מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

 

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

 

המהפכה של ידיעות

 

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

 

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.

ה"פתח לנד" של ידיעות

יבוא יום והוא איננו רחוק. אחד מראשי השמאל, איש בעל מצפון, יקום ויכה על חטא. הוא לא יאמר "חטאנו, עוינו, פשענו". כי זו איננה השפה שלו. הוא כבר שכח איך נראה בית כנסת מבפנים. הוא מעולם לא פתח מחזור של ימים נוראים. אבל הוא יגיד משהו בלשון היום: "פישלנו", "טעינו בגדול", "פינטזנו".

פינטזנו מזרח תיכון חדש. פינטזנו ערבים המוכנים לחיות עמנו בשלום. פינטזנו כי אם רק ניתן את כל השטחים נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. עכשיו מתברר שהכל היה פנטזיה. נקווה שזה לא מאוחר מדי.

חשבון הנפש של חזן

כבר היו דברים מעולם. אחד המנהיגים הבולטים ביותר של השמאל הישראלי, יעקב חזן, הצהיר בערוב ימיו: פינטזנו ודבקנו בפנטזיה, מסרבים להכיר במציאות.

יעקב חזן אמר את הדברים בשיחת וידוי עם אחד מתלמידיו הבכירים, מאיר תלמי. הוא מנה אחת לאחת את טעויותיו הגדולות – רעיון המדינה הדו לאומית, עמדת מפ"ם כלפי מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון. האמונה בסטאלין ובמולדת השנייה.

 

בזבזנו תנועה אדירה על פנטזיה – אמר חזן.

כן, כואב הלב על התנועה. אבל מה עלינו, על כל עם ישראל? מי שילם את המחיר של הפנטזיות האלה, מי למד את הלקח? מי נתן את הדין.

על טיבן של הפנטזיות הללו ניתן ללמוד מספרו של פרופסור זאב צחור "חזן -תנועת חיים – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם". הספר הופיע לפני כשנתיים בהוצאת יד יצחק בן צבי ויד יערי. ככל הזכור לי לא קיבל הספר את ההד הראוי בתקשורת, למרות שיש בו גילויים מדהימים. על קיומו של הספר העירה את עיני אחת הקוראות, רות איזיקוביץ מהוד השרון.

"שמש העמים שקעה"

יעקב חזן היה האיש אשר יחד עם מאיר יערי הנהיג את "השומר הצעיר", את "הקיבוץ הארצי" ואת מפ"ם משך עשרות שנים. חזן היה האיש אשר הכריז בכנסת הראשונה: "בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי, מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית". חזן היה האיש שבוועידת היסוד של מפ"ם (שהכריזה על עצמה כ"מפלגה לניניסטית מהפכנית") הצהיר כי מפ"ם תתייצב "כוח מול כוח" מול מפא"י.

שמש העמים שקעה. כרזה של מפ"ם ביום מותו של סטאלין. (ראה הערת הסתייגות בתגובות)

אבל חזן גם היה האיש שתפס בשלב מוקדם למדי כי האוריינטציה על עולם המהפכה,שהוא חינך עליה דור שלם, מובילה לבגידה ולהרס. הוא ניסה לעמוד בפרץ, לסלק מן התנועה את השמאלנים הסוטים. אך זה היה כבר מאוחר מדי. הזרע שנזרע הניב צמחי רעל, המשפיעים על המפעל הציוני עד ימינו.

כאשר מת סטאלין, בשנת  1953 כבר היה ברור לחזן כי "המולדת השנייה" היא מדינה רצחנית ואנטישמית. כי סטאלין עצמו יזם את רצח הסופרים והרופאים היהודיים.

כותרת של בטאון מפ"ם "על המשמר" ביום מותושל סטאלין

אף על פי כן, כאשר מת סטאלין התעטף הקיבוץ הארצי באבל כבד, החברים ביטלו את מסיבות פורים. חזן נגרר אחרי האווירה הזו ובאסיפת חברים במשמר העמק אמר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות. שמש העמים שקעה".

למתאבלים על סטאלין נוסף גם המשורר יהודה עמיחי שכתב את השיר הבא לאחר מותו:

 

יהודה עמיחי

מותו של סטאלין

 

אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ

הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשֹּׁב עַכְשָׁו

חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת

וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו.

 אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת

הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם

וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת

הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!

 וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,

כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית,

אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית

 אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם

כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם

וְאֵיך שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.

תאים חשאיים בצה"ל

אך השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לא נשארו בתחומי התיאוריה המהפכנית. הם נקטו צעדים כדי לקרב את המהפכה ולקדם את פני הצבא הסובייטי שיבוא לשחרר את המהפכה הסוציאליסטית כאן.

וכאן מביא פרופסור צחור שורה של גילויים מדהימים על התארגנות מחתרתית של מפ"ם בשנות החמישים. ואלה עיקר הגילויים:

* תאים חשאיים  של מפ"ם פעלו בשרות הביטחון, בממשל הצבאי במשרד הביטחון ובצבא.

* כמה מחברי התאים עשו לימים קריירה ביטחונית. מהם שהיו לאלופים, שגרירים וחברי כנסת. אחד מהם היה לשר במפלגה ימנית.

* לפחות בחמישים קיבוצים הוכן מחסן נשק חשאי. לעתים היה מאגר הנשק הסודי גדול בכמותו ובאיכות הציוד שבו מהמחסן שנועד להגנה המרחבית בפיקוח צה"ל.

• חזן ניסח את המטרה של התאים: לסכל השתלטות בכוח של הימין בראשות מנחם בגין על המדינה ולהיערך למאבק מחתרתי נגד שלטון ימני אם יקום.
• משימה אחרת של התאים נוסחה על-ידי משה סנה (שהיה ממנהיגי מפ"ם לפני פרישתו למפלגה הקומוניסטית הישראלית): להיערך לקראת אפשרות מלחמה בין המערב "מחרחר המלחמה" לבין עולם המחר" הסוציאליסטי. המחתרת המהפכנית נועדה לפעול בצה"ל להשתתפות אקטיבית ב"מלחמה העולמית הקרבה".
• הוועדה הצבאית הרשמית של מפ"ם כללה את יצחק שדה, יגאל אלון, משה כרמל, שמעון אבידן, אליהו כהן בן חור וישראל בר (היה הפרשן הצבאי של "הארץ" ויועץ של בן גוריון. לימים נתגלה כי ריגל למען ברית המועצות, הועמד לדין והורשע ומצא את מותו בכלא).

בין העקרונות שקבעה הוועדה: על כל משק להפריד בין הנשק שסופק על ידי צה"ל לבין נשק שנרכש במישרין. את הנשק מן הסוג השני יש להטמין בסליק שמקומו יהיה ידוע רק לשלושה אנשים.

• בתאים החשאיים של מפ"ם בצה"ל פעלו שורה של קצינים בצבא הקבע ביניהם: מפקד פיקוד, שני קציני מבצעים פיקודיים, מפקדי חטיבות, סגני מפקדי חטיבות, מפקד מחוז, סגני מפקדי מחוז, מפקד חיל, וכן בכירים בחיל הים, בחיל האוויר, במטכ"ל, מדריכים בקורס מג"דים. מבין חברי התאים הללו היו שהגיעו לדרגת אלוף ומעלה.

משה סנה מעביר סודות

הגילוי המדהים ביותר בספרו של פרופסור צחור הוא שמשה סנה, שהיה עדיין אותה תקופה במפ"ם, העביר סודות לברית המועצות.

משה סנה היה ללא ספק אחד הדמויות הססגוניות והמרתקות ביותר של התנועה הציונית. יש שניבאו לו כי לולא תהפוכותיו האידאולוגיות היה מגיע לראשות הממשלה.

                                                                               משה סנה (ויקישיתוף)

משה סנה נולד בפולין ושירת כרופא בצבא הפולני.פעילותו הציבורית החלה בפולין בה היה מראשי הציונים הכלליים. בהגיעו לארץ התמנה חבר המפקדה הארצית של ההגנה ובחלק מן התקופה היה ראש המטה הארצי של ההגנה (דרגה המקבילה לרמטכ"ל). היה ממקימי תנועת המרי העברי – איחוד המחתרות למאבק בבריטים.

סנה משנה עמדותיו

בשלב מסוים חלה תפנית בהשקפותיו הפוליטיות. הוא קרא לתנועה הציונית לשתף פעולה עם ברית המועצות. משלא נתקבלה עמדתו התפטר מן ההנהלה הציונית והצטרף למפ"ם. אחרי משפטי פראג הוא פרש ממפ"ם והקים את חזית השמאל ולאחר מכן הצטרף למפלגה הקומוניסטית והיה מראשיה. בסוף ימיו חזר לציונות וליהדות ונתן לכך ביטוי בצוואתו בה ביקש לומר עליו קדיש לאחר מותו.

מידע סודי לברית המועצות

פרופסור צחור מגלה כי בתקופה בה היה חבר מפ"ם העביר סנה מידע סודי לברית המועצות. בארכיון המפלגה הקומוניסטית שנפתח לחוקרים לאחר התפוררות ברית המועצות, נמצאו דיווחים מצירות ברית המועצות ברמת-גן המעידים על כך שסנה מסר אינפורמציה סודית ביותר למזכיר שני בצירות הסובייטית. "האינפורמציה מדהימה בהקפה וברגישותה, כללה דיווח על כוונת ישראל לתקוף את סוריה, על מינויים במטכ"ל ועל מבנה צה"ל" – אומר פרופסור צחור.

רן כהן כמשל

לכאורה כל הפרשיות הללו שייכות להיסטוריה. הקיבוץ הארצי פשט מזמן את הרגל, כלכלית ואידאולוגית. השומר הצעיר לא קיים למעשה. מפ"ם התפוררה מזמן.

אבל, כמו שכתבתי במאמרי על הזרמים ההרסניים בציונות הסוציאליסטית, מפ"ם ההיסטורית לא קיימת אמנם, אך מורשתה נמצאת היום במרכז המפה הפוליטית. חזן, בערוב ימיו, כשעמד על הסכנה המאיימת על המדינה מן האידאלים שהוא הציב בפני חניכיו, יצא נגד תנועת ש"יח (שמאל ישראלי חדש) שאחד מחבריה היה אז רן כהן. זאת, בעקבות הפגנות שארגנו אנשי שי"ח נגד השמדת שדות מזרע של כפר ערבי בגליל, בריסוס מן האוויר. באחד הכינוסים של הקיבוץ הארצי כינה חזן את רן כהן "בוגד". רן כהן היה אז סגן אלוף במילואים, מג"ד צנחנים נערץ, נודע באומץ ליבו ובמסירותו לצה"ל. הגדרתו כבוגד עוררה סערה. וחזן תיקן עצמו: באופן סובייקטיבי רן כהן אינו בוגד אבל באופן אובייקטיבי ארגון הפגנה למען ערבים הוא מעשה של בגידה.

"זמן מה אחר כך" כותב פרופסור צחור "נתפס אודי אדיב, בן גן שמואל, והואשם בריגול לטובת סוריה ובתכנון מעשי חבלה בישראל. חזן, שהכיר היטב את הוריו של אדיב, היה משוכנע שגם אם רן כהן לא העלה על הדעת רעיון של בגידה,הוא יצר מצע רעיוני לגידולי פרא שצמחו בקיבוצו וינקו ממקורותיו".

אני מכיר את רן כהן כאדם ישר והגון. בוודאי שאיננו "בוגד", לא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. תמיהני אם הוא יהיה האיש שיקום ביום מן הימים ויצהיר: פינטזנו". [ז.ג.]

ראה "הסוד האפל של מאיר יערי"

תגובות

 
אני האחרון שאומר מילה טובה על סטלין, אבל הכרזה (סטאלין שמש העמים) מציקה לי, כי היא לא נראית לי אמיתית.
במקור זו כרזה של מק"י מ-1949, כשמלאו ל"שמש" 70 שנה. קשה לי להניח שמפ"ם השתמשה בה לאחר 4 שנים.
בזמנו ניסיתי לחפש כרזה או מודעה של מפ"ם  על מות סטלין, עם המילים "שמש  העמים". לא מצאתי, וההסבר שקיבלתי ממומחים הוא, שאחד מראשי מפ"ם (ייתכן שיעקב חזן) השתמש בביטוי הזה באחד מנאומי ההספד והצער על מות "החם הגרוזיני", כפי שכינו אותו אלתרמן ואחרים.

בידידות,
מוטקה נאור

תגובה

מוטקה ידידי,

בדקתי ואתה צודק. מישהו הוסיף את הכתובת לכרזה. אבל תסכים עמי שטכנית זה אולי זיוף אבל משקף בדייקנות את רוח הכרזה ויתר פרסומי מפ"ם באותה תקופה.

שיר פרודי על ניצולי השומר הצעיר