן קיבוץ הגושרים, אשר הביא לידיעתי עובדה זו. מי שהעביר לי את רשימתך מתוך אתרך בבלוג שלך, היה בן לאחד ממתיישבי מנחמיה, שעברו להתגורר במושב "נחלים בגליל, כיום הוא מתגורר כמוני במודיעין, ומתפלל עמי בבית הכנסת בשכונתי. אתה מזכיר   מכתב המצוי בארכיון הציוני, בו מוזהר היישוב הדתי לפנות מקומו, מכתב שנשלח ע"י הקיבוצים החילוניים בסביבה, אני משער שמדובר בדן ואולי אף בדפנה. בבלוג שלך העוסק בסוגיה זו , אתה מציין כי המכתב נמצא בארכיון הציוני אך גם במוזיאון "החלוץ הדתי" בנחלים של היום.. האם יש בידך אפשרות לציין את מספר התיק בו מצוי מכתב זה בארכיון הציוני? אני חיפשתי  אותו בתיקי "נחלים" בארכיון הציוני ולצערי לא "דגתי" את המכתב. התואיל להפנותי אליו [חטיבה ומספר תיק]?

תודה מראש.

מרדכי אשל

 

תשובה

חלפו כמעט שבע שנים מאז כתיבת הכתבה ואין בידי המידע שאתה מבקש. לדעתי עליך לפנות למושב עצמו בו ראיתי במו עיני אצת צילום המסמך המבוקש.

זאב גלילי

24.1.11

קישורים למתנחלים

מה קרה בין סבסטיה לעמונה

 http://www.zeevgalili.com/2013/03/17801

 הכיפה הסרוגה  באוהל הדוד תום

http://www.zeevgalili.com/2005/03/250

 פיזור ההפגנות בכפר מימון

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17093

 המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך

 http://www.zeevgalili.com/2006/01/229

 חורבן חבל ימית

http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

 כניסה להיסטורי וציונות שפויה

http://www.zeevgalili.com/2005/01/11213

 תסמונת השינאה למתנחלים כביטוי לאנטישמיות יהודית

 http://www.zeevgalili.com/2004/01/282

 כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

 ההסתה שהכשירה את חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

 רקוויאם לטורניר הכדורסל בנצר סירני

http://www.zeevgalili.com/2006/10/357

 חורבן י' באב תשס"ה

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/25

 אומן: ישראל תחדל להתקיים אם תמשיך במדיניות הוויתורים

http://www.zeevgalili.com/2008/03/662

 

 

הסדרה המצוינת על תולדות הסאטירה של מודי בראון מתעדת גם את תולדות המדינה * סיפורה של ישראל, המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה * מ" המטאטא" ועד " מלכת האמבטיה" * והאם דן אלמגור היה מקור ההשראה לגוש אמונים

ייאמר מייד: סדרת " במדינת היהודים" של מודי בראון, המשודרת מזה כמה חודשים בערוץ הראשון, היא אחת מתכניות התעודה הטובות ביותר שהפיקה הטלוויזיה. הסדרה, המתעדת את הסאטירה הישראלית מראשיתה ועד ימינו, עשויה מצוין. אין פלא שהיא זוכה לרייטנינג גבוה, על רקע הצחיחות המוחלטת של הערוץ הראשון וההידרדרות לתת רמה של יתר הערוצים.

יש בסדרה הזו כל מה שאפשר לצפות מסדרה תיעודית טובה: תחקיר יסודי, איסוף קטעי ארכיון נדירים, תסריט מצוין, חיתוך מצויין, שילוב נבון של שחקנים המשחזרים אירועי בידור מן העבר והגשה נהדרת של מודי בראון.

 

הסדרה מתחילה מבראשית, מן התקופה של טרום מדינה. המדינה הייתה בדרך אבל הסאטירה צעדה לפני המחנה. לצופים של 2003 צריך להסביר מה מצחיק בהצגות של " הקומקום" ו" המטאטא" . אך מתוך קטעי ההומור המיושן בלטו קווים של תרבות גבוהה (הסופר אביגדור המאירי הוא שכתב את הטקסטים ל" המטאטא" ) ובלטה גם האהבה לארץ והנאמנות לרעיון הציוני, שאפיינו את התקופה. כזה גם היה הפרק על התיאטרון היידי, שבמרכזו דמותם המדהימה של דז"יגאן ושומאכר. שני קומיקאים בעלי שעור קומה שהצחיקו דור שלם של דוברי יידיש. אבל הם גם נאלצו להיאבק נגד החוק הלא ייאמן, שאסר הצגות יידיש במדינת ישראל.

ככל שהסדרה התקרבה לתקופתנו כן היה צריך להסביר פחות את ההומור. הפרק שהוקדש לאפרים קישון ודן בן אמוץ – שני עולים, האחד המציא עברית חדשה והשני המציא את הצבריות – הוא ממש יצירת מופת. גם בפרק זה עדיין מילאו ההומור והסאטירה את תפקידם הלאומי: להצחיק, לבקר אבל באהבה. באותה תקופה דן בן אמוץ עדיין לא התהלך יחף, עדיין לא היה לבוש כפייה ולא היה עטוף בצעיף בצבעי אש" ף.

הפרק על הגששים הוא אולי השיא של הסדרה. אין ספק שהלהקה הזו היא היצירה הישראלית האוטנטית ביותר. יצירה משותפת של שייקה אופיר, יוסי בנאי וניסים אלוני ובראש כולם פשנל, המפיק האגדי. המערכונים קלעו בול לקונסנזוס הישראלי. הם ביקרו וצחקו אבל מעולם לא ערערו על אמיתות היסוד של חיינו. וכאשר פעם, באיזו תאונת עבודה, השתתפו במסע הבחירות של מפלגת העבודה מיהרו לתקן את הדבר במערכון בו הסבירו כי הם אמנם אנשי מערך אבל מצביעים רק ליכוד. המערכונים של הגששים מצחיקים עד היום גם למי ששמע אותם מאה פעמים. אולי מפני שהבידור השתנה אבל לא הקונסנזוס.

הסדרה מתעדת את הסאטירה הישראלית, אבל ככזו היא בעצם מתעדת את מה שקרה לעם הזה בשנות המדינה. הבידור והסאטירה משקפים אולי יותר מכל תחום אחר את התהליך שעברה החברה הישראלית. מאמונה תמימה, מהסכמה לאומית רחבה בצדקת הדרך, מחיי צנע והסתפקות במועט – לנהנתנות, לאובדן דרך ולאובדן ערכים, לקרע עמוק.

שנות השישים התאפיינו בהתפרצות מופעי בידור שמילאו אולמות. יוצאי להקות צבאיות המשיכו דרכם לבמה האזרחית ומילאו קופות וכמוהם מגוון מופעי בידור מקומיים ומיובאים. מודי בראון לא יכול היה לעמוד בפיתוי של אופנת זמננו לייחס את כל צרותינו למלחמת ששת הימים, לגנרלים, ל" שיכרון האימפריאליזם הישראלי" שהוביל למלחמת יום הכיפורים להתנחלויות וכו" וכו".

דוגמא לכך הוא הקטע על " איש חסיד היה" , פרי עטו של דן אלמגור ובהפקתו של יעקב אגמון. מדובר בהצגה שזכתה להצלחה רבה. היא התחזתה לאוסף סיפורי חסידים אבל לטעמי הייתה קיטש זייפני, חיקוי של הצגת פרינג" אמריקנית על חיי הכושים.

גם הסיפור על הצגה תמימה ובלתי חשובה זו נוצל לניגוח " המתנחלים" . וכך אומר דן אלמגור בראיון עמו: " בחוגי גוש אמונים, בעיתון "נקודה" שלהם, חגי סגל, מנאשמי המחתרת היהודית כתב מאמר גדול הפותח במילים "דן אלמגור הוא בעצם מאבות גוש אמונים. ההצגה הזו סללה לנו את הדרך לחברון כי את השירים האלה שרנו והנוער החילוני התחיל לדבר אתנו" .

ויעקב אגמון מוסיף: " אם אני הייתי יודע שזה ייתן תמריץ לגוש אמונים לא הייתי מעלה את ההצגה" .

שאלתי את חגי סגל על העניין והוא השיב לי: אני אהבתי מאד את ההצגה הזו אותה ראיתי כנער צעיר מאד. לפני שש שנים, במוסף לכבוד יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל, הוזמנו כמה כותבים לכתוב כל אחד על " שיר כלבבו" .

אני כתבתי על השיר אי די די די די די די מהמחזמר "איש חסיד היה". כותרת המאמר הייתה " הסיסמא הסודית של גוש אמונים" .

כתבתי בהומור, שהפזמון היה אות פתיחה מוסיקלי של כניסתו של דור הכיפות הסרוגות לזירת ההתרחשויות הישראלית. כתבתי שהעובדה שלשיר הזה לא היו מילים עלתה בקנה אחד עם הסודיות שאפפה את הגוש במהלך מבצעיו הראשונים בשומרון. עוד ציינתי שהשיר זומזם בסניפי בני עקיבא, כור מחצבתו של גוש אמונים, שבהם לא הייתה הקפדה על הפרדה בין המינים, כמו שבמחזמר הזה שבו היו שחקנים ושחקניות.

ועוד כתבתי כי בסופו של דבר בסבסטיה לא שרו את אי די די די

אלא את "עוצו עצה ותופר" הישן והפרובוקטיבי. אבל אני זוכר כמו היום שהוא התנגן אז ברקע ההתרחשויות.

המשך סיפורה של הסאטירה הוא סיפורה של החברה הישראלית המידרדרת מחברה מגובשת המאמינה ביעדיה לחברה שסועה שאיבדה את דרכה. חנוך לוין מנסה להעלות את " מלכת האמבטיה" בקאמרי, אך הקהל מוריד בכוח את ההצגה. אבל החנוך לוניזים מחלחל אל רקמות החברה הישראלית. באוניברסיטה העברית בירושלים מתגבשת קבוצה של כותבים הכוללת את חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון וב. מיכאל. הם ממשיכים את הקו הלויני, תחילה בבטאון הסטודנטים אחר כך בביטאונים אחרים, מגיעים ל" העולם הזה" מעלים הצגות קברט והופכים לצוות הכותבים של " ניקוי ראש" . מכאן ואילך סיפורה של הסאטירה, הוא סיפורה של הפתולוגיה הרוחנית של החברה הישראלית.

השמאל בישראל נתון בהלם חורבן אמונותיו אומר להט גולן, דוקטוראנט בן 28, בספרו " הפיתוי המשיחי" * תהליך השלום לא היה מבוסס על חשיבה רציונאלית אלא על עמדה משיחית חילונית, שהתעלמה מן המציאות * ראשית ההתפכחות של השמאל מן הטרוף המשיחי של אוסלו

כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.

ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם העקרונות שנתבשל באוסלו הוא הכריז מעל בימת הכנסת: " בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ". בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה" .

" חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט בספר " הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" – " ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ/, אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום" .

גולן להט, בן 28, דוקטוראנט לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, מגדיר עצמו כאיש שמאל. חבריו, הוא אומר, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.)

 

המשיחיות החילונית

במונח " משיחיות" אין להט מתכוון למשמעותו במסורת היהודית. הוא מתכוון למשיחיות ללא משיח. זוהי " משיחיות חילונית" , מושג שהתגבש בקרב היסטוריונים של העידן המודרני (שמייצגם הבולט בישראל הוא פרופסור יעקב טלמון). אלה מאפיינים את העידן המודרני באידיאולוגיות המעצבות חזון גאולה אנושי, שהוא תוצר האמונה ביכולתו של האדם לעצב את העולם ואת העתיד.

האידיאולוגיות שונות מן הקצה אל הקצה – מן הקומוניזם ועד הנאציזם. אך יש להן מאפיינים משותפים:

• · שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
• · גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
• · שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
• · אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונאלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.

מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.

" שינוי ההיסטוריה"

מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .

וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .

" קפיצה מעל לתהום"

ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ"רצ"יל).

תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך" .

ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .

הוויתור על העבר

להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.

הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .

אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.

המרוץ לגלובליזציה

הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינאית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.

אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב" תהליך השלום" .

החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינאית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.

" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .

משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל.

ראה מאמרי גלובליזציה או כלכלה ציונית

http://www.zeevgalili.com/?p=329

ועדיין נשאר בשמאל

מי שמצפה למצוא ב" הפיתוי המשיחי" חשבון נפש נוקב המוביל לראשיתה של דרך חדשה עשוי להתאכזב. זה איננו " האל שהכזיב" של ארתור קסטלר; אין בו התפכחות נוסח משה שמיר או אמנון לורד. להט גם ממשיך לראות עצמו מחויב לשמאל. אך כל מה שיש לו להגיד על השמאל זה שהוא צריך לפעול למען " מציאות חיים הוגנת שפויה וראויה יותר" . במקום אחר הוא כותב שבשמאל ישראלי הוא מתכוון " לכל המצדד בפשרה טריטוריאלית מקיפה כבסיס להסדר קבע עם הפלשתינאים שבמסגרתו יפונו מרבית ההתנחלויות" . כלומר: לשמאל של הבחור הצעיר הזה אין שום מהות משל עצמו וכל קיומו מבוסס על שלילת ההתנחלויות.

התיאור שמתאר להט את המשיחיות היהודית ההיסטורית רדוד ולוקה בחסר. חמור מזה חוסר ההבנה שהוא מגלה במהותה של הציונות החילונית. הוא מזהה בה אמנם את הגורם המשיחי, שהיה הכוח המניע המרכזי שלה. אך הוא אינו תופס כי זו לא הייתה משיחיות חילונית נוסח האידיאולוגיות של המודרנה אלא משיחיות יהודית. ניכר בו שלא התעמק בכתבי ההיסטוריון בן ציון די נור ולא למד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הוא גם מתעלם מכך שהמשבר של השמאל ושל הציונות החילונית בכלל לא החל עם תהליך אוסלו, אלא במפגש עם ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בהיחשפות לגורל היהודי, שהציונות החילונית הצליחה להסתירו משך שנות דור. שהמשבר הזה הוא פרי השקר הטבוע בציונות החילונית מראשיתה. השקר של הנורמליות – " שיבה להיסטוריה" ו" להיות ככל העמים" .

אין גם בספר התייחסות של ממש לשמאל היהודי הדסטרוקטיבי שמחוץ לציונות (הבונד, פ.ק.פ., מצפן) ובתוכה (השומר הצעיר, מפם, שיח, שלי, רץ). הוא גם איננו מאתר את השפעת המשיחיות הסטליניסטית על משיחיות השמאל של תהליך השלום.

למרות כל החסרונות הללו אין ספק שספרו של להט הוא ספר חשוב ביותר, שעשוי לתרום להתפכחות השמאל הישראלי.

ראה מאמר מורחב בנושא "השמאל מת"

http://www.zeevgalili.com/?p=1425

==========================================

" הפייגלינים"

כשעלה בגין לשלטון בשנת 1977 הוא לא היה מוכר בעולם. השבועון האמריקני האנטי ישראלי TIME פרסם אז כתבת שער ובו כתב ששמו של בגין מתחרז עם השם פייגין. זה היה יותר מרמז אנטישמי. כי חיים פייגין הוא הנוכל היהודי רודף הבצע, העומד בראש חבורת פושעים, ב" אוליבר טוויסט" .

אינני יודע אם שרת החינוך לימור ליבנת קראה את " אוליבר טוויסט" , ספרו הנודע של הסופר הבריטי בן המאה ה-19, צ"ארלז דיקנס. אבל את דברי בגין ודאי קראה ושמעה.

כשדברה לבנת בוועידת הליכוד על " הפייגלינים, המשתלטים על התנועה" , בנשימה אחת עם דיבוריה על גורמים פליליים, היא זיהתה את הפייגליניזם עם הפשע.

אם היה צורך בהוכחה לכך שלא רק פליטת פה כאן נתן אותה השבוע יועץ התקשורת של אריאל שרון, אייל ארד. בכמה ראיונות רדיו חזר ואמר ש" לפייגלינים יש המון כסף" . כל הכבוד לארד הממשיך לשרת את ראש הממשלה גם כשקופתו ריקה. טוב שלארד יש מקור הכנסה אחר.

כפי שפורסם בתקשורת מנהל ארד קמפיין תקשורתי ברומניה למען הלאומן הרומני קורנליו ואדים טודור, מנהיג מפלגת " רומניה מארה" , המתמודד על הנשיאות ברומניה. טודור התפרסם בהתבטאויות אנטישמיות ובהכחשת השואה. כשנשאל ארד איך הוא נותן יד לאישיות כזו השיב כי הוא מאמין שטודור חזר בו מהשקפותיו.

==============================================

חיכינו לנס וקיבלנו בוץ

לאחר נצחונו של שרון בבחירות האחרונות פרסמתי כאן את הדברים הבאים:

" קניתי ב"סופר" שקית קפה טורקי רג"ואן. 11.90 ש" ח למאתיים גרם. לא זול במיוחד. בשוק ניתן להשיג קפה מצויין, עם הל, בארבעה שקלים למאה גרם.

" קניתי את קפה רג'ואן כי, כמו כל עם ישראל, גם אני נופל מדי פעם קורבן למסעי פרסום. הסיסמה "קפה רג'ואן בלי גרגרים", שבה מפטמים אותנו בוקר וערב, חדרה כנראה להכרתי , או לתת הכרתי, ובלי לחשוב הרבה רכשתי את הקפה.

" בבית בחנתי את האריזה וחיפשתי בה את ההבטחה "בלי גרגרים". הייתי זקוק לזוג משקפיים ולזכוכית מגדלת כדי להבחין בכתובת קטנטנה המכריזה "חידוש בלעדי – ללא גרגרים צפים".

" אני אוהב טורקי קטן ובאמת לא משוגע על הגרגרים הצפים שברוב סוגי הקפה הנמכרים בסופר. בחנויות קפה טובות טוחנים לך את הקפה דק דק, אם אתה מבקש. מקבל תערובת מצוינת (קולומביה ואורוגואי אהובה עלי במיוחד) בלי אף גרגר צף. הפעם קניתי חתול בשק. אבל, כאמור, נפלתי קורבן למסע הפרסום ואני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי.

" קפה טורקי טוב עושים בפינג"אן קטנטן. מרתיחים את המים ומטילים את כפית הקפה. בתנועת הנוער למדנו כי יש להרתיח שוב ושוב שבע פעמים. אך מניסיוני אני יכול לומר כי הדרך הטובה ביותר היא לערבב את הקפה במים מיד לאחר הרתיחה ולכבות את האש לפני שהקפה גולש.

" אבל למי יש זמן לבשל קפה? הדרך המהירה והפשוטה היא להכין קפה "בוץ". כפית אחת לתחתית הספל, מים רותחים, לערבב טוב ולהמתין עד שישקעו הגרגרים.

" כך גם הכנתי את קפה רג"ואן. אכן, לא היו הרבה גרגרים צפים. אבל למען האמת לא הרגשתי הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה "עלית" למשל.

" היתה סיבה נוספת לכך שרכשתי קפה רג'ואן. בעצם סיבה תת הכרתית שהבנתי אותה לאחר מעשה. האיש שהמציא את הסיסמה "קפה רג"ואן ללא גרגרים צפים" הוא הפרסומאי ראובן אדלר. האיש שמכר לנו גם את אריאל שרון במסע הבחירות.

" עם הצלחה אי אפשר להתווכח ואדלר הוא האיש שעמד בראש מסע הבחירות בו הביס את היריב תבוסה חסרת תקדים. אהוד ברק אמנם עזר לו אבל הצלחה היא הצלחה.

" אך מה שמעניין אותי איננה ההצלחה בשיווק אלא מה טיב המוצר שקנינו. האם אריק שרון הוא אכן קפה בלי גרגרים צפים או שאיננו שונה ממתחרהו. בימים הבאים נדע אם אדלר מכר לנו מוצר מעולה, או שיש לנו שוב קפה בוץ רגיל. אם נתאכזב מקפה רג"ואן נוכל תמיד לחזור לקפה עלית. או אפילו לקפה נמס, נס-קפה בלשון העם. אבל מה יהיה אם אריק שרון יאכזב אותנו? נחזור לאהוד ברק? נמתין לנס? "

עד כאן הדברים שכתבתי אז.

מה נשתנה?

ירדתי למכולת וביקשתי קפה רג'ואן. המכולתניק הסתכל בי בתמיהה והשיב: " אין, זה לא הולך" .

אדלר הבטיח לנו כי שרון יביא שלום בלי טרור וקפה בלי גרגרים.

ומה יש לנו?

אמא שלי תמיד אמרה לי שלא לסמוך על פרסומת.

=================================================

מצעד ההתבהמות

בערב בו שידרו כל תחנות הטלוויזיה בעולם את סיפור חיסולו של שייך יאסין שידר ערוץ 10 ראיון עם המאהבת של שחקן הכדורגל הבריטי דייויד בקהם. היה לה דברים חשובים מאד להגיד לאומה. בין היתר שהיא מכירה כל חלק בגופו של השחקן כולל משהו שאיש לא יודע. חשוב מאד.

למסע ההתבהמות הזה הצטרף הערוץ השני. בתכניתו של יאיר לפיד. הסטנדאפיסט קיציס תיאר באומר ובצליל כיצד נראים יחסים בין שחקן הכדורגל והמאהבת יחד עם האביזרים המיוחדים הצמודים לחלקים הצנועים בגופם.

הערוץ הראשון הממלכתי לא נשאר מאחור. בתכנית פוליטיקה בהנחייתו של עודד שחר מצאו נושא חשוב לעסוק בו: חילופי זוגות.

גם אז היה העולם כולו נגדנו * החרם הכלכלי של הערבים הקיף את כל העולם * יפאן סרבה למכור לנו מכוניות וקוקה קולה הגיעה רק ב-1968 * אש" ף הוקם במזרח ירושלים ב-1964 וכבר אז דרש שניסוג מכל השטחים אל הים * מצב הרוח הלאומי היה בשפל והנחמה הייתה בבדיחות שחורות: " האחרון שייצא מלוד יכבה את האור"

הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם. אבל את הימים הנפלאים שהיו כאן לפני ה"כיבוש" מזכירים תאבי ההינתקות בערגה. קם כאן דור שלא נולד עדיין לפני 1967 והוא יודע על אותם ימים רק מפי השמועה. הדור הזה עבר שטיפת מוח שמציירת את התקופה ההיא באור יקרות. בלי מחסומים, בלי התנחלויות, בלי חמאס, בלי "הכיבוש המשחית" , בלי כל הצרות שהביאו עלינו המתנחלים. ומכאן המיתוס של התשועה שתבוא עם פינוי התנחלויות, עם התנתקות, חזרה לקו הירוק. כמה פשוט לבנות תקוות לעתיד מזהיר על ידי שיבה לתור הזהב של העבר. נוריד כמה קרוואנים ונביא שלום על ישראל.

לשרותם של אלה שלא יודעים, ולאלה ששכחו או שהעדיפו לשכוח, רפרפתי על כמה עיתונים ישנים ועיינתי בכמה ספרי היסטוריה וזה מה שהעליתי.

מצב הרוח הלאומי בשפל

" בחודשים הראשונים של 1967" – כותב דוד שחם בספרו " ישראל ארבעים השנים" – " הגיע מצב הרוח הלאומי לשפל שלא היה כמותו מאז תקופת הצנע והמחסור הכבד של ראשית שנות החמישים" .

הרקע למצב הרוח הירוד באותה תקופה היה המיתון הממושך שהביא לאבטלה גדולה וגם לירידה מאסיבית מהארץ. מספר האנשים שחיו מתחת לקו העוני לפי דו"ח בנק ישראל הגיע ל-400 אלף. בכמה עיירות פיתוח הגיע שעור האבטלה ל-20 אחוזים. מספר העולים לארץ הגיע ל-15 אלף בלבד, כמחצית מאשר שנה קודם לכן. מספר היורדים באותה תקופה היה גדול ממספר העולים.

הרקע למצב הרוח הלאומי הירוד באותה תקופה לא נבע רק מן המצב הכלכלי אלא גם מן המצב הבטחוני והמדיני. ישראל הייתה מבודדת בכל זירה בינלאומית. בראש ובראשונה באו"ם בה היה רוב אוטומטי של מדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הערבי בעד כל החלטה אנטי ישראלית. החרם הערבי פעל ביד רמה ומאות חברות בינלאומיות סרבו לסחור עם ישראל, או שעשו זאת בהחבא. היפנים לא מכרו לנו מכוניות אלא דרך מדינה שלישית. " קוקה קולה" לא העזה לפתוח סניף בישראל (הוא נפתח רק ב-1968).

 

ומעל לכל האיום הבטחוני הבלתי פוסק. הגבולות היו פרוצים להסתננויות בלתי פוסקות מרצועת עזה, מירדן, מסוריה ומלבנון. היו אזורים שלמים בארץ, בעיקר בדרום, שהנסיעה בהן בלילה היתה אסורה מחשש של מחבלים. מדינות ערב עדיין לא למדו את היתרונות שבהכרזות שלום ואיימו כל העת במלחמה. ירושליים היתה מבותרת בין ישראל לבין ירדן ומדי פעם היו חיילים ירדנים יורים לתוך ירושליים היהודית ומפילים קרבנות. אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם שלוש שנים לפני הכיבוש. הדבר היה ב-27 במאי 1964 בוועידה שהתקיימה במלון אינטרקונטיננטל בירושלים המזרחית. לראש הזרוע הצבאית של הארגון פת"ח נבחר צעיר שהיה בלתי ידוע עד אז, יאסר ערפאת.

כמה חודשים לאחר ייסוד האירגון ב-3 בינואר 1965, שנתיים וחצי לפני ה" כיבוש" , ביצע האירגון ניסיון פיגוע במוביל המים הארצי. הנזק היה מועט אבל הוא סימן ראשיתה של תקופה חדשה.

 

האידאולוגיה של פראנץ פאנון

אי אפשר להבין את מטרותיו של פת"ח שלא השתנו מאז הקמתו בלי להבין את האידאולוגיה של פראנץ פאנון, המוזכר בפרסומי אש"ף מראשיתו.

פראנץ פאנון נולד בשנת 1925 במרטיניק, למד פסיכיאטריה בצרפת ועבד בבית חולים באלג'יר. בימי מלחמת אלג"יריה התפטר מעבודתו ופרסם ספר " האומללים עלי אדמות" שהפך להיות מורה דרך לאש"ף ולארגוני טרור אחרים וגם להשפעה רבה בחוגים אינטלקטואליים של השמאל החדש בשנות השישים (פאנון מת בשנת 1961).הרעיון המרכזי של פאנון הוא שהעמים המדוכאים על ידי הקולוניאליזם צריכים " לטהר עצמם" באמצעות אלימות נגד הכובשים האירופים. האלימות תאפשר לנדכאים לשחרר עצמם מן הדימוי העצמי הנמוך על ידי " קתרזיס קולקטיבי" .

את הרעיון הזה סיגלו לעצמם ראשי פת"ח כבר מראשית דרכם עוד בטרם היה כיבוש ישראלי. בפרסומים הראשונים של פת" ח מתוארת האלימות כדרך הכרחית לא רק ל"גרוש הקולוניאליזם" . האלימות נועדה לשחרר את הערבים מחסרונותיהם ומדאגותיהם, היא מטפחת בהם אומץ לב ומשחררת אותם מפחד המוות. בפרסום החוברת הראשונה של אש"ף נאמר: " האלימות תטהר את האנשים מארס, תשחרר את המשועבד לקולוניאליזם מתסביך הנחיתות שלו ותשיב את אומץ הלב לבן המולדת… הבערת המהפכה שלנו בתוך השטח הכבוש (הדברים נכתבו לפני 1967 והדברים מכוונים לישראל שבתוך הקו הירוק) היא תרופה ומזור לכל נגעי עמנו" . (ראה " פתח באסטרטגיה הערבית" מאת אלוף יהושפט הרכבי).

שום דבר לא נשתנה בתפיסות של אש"ף מאז הוקם ב-1964 ועד שכסילי אוסלו פתחו בפניו את הדלת לחזור ל" שטח הכבוש" .

מקבץ של אירועי התקופה ה"שקטה"

הטבח במושב פטיש

 בתאריך 24 במרץ 1955 חדרו מחבלים מרצועת עזה למושב פטיש בשעה שבמושב נערכה חתונה בבית משפחת קלימי, והטילו שני רימוני יד לקהל החוגג. בהתקפה נהרגה מדריכה חקלאית, ורדה פרידמן מכפר ויתקין, ונפצעו 19 אחרים. זס היה ראשיתו של גל פיגועים ורציחות בכל חלקי הארץ כשישראל משיבה בפעולות תגמול נגד בסיסי צבא וריכוזי מחבלים מעבר לגבול – הירדן בסוריה בלבנון וברצועת עזה.

פיוס ה-6 בישראל -5 בינואר 64

ביקור היסטורי ראשון של של אפיפיור בארץ. הביקור אורך 12 שעות ובמהלכן מספיק האפיפיור לשבח את קודמו, פיוס ה-12, ששיתף פעולה עם הנאצים.

פיסגה ערבית -13 בינואר 64

בוועידה משתתפות 13 מדינות ערביות. נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר מפרט תכניות מלחמה בישראל, אם תשלים את מפעל המוביל הארצי.

אנטישמיות ברוסיה 20 במארס 64

ספר אנטישמי,"הסרת המסכה מעל פני היהדות" ,יוצא לאור בברית המועצות בחסות האקדמיה הרוסית למדעים.

נאצר מאיים

נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר מאיים כי מצרים תתקוף את ישראל אם זו לא תחזיר לשיטחה את הפליטים הערביים.

טילים במצרים

מצרים החלה בתכנית לפיתוח טילים ונעזרת במדענים גרמנים. ישראל מוחה בפני ממשלת גרמניה.

נחנך סכר אסואן

סכר אסואן שנבנה במימון סובייטי נחנך על הנילוס. מנהיג ברית המועצות כרושצ'ב מבקר במצרים בראש משלחת צבאית, מכריז על תמיכת ברית המועצות ב"תביעות הצודקות" של מצרים מישראל.

נדון על פורנוגרפיה

אדם שמכר תמונות פורנוגרפיות ברחובות תל-אביב הועמד לדין והורשע ב"השחתת מוסר הציבור:הוא נדון למאסר על תנאי.

אזהרה חמורה לירדן

ישראל העבירה אזהרה חמורה לירדן בעקבות אש שנפתחה על משמר בהר הצופים והתקפת סיור צבאי באזור גיא בן הינום בעיר.

יחסים עם גרמניה

חמש מדינות ערביות ניתקו יחסיהן עם גרמניה המערבית בתגובה להחלטתה לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

פעולת תגמול בג'נין

בתגובה לפעולות חבלה של פת"ח פשט צה"ל על מספר יעדים בירדן. נהרס בסיס פת"ח בעיירה שונה, מרכז דלק בקלקיליה וטחנת קמח בג'נין.

פשיטה בלבנון

צה"ל פשט על שני כפרים בלבנון בתגובה על עשרות מעשי חבלה בישובים בצפון.

פת"ח חודר מירדן

חוליית פת"ח חודרת מירדן למושב גבעת ישעיהו. היא פוצצה בית אך בדרך נס לא נפגע איש.

הוצאות הבטחון

דו" ח המכון הבריטי למחקרים אסטרטגיים קובע כי הוצאות הבטחון של ישראל הן הגבוהות בעולם ביחס לתל"ג.

כל בדיחות אשכול

בדצמבר 1966 יצאה לאור חוברת "כל בדיחות אשכול" , בה רוכזו בדיחות שרווחו בציבור על ראש הממשלה לוי אשכול. " חוברת זו"  – כותבת יונה הדרי בדוקטורט שלה "משיח רכוב על טנק" – "מנסחת מצב רוח ציבורי דיכאוני שהגיע לשיאו" . מחברי החוברת מסבירים במבוא כי מטרתם לספק לציבור בדיחות שהן "ההנאה היחידה שתקופה זו הביאה לישראל" . הבדיחות מבטאות דיכאון כבד, מתובל בהומור שחור וגס. בין הבדיחות: " בנמל התעופה לוד תלו שלט: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור" ; " אספן בולים מוכרח להישאר בארץ בשביל להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה" ; " השר ישראל גלילי שבר את ידו כשניסה להרים את המורל של העם" .

זמן קצר לאחר הופעת החוברת פתחה המשטרה בחקירה כדי לאתר את מחברה. העילה לחקירה הייתה שהמו"ל של החוברת לא ציין עליה את שם בית הדפוס שבו הודפסה ולא את שם המחבר. החקירה לא העלתה דבר. עכשיו מותר לגלות כי מחבר החוברת היה חברי ורעי הטוב אורי סלע ז"ל. הוא עשה זאת לשם פרנסה אך גם מתוך תחושה שחוברת זו נותנת ביטוי אמיתי למצב הרוח הציבורי.

הכנסת נגד החיפושיות

ועדת החינוך של הכנסת החליטה פה אחד שלא לאשר את בואה לארץ של להקת החיפושיות. בתשובה לשאילתא בעניין זה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו" . הוא ציין שהלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער בעת הופעת הלהקה" .

אלה היו ימי הזוהר שלפני הכיבוש.

 

פרשת אלחנן טננבאום דומה כשתי טיפות מים לפרשת " האדם השלישי" , אברי אלעד, בשנות החמישים * בשני המקרים גויסו נוכלים בעלי עבר פלילי והטילו עליהם משימות ביטחוניות בעלי חשיבות לאומית * אלעד גרם בעקיפין לנפילת בן גוריון * האם זה מה שיעשה טננבאום לאריאל שרון

בראשית שנות החמישים התקיים במחנה צריפין קורס מג" דים בפיקודו של יצחק רבין ז" ל. כמה מחניכי הקורס הגיעו במרוצת השנים לתפקידים הבכירים ביותר בצה" ל. ביניהם היו דוד אלעזר, יוסף גבע, מאיר עמית ועוד.

עם חניכי הקורס נמנה גם אדם ששמו אינו אומר היום מאומה לרוב אזרחי ישראל, אברהם זיידנברג. הוא היה אחד הבוגדים הגדולים בתולדות המדינה ומשך שנים רבות נשמר שמו בסוד והיה ידוע רק כ" האדם השלישי של הפרשה" .

רקורד מרשים וכוזב

בתקופת קורס המג"דים הוא הציג עצמו כבעל רקורד מרשים: עלה ארצה ב"עליית הנוער" מווינה, חונך בבן שמן, התגייס למחלקה הגרמנית של הפלמ" ח, לחם בקומנדו הבריטי, היה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" במלחמת השחרור, היה מראשוני המתגייסים לצנחנים.

לימים נתברר שכל הרקורד הזה כוזב. הוא לא שרת בפלמ"ח אלא חודשיים וחצי וסולק בבושת פנים לאחר שגנב חפצים מחבריו ליחידה. לא לחם בקומנדו הבריטי אלא שרת בו כנהג, והיה ידוע כמשתמט ומתחלה כרוני. גם כאן נתפס בגניבת מצלמה מחברו ליחידה. ב" הראל" היה רק קצין מנהלה ונתפס בגניבת מזון ונפט ממחסני החטיבה ומכירתו בשוק השחור בירושלים. לא היה קצין קרבי בצנחנים אלא סולק מן היחידה אחרי שנתברר כי קיבל על עצמו להדריך קורס צניחה בלי שצנח בעצמו מעולם.

סיפורו של יוסף גבע

למרות כל מעלליו הצליח זיידנברג להגיע לקורס המג"דים ואף סיים אותו. על התנהגותו בתקופת הקורס סיפר לי חברי אלוף (מיל.) יוסף גבע: " בסופי שבוע היינו יוצאים לחופשה וחוזרים ביום ראשון. באותה תקופה לא היינו בעלי מכוניות וכדי להגיע לבסיס במועד היית חייב לקום מוקדם ולהיטלטל זמן רב באוטובוסים. באחד הימים סיפר לי כי הוא נוהג לגנוב בכל יום ראשון בבוקר מכונית באזור חיפה, שם התגורר, ונוסע בה לצריפין. הוא הקפיד להחנות את המכונית ליד משטרת בית דגון, כדי לטשטש עקבותיו, וצעד משם לצריפין. הוא הציע לי להצטרף אליו לטרמפ וכמובן דחיתי את ההצעה הנדיבה".

עם סיום הקורס מונה זיידנברג לסמג" ד גדוד שהורכב מאסירים ששוחררו מבתי הסוהר, במסגרת חנינה כללית. בשנת 1951, בעיצומם של ימי המחסור והצנע, הוא גנב מקרר חשמלי גדול בנפח 11 קוב ממחנה צבאי והעבירו לביתו בחיפה. באותה תקופה היה מקרר חשמלי מכשיר יקר ערך, שרק עשירים מופלגים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. הוא נתפס, הועמד לדין, הורד לדרגת טוראי וגורש מן הצבא בקלון. בעקבות זאת אף התגרש מאשתו.

מישהו המליץ עליו לעבודה במפעל המכוניות " קייזר אילין" . הוא החזיק מעמד פחות משנה. " תפסנו אותו גונב מצתים של מכוניות שהיו אז פריט מאד יקר ומאד מבוקש" סיפר לי השבוע בעל המפעל, אפרים אילין.

גיוס בדרכי עורמה

לאחר זמן ניסה להתגייס מחדש לצבא הקבע. יוסף גבע, שהיה אז אל" מ וראש מינהל הסגל, ידע עם מי יש לו עסק והתנגד בתקיפות לגיוסו. בעת שאל" מ גבע היה בחופשה, שכנע מישהו את סגנו להחתימו על חוזה שרות והוא גויס על תקן של סרן ליחידה 131, שהייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה" ל. הוא קיבל את שם הכיסוי אלעד (ולאחר שנים החליף שמו לאברי אלעד). הוטל עליו להשתקע בגרמניה ולחיות בכיסוי של גרמני נוצרי, קצין נאצי לשעבר. תפקיד זה הלם אותו להפליא. לפי השמועה היה אביו האמיתי קצין בצבא הגרמני.

גם בגרמניה המשיך במעלליו – קנה מכונית מפוארת, בזבז כספים ולא דיווח עליהם, ניהל רומנים והרבה לפטפט. על האיש המפוקפק הזה הוטלה אחת המשימות האפלות ביותר בתולדות המודיעין הישראלי – מבצע שכונה לימים "העסק הביש" . קבוצת יהודים מצריים גויסו למודיעין הצבאי הישראלי וזיידנברג היה אחראי להפעלתם. על הקבוצה הוטל להצית מוסדות אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, במטרה לגרום לסכסוך בין מצרים לארצות הברית.

הרוב נתפסו מלבדו

רוב חברי הקבוצה נתפסו בידי השלטונות המצריים. שניים מהם, משה מרזוק ושמואל עזאר נידונו למוות וניתלו. קצין המודיעין מאיר בינט התאבד בכלא. יהודי מצרי, יוסף קרמונה, שנעצר אף שלא היה קשור ברשת, התאבד או עונה למוות. שאר חברי הרשת נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושוחררו רק עם החלפת השבויים בתום מלחמת ששת הימים.

אברי אלעד, לא נתפס למרבית הפליאה ואף נשאר במצרים שבועיים לאחר חיסול הרשת. הוא יצא את מצרים ובהגיעו לארץ התקבל כגיבור שנמלט מן הסכנה. לאחר זמן עלה חשד שהוא הסגיר את הרשת. אך לא היו ראיות נגדו. הוא יצא לגרמניה ובשנת 1958 פותה בתחבולה לחזור ארצה. משפטו של אברי אלעד התקיים בדלתיים סגורות. השופט בנימין הלוי הטיל עליו 12 שנות מאסר. (בית המשפט העליון המתיק עונשו מאוחר יותר ל-10 שנים). הוא שוחרר מהכלא לאחר שריצה את מלוא עונשו, יצא לחוץ לארץ ושם מת בשנת 1993. ב-1975 פורסמה ידיעה בעיתון המצרי " אל אהרם" בה נאמר שאלעד היה אכן סוכן כפול.

אך עוד לפנני שהחל לרצות את תקופת המאסר שהוטלה עליו הצליח אלעד להכניס את כל המדינה למערבולת. במשפטו טען כי מתנכלים לו כדי להסתיר את העובדה שנצטווה למסור עדות שקר, כדי להפליל את שר הביטחון, פנחס לבון. כך החלה "הפרשה" שהסעירה את המדינה שנים ושבסופה אולץ בן גוריון לפרוש.

הדמיון בין פרשה זו לפרשת טננבאום מדהים. טננבאום כמו אלעד נשא על כתפיו קופה של שרצים מוסריים ופליליים – מעורבות בהונאות, זיוף תעודות, הסתבכויות כספיות, הימורים, סחר בסמים, ומה לא. למרות זאת גויס לצבא הקבע . לא לצבא ממש אלא "בתנאי קבע" . הוא קיבל משכורת צבאית למרות שלא נמצא במקום עבודתו, כי הרי היה לו משרד ב"תדיראן" (שם מצאו החוקרים מסמכים סודיים). והאיש נוסע לחוץ לארץ בלי רשות וממשיכים לשלם. והמשכורת משולמת כל תקופת שהייתו בלבנון ומשולמת גם לאחר שובו (כולל הוצאות הגנה משפטית).

למה גייסו אותו? האם זו סתם רשלנות? האם לא ידעו את עברו? האם לא הכירו את אופיו? או שהיתה סיבה אחרת?

בפרשת אברי אלעד מדובר במדיניות של המודיעין אז. התפיסה היתה שמותר לגייס פושעים פליליים ואפילו יש יתרון בגיוס כזה למשימות מודיעין. אך היו שם גם אולי מניעים שלא נחשפו עד היום. מישהו דאג שאלעד לא ייחקר ולא תיוודע האמת.

האם בגיוס טננבאום היה רק כשל בטחוני ורשלנות של בטחון שדה? או אולי היו גורמים ומניעים אחרים שיש בהם כדי להסביר את הנכונות לגייסו ואת הלהיטות לשחרר נוכל כזה במחיר כבד כל כך? ייתכן שאת התשובה לכך לא נדע לעולם.

פרשת מוטקה קידר

פרשה זו דומה כשתי טיפות מים לקודמותיה. אלא שהפעם מדובר בפרשה שאולי טרם הסתיימה.

מרדכי קרביצקי (הידוע יותר בכינויו מוטקה קידר) גוייס בשנת 1957 ליחידה 131 של אמ"ן שעסקה בהפעולת סוכנים במדינות אוייב. גיוסו היה חלק מממאץ לשקם את הרשת במצרים לאחר נפילת הרשת ב"עסק הביש" בגלל בגידתו של אברי גלעד.

קידר גוייס למרות שהיה חשוד בשני מעשי פשע חמורים: שוד בנק  בעפולה ורצח נהג מונית. זאת בנוסף לפשע קטן יותר: זיוף תעודת בגרות.

במרץ 1957 הוא נשלח לבואנס איירס כהכנה לקראת פעולה עתידה במצרים.  בנובמבר אותה שנה נמצאה גופתו של יהודי, קלמן קליין, שהיה איש הקשר של קידר שם. נתברר שקידר יזם פגישה עם אותו יהודי במטרה שיביא לו 15 אלף דולר שהיו דרושים לו כאילו כדי לשחד אישיות ערבית. הכסף לא נמצא על גופת הנרצח ומקום הפגישה היה ידוע רק לקידר ולאיש הקשר היהודי.

בנובמבר אותה שנה הצליחו לפתות את קידר לבוא לארץ. הוא נעצר עם רידתו מן המטוס על פי הוראת "הממונה על שרותי הבטחון" איסר הראל (שלא היה מודע כלל לגיוסו של קידר ).

קידר הוחזק במעצר מינהלי סודי על פי צו שופט ל-180 יום, הועמד לדין על רצח בפני בית דין צבאי. על קידר הגן אחד מגדולי הפרקליטים של המדינה, עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים.

בגזר הדין שניתן ביוני 1962 הוטל על קידר עונש של 20 שנות מאסר. הוטל צו איסור פרסום על הפרשה שנשאר בתוקף עד שחרורו ב-1974. החיסיון על המסמכים הקשורים בפרשה תקף עד היום. העונש הוטל עליו רק בגיו הרצח בבואנוס איירס ולא על השוד והרצח בארץ, אף שהמשטרה אספה די ראיות להוכיח את אשמתו.

אחרי שחרורו באפריל 1974 עזב קידר את הארץ בתחילת1975. בשנת 1999 הגיש קידר דרישה לבית המשפט הצבאי לערעורים למשפט חוזר. אחרי שרשרת של דיונים משפטיים החליט בג"ץ סופית ב-2004 בה קבע שקידר מנוע מלהגיש ערעור על גזר דינו.

נשארה תלוי ועומדת טענתו כי העלילו עליו וכי נפל קרבן למאבקי כוח בין הזרועות השונות של קהילת המודיעין,

=========================================

IN GOD WE TRUST

הכתובת שבכותרת מוטבעת על כל מטבע אמריקני. כי המעצמה הגדולה בעולם אינה מתביישת לבטוח באלוהים. רק העם שנתן לעולם את התנ" ך קצת מתבייש. במגילת העצמאות לא נזכר כידוע שם ה". נציגי המזרחי תבעו אז להכליל את שם ה" במגילה אך אנשי השמאל התנגדו ובפשרה הוסכם על " צור ישראל" . שם ה" נכנס למגילה בדלת האחורית. הרב יהודה לייב מימון (פישמן) הוסיף לפני חתימת שמו את ראשי התיבות ב" ה. בשעתו חשבתי שזו אגדה הואיל ובצילומים שפורסמו ברבים קשה להבחין בתוספת הזו. פניתי לעיתונאי הוותיק פנחס יורמן שחקר את הנושא ויש בידיו צילומים איכותיים של המגילה. בבדיקה מצא כי אכן הרב מימון הוסיף את ראשי התיבות ב" ה.

נדרשתי לפרשה זו בעקבות הצעת חוק פרטית שהגישה חברת הכנסת לאה נס מהליכוד. לפי ההצעה יוסיפו לכל השטרות והמטבעות שתנפיק המדינה את הכתובת " באל נשים מבטחנו" . בדברי ההסבר שלה ציינה כי " שטרות ומטבעות בכל מדינה בעולם מהוות סמל וביטוי לערכי יסוד המקודשים לחברה" .

========================================================

הידד גם אצלנו יהיה ערוץPLAYBOY

השופטת דליה דורנר עשתה שרות טוב לשיח הציבורי בישראל בפסק הדין האחרון שנתנה ערב יציאתה לגמלאות. פסק הדין, שניתן בהרכב של 11 שופטים, קבע שיש להתיר את שידורי ערוץ PLAYBOY.

מדוע שרות טוב? כי בפסק הדין הזה המחישה השופטת דורנר את מהותו של בית המשפט העליון כמייצג " העמדה הנאורה" . החוק אוסר על שידור " אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" . לאחר פילפול משפטי ארוך קובע פסק הדין כי הפלייבוי אינו עושה " החפצה" לנשים.

חומרת פסק הדין איננה בכך שהוא פותח את הטלוויזיה לצפייה של ילדים ובני נוער. יש הצע אינסופי של אתרי מין באינטרנט. חומרת פסק הדין היא במסר החינוכי שהוא משדר.

שאלה לי לשופטים שחתמו על פסק הדין. האם אתם הייתם מוכנים שבנותיכן ונכדותיכן תעשינה קריירה בפלייבוי?

===========================================

עוזי כהן

עוזי כהן הוא פעיל ליכוד העושה את העבודה השחורה ב" שטח" , בסניפים ובמרכז. הוא מן האנשים שעל פיהם יישק דבר בסניפים ובמרכז, ושמנהיגי המפלגה ועסקניה תלויים במוצא פיהם.

לעוזי כהן גם יש רעיונות מדיניים והוא שוטח אותם לעין כל. הוא גם רוצה לצאת עם שרון לפגישה עם הנשיא בוש כדי להעלות בפניו את תכניתו המדינית.

עוזי כהן הוא גם חביב התקשורת השמאלנית. הוא מככב בתכניות אירוח בטלוויזיה, מתראיין ביומנים, מביע דעתו על עולם ומלואו. הכתבים, העורכים, המראיינים, אוהבים להביא את עוזי כהן לאולפנים, או לראיין אותו בשטח. כי עוזי כהן משמש בידיהם אמצעי כדי לומר: תראו עד כמה מוגבלים אנשי הימין. הם עושים את זה בחצי חיוך ובקריצת עין.

עוזי כהן איננו אינשטיין. אבל הוא גם אינו טיפש, אם הגיע לאן שהגיע. הוא אינו נופל מפעילי מפלגות אחרות. גם כאלה שכבר משתזפים בתאורה של מצלמות הטלוויזיה הכנסת.

כשהציג עוזי כהן תכניתו – להקים מדינה פלשתינית בחלק המזרחי של מדינת ירדן – הוא עורר גיחוך כללי בשמאל. הנה תראו כמה אווילי הליכוד. לכן הם מזמינים אותו כאילו ברצינות לדיונים. מעמתים אותו מול גבוהי מצח עגולי משקפיים אינטלקטואליים.

אפשר היה כמובן לעשות להפך. למשל לעמת את חבר הכנסת אלי בן מנחם מול פרופסור יוסף בן שלמה. או להפגיש את פואד בן אליעזר עם פרופסור אריה אלדד.

וכשאני רואה את החיוך של השמאלנים המראיינים את עוזי כהן בא לי לומר: תראו מי מדבר. התכנית של עוזי כהן אינה פחות מעשית ואיננה יותר דמיונית מתכניות אוסלו וג"נבה.

ואם אפשר לומר משהו על התופעה הנקראת עוזי כהן הייתי אומר שעוזי כהן מייצג את הרוב הדומם שלא איבד את אינסטינקט הקיום.

=========================================

על עכברים ופסנתרים

עברנו דירה

==================================================.

ראה כל הכבוד לטלי פחימה