איך הצליח להימלט מהארץ למרות שידעו את כוונותיו * הקשר בין פרשת קו 300 ומחדל ואנונו * איך גילה עיתונאי בכיר מ"ידיעות אחרונות" לשב"כ שהבוגד המוכר את סודות האטום נמצא בלונדון * איזה נזקים הוא יכול לגרום אחרי שחרורו * ומדוע אין בישראל עונש מוות לבוגדים

בחודש ספטמבר 1986 הגיע לארץ כתב " סאנדיי טיימס" הלונדוני, שנמנה עם צוות מיוחד של העיתון הבריטי, שהתמחה בתחקירים. הכתב בא לברר פרטים על אדם שרוב הציבור בארץ לא שמע עד אז את שמו – מרדכי ואנונו. אותה שעה נמצא ואנונו במקום מסתור שהכין לו העיתון בלונדון וסיפר לעיתונאים שם את הסוד הכמוס ביותר של מדינת ישראל.

הכתב הבריטי נפגש עם אחד העיתונאים הבכירים של " ידיעות אחרונות" וביקש את עזרתו. במקום להיענות לבקשה ולזכות בסקופ גדול העדיף העיתונאי הישראלי את נאמנותו למדינת ישראל ופנה מיד לשב" כ. בכך סלל את הדרך לפעולה של הבאת הבוגד למשפט בישראל. על מעשה זה לא יקבל את פרס ישראל לתקשורת, אבל הוא ראוי בהחלט לפרס בטחון ישראל. ואם יוחלט על כך פעם זה יהיה הזמן לגלות את זהותו.

ואנונו כגיבור. ציור בתערוכה "נשורת" שהתקיימה בתל-אביב וקראה לשחרורו. צילום: זאב גלילי

באותה תקופה כיהנתי בתפקיד ראש כתבים ב" ידיעות אחרונות" , אך לא ידעתי מאומה על העניין. האיש לא דיווח לי וככל הידוע לי גם לא דיווח לעורך העיתון, דב יודקובסקי.

פרס בוועדת העורכים

לי נודע לראשונה על מעשה הבגידה של ואנונו זמן מה לאחר בואו של הכתב הבריטי לארץ. הדבר היה ביום שישי, 3 באוקטובר 1986. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום פנה ראש הממשלה, שמעון פרס, לעורכי העיתונים והזמינם לישיבה דחופה של ועדת העורכים. מאז הקמת המדינה הייתה ועדה זו שותפת סוד להרבה ארועים, במיוחד כשהעיתונות נתבקשה לשתף פעולה עם המדינה בנושאי בטחון.

העורך יודקובסקי היה מצונן וביקשני לייצג אותו בפגישה. הישיבה התקיימה בחדר הישיבות של הממשלה בירושלים. שמעון פרס נראה קודר. דיבר במהירות ושלא כדרכו גם בעצבנות. הוא אמר שנתגלה בוגד שמוכר את סודות המדינה תמורת בצע כסף לעיתון בריטי. הוא הציג לנוכחים בקשה: לשמור בסוד את עצם קיום הפגישה ולא לפרסם בארץ אלא מה שיפורסם בעיתונות העולמית. לא לחקור, לא לאשר ולא להוסיף פרטים.

כל הנוכחים הביעו נכונות להיענות לבקשה, פרט לעורך " הארץ" גוסטב שוקן. בדרך כלל נהג שוקן להחרים ישיבות של ועדת העורכים בהן התבקשו העורכים שלא לפרסם מידע הנמסר להם. הוא נימק את עמדתו בכך שהוא יכול להשיג את המידע ממקור אחר. הפעם ישב עד סוף הישיבה ואמר כי הוא רוצה להטיל על כתב העיתון בלונדון לבדוק את אמיתות המידע. עמדה זו של שוקן גרמה לדליפת עצם קיום הישיבה. ל" סאנדיי טיימס" , שהתלבט עד הרגע האחרון ממש אם המידע של ואנונו אמיתי. דברי פרס בוועדת העורכים היו אישור סופי שואנונו אומר אמת. הסיפור של ואנונו פורסם יומיים לאחר מכן, ביום ראשון 5 באוקטובר 1986.

הצעת ה"סאנדיי טיימס"

כמה ימים לאחר מכן התקשר למערכת כתב ידיעות אחרונות בלונדון, יוחנן להב, והודיע כי ה" סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

משך כל אותו יום ניסה יודקובסקי להתקשר עם ראש המוסד דאז, נחום אדמוני, והעלה חרס. נמסר לו כי ראש המוסד נמצא בסיור ואין אפשרות להתקשר אליו. לאחר זמן נתברר לנו כי המוסד כבר לא היה זקוק אז למידע על מקום הימצאו של ואנונו..

יום לפני ישיבת ועדת העורכים, ביום חמישי ה-2 באוקטובר, עמד ואנונו לחתום על ההסכם עם העיתון הבריטי שאמור היה להעשירו ב-300 אלף לירות שטרלינג. אבל ואנונו לא בא. הוא טס לאיטליה בעקבות סוכנת המוסד " סינדי" . בהגיעו לדירה בה קיווה לבלות בנעימים עם הסוכנת המפתה נלכד על ידי אנשי המוסד שהעבירו אותו ארצה.

תמונות מהכור. אחת התמונות שצילם ואנונו ונמסרו לפירסום ב"סאנדיי טיימס".

ההמשך ידוע ומי שמבקש לקרוא על השתלשלות האירועים יוכל למצוא תאור מדוייק ומרתק בספרם המצויין של יוסי מלמן ואיתן הבר " המרגלים" .

ואנונו הועמד לדין ב-28 בדצמבר 1986 ונידון ל-18 שנות מאסר. הוא עומד להשתחרר ב-21 באפריל. ועדת פרס נובל כבר הודיעה כי הוא אחד משלושת המועמדים לקבלת פרס נובל לשלום.

הפכפך ומתוסכל

מעולם לא פגשתי את ואנונו. אך בתקופה הארוכה בה מלאו העיתונים כותרות שתארו את מעשה הבגידה שלו השקעתי שעות לא מעטות בהתחקות אחרי האיש באמצעות צוות הכתבים של העיתון. הרושם המצטייר מעדויות אנשים שהכירוהו ומקריאת יומנו (שנמצא על ידי כתב הערוץ הממלכתי בטלוויזיה ונרכש על ידי העיתון) הוא שמדובר באדם הפכפך, מתוסכל, לא יציב נפשית ופוליטית.

תחילה היה בעל השקפות ימניות שהקצינו מן הליכוד ל" התחיה" .

הלימודים באוניברסיטת באר שבע (גיאוגרפיה ופילוסופיה) ויש אומרים שמלחמת לבנון הביאו לשינוי קיצוני בעמדותיו הפוליטיות. הוא החל בפעילות להטבת תנאיהם של סטודנטים ערביים בקמפוס ואף הגיש בקשה להצטרף לרשימת הסטודנטים של רק" ח. הוא גם השתתף בהפגנות של אנשי שמאל. אחת התמונות הראשונות שהשיג ידיעות אחרונות באותה תקופה היה של ואנונו הנושא שלט בהפגנה " די לדיכוי הערבים" . לפי תיאורים של מכריו הוא היה הפכפך בתחומים רבים – חברותי ומסתגר, לעתים עליז עד כדי ריקודי עירום במסיבות ולעתים מופנם ודכאוני.

עבודה בדימונה

ואנונו התקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני (קמ" ג) בדימונה ביוני 1976. באותה תקופה החזיק ואנונו בדעות ימניות ובבדיקה הבטחונית שעבר לא נמצא בו כל דופי ואושרה העסקתו.

המידע על המהפך שחל בהשקפותיו של ואנונו ועל פעילותו בחוגי שמאל קיצוני הגיעו לשב" כ בקיץ 1982. יותר משלוש שנים נמשכו ההתלבטויות במערכת הביטחון מה לעשות עם האיש. בין היתר עלתה הצעה לגייסו כסוכן שב" כ בשמאל הקיצוני, כדי לאפשר פיקוח עליו. באוקטובר 1985 הוחלט לפטרו, כאילו בשל קיצוצים בתקציב. ואנונו ניחש את הסיבה האמיתית לפיטוריו, הפך למר נפש והחליט לעזוב את הארץ.

מחדל ההתחמקות

חודשיים לאחר פיטוריו עזב ואנונו את הארץ כשבכליו כמה אלפי דולרים וסרטי צילום בלתי מפותחים של מתקני הכור. הוא קנה כרטיס לכיוון אחד הגיע לתאילנד כמו הרבה תרמילאים. כאן שהה חמישה חודשים במהלכן שקל להיות בודהיסט. עבר לאוסטרליה ושם התנצר. מאז פיטוריו ועד שהגיע ללונדון חלפה כמעט שנה. משך כל התקופה הזו חיפשו אותו בכל העולם עד שהגיע המידע, תחילה על הימצאותו באוסטרליה ואחר כך על היותו בלונדון.

כיצד הצליח ואנונו להתחמק בקלות כזו מן הארץ למרות שהיה חשד ברור לגבי כוונותיו? אין ספק שתרמה לכך פרשת אוטובוס קו 300. בעקבות הפרשה (הריגת שני מחבלים שנפלו בשבי ובידוי ראיות משפטיות בידי ראש השב" כ ועוזריו) פרשו ראש השב" כ אברהם שלום ועוד כמה מבכירי הארגון. לאיש לא היה ראש להתעסק עם הסטודנט התמהוני וגם לאחר לכידתו נזקק השב" כ לשיקום ולא לחיפוש אשמים.

האם יזכה בפרס נובל

הסיכויים לכך גדולים מאד (המועמדים האחריםהם הנשיא בוש והאפיפיור). ואנונו כבר זכה ב" פרס נובל האלטרנטיבי" שהוענק" לו בשוודיה עוד בשנת 1987. מאז זכה בעוד תריסר פרסים בינלאומיים של כל מיני גופים.

הבעיה איננה רק אפשרות שיקבל את פרס נובל ויעמיד את ישראל בפני בעיה קשה. ואנונו הוא פגע רע בכל מקרה. מאז נגזר דינו הוא הפך לדגל של כל צדיקי העולם המבקשים פרוק נשק גרעיני וישראל תהיה הראשונה להתפרק מנשקה. סריקה קלה באתר גוגל מלמדת שיש יותר מחמישים אלף אתרים המתייחסים אליו, מהם כמחצית של גופים שפעלו כל השנים לשחרורו וכעשרת אלפים אתרים הקוראים להעניק לו פרס נובל.

ככל שיתקרב מועד השחרור כן תגבר פעילותם של הארגונים האוהדים אותו וכל מעשה שתעשה ישראל בעניינו יעורר הדים בינלאומיים

את הצרה הזו הנקראת ואנונו עוד נצטרך לסבול זמן רב. בבוא היום כתחקר הפרשה לעומק תישאל ודאי השאלה לא מי נתן את ההוראה אלא מי לא נתן את ההוראה הנכונה בזמן הנכון.

איך הוא יכול להזיק

שוחחתי עם אדם המצוי בנושא וזו תשובתו:

• · מידע בתחום הזה אינו מתיישן גם אחרי 20 שנה.

• · אין שום ודאות שואנונו מסר את כל המידע שבידו.

• · הוא נחקר על ידי עיתונאים של ה" סאנדיי טיימס" .

• * חקירה מקצועית שיעשה שרות ביון של מדינה עויינת ישיג ממנו הרבה.

• · בכל הזדמנות הצהיר ואנונו כי הוא מתכוון לעבור משרות ביון אחד למשנהו, מסנטור לסנטור ולעשות כל מה שהוא יכול כדי להביא לפרוק ישראל מנשק גרעיני.

• · פעם התבטא כי לישראל אין זכות קיום.

כרזה הקוראת לשחרורו, אחת מרבות.

מה אפשר לעשות

שאלתי את המשפטן פרופסור זאב סגל מה ניתן לעשות מבחינה משפטית, כדי למנוע את נזקי ואנונו. פרופסור סגל הצביע על כמה אפשרויות, כשהוא מטעים שלדעתו האישית אין לנקוט בהן.

" הכי חכם יהיה לעקוב אחריו וברגע שיעשה עבירה להעמידו לדין עוד פעם. אין לי תשובה לשאלה מה יהיה אם יבקש מקלט מדיני בשגרירות, כפי שהצהיר באחרונה" .

אפשרויות אחרות:

· מעצר מנהלי שיאפשר החזקתו בכלא לזמן בלתי מוגבל.

· להפעיל נגדו תקנות הגנה שעת חרום ולמנוע יציאתו מן הארץ. בגץ כבר קבע תקדים לצעד כזה אם יש חשש כן ורציני לפגיעה בביטחון המדינה.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הצהיר כי הוא מתנגד למעצר מנהלי אבל תומך בשורה של מגבלות שיוצעו על ידי מערכת הבטחון ויאושרו על ידי בית המשפט בדלתיים סגורות.

במערכת הביטחון שוקלים אפשרות של הטלת איסור יציאה מן הארץ, שלילת דרכונו, חסימת שיחות טלפון ואינטרנט, והצמדת שומרים שיקיימו מעקב אחרי כל תנועותיו.

קיים עונש מוות

החוק הישראלי קובע עונש מוות על שתי עבירות: בגידה בזמן מלחמה ועברה לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

עד כה הופעל עונש מוות בישראל רק פעם אחת עם תלייתו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

ואנונו הועמד לדין בשתי עבירות: ריגול חמור וסיוע לאוייב.

אי אפשר היה לדון את ואנונו למוות בשעתו כי זו לא היתה בגידה בזמן מלחמה. לעונש מוות גם צריך להיות בית-דין צבאי המורכב ממשפטנים.

המניע הכספי

בכל הזדמנות הצהיר ואנונו כי המניע שלו היה אידיאולוגי וכך גם טוענים תומכיו. העובדות מלמדות אחרת. ואנונו הפסיד כספים רבים במשבר המניות באוקטובר 1983. ביומנו כתב: " מה ששובר אותי עכשיו הוא ההפסד שהיה לי במניות… שערי המניות בעיתון אלה הם השדות והפרדסים של החיים, זה בית הכנסת של ימינו" .

ואנונו החל לפעול למימוש הסרטים שבידו כששמע שניתן להפוך אותם לכסף על ידי מסירתם לאמצעי תקשורת. מן ה" סאנדיי טיימס" הבטיחו לו מאה אלף לירות שטרלינג עם חתימה על החוזה. הם העריכו את התמלוגים שיקבל מהפצת סדרות לעיתונים אחרים ומפרסום ספר ב-300 אלף ליש" ט. בחקירתו הטיח בו אחד החוקרים שהוא מוכן למכור את המדינה תמורת מאה אלף ליש" ט. ואנונו תיקן אותו : רק מאה אלף דולר.

בסופו של דבר לא הספיק ואנונו לחתום על החוזה עם ה" סאנדיי טיימס" , אבל העיתון שילם 75 אלף ליש" ט למשפחתו להוצאות ההגנה שלו.

ראה: לאיים במכת מנע גרעינית

ד"ר מנחם קליין מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן הוא חביב התקשורת הישראלית. אולי מפני שהדוקטור, הנחשב מומחה בענייני המזרח התיכון והפלסטינים, גם חובש כיפה וגם מביע דעות שהן שמאלה מיוסי ביילין.

בימים אלה [זה היה בשנת 2004] הצליח ד"ר קליין לקומם אפילו אנשים שאינם חשודים באהדה לימין. בהרצאה שנשא במועצת אירופה, שהתקיימה בשטרסבורג, אמר כי הקמת מדינת ישראל היא קטסטרופה.

 

כך שמעו וכך הבינו את דבריו חברי כנסת שהשתתפו בדיון. הדברים עוררו סערה ועל הדוקטור הנכבד נמתחה ביקורת קשה. (ח" כ רמון: " אמירה אומללה וחמורה" . ח" כ אילן שלגי משינוי: " מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" . ח" כ מיכאל איתן: " תתבייש לך. הקטסטרופה של 48 נתנה לך בית לחיות בו ומשכורת להתפרנס ממנה" ).

בתגובה אמר קליין:

" אני הצעתי בדבריי שישראל תעביר לפלסטינים שטח באזור בית גוברין, שעליו שרידי כפרים פלסטיניים שנהרסו, ושם יתאפשר לפליטים לשוב ולזכור את הנכבה. נכבה באנגלית זה קטסטרופה, אבל מכאן ועד להגיד שאמרתי שישראל נולדה בחטא – זה שיבוש הדברים שלי" .

מה פרוש נכבה

פניתי למומחה לשפה ולתרבות הערבית ושאלתי מה פרוש המילה נכבה. על כך השיב לי:" ד"ר קליין נפל למלכודת של התועמלנים הערביים, המרבים להשתמש בביטויים רבי משמעות. כזוהי הנכבה שבמילון לאנגלית תתורגם אמנם לקטסטרופה. אך היא נושאת בתוכה קונוטציות רגשיות במשמעויות רבות. בשפת היומיום משמעותה כשלון או מכה קשה. לפני מספר שנים החלו לכנות את יום הכרזת המדינה, כיום אלנכבה. בעיתונות הפלסטינית החלו להשוות בין הנכבה לבין השואה וכך גם הגדיר אותה אחד מחברי הכנסת הערביים. ואם נכבה היא שואה אז ישראל היא נאצית.

" ביטוי רב משמעותי אחר הוא הג'יהאד. כך יכול היה ערפאת לטעון שג'יהאד פירושו מאמץ, אפילו מאמץ לשלום. זה אולי נכון על פי מילון אבל כל ערבי מבין שג'יהאד בפיו של ערפאת פרושו מלחמת קודש לשחרור האדמות הקדושות.

על הצעתו של קליין ליישב פליטים באזור שבו יש שרידי כפרים ערביים שניטשו אומר איש שיחי: זו מזכירה פתגם ערבי האומר "ההתנצלות רעה מן החטא" .

ומה פרוש המלה קטסטרופה?

נפנה למילון הטוב ביותר הלוא הוא מילון"רב מילים" שבעריכת יעקב שוויקה. וכך מהגיר המילון את המלה קטסטרופה: "אסון כבד, פורענות, חורבן, אירוע נורא שתוצאותיו הרסניות". – זוהי דמותה של ישראל לפי ד"ר קליין.

כשההתנצלות גרועה מן החטא

ביקש המלך, הארון אל ראשיד, משר החצר שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.

במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.

" מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.

ושר החצר השיב: " אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה" .

חמת המלך בערה בו והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: " הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא" . ( על פי " סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).

" ישראל סוכנת טרור"

מי שעוקב אחר התבטאויותיו של ד"ר קליין בתקשורת הישראלית והעולמית, לא הופתע מן ההתבטאות האחרונה. משך שנים משתתף ד"ר קליין בהפגנות של השמאל, חותם על עצומותיו ונותן פומבי לעמדותיו.

מבחר ציטטות מן השנים האחרונות:

· " לפלסטינים זוהי מלחמת שחרור, לישראל – מלחמת התנחלויות" ( הארץ מאי 2001).

· שרון, יעלון, מופז ובוש מציעים לפלסטינים את הקולוניאליזם במרעו (בהפגנת שלום עכשיו).

· " שרון… מסייע לטרור נגד ישראל… מכונת המלחמה (של ישראל) פועלת כסוכנת טרור" . (The world today)

· " הכינוי ההולם מדיניות זו (בניית גדר ההפרדה בירושלים) הוא ספרטהייד – אפרטהייד באמצעים ובהנמקות של ספרטה היוונית"

· " אין זה מקרה שפעולות הטרור הקשות ביותר בוצעו או תוכננו בידי אנשים ממזרח ירושלים" (בהפגנת שלום עכשיו מול בית ראש הממשלה).

· נמנה עם חותמי העצומה בעד סרבנים " המסרבים לקחת חלק בהרג ודיכוי של עם אחר" .

· " קשה להבין כיצד הריגה אינטנסיבית של בעלי חיים ושריפתם בסביבה פיזית רוויה דם וריחות עזים מעוררות פעילות רוחנית נאצלת ושגב דתי" . (בספר שהוצג בכנס שמאל קיצוני בנושא הר הבית).

האצטלה המדעית

ד" ר קליין הוא בוגר ישיבת הסדר בגוש עציון, והחל את דרכו האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא זכה למוניטין של מומחה בשורה של תחומים: פוליטיקה פלסטינית, ירושלים,

תרבות ופוליטיקה במצרים, דת ופוליטיקה בישראל, תנועות רדיקליות דתיות יהודיות ומוסלמיות, תהליך השלום ועוד.

הוא פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בנושאי מחקרו, זכה בפרסים חשובים והוזמן להרצות במקומות שונים בעולם. במקביל שלח ידו בעשייה פוליטית רשמית ולא רשמית. חבר מכון ירושלים לחקר ישראל; נמנה עם צוות המומחים של אהוד ברק בנושא ירושלים; היה יועצו המדיני של שלמה בן עמי.

למרות המוניטין המדעי שלו אין להשקפותיו של הדוקטור הנכבד משקל רב יותר מאשר לדעותיו של רוכל בשוק מחנה יהודה. אבל תחת האצטלה המדעית הוא מרשה לעצמו לומר דברים המכפישים את המדינה בעולם כולו.

שלטונות בר אילן חשו שבהצהרתו האחרונה כבר עבר את הגבול. דובר בר אילן, שמואל אלגרבלי, מסר לי כי נשיא האוניברסיטה פרופסור משה קוה יזם ברור יסודי בשאלת התבטאויותיו של ד"ר קליין במועצת אירופה. הברור יתייחס אך ורק לשאלה אם עבר על תקנון המשמעת של האוניברסיטה.

============================================================

 

אפתח בסיפור אישי. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבד אבי כזבן בחנות שהיתה שייכת לאחיו בצפת. באותה תקופה הפסיקו סוחרים לקבל תשלומים במטבע טורקי שערכה ירד מיום ליום והסכימו לקבל תמורת סחורותיהם תשלומים רק בלירה מצרית, או עדיף במטבעות זהב.

באחד הימים ביקש לקוח ערבי לשלם תמורת הזמנה נכבדה בכסף טורקי ואבי סרב כמובן. הערבי מיהר להלשין עליו בפני השלטונות הטורקיים ואך כפסע היה בינו לבין המוות. תליית מפירי חוק היתה חביבה מאד על הטורקים באותה תקופה. אבי ניצל תודות לאזרחות האוסטרית בה החזיק בירושה מסבו. הוא נמלט אל הנציגות האוסטרית הקרובה וכך ניצלו חייו. ליתר דיוק: חייו ניצלו תודות למשטר הקפיטולציות שהיה נהוג אז בארץ ישראל. אפשר בהחלט לומר שלולא הקפיטולציות לא הייתי בא לעולם.

 

מה הן הקפיטולציות
המשמעות המילונית-היסטורית למושג קפיטולציות הוא הסכמים בין שתי ממשלות שכל אחת מהן מקנה לרעותה את הסמכות לשפוט את נתיניה הנמצאים בארץ האחרת, להטיל עליהם מיסים וכדומה. במילים אחרות: כל אחת מן המדינות השותפות להסכם מוותרת על חלק מריבונותה על נתיני המדינה האחרת.

כאשר הסכם הקפיטולציה נעשה מרצונן החופשי של מדינות שכוחן שווה זה היה הסדר נוח לשני הצדדים. אך בעת החדשה שימשו הקפיטולציות אמצעי בידי מדינות אירופה החזקות לחדור למדינות חלשות ולערער את ריבונותן.

משנחלשה טורקיה בסוף המאה ה-17 השתמשה טורקיה במתן זכויות קפיטולציה למדינות שונות כדי לזכות בידידותן. במאה ה-18

כבר נכפו עליה קפיטולציות, שאותן קיבלו לא רק בני בריתה אלא גם אויבותיה כמו אוסטריה ורוסיה.

במחצית השניה של המאה ה-19 הרחיבו המעצמות את פעילותן במסגרת הקפיטולציות. הקימו בנקים, שרותי דואר ותחבורה ושרותים ממלכתיים אחרים כשהריבונות הטורקית הולכת ונשחקת. כך היה גם בארץ ישראל הנתונה לשלטון העות'מני.

הישוב היהודי הקטן שהיה בארץ ישראל בתקופה הטורקית נהנה משלטון הקפיטולציות. כמו אבי ניצלו רבים מיד החוק העות'מני תודות לאזרחותם הזרה (חלקם קנו אותה בכסף מלא). ככל שהתערערה הריבונות הטורקית כן היה טוב ליהודים. פורמלית בוטלו הקפיטולציות על ידי הטורקים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ואם היה עוד ספק שנותר משהו מהן הן בוטלו סופית בהחלטת עצרת או"ם על הקמת המדינה ב-29 בנובמבר 1947.

 

פעילותו של ביילין

 
השבוע נתברר כי הקפיטולציות חיות וקיימות.
העיתונאי יואב יצחק גילה בטור שלו ב"מעריב" כי האיחוד האירופי מממן את פעילותו של יוסי ביילין. הדבר נעשה באמצעות עמותת "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי". ביילין מנהל את פעילותו ממשרד השייך לקרן, השוכן בבית אסיה בתל-אביב, אחד המקומות היקרים בעיר.

עוד מגלה יואב יצחק כי העמותה שממומנת ברובה על ידי האיחוד האירופי משלמת לביילין שכר בהקף של 350 עד 400 אלף שקל בשנה. העמותה מממנת את הוצאות הנסיעה של ביילין לחוץ לארץ בהן הוא נפגש עם גורמים פלשתיניים ומנסה להכין לנו משהו שיתחרה בהצלחתו הרבה של הסכם אוסלו.

מודעות ברבבות שקלים
מדוע אני רואה בעובדות אלה מעין חידוש הקפיטולציות?
אין זו הפעם הראשונה שמתגלה כי גורמים זרים – ובראשם האיחוד האירופי – בוחשים בנעשה אצלנו. בעיתונים מופיעות מדי פעם מודעות של עצומות שמחירן רבבות ומאות אלפי שקלים וברור לגמרי כי החתומים עליהן לא שילמו עבורם; גופים כאילו לא פוליטיים יוזמים הפגנות ומצעדים ותצוגות שעולים הרבה כסף ולא ראיתי עדיין מישהו מהם המפרסם מאזן ובו ציון מקורותיו הכספיים; אחד הגופים המפורסמים ביותר הוא גוף המאגד הורים שכולים ישראלים עם הורים פלשתינאיים ומנסים להראות בכל דרך כי דין אחד לרוצחים ולנרצחים ; בארץ רואים אור כתריסר כתבי עת ויותר מודפסים בצבע וכולם ממומנים על-ידי גופים שונים ומשונים.

אך המקרה של ביילין חמור מכולם. לביילין אין אמנם שום מעמד רשמי. אך כמו האיש שביילין נחשב פעם הפודל שלו הוא חתרן בלתי נלאה. הוא האיש שעמד מאחורי שואת אוסלו. הוא האיש שניסח את תכנית קלינטון שהוצגה לברק. הוא האיש שמאז הקמת הממשלה החדשה עושה הכל כדי לפעול נגד מדיניותה, תוך שיתוף פעולה עם הפלסטינים.

איני רוצה להשתמש במילים חריפות מדי כדי לתאר את התופעה הזו. אבל אולי אפשר ללכת בדרכה של ארצות הברית. במדינה זו יש חוק הקובע כי כל מי שפועל בשרות אינטרסים זרים – בין אם הוא מרגל ובין אם הוא סתם שליח של הסוכנות היהודית – חייב להרשם כסוכן זר. החוק יקבע כי מי שפועל פעילות פוליטית בישראל במימון של מדינה או גורם זר ייחשב לסוכן זר ואז נדע מי לנו ומי לצרינו.

מי כתב את המאמר
של יאסר ערפאת

הניו יורק טיימס פרסם מאמר בחתימתו של יאסר ערפאת. מאמר מלא נופת צופים. מאמר כל כך מרתק שאפילו ערפאת עצמו נהנה לקרוא אותו. איזו אנגלית משובחת. אילו חידודי לשון, רעיונות מבריקים. כל כך טוב המאמר שאיש אינו חושד שערפאת עם האנגלית העילגת שלו חיבר אותו. עוף השמיים הוליך את הקול שאת המאמר חיבר ישראלי דווקא.

יש למישהו רעיון מי זה יכול היה להיות?

ראה

ולמלשינים אל תהי תקווה

נושאים נוספים בהמשך

* על אהו יערי

* הר הבית

* מה זו בגידה

*העלבת עובד ציבור

* מה זה איחטיאר עבר <קישור>

המדינאי הרומאי,המכונה קטו הקשיש ( חי מאה שלישית לפני הספירה)היה נוהג לסיים כל נאום שלו בסנט הרומאי, בכל נושא, במשפט הבא: "מלבד זה דעתי היא, שמן ההכרח להחריב את קרתגו".

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, המספר זאת בחיבורו "קטו הקשיש", מסביר שקטו הקדים את בני זמנו בכך שראה בקרתגו – העיר הפיניקית ששכנה בצפון אפריקה -סכנה חמורה להגמוניה של רומי. הוא חזר ללא לאות על האמירה הקוראת להחריב את קרתגו. בדרך זו ביקש לשכנע את אזרחי רומי כי חייבים להכריז מלחמה על העיר המתחרה ולהחריבה. מאמציו הצליחו והרומאים הבינו את הסכנה הנשקפת להם והחריבו בסופו של דבר את קרתגו.

אני מצפה שמישהו מחברי הכנסת יאזור אומץ ויסיים כל נאום שיישא במילים: "מלבד זה, דעתי היא כי מן ההכרח לחסל את ערפאת".

כולם כבר יודעים מי הוא ערפאת אך דומה כי ההכרה שהוא מהווה סכנה קיומית למדינת היהודים עדיין לא חדרה לכל שכבות הציבור והמדינאים. הנימוקים נגד חיסול ערפאת ידועים ונדושים וימיהם כימי שובל הדמים המלווה אותו מאז עלה על בימת ההיסטוריה. חיסולו לא יעצור את הפלסטינים, יבוא מישהו גרוע ממנו במקומו וכדומה. אבל אל ערפאת צריך להתייחס כמו שצ'רצ'יל התייחס אל היטלר. לא רק שאיננו פרטנר למשא ומתן. הוא יצור מתועב ומסוכן שצריך לחסל. ואת ההכרה הזה צריך להחדיר לא רק לראשי מדינאינו אלא גם למדינאי העולם כולו. כי מי שמאיים על מדינת היהודים מאיים על שלום העולם כולו.

קלאוזביץ במהופך

הגנראל התאורטיקן הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ, אומר בספרו "על המלחמה" כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הוא לא אמר כי הגנרלים צריכים או יכולים להיות דיפלומטים.

נזכרתי בקלאוזביץ נוכח הגיגיו, יוזמותיו ומעשיו של גנראל האינתיפאדה אמנון ליפקין שחק. בעיצומה של המתקפה הערבית של ערפאת הוא יוצא לעזה להיפגש עם היושב ראש. הפסקת האש שהוא מביא לנו משם אינה מחזיקה מעמד אפילו את זמן הנסיעה מעזה לירושלים.

אמנון ליפקין שחק מייצג דור שלם של אנשי צבא ואנשי זרועות הבטחון , שהתהליך המסרס של אוסלו לימד אותם לדקלם: "אין פתרון צבאי". זהו דור של אנשים שפיתחו יחסי ידידות על צלחת חומוס משותפת עם הדחלנים למיניהם. למדו "להבין" את נקודת המבט הפלסטינית ולפעמים אף להצדיק אותה.

על רקע זה בולט בייחודו תת-אלוף (מיל.) יגאל פרסלר, שהיה יועץ ללוחמה בטרור של ארבעה ראשי ממשלה – שמיר, רבין, פרס ונתניהו. פרסלר, יהודי שומר מצוות,(שהיה בין משתתפי מבצע "אביב נעורים" יחד עם אהוד ברק  בחיסול ראשי אש"ף בביירות) יודע שערפאת מחבל ויש לנהוג בו כמחבל. על פי בן כספית במעריב אמר פרסלר כי עשינו דברים כאלה בעבר וצריך לעשות אותם בעתיד, בלי כותרות והצהרות. והמבין יבין.

לא מנגבים חומוס עם טרוריסטים

אין זה מקרה שפרסלר סרב לקיים מגע עם פלסטיאים. הוא אמר: "אם אתה לוחם בטרור, אסור לך לקיים מגע עם הצד השני. הקשר האישי יכול להשפיע על העבודה. מחר אתה צריך ללכת לפגוע בהם ולסכל את מעשיהם. אם ניגבתם חומוס ביחד, זה יכול להפריע. יכול להיות שהתהליך הזה קרה גם לשב"כ. אני לא חושב שאנשי שב"כ צריכים לקיים מו"מ. זה ענין לאנשים פוליטיים"

 

חביבי השמאל

לבגין הם לא שכחו את דיר יאסין. עם שמיר יש להם חשבון עוד על חיסול הלורד מוין והרוזן ברנדוט.לבן גוריון לא סלחו עד יומו האחרון על קיביה ועל כפר קאסם ואפילו על מבצע קדש. אריאל שרון פסול כמובן לכל תפקיד ציבורי מפני שבסאברה ושאתילה ערבים נוצרים רצחו ערבים מוסלמים.

אך תראו איך אותם שמאלנים מאוהבים בערפאת. אורי אבנרי, שביקר אותו בבונקר בביירות בעת מלחמת לבנון, תאר אותו כאיזה סבא טוב המחלק ממתקים לילדים. אדם בעל קול רך ונעים, עיניים רכות ופנים מאירות. במילים דומות מתארים אותו אנשי שמאל אחרים שפגשו בו במהלך השנים. פניו המאירות. הם לא סיפרו אם הסתכלו גם על ידיו.

 

שמעון פרס, למשל, מדבר עליו בסופרלטיבים כאילו היה מדובר באחד מל"ו. במקרה נפל לידי ראיון עם פרס ב"עולם האשה" זה היה עדיין בעידן "המזרח התיכון החדש", והתחזיות האופטימיות על "כלכלה במקום מלחמה" . וכך אומר שם פרס על ערפאת: "אני חושב שאני מבין אותו לעומק. הוא מנהיג של העם הפלסטיני ואני לא יכול לצפות ממנו שיהיה ציוני… יש לי אמפטיה לבעיות שהוא מוקף בהן והוא נוהג להתייעץ אתי הרבה פעמים. אנחנו נפגשים בארבע עיניים. אני חושב שהוא חש שאני מבין אותו. אני רואה בו פרטנר לטווח ארוך, כמו שאני רואה בעם הפלסטיני פרטנר לטווח ארוך".

 

גם על אסאד (האבא) דיברו אנשי השמאל בהערצה. עד כמה הוא נבון, ויציב, ואמין (כפי שכינה אותו אהוד ברק), ואפשר לסמוך עליו. כי הוא הרי ייסד את סוריה המודרנית. אף מלה על מעשי הטבח שעשה בבני עמו. אף מלה על המשטר הטוטליטארי והמפגר שהוא עומד בראשו עשרות שנים.

לא את כל הרוצחים המתועבים הם אוהבים. רק את "אוהבי השלום". לכן קדאפי לא כל כך אהוב וסאדאם חוסיין די לא סימפטי. אבל אם רק יפריח רמז קל שהוא מוכן להיכנס לתהליך שלום ימהרו להגיד כי שלום עושים עם אויבים ואסור להחמיץ את ההזדמנות. במשך הזמן הם גם יתאהבו בו.

על תמיכתה של שולמית אלוני בטלי פחימה

=================================================

עכשיו הם לא סובלים את אהוד יערי

 

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים. באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים. אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה שאין כמוהו לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון. על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימיםאלה – כותבת הפרשנית המהוללת ליבוביץ-דר כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… ערוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאסל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

הפרופסורים מן האוניברסיטה של שיך מוניס

נפלא מבינתי מדוע הפרופסורים הערביים, העושים תעמולה לטרור האש"פי, עובדים קשה כל כך. הרי הפרופסורים הישראליים עושים בשבילם את העבודה, ועושים אותה אולי טוב יותר.

קחו למשל את דן הכהן מהחוג לתורת הספרות הכללית ואת ד"ר ענת בילצקי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.השניים פנו בדואר אלקטרוני למדענים ברחבי תבל, שהוזמנו לכנס מדעי במכללת השומרון באריאל, וקראו להם שלא לבוא.

"הסברנו להם בנימוס" – אומרים שני המרצים -"שבבואם לאריאל הם מעניקים הכרה למפעל ההתנחלות שאינו חוקי לפי אמנת ז'נבה וביקשנו מהם שלא יבואו".

קבוצה אחרת של מרצים באוניברסיטת תל-אביב קיימה מפגש עם חבר הכנסת מוחמד ברקה. אולי כדי לקבל הסבר איך בדיוק צריך לשבור את ידיהם ורגליהם של שוטרים ישראלים. המרצים החליטו גם לצאת בקמפיין שיקרא לערבים לחזור ליפו ולקנות שם בתים למגורי ערבים. הם מתכננים גם לקיים ימי עיון בקמפוס רמת-אביב על ההתנחלויות ועל זכות השיבה.

אני מכבד מאד את החופש האקדמי של הפרופסורים, אפילו שהחופש הזה מערער על עצם קיומנו. אבל אם יש חופש אקדמי צריך להיות גם יושר אקדמי. מדוע הפרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב אינם מגלים לעמיתיהם בחוץ לארץ כי האוניברסיטה שלהם יושבת על אדמות הכפר הערבי שייך מוניס? אם היו ישרים היו מזהירים את המדענים בחו"ל שלא יבואו לאף כנס גם באוניברסיטת שייך מוניס הנקראת אוניברסיטת תל-אביב.

 

 

ואם כבר מקיימים כנס בעניין זכות השיבה, מה בדבר זכות השיבה של ערביי שייך מוניס? כדאי מאד לקיים כנס כזה שבסיומו יגיעו הפרופסורים למסקנה שמקומם אינו בארץ כובשת.יתכבדו נא וילכו לגולה הדוויה ואנחנו ניפטר מעונשם.

=============================================

כשהר הבית לא היה בידינו

את השיר הבא שלח אלי המשורר יוסף עוזר, חתן פרס ראש הממשלה. קודם לכן נשלח השיר למעריב אך בעיתוןהנפוץ במדינה (לשעבר) אין כנראה מקום לשירים על הר הבית.

כשהר הבית לא היה בידינו/יוסף עוזר

כשהר הבית לא היה בידינו

עדיין היו הרבה חרציות וסביונים צהֻובים שהגיעו גבוה מהראש

היה חיוך עגול כמו צעדת הגלבוע

היה חבוק מקיף כהקפת התבור

ושמחה עדינה הציצה כמו אצבעותינו, מהסנדלים שנקראו תנ"כיות

אה, השֵנה והעירות, ימים שהתפוזים היו טובים מאלף אחוזים

אחר כך כבשנו את הר האלוקים

עשינו זאת מהר יותר מטיטוס

ולא הרגשנו איך יתוש קטן התחיל לקדוח במוחינו

פתאום התחלנו לישון עם דלתות עתירי בריחים

אבות ואמהות ישנו עם מפתח בידיים

חכינו לַיָד ההיא שתצא מהשמים ותחזיר לנו מפתח

שלקחה בזמן החורבן

אבל גם היד ההיא יְשֵנָה

והמפתח חזק אחוז בתוך ידה עדיין

עכשיו אצבעותינו מכוסות בנעלי לקה ועור משובח

התבור והגלבוע נזכרים רק בסיסרא ובפלישתים

עכשיו תפוזי הייטק בתיקי הילדים

ומפתח הלב, אה מפתח הלב

הוא חתיכת העצב שיש לרוב האנשים

להגנה מאגרוף בלתי צפוי

שניחת פתאום, באמצע הבית שבידינו,

שלא בלב.

(מתוך כבישה קרהליוסף עוזר העומד לצאת לאור)

================================================

הארץ" הצהוב

חייל צה"ל נהרג בכפר דרום. מפאת כבודו וכבוד המשפחה לא נזכיר את שמו. אביו של אותו חייל היה דמות ידועה בעולם הפשע בישראל שנים רבות. אין כמובן שום קשר בין מעשי האב לבין הבן, שהיה ילד בתקופה שאביו פשע.

כל עיתונאי ותיק מכיר ויודע מי היה האב ומה עלילותיו. אין עיתון בארץ שאין בו עיתונאים שסיקרו בעבר את מעלליו של האב. אך אף עיתון, פרט ל"הארץ" לא מצא לנכון לפרסם את הדברים.

עיתון לאנשים חושבים.

================================================

חוק העונשין ועברות בגידה

חוק העונשיןמונה ארבעה סוגי עברות: בגידה, פגיעה בכוחות המזויינים, ריגול וגילוי סודות רשמיים.

עברות הבגידה עוסקות באנשים שמתכוונים לפגוע בריבונות מדינת ישראל או בשלמות שיטחה; באנשים שמטרתם לגרום מלחמה, או מבקשים לסייע לאויב במלחמה בישראל.

סימן ג' בפרק השביעי של חוק העונשין עוסק בפגיעה בצבא, במשטרה ובכוחות המזויינים האחרים של המדינה. פגיעה ברכוש צבאי, הסתה להשתמטות משרות, הסתה לא לציית לפקודה חוקית.

הסימן הרביעי בפרק ז' עוסק בעברות ריגול שפרושו העברת מידע סודי לאוייב. כאוייב מוגדר כל אירגון מחבלים וכל מי שמקיים מצב מלחמה נגד ישראל או לוחם בה.

תקצר היריעה מלתאר את כל העברות האחרות שבחוק: תעמולה בלתי חוקית נגד המדינה,הסתה לגזענות, התפרעות ברשות הכלל, המרדה הכוללת הסתה נגד המדינה או נגד חלק מסויים באוכלוסיה, החזקת נשק ללא רשות ועוד.

על חלק גדול מעברות אלה רשאי רק היועץ המשפטי להגיש כתב אישום.

על מנת להסיר ספק: הדברים הנאמרים כאן אין בהם כדי לקבוע עובדה, או להטיח האשמה, או חלילה להסית לעשיית דין מחוץ לחוק. הדברים נועדו רק להזכיר ליועץ המשפטי לממשלה את הדברים הידועים לו מכבר על התנהגות חלק מאזרחי ישראל הערבים. הדברים נועדו גם להזכיר לוועדה הבודקת את התנהגותה של המשטרה בהתפרעויות של ערביי ישראל.

====================================================

וחבר כנסת מותר להעליב?

מישהו הדליף לתקשורת כי חבר הכנסת אביגדור ליברמן העביר מסר לערפאת שכדאי לו להשפיע על חברי הכנסת הערביים לתמוך בפיזור הכנסת. זאת, לפי אותם מקורות , כי אצל ביבי יוכל ערפאת לקבל יותר מאשר אצל ברק. טביעת האצבעות של אלה שהדליפו כי נתניהו הוא סוכן הסי.אי.איי. ניכרים בהדלפה הזו. ואם זו רק יריית הפתיחה במערכת הבחירות של ברק נראה שצפויה לנו מערכה עוד יותר מלוכלכת מזו שבאמצעותה הוא נבחר לפני שנה.

בראיון רדיו עם אחד משרי המערך (שמו נשמט מאוזניי) הוא נשאל מה דעתו על השמועה הזו. על כך השיב (אני מצטט מן הזיכרון): על איווט ליברמן אני מאמין הכל. גם אם הציע שיביא את המאפיה הרוסית להשקיע בקזינו ביריחו.

ליברמן אינו זקוק להגנתי. אך יש לי שאלה שאלתית בתחום המשפט. אם דברי ביקורת שאמר ליברמן שבגללם נחקר על "העלבת עובד ציבור" הם ענין פלילי. האם העלבת חבר כנסת מותרת?

================================================

בג"ץ בכותל

שופטי בג"ץ החליטו לבקר בכותל ולבדוק במו עיניהם האם צייתו להחלטותיהם בענין תפילת נשים ברחבת הכותל.

בהזדמנות זו שאתם כבר בכותל, שופטים נכבדים, אולי כדאי להרים עיניים ולהתבונן בנעשה ברחבת הר הבית, הנמצאת בריבונות ישראל (עדיין). האם שם מקיימים את חוקי המדינה? האם שם אוכפים את החלטות בג"ץ.?

=================================================

עזר ויצמן – זה ענין של גיל

אולי כדאי שמישהו יגיד למקורביו של הנשיא לשעבר עזר ויצמן שבגיל שלו צריך להשגיח עליו יותר. זהו גיל שבו אדם שוכח את עצמו, נעלם לשעות ארוכות וקשה אחר כך למצוא אותו. הנה בפעם האחרונה נעלם ובקושי מצאו אותו אצל מובארק בקהיר. כדאי גם שמישהו יעיר לויצמן, אבל בעדינות, שהוא כבר לא נשיא.

=================================================

מה זה איחטיאר

עבר ל<קישור>

יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 

היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================

פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.

 

 

 מעשה בשני יהודים (שמאלני וימני) שטיילו ביער והבחינו בעצם לא מזוהה. אמר הימני: עורב אני רואה. והשמאלן טען: לאעורב אלא זברה. הסכימו להטיל אבן ולהכריע. אם יעוף העצם מדובר בעורב ואם יישאר במקומו מדובר בזברה.

 

אמרו ועשו: הטילו אבן והעצם התעופף. אז אמר השמאלן: ראה זה פלא, לא ידעתי שגם זברות יכולות לעוף.

[מאמר זה נכתב בצל האינתיפאדה הראשונה. חלק מן האישים המוזכרים בה כבר הלכו לעולמם. אחרים בעלי דעות דומות באו במקומם. במקום ערפאת זכרונו לקללה  ניתן לרשום אבו מאזן. הכל נשאר כשהיה – מאי 2014]

הבדיחה הזו היא משל על החברה הישראלית ועל השמאל הישראלי. האינתיפאדה הוכיחה  לכל בר דעת כי דרך אוסלו הובילה אותנו לאסון. נדמה היה לרגע כי עולמו של השמאל חרב עליו. אך נמצאו שמאלנים הממשיכים להאמין כי מה שקורה רק מוכיח את התיזות שלהם. כי הזברה היא בעל חיים מעופף.

תראו למשל מה אומרים "השמאלנים האמיתיים" להארץ:

רון פונדק (מאדריכלי אוסלו): "קונספט אוסלו לא קרס. במהותו הוא מוביל לפתרון מדיני".
אורי אבנרי: יש לנו פרטנר לשלום, שלום סביר וצודק… התאשרו בצורה קיצונית כל האזהרות שאנחנו השמענו במשך השנים ובמשך החודשים האחרונים".

ז'אנט אביעד (מראשי שלום עכשיו): "אוסלו לא היה טעות. קמפ דייויד לא היה טעות. מי שטעה עכשיו ובגדול זה ערפאת".

יאיר הירשפלד (ממחוללי הסכם אוסלו): "ככל שזה יישמע אבסורדי, האירועים האחרונים קידמו את ההסכם ולא הרחיקו אותו".

יש עוד כמה שמאלנים שחושבים כמו אלה. אך הרוב המכריע של השמאל, זה שהתגבש בשנות אוסלו, נמצא במשבר עמוק. השמאלנים נוסח אבנרי מזלזלים בשמאל המיואש. אבנרי מביע בוז עמוק לשמאלנים במרכאות "שמתנדנדים כעלים נידפים ברוח וכל משבר מעיף אותם מהשמאל אל הימין". כך גם חושב ומתבטא גדעון לוי.

וזה טוב. כי ההשג הגדול ביותר של השמאל הרדיקלי, מאז הסכם אוסלו, הוא חדירתו למרכז המפה הפוליטית, ללשכתו של רבין, למרכז מפלגת העבודה. עם השמאלנים נוסח אורי דייויס ואורי אבנרי, שהפגינו נגד המדינה עוד לפני מלחמת ששת הימים יכולנו לחיות. הם היו מיעוט שולי. עכשיו, שחזרו להיות מיעוט שולי, יש תקווה לישראל.

ערפאת– לספר הזהב של הקרן הקיימת

אינני יודע אם קיים עדיין המוסד הזה הקרוי "ספר הזהב" של הקרן הקיימת. בספר הזה היינו רושמים את האנשים היקרים שתרמו לקוממיות עם ישראל בארצו.האיש הראוי בימים אלה להרשם בספר הוא יאסר ערפאת. תודות לו פקחו סוף סוף אנשי שמאל רבים את עיניהם.

תראו מה כותבת ב"ידיעות" ענת גוב אשת שמאל מובהקת:

המשפט "אין לי ארץ אחרת" מקבל לפתע משנה תוקף…מי שמתנחם בימים האחרונים במחשבה על בריחה לשקט של חו"ל, על חיים בשלווה בטוסקנה או בדרום צרפת, יכול לשכוח מזה. היהדות היא כמו אות קין שהולך אחרינו לכל מקום ואי אפשר לברוח ממנה, גם אם נתחפש ונעשה ניתוחים פלסטיים. מסתבר שרק כאן, על האדמה הסוערת והשסועה הזו, אנו יכולים באמת להרגיש חופשיים. מי שחיפש הצדקה לקיומנו פה, קיבל אותה עכשיו על מגש של כסף. זאת אולי הטעות הגדולה ביותר של יאסר ערפאת. האיש שפרש את רצוננו בשלום כחולשה ואת ההומניות של מחנה השלום כחוסר חוט שדרה, סיפק לנו עכשיו משהו שחשבנו שכבר איבדנו מרוב ריגשות אשמה – האחיזה בארץ הזו… מי שנפגש עם צעירים בשבועיים האחרונים עומד נפעם.מסתבר שמתחת למעטה האדישות מסתתרת פטריוטיות גדולה, אהבת הארץ והנכונות להקריב הכל כדי להגן עליה. גם על התגלית הזאת עלינו להודות ליאסר ערפאת".

עד כאן דברי ענת גוב.

[ענת גוב ז"ל נפטרה ב-2012]

לא רק בספר הזהב יש לרשום אותו אלא אפילו לטעת עץ על שמו. לא ביער חסידי אומות העולם אלא ביער מיוחד שיוקם לכבוד חסידים כמותו. היער ייקרא על שם המן הרשע "ונהפוך הוא".

מומרי השמאל המושכים בעורלתם

יש כל מיני שמאלנים. יש שמאל חדש ושמאל ישן. יש שמאל מרכסיסטי אדום ויש שמאל דמוקרטי ורוד. יש שמאל ציוני ויש שמאל אנטי ציוני. יש שמאל יהודי ויש שמאל פוסט יהודי ושמאל פוסט ישראלי ושמאל אנטישמי.

יש גם הרבה שמאל יפה שכבר דיברנו עליו.

השמאל הגרוע מכולם הוא השמאל של המומרים המושכים בעורלתם. מדובר באנשים בעלי רקע דתי או רקע לאומי, שגדלו במשפחה דתית ולמדו בבית ספר דתי. יש ביניהם שחזרו בשאלה והם אינם הגרועים שבחבורה. יש כאלה הממשיכים להחשב בעיני עצמם או זולתם כדתיים. הם חובשים כיפה. לא חלילה סרוגה או שחורה כי היא תזהה אותם עם המחנה השנוא. כיסוי הראש הוא משהו נייטראלי כזה, קסקט, או מגבעת, או ברט צבעוני. יש שכבר התנערו מחלק גדול מן המצוות. רבים מהם מקיימים מצוות והם חיים בעולם חצוי. את ילדיהם הם שולחים למוסדות חינוך דתיים ואלה מביאים הביתה את גוש אמונים.

המשותף לכל השמאלנים הללו הוא שהם ממש שונאי עצמם. שונאי המחנה ממנו יצאו ובפועל שונאי ישראל.

הם היו הראשונים שדיברו על יהודה ושומרון כעל שטח כבוש. הם היו הראשונים להטיח אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי לאחר רצח רבין. הם אוהבים ערבים יותר מאשר שמאלנים אחרים ושונאים רבנים יותר מששונאים שמאלנים אחרים.

הם ממלאים בשמאל הישראלי אותו תפקיד שמילאו יהודים בקומוניזם העולמי – תמיד יותר אפיפיורים מן האפיפיור.

דבריהם ומאמריהם נוטפים רעל חריף במיוחד. הם הראשונים המוכנים לוותר על הכותל ועל הר הבית ועל ארץ ישראל מתוך עמדה ש"אנחנו" יודעים שזו עבודת אלילים ואין דבר כזה מקומות קדושים, ואין דבר כזה כמו קדושת ארץ ישראל ושלמותה.

ראה השמאל מת רק הוא אינו יודע זאת (נכתב ב-2009)

עמוס קינן סמל טראגי של המפעל הציוני

http://www.zeevgalili.com/?p=846#more-846

 

דרכו של אמנון לורד מן השמאל לציונות

http://www.zeevgalili.com/?p=4545

 

השמאלנות של ציפי לבני

http://www.zeevgalili.com/?p=2406

חיים נגבי, כיום בעל טור ב"מעריב",מחזיק בדעות שאינן יכולות להיות רחוקות יותר מדעותיי. אף על פי כן אני מחבב את האיש ומאד מעריך אותו. נגבי הוא בן למשפחה חרדית שמוצאה מחברון ומירושלים העתיקה. הכרתי את נגבי בתקופה שעבד כמגיה, ומאוחר יותר כעורך, ב"העולם הזה" הישן של אורי אבנרי. היו לנו אז הרבה "שיחות דפוס", שיחות אפיניות לעיתונאים הממתינים להשלמת התהליך הארוך והמתיש של עבודת הדפוס בעידן העופרת.

 זה היה בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. נגבי נמנה אז עם השמאל המיליטנטי, שהיה מיעוט קטן וקיצוני. עם חבריו מ"מצפן" הפגין בעד מדינה פלסטינית, החזרת הפליטים הערביים ומניעת הפקעת קרקעות. באותה תקופה נהגו להפגין בשטח 6, שהיה שטח אש של צה"ל בגליל, שנועד להפקעת קרקעות לצורך הקמת העיר כרמיאל. נגבי, אדם צנוע ועדין בחייו האישיים, נמנה אז עם הקיצוניים של השמאל  והקריב הרבה כדי לתת ביטוי לדעותיו.

לפני זמן מה נפגשתי עם נגבי ואמרתי לו כי הוא ודאי מרוצה מכך שמה שנחשב בשנות השישים לעמדות של מיעוט קיצוני הפך להיות לנחלת חלק גדול של הציבור בישראל. לא, נגבי לא היה מרוצה. בעיניו לא חל שינוי גדול במדיניות ישראל במהלך השנים. מדיניות המובילה לדעתו לחורבן.

שאלתי אותו מה לדעתו צריכה ישראל לעשות כדי למנוע מעצמה חורבן הכרחי, לפי השקפתו.

הוא השיב: הדרך היחידה העומדת בפנינו היא לקבל על עצמנו את השלטון הערבי. נחיה כמיעוט יהודי בתוך מדינה ערבית וכך נהיה בטוחים. יהודים חיו מאות שנים תחת שלטון ערבי.

אני מעריך את חיים נגבי על דברים אלה. כי בכך נתן ביטוי למסקנה המתבקשת וההכרחית מתפיסת עולמו. הוא לא משלה אותנו בשלום בימינ ובשלום עכשיו או בשלום בטוח. פשוט אין מקום למדינה יהודית-ציונית-עצמאית במזרח התיכון.

חיים בריבונות ערבית

נזכרתי בשיחתי עם חיים נגבי לאחר שקראתי ב"הארץ" כתבה של יאיר שלג על הרב מנחם פרומן מתקוע,"המתנחל הפוסט ציוני הראשון".

משנתו של פרומן לפי שלג היא:

* חשוב שהמתנחלים לא רק יקבלו בפועל את התהליך שממילא מתרחש אלא גם יפסיקו להיאבק בו ויקבלו את המציאות הנרקמת, לא בחריקת שיניים אלא באהבה.

* התהליך הזה משמעותו חיים תחת ריבונות פלסטינית. תושבי ישע מוכיחים שבפועל הם מקבלים אפשרות כזו.

* אם כך יקרה תהיה נכונות גבוהה גם בצד הפלסטיני לקבל את המתנחלים כתושבי המדינה הפלסטינית.

* "אני רואה את המתנחלים כאצבעות של היד המושטת לשלום… ברגע שהמתנחלים יראו כך את מפעל ההתיישבות גם הפלסטינים יוכלו לקבל זאת".

פרומן רואה עצמו כפוסט ציוני לא רק במשמעות של העדפת הזיקה לארץ על פני ריבונות המדינה. הציונות היתה מהפכה ששינתה את המציאות. היעד הנוכחי איננו לשנות את המציאות אלא להפיק ממנה את המיטב.

 פרומן, על פי הכתבה, העלה את האפשרות של חיי מתיישבים תחת ריבונות פלסטינית בפני ערפאת ופייסל חוסייני והתגובה שלהם היתה חיובית.

אסטרטגיה של יאוש

את העמדה הזו של הרב פורמן הייתי מכנה "אסטרטגיה של יאוש". זהו יאוש מן הסיכוי שהציונות תתגשם. הרב פורמן איננו שונה מישראלים המעדיפים לרדת מן הארץ או מיהודים הממירים את דתם. מבחינות רבות עדיפה בעיני עמדתו הישרה וההגונה של חיים נגבי. נגבי, מתוך ראיה מפוכחת של המציאות, מוכן לוותר על הציונות בכלל ומצביע על חיים תחת ריבונות ערבית כעל אפשרות יחידה להמשיך ולשמור על הקיום הפיסי של היהודים בארץ. עדיפה גם עמדתם של נטורי קרתא השוללים שלילה טוטאלית את הציונות והביעו לא פעם נכונות לשמור על יהדותם תחת שלטון ערבי, העדיף בעיניהם על שלטון יהודי-ציוני-חילוני.

"קללתו של עזרא"

פן אחר של אסטרטגיית היאוש נותן גרשום שוקן במאמר שפירסם בשעתוב"הארץ" תחת הכותרת "קללתו של עזרא". בעוד שהתפישה של הרב פורמן ושל נטורי קרתא מבטיחה כאילו קיום יהודי תוך השלמה עם שלטון ערבי, נוקט שוקן עמדה הפוכה לחלוטין. הוא מוותר על הייחוד היהודי ומעדיף מעין נורמליזציה של מדינת ישראל בדרך של התמזגות עם הערבים. הוא רואה זאת כתהליך טבעי האופייני לכל המדינות בהן היו כובשים ונכבשים שהתמזגו לכלל אומה אחת. לולא הרבנות אומר שוקן, היו ערבים רבים משתלבים באומה הישראלית. "כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות וזה כולל גם את הסייגים של נישואים בין בני קבוצות שונות. לולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים מכשול רציני היה מוסר מן הדרך. האיסור של עזרא הסופר אולי היה מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו. איזור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא" – דברי גרשום שוקן, עורך "הארץ".

 

יאוש מן הציונות

חיים גורי הוא "מלח הארץ"האולטימטיבי – יליד תל אביב הקטנה, בית חינוך בקיבוץ בית אלפא, לימודים בכדורי, מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, פעילות הצלה והעפלה, קורס צנחנים ראשון של צה"ל בצ'כוסלובקיה, סגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב, מכובשי באר שבע, אבו עגילה ואילת וגם מלוחמי ששת הימים בירושלים. סופר ומשורר.

מדכא היה לקרוא את הראיון שלו עם ארי שביט ב"הארץ" בו אמר בין היתר: "אני מסתלק מן התקווה שהיתה לי שנוכל לחיות יחד, ומהדגם שהאמנתי בו של שמירה על שלמות הארץ, תוך שמירה על כבוד הדדי. על צלם אנוש. כי היום אני יודע שיחד זה לא ילך. ולכן אני הולך ונפרד מארץ ישראל. מהנופים האלה שאני כל כך אוהב. בית אל ושילה וחבל בנימין שבעיני הם עדיין המולדת. והפרידה הזו קשה לי. כי אני אף פעם לא חשבתי שאנחנו כובשים בארץ ישראל. אבל עכשיו אני נפרד ואני שלם עם זה. אני קורע קריעה אבל אני שלם עם זה".

להזכיר: זה האיש שבתיווכו נמנעה הקריעה של הרב לוינגר בסבסטיה.

סוריה כמכחישת שואה

בעיתונים פורסמה מודעת ענק של ארגון ציוני אמריקה שכותרתה: "אנו מגנים את הכחשת השואה על ידי סוריה". המודעה קוראת לנשיא סוריה לגנות בפומבי את מאמר המערכת האנטישמי שפורסם ב"תשרין", לפטר את עורך העיתון ולמנוע פרסומים בעתיד המכחישים את השואה. על המודעה חתומים שורה של אישים,שהבולט בהם הסופר אלי ויזל.

עם כל הכבוד המודעה הזו פשוט מגוחכת. מנסחיה מתייחסים לפרסום המחליא בעיתון הסורי כאילו מדובר באיזה ארוע חריג.באיזו עבירת משמעת של עורך עיתון. המאמר ב"תשרין" הוא המשך ישיר וטבעי לרבבות מאמרים ופרסומים בעתונות הערבית בכלל ובעתונות הסורית בפרט. המשך ישיר לעובדה ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם מן הספרים המבוקשים והנפוצים ביותר בעולם הערבי. פרסומים המבטאים את האופי הנאצי של המשטרים הערביים שמסביבנו.

איכפת לסבתא שלי אם בסוריה יודו או לא יודו בקיום השואה. מה שצריך להדאיג אותנו זו השואה שהסורים מכינים לנו. מבחינה זו עצם המודעה היא הכחשת השואה שמתכננים הסורים.

תליית אדולף אייכמן

תלייתו של הצורר הזה גרמה בעקיפין לקידום אישי בקריירה העיתונאית שלי. הסיפור הזה יש בו כדי לשקף את אווירת הימים ההם ולכן אני מספר אותו. באותה תקופה, זמן מה לאחר שחרורי מהצבא, עבדתי ככתב בעיתון "חרות", שהיה עיתון יומי שיצא לאור על ידי תנועת החרות. עבודה ככתב, מסביב לשעון, שיבשה מאד את לימודי באוניברסיטה והחלטתי לנסות כוחי בעריכת חדשות.עיתון "חרות" היה דל תפוצה ודל תקציב אבל עבדו בו כמה אנשי מקצועממדרגה ראשונה ובראשם עורכי החדשות (שנקראו אז "עורכי לילה" בשל שעות העבודה המטורפות (משש לפנות ערב עד שתיים לפנות בוקר). בין העורכים הללו היה אביעזר גולן שכבר אז היה דמות מיתולוגית בעיתונות הישראלית. הוא החל דרכו בקבוצת הפורשים מידיעות אחרונות למעריב אך חזר לידיעות לאחר שנלכד בירושלים שהיתה במצור. משך שנים היה הכתב המוביל בידיעות שבלט בכתיבה מדהימה ובקשת הנושאים שטיפל בהם. הוא היה בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו לידיעות להתמודד במעריב בתקופת השפל שלו.

בעיתון "חרות" עשה אביעזר גולן חלטורה. הוא פשוט השלים הכנסה למשכורת בידיעות שלא הספיקה לו(אכן היו ימים כאלה). אני כעורך מתחיל קבלתי את תפקיד עורך העמוד האחרון שהוקדש בעיקר לענייני פנים, סיפורים משפטיים ופליליים. הייתי כפוף לעורך החדשות הראשי וסייעתי לו.

באותו לילה בו נתלה אייכמן, הייתי אמור לעזור לאביעזר גולן. זו הפעם הראשונה שעבדתי עמו והתבוננתי בהערצה באיזו קלות מדהימה הוא עובר על החומר, משכתב, מכתיר כותרות. גולן גם היה (וכזה הוא עד היום) אדם צנוע ונוח לבריות, מוכן לעזור ולהדריך.

זמן קצר לאחר תחילת העבודה קיבל גולן טלפון בהול. הוא נקרא להיות עד לתלייתו של אדולף אייכמן, כאחד משני העיתונאים שנבחרו לתפקיד זה כדי לייצג את העיתונות הישראלית. הוא נטל את תיקו ונבלע לתוך מונית שהמתינה לו.

מיהרתי להתקשר לעורך העיתון, אייזיק רמבה, ובקשתיו להזעיק עורך בכיר להשלמת העבודה. אני המשכתי במלאכת העמוד האחרון, משתדל להשאיר שולחן נקי לעמוד הראשון. לאחר חצי שעה התקשר אלי רמבה ואמר לי: לא מצאתי אף עורך עליך לעשות את המלאכה בעצמך.

חשתי כאילו נפל עלי הר. לא היה לי כל ניסיון בעריכת העמוד הראשון, לא חשתי עצמי בטוח לעשות זאת ומה עוד בלילה גורלי כזה. זה היה יום חמישי, בו נעשה העיתון של שבת והאחריות כפולה ומכופלת.

בלית ברירה ובהרבה דפיקות לב נגשתי למלאכה. לפחות נחמה אחת היתה לי: לא היה צריך להתחבט הרבה מהי הכותרת הראשית. המלאכה היתה קלה מכפי שחששתי ומה עוד שתאור תלייתו של אייכמן נכתב בידי אביעזר גולן והגיע בטלפרינטר בשעה מוקדמת למדי.

אפיזודה אחת זכורה לי מאותו ערב. אחד מפועלי הדפוס, ברגר שמו, ניצול שואה שהיה מוכר לי כאדם עדין נפש ושקט, התפרץ לעברי בחמת זעם כשירדתי לדפוס. הוא נשכב על שולחן העימוד עליו היו מסודרות שורות העופרת ובפרץ של בכי אמר לי: אני לא אתן לך להוציא עיתון כזה.

הדבר שעורר את חמתו היתה כותרת גג שנתתי לכותרת הראשית. בכותרת זו נאמר: מילותיו האחרונות של אייכמן: תחי גרמניה תחי ארגנטינה. כמעט והתעוררו בי היצר והשחצנות של עורך מתחיל ובקשתי להגיד לו שלא יכתיב לי את נוסח הכותרות. אך השכל הישר גבר על השחצנות ונעניתי לבקשתו להסיר את הכותרת. בדיעבד אני אסיר תודה לו עד היום.

בין ברק לביבי

מה עדיף: ראש ממשלה אמין הנחשב לבלתי אמין או ראש ממשלה לא אמין הנחשב לאמין.

עופרה חזה:שמירת

הלשון והענין לציבור

לפני שנים פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" צילום של אדם אשר בית הדין הרבני כפה עליו לתת גט לאשתו בגלל ריח רע הנודף מפיו. אני מתבייש בפירסום הזה שבמידה מסויימת הייתי אחראי לו. אני יכול להגיד שגם נענשתי עליו. כמה שנים לאחר מכן לקיתי במחלה קשה, הכרוכה בכאבי תופת – שלבקת חוגרת. בדרך נס יצאתי מן המחלה הזו בריא ושלם, אולי מפני שהודיתי כי המעשה הזה היה פגיעה גסה בפרטיותו של אדם. מעשה של לשון הרע. בעת שהתאוששתי מן המחלה קראתי את ספרו המצויין של ידידי חיים באר "גם אהבתם גם שינאתם". טלפנתי אליו להודות לו על העונג שגרמה לי הקריאה בספר. אני זוכר שזה היה בשבוע פרשת מצורע. אמרתי אז לחיים באר שעכשיו אני מבין את הפרשנות המסבירה את הצרעת כעונש על לשון הרע.

אני מספר סיפור אישי זה כמסגרת לדיון על פרשת פרסום דבר מחלתה של עופרה חזה. החוק אוסר כידוע פרסום שיש בו פלישה ופגיעה בצינעת הפרט, אך מתיר פרסום כזה אם יש בו ענין ציבורי. ההבחנה היא בין "ענין לציבור" שהוא בעצם סיפוק הסקרנות של הציבור לבין "ענין ציבורי" פרסום שיש חשיבות שהציבור יידע אותו.

בפועל לא כופים את החוק הזה. העיתונים מתפרנסים בעיקר מפירסום נושאים שיש בהם "ענין לציבור". זוהי החדירה הפולשנית הבלתי פוסקת לצינעת הפרט – משפחות שאיבדו את יקיריהן,נפגעי תאונות ומעשי פשע, חולים במצב קשה וכדומה.

החוק מתיר חדירה לצינעת הפרט כשמדובר באישיות ציבורית. חוק זה לדעתי הוא הגיוני ונכון ככל שמדובר באישים פוליטיים שמצבם הרפואי והתנהגותם המוסרית יש בה כדי להשפיע על חיינו. לכן חשוב היה לדעת שראש הממשלה בגין היה נרדם בישיבות ממשלה. חשוב היה לדעת שראש הממשלה לוי אשכול חולה לב ושגולדה מאיר חולת סרטן.

האם מחלת עופרה חזה היא "ענין ציבורי"? חברי פרופסור זאב סגל סבור שכן. כי אישיות ציבורית איננה רק אישיות פוליטית אלא גם אישיות שלציבור הרחב יש עניין בה. אני חולק על דעה זו.הזמרת היתה אמנם "אישיות ציבורית" במשמעות של היותה מוכרת ונערצה על ציבור גדול. אך מחלתה אין בה ענין ציבורי

במשמעות של השפעה על חיינו. מאי נפקא מינה אם דלקת הריאות בה לקתה ואשר גרמה לקריסת המערכות שלה נגרמה כתוצאה של סיבוך משפעת פשוטה או כתוצאה ממחלת האיידס?

מבחינה זו הפרסום שנעשה בניגוד לרצונה של הזמרת ובניגוד לרצון משפחתה, כשהיתה עדיין שכיב מרע, היה מעשה מתועב.

ענין אחר הוא הסתרת המחלה מן הצוות הרפואי. במציאות החברתית והחוקית הנוכחית כל חולה איידס מוגן למעשה מפני חשיפה ויש לו רשיון להרוג בחסות החוק.

רופא שגילה אצל חולה מחלת מין כמו סיפיליס או זיבה, שניתן לרפא אותה בכמה זריקות אנטיביוטיקה, חייב לדווח למשרד הבריאות על החולה. רופא המגלה סימני מחלת נפש אצל חולה בעל רשיון נהיגה ידווח על כך למשרד התחבורה.

לא כך בכל הנוגע לחולי איידס. אלה הפכו להיות חיות מוגנות בשל הכוח הפוליטי הרב שצברו בארצות הברית הקהילות ההומסכסואליות. מדי יום מתפרסמות בעיתונים מודעות על בדיקות אנונימיות לחולי איידס. כלומר: יכול אדם להיות חולה ולסכן את חייהם של עשרות אנשים ואיש לא יעצור בעדו. לפני כמה זמן הופיע בטלוויזיה חולה איידס שסיפר כי ערך מסע נקמה עולמי בו בא במגע מיני עם עשרות גברים ונשים. בפתח האולפן לא המתינו לו שוטרים.

חנינה עצמית

ויצמן הכניס עצמו למילכוד. אם יישאר בנשיאות עד גמר הקדנציה שלו הוא יהיה

חסין מפני העמד לדין פלילי אבל יעמוד בלחץ ציבורי בלתי פוסק. אם יתפטר מן

הנשיאות הוא יהיה כאחד האדם. יצטרך לעבור את מסכת היסורים של חקירה משטרתית

ומאבק משפטי נוסח דרעי, שהוא כשלעצמו עונש גם לאנשים צעירים ובריאים ממנו.

ליצנים משפטיים אמרו לי כי קיימת דרך אחת בלבד. שויצמן ייתן חנינה לעצמו

לפני שיוגש נגדו כתב אישום. כבר יש תקדים למתן חנינה על ידי הנשיא לפני

הגשת כתב אישום. הדבר נעשה בפרשת קו אמנם לא קרה בהיסטוריה שנשיא חנן

את עצמו אך תמיד יש מקום לחידושים.

משולם נהרי מש"ס

דור דור והמיצובישי שלו.