ארכיון הקטגוריה: שמאלנות

מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם

 מאמר זה נכתב ב-2005. ומדהים לגלות עד כמה הדברים שנכתבו ונאמרו אז הוכחו והתגשמו בישראל של נתניהו ובארצות הברית שלטראמפ 1917-1918 ראו תגובתה של אמירה תושבת ארצות הברית.

ספרו של פרופסור יורם פרי, " יד איש באחיו" , העוסק בקשר בין רצח רבין למלחמת התרבות בחברה הישראלית, חושף את הדרך שעשתה מפא"י ההיסטורית מתנועה יהודית ציונית למפלגה פוסט יהודית

בחודש יולי 2005 פרסמתי בטור זה [בעיתון "מקור ראשון"] את המאמר " המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה" . כתבתי בין היתר: "זהו ראשיתו של מאבק על דמותה של מדינת ישראל… זה איננו מאבק בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי…"

זמן קצר לאחר פרסום המאמר קיבל עורך " מקור ראשון" , עמיתי אמנון לורד, פניה בדואר אלקטרוני מאדם בעל השפעה בממשל האמריקני, המזוהה עם הניאו שמרנים. בפנייתו כתב האיש (יהודי הקורא עברית) כי "המאמר חשוב מאד" , ויש להביא את תוכנו לידיעת גורמים בממשל. הוא ביקש לשלוח לו תרגום של המאמר לאנגלית. המאמר הופץ ברשתות קשר ואני מקווה שתרם משהו לכך שבארצות הברית יבינו שהקרקס הנוכחי, הקרוי פוליטיקה ישראלית, איננו משקף את זרמי המעמקים האמיתיים של החברה הישראלית.

מלחמת התרבות

זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הופיע ספרו של פרופסור יורם פרי "יד איש באחיו -רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" , המעיד כי הרעיון הזה של מאבק בין הישראלים ליהודים הולך ומחלחל לשיח הציבורי בישראל.

יד איש באחיו. שער הספר.

יד איש באחיו. שער הספר.

 

פרופסור יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי. לימד תקשורת וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב.  כיום הוא  מלמד באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית.

במקביל הוא מעורה מאד בחיים הציבוריים בישראל. במחקריו הוא משלב זוויות ראיה עיתונאית פוליטית ואקדמית, המשקפת את ניסיון החיים שלו. את השכלתו רכש באוניברסיטה העברית ו" "לונדון סקול אוף אקונומיקס" . שנים רבות היה פעיל בכיר במפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 היה נציגה באירופה. שנים רבות היה חבר מערכת עיתון ההסתדרות " דבר" ומילא בו תפקידים בכירים, בין היתר מזכיר המערכת וסגן העורכת. לאחר פרישתה של חנה זמר מעריכת העיתון ב-1990 היה לעורכו עד לסגירתו בשנת 1995. (העתון קירטע עוד כשנה והעיתונאי רון בן ישי ניסה להצילו. אך הוא משך ידיו מן המשימה לאחר שעובדי העיתון בסיוע עמיר פרץ חיבלו במאמצים לשיקומו).

מקורב לרבין

 

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי היה מקורב ליצחק רבין. הוא מעיד על עצמו כי בתקופת היותו דובר המפלגה " הנחיתי אותו במבוכיה של הפוליטיקה המפלגתית" . לאחר שנהיה לראש ממשלה שימש פרי יועץ פוליטי לרבין. בתקופה שהיה נציג המפלגה באירופה, והוא אז בן 30 בלבד, שימש פרי איש קשר בין רבין לבין מנהיגי אירופה.

ספרו של פרי עוסק במכלול ההיבטים של רצח רבין: מיתוס רבין והתקשורת, ההנצחה, השפעת הרצח על החברה הישראלית, והעיקר: השסע בחברה הישראלית.

הביוגרפיה של פרי מכשירה אותו ללא ספק לכתיבת ספר פוליטי.

אך זהו ספר שאמור להיות מחקר מדעי אובייקטיבי. פרי עומד על הקושי הזה ואומר: " האמנתי כי קירבתי למושא המחקר… תאפשר לי להשתמש במתודה שאנתרופולוגים מכנים "השתתפות מתבוננת"" . לחוקר הנוקט שיטה זו יש יתרון… אם רק ינקוט איפוק " יוכל החוקר להגיע לתובנות מדעיות שלא יושפעו משיקולים זרים…" .

אני מרשה לעצמי לערער על הנחה זו של פרופסור פרי.

בין רטרו למטרו

הלוז של הספר הוא הפרק העוסק בשסע העמוק בחברה הישראלית, שנחשף בעקבות רצח רבין. פרי דוחה את הפרשנות המקובלת שהתפתחה בשיח הציבורי בעקבות הרצח. " חברי המעמד הכותב" , הוא אומר, לקו " בחשיבה סטראוטיפית" . המתודה הנפוצה בישראל של חוקרי החברה הוא שימוש בקטגוריה לאומי, דתי , פוליטי, השכלתי , מגדרי, גילי, השכלתי. הנתונים לפי קטגוריות אלה זמינים ונגישים ולכן אין ניסיונות לגזור את החברה על פי קטגוריות אחרות שחשיבותן רבה.

במקום המתודה המקובלת בארץ מציע פרי – בעקבות מחקרים שנעשו על דפוסי הצבעה בארצות הברית – חלוקה אחרת. מה שמשפיע בארצות הברית, אומר פרי, אינם כל הפרמטרים האמורים אלא תפישת עולם והעדפות תרבותיות. פרי מסתמך על חוקר אמריקני, ג'ון ספרלינג, שעושה הבחנה בין רטרו לבין מטרו. כל אחד מן המושגים הללו מבטא מקבץ שונה של ערכים, השקפות ואמונות.

באמריקה מייצגת תרבות המטרו עמדה קוסמופוליטית, אמונה בחידושי המדע וברצון לעצב את העולם. תרבות הרטרו באמריקה היא התרבות השמרנית המאמינה בתאוריית הבריאה ולא באבולוציה מדגישה את הסמכות והחובה ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת.

ההתאמה לישראל

החלוקה בישראל, אומר פרי, היא בין שתי מסגרות אב החלוקות בשאלה מי אנחנו, כיצד ננהל את חיינו, מה החזון שלנו, מה הן מערכת הנורמות שלנו.

קל לראות שההבחנה בין רטרו למטרו איננה בין ימין לבין שמאל או בין דתי לחילוני. באורח סימבולי מבטאת ההבחנה בין רטרו למטרו את ההבחנה בין יהודים (שהם כמובן רטרו) לבין ישראלים שהם מטרו. ההבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בין שימור וחידוש, בין ירושלים לבין תל אביב בין אוריינטציה סכסוכית לבין אוריינטציה פוסט סכסוכית.

ובהגיעו למאמר שלי אומר פרי: " בלהט הוויכוח של קיץ 2005 עלו טיעונים מסוגים רבים ושונים. אבל מעט מאד בין הררי הפרוזה ותלי המילים נחשף פה ושם גם הרציונל העמוק של מלחמת התרבות הזו וכך ביטא את הדבר הפובליציסט זאב גלילי בטור שלו בשבועון "מקור ראשון".

פרי מצטט את מאמרי ומציין: " לא מצאתי תיאור ספרותי אחר הקרוב כל כך למסגרת הניתוח שהצגתי כאן, של מלחמת התרבות בין הרטרו והמטרו בישראל" . פרי מערער רק על קביעתי כי היהודים הם הרוב בישראל. טענה מוזרה נוכח העובדה שכל הסקרים משנות השבעים ועד היום, שיזמו גופים רציניים – החל במכון למחקר חברתי שימושי של גוטמן וכלה במכון " שלם" – העלו כי רוב מכריע של תושבי ישראל היהודיים מזהים עצמם כיהודים.

מיהו ישראלי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי – החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת " מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו " מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

 

אליעזר ליבנה

אליעזר ליבנה

ציטטתי במאמרי מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: " היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים" .

קל לראות שייחוס הפער בין הרוב היהודי בארץ למיעוט הישראלי לתאוריית מטרו-רטרו אין לה בסיס. למרות מאמציו לאובייקטיביות מדעית אין פרופסור פרי מצליח לטשטש את העובדה כי הוא מייצג את הישראליות ומטרו שלו הוא בעל עדיפות על הרטרו הישראלי המפגר.

השקפותיו הרדיקליות של פרי

פרי נתן ביטוי להשקפותיו  ב-2007 באוניברסיטת תל אביב.

בין הרעיונות הרדיקליים שהעלה בהרצאתו:

  •   האם בכלל צריך להמשיך בעליה? ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם (אם לא נביא בחשבון את הנגב הדגיש).
  •   האם אפשר לקרוא לישראל מדינה דמוקרטית כשהיא מנהלת מדיניות כיבוש הנמשכת ארבעים שנה – שאל.
  •   ואולי קרטר לא כל כך בלתי צודק בביקורת שלו על ישראל (בספר אנטי ישראלי ואנטישמי שפרסם באותה תקופה) ספק שאל ספק קבע.
  •   וגולת הכותרת בדבריו של העסקן האקדמי רדיקלי: אפשר להבין את אנשי האקדמיה הבריטית המחרימים את האקדמיה הישראלית.

אולי כדאי שהפרופסור הנכבד יתפנה פעם לקרוא את כתבי ברל וימצא שם את המשפט הבא:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

עגנון על ברל

 

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממייסדי תנועת העבודה ומהוגיה הגדולים, היה יהודי בכל רמ"ח אבריו. ש"י עגנון, בחוברת הספד שהוציא ב-1944, לאחר מותו של ברל, מספר על טיול שטייל עם הסופר חיים יוסף ברנר בסמוך לביתו של ברל: " …רציתי לשאול את ברנר מה ראה לטרוח כל כך על אדם זה (על ברל)… הציץ עלי פתאום בעיניו הכחולות והנאות והחזיר פניו כלפי דירתו של ברל כצנלסון ואמר: …הוא איש יהודי, מבין אתה מה אני אומר… רוצה אתה שאפרש לך מה זה איש יהודי, לא אפרש לך, שכבר הגיעה השעה שתבין מעצמך" .(ש" י עגנון על ברל כצנלסון, הוצאת שוקן תש" ד).

כמה סמלי שברל היהודי ייסד את עיתון "דבר" והיה עורכו הראשון. עורכו האחרון של העיתון, האיש שנעץ את המסמר האחרון על ארון המתים של העיתון (ושל תנועת העבודה) הוא ישראלי, פרופסור יורם פרי.

 

ברל ביום הראון לייסוד דבר

ברל ביום הראון לייסוד דבר

ראה המאבק בין ישראלים ליהודים

ראה אנחנו המשוגעים של ר' נחמן מברצלב


איך הופך אמן ישראלי את שירת האגם הגווע ל"זירת הפשע הציוני"

picture

 "הדימויים  של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה  של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי

באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.

קסמו של ספר

קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.

במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .

ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .

עידן התמימות

נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.

זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.

מגע צמר פלדה

במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.

תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.

תחושת דחיה

אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.

הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .

ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.

הסיפור האמיתי

אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.

הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).

chula-velly

כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"

על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.

התישבות היהודים

הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.

13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.

אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:

אל החולה נעפילה

את ביצותיה נייבש

אנו עלינו הגלילה

את החולה קום ורש

כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.

כשלון הייבוש

מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.

עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.

בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.

הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.

תביעה לזכויות יוצרים


האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע"  בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.

הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.

 

 ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)

ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)


=================================================================

2. קנה שאיננו סוף

בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .

עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.

אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.

לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:

" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .

===========================================================

3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עברנו לאתר הבא

חני נחמיאס חומלת על כלבי גוש קטיף

יסמין סימן טוב, בימאית סרטים ומוסיקאית מירושלים, צפתה בתכנית טלוויזיה בה הביעה השחקנית חני נחמיאס זעזוע מיחסם של תושבי גוש קטיף לכלבים.

בתגובה כתבה לשחקנית את המכתב הבא:

" שלום חני,

" התאכזבתי ממך קשות כאשר שמעתי אותך מספרת על הכלבה מגוש קטיף שאימצת.

" בדברייך לא היה שמץ של חמלה על אלפי האנשים שגורשו מבתיהם, וממפעל חייהם – רק תמיהה על מי שהשאירו את הכלבים והחתולים.

חני נחמיאס 2צילום אמיר גלעד ויקיפדיה אנגלית

חני נחמיאס 2צילום אמיר גלעד ויקיפדיה אנגלית

" אני אוהבת בעלי חיים וחושבת שזו מצווה עצומה לטפל בהם ולחמול עליהם. אבל לאחר אסון כה קשה אותה תמיהה שהבעת הייתה מיותרת.

" האם כשגורשו יהודים מבתיהם באירופה גם אז התאכזבת כיצד לא טפלו בבעלי החיים תוך כדי הגרוש?

" האם עולה בדעתך באיזו מצוקה חיים אנשים אלה? כשאין להם פרנסה, אין להם בית ואפילו את מתיהם נאלצו לגרור עמם? אם היו "למען השלום" מפנים כפר ערבי אחד, האם הפקרת בעלי החיים באותו מקרה הייתה גורמת לך לאותה תמיהה כפי שהבעת בחמלתך על בעלי החיים הפעם?

" חשוד מאד בעיני כאשר יש אכפתיות כל כך גדולה לבעלי חיים ואילו האנשים המדוכאים והמופקרים הללו אינם זוכים לאותו יחס ואת באה עמם חשבון.

בתשובה קיבלה מחני נחמיאס את המכתב הבא:

" כן יקירתי- אני באה חשבון- גם איתך.

" לאנשים שהשאירו את כל חייהם מאחור לא הייתה הזכות להפקיר עוד יצור חי וחסר אונים רק כי חייהם נהרסו (לדברייך).

מאחורי כל זוג עיניים של יצור הולך על ארבע יש נשמה ונפש בדיוק כמו לבני אדם.

" דווקא אמרתי בשידור כי אני לא מאשימה אף אחד, אבל את יודעת מה? כשאני קוראת את המכתב שלך אני כן מאשימה. כי אני מבינה שאת חושבת שהייתה לך הזכות (לדעתך) לתת לבעלי החיים למות מאחור, רק כי הממשלה החליטה שלא גרים יותר בחבל עזה.

" לך סידרו מלון, אכסניה, קרוואן, אוכל, מים, מיטה – מי דאג לחיות שננטשו?

" ובקשר לגוש קטיף, אולי עכשיו יפסיקו להיהרג שם בנים של חברים שלי (ליאור וישינסקי) ובמקרה לא הבן שלי (בן גילו בדיוק).

" כן. לכולנו יש מה לבוא בחשבון בחג הזה. גם לך יפת הנפש" .


ההסתה שהכשירה את חורבן קטיף

תוספת יולי 2011

כך מסית ג'אד נאמן למלחמת אזרחיםם בישראל. אין חדש תחת השמש. בפרקליטות לא שמעו כלום.

https://www.youtube.com/watch?v=VDUgG6MB_5M&feature=player_embedded

כמו הפרוטוקולים של זקני ציון, שהכשירו את רצח העם היהודי, כך מסע השיסוי והשינאה של השמאל כלפי המתיישבים * במסע הזה השתתפו פרופסורים, אנשי רוח, סופרים, עיתונאים וסתם אנשים אכולי שינאה * לקרוא ולא להאמין

מחקר במחלקה לסוציולוגיה אוניברסיטה עברית. שנאת השמאל לימין עולה באופן מובהק על שנאת הימין לשמאל.

פרופסורים

" למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם, לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז… כן, לאחוז בנשק." (ישעיהו לייבוביץ", הארץ, 27.9.85)

" אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (פרופסור זאב שטרנהל, דבר, 5.4.88(

פוליטיקאים

" בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר ,סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית."
(יצחק רבין. " פנקס שירות" . עמ 550)

" ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי-כנסת וקציני צה" ל"

(בנימין בן אליעזר, דבר (1.6.89 .

" תקופה לאומנית פשיסטית שמאפיין אותה פופוליזם ברוטאלי… בשם נצח העם ושליחותו האלוהית… כור ההיתוך של לאומנות מיסטית אגרסיבית, שרעיון העם הנבחר במרכזה ושאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית מניעות אותה…"
(שולמית אלוני על שלטון הליכוד, פוליטיקה, אוקטובר 1987.(

" הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו."

(דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

" הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציי" ם.

(האלוף במיל. שלמה גזית, ידיעות אחרונות 8.3.98 ).

" צריך להבהיר כבר עכשיו שאנחנו נילחם בכל האמצעים באלימות של מתנחלים קיצונים. כולל הגנה עצמית בכל המובנים. ואם לא תהיה ברירה, אם חס וחלילה יכריחו אותנו, ניאלץ לפתוח באש… צריך יהיה לירות באוויר. אחר כך לירות כדי לפצוע. ובמקרה אחרון, כמוצא אחרון, צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע" .

(ח" כ אבשלום וילן בראיון ל" הארץ" )

אנשי ביטחון

" אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות יהודית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות כשברור מה האלטרנטיבה

(עמי איילון ידיעות אחרונות, 14.11.03)

" בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מנהלי, ותראו איך השאר לא עושים כלום… הם מוכנים להיהרג? לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם לבד, הם יבואו ועוד איך יבואו" .

(אברהם שלום, ראש השב" כ לשעבר, ידיעות אחרונות 14.11.03).

הקצין אמר לו: " מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם… צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה…. מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" .

(ידיעות אחרונות ל" באב תשנט 12.8.99)

רב אלוף חיים בר לב, מיד לאחר הטבח בבית הדסה בחברון: " מי אמר להם להימצא שם" .

סופרים ואמנים

על " גוש אמונים" :" כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" .

(עמוס עוז, " בשם החיים והשלום" , ידיעות אחרונות, 8.6.89(

" רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה" ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה "אלטלינה" …לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט"
(מאיר שלו, ידיעות אחרונות יט בחשון תשסג.(

" אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: "נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" .

(יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל" בראיון לעיתון תל אביב פברואר 2004)

" אנחנו כיפות סרוגות… חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל.. ואת חג חירותנו, יום חג המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים." (יצחק לאור, " המנון לגוש" )

אנשי תקשורת

" …היכולת שלי לראיית מתנחלים כבדים היא מאד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. שיעברו דירה, שיקבלו פיצויים נדיבים מאד, יגיעו המאכרים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית" .

(כוכבת הטלוויזיה עינב גלילי, נכדתו של ישראל גלילי, ממניחי היסוד להתישבות ביש" ע, בראיון למיכל קפרא במעריב).

" אם מישהו באמת עד כדי כך לא שפוי שהוא רוצה להתחיל פה מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות. הוא עתיד לגלות שהיא תהיה קצרה במיוחד. הממלכה הישראלית נוטה באופן מסורתי לגמגם לא מעט לפני שהמלחמות שלה מתחילות. אבל כשהן מגיעות היא נוהגת להפגין יעילות תכליתית. אם הם לא מאמינים לזה שישאלו את השכנים הערבים שלהם" .

(יאיר לפיד בידיעות)

" מה שחסר בשעה זו הוא מטה פינוי בראשות אלוף מוכשר ומנוסה, שירכז יחידות מאומנות היטב למשימה ייחודית זו, שיעדה לא רק לנצח על הפינוי, אלא להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה" ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם."

(יואל מרכוס, " הארץ" )

" מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג… אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני…"

(דן תדמור, עיתון ירושלים28.5.93 ).

" ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אוויר העיר בנשימתם המצחינה… ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96(.

" שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד"

(מעריב כ" ב תמוז תשסא 13 יולי 2001 מדור ההומור)

קיבוצניקים

התנועה הקיבוצית היא מחסום השפיות האחרון מול גל החומיניזם היהודי .. רצח החילוניות על ידי חזית השחור " (על המשמר 17.2.84 )

" אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העינים " (הקיבוץ 1995)

" כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות…" (שושי נתן, קיבוץ, 4.1.89 (

" אלה לא האחים שלי, הם, לא… ואם יום אחד תהיה מלחמה… אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם, והארץ תשוב ותשקוט. אצא אל הקרב להילחם על ביתי, כדי להילחם פעם אחת, באמת, במלחמה צודקת. יירד הרבה דם, זו תהיה מלחמה ארוכה, אבל אחרונה. מלחמה בהם, באנשים שהחליטו להחריב את הבית שלי. קרב אחרון, כדי שהבנות שלי יוכלו לחיות בשלווה, ואני אוכל להביט בעיניהן ולומר להן שעשיתי כל מה שאפשר כדי להצדיק את אי קדושת האדמה." (הקיבוץ, 17.8.95)

באינטרנט לזרוק לים

רצו שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת – הסכמנו; רצו שלא נשתה קפה בבתי מלון בשבת – הסכמנו; בכל שכונה נבנו 2 בתי כנסת – אשכנזי וספרדי – הסכמנו וגם שילמנו; רצו חופי רחצה נפרדים – הסכמנו; מוהלים ביקשו " מזומן בלבד" – הסכמנו ושילמנו; מכריחים כלות ללכת למקווה -הסכמנו; הקימו התנחלויות – שתקנו; שיתקו את אל על בשבת – שתקנו; הקימו בצה" ל חטיבות לדתיים בלבד -שתקנו; לקחו את כספי החינוך לשטחים – שתקנו; שורפים חנויות לממכר בשר לא כשר – אנחנו שותקים; מתפללים במקומות עבודה ציבוריים על חשבון העבודה -אנחנו מחרישים; חלקם לא משרתים בצבא ומקבלים פטור " חוקי" – ואנחנו משלמים משכורותיהם; הוקמה רשת חינוך מקבילה של ש" ס – עודדנו; שידורי הערוץ הראשון מלאים בפרקי דת – אנחנו משלמים את האגרה; בכל עיר מועצות דתיות עם משכורות עתק – הכל משולם מהארנונה שלנו; רוצח רבין – ממניעים דתיים – אנחנו מממנים לו אוכל כשר ; שלטי חוצות של רבי שכבר שנים אינו בין החיים -וזה נראה לנו נורמלי; מודיעים ברמקולים על כניסת השבת בשישי אחה" צ כשאנו נחים – ואנו שותקים; מחזירים בתשובה נערות ונערים תמימים – ואנחנו מסכימים; על כל מוצרי המזון אנו מחויבים בתוספת כשרות ומשכורות לבודקי הכשרות – ואנחנו מבליגים.

ועכשיו: מקללים חיילים, מכים חיילים, מסרבים פקודה,

קורעים את העם. רוצים שנאמין בספר שנכתב לפני אלפי שנים ועכשיו רחוק מכל מציאות. והם בסה" כ 20% באוכלוסיה. חובה להפסיק את הסחיטה הדתית, לזרוק את המשיחיות לים.

כדור אחד בראש

סרן ד. ר. מ" פ בגולני: "אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק" רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים. עשינו את זה בג"נין אין סיבה שלא נעשה את זה גם עכשיו" " .

" סמ" ר ג.ס., צנחן: "עקרונית זה לא צריך להיות סיפור ואם לא היינו מקבלים פקודות להתנהג יפה (——- מה זה להתנהג יפה? זה צבא זה?) היינו גומרים עם זה חת שתיים. סך הכל מה? תופסים מתנחלת, כן ——— אותה עם יד מסובבת מאחורי הגב —- (וכאן בא תאור תקיפה- ז.ג. ). אח שלי בנח" ל עשה את זה בחברון ואין סיבה שלא נעשה את זה גם בצנחנים" .

סרן ד" ר ש.צ., רופא בשלישות: " הבעיה היא שלא מקשיבים לדרגים הנמוכים. אני אישית הצעתי למח" ט גזרה שנתפוש את הארבעה הראשונים שמתקוממים, המח" ט יחזיק אותם מאחורי הגב ואני מכניס להם 20cc חומר הרדמה בעורק של הגרון. מהפחד הם נופלים. השאר מתפנים לבד. עשיתי את זה אתמול בחאן יונס, אין סיבה שלא נעשה את זה מחר" .

(אתר " הפנקס הפתוח" , המפרסם " ספרות אלטרנטיבית" )

קללות

איך, איך נכנסתם בהם, איזה קללות,

נאצות, גידופים, חרמות ואלות

ביקשתם לצלק לנצח את נפשם

של חיילים צעירים שאין בהם אשם,

שלא ראויים אף לשמץ גינוי,

לא על הכיבוש, לא על הפינוי

מה את בכלל רוצה מהחיילת?

מספיק בילדים שלך את מתעללת…

אז אולי אסור לדון אותך בשעת צערך

אבל השביס אינו מסתיר את כיעורך

אז הנה גם אני הכנתי לך קללה

שבעלך יעזוב אותך לטובת גבר

נגיד ולרשטיין או זמביש חבר

שהבן שלך ייבחר מטעם מר" צ לח" כ

ושהנכדה שלך תלמד אצל גולדבלט משחק

ואת תזדקני אכולת צלוליטיס וקמטים

וטחורים בישבן וורידי רגליים בולטים,

ובלילות טרופים את חלומותייך יפקוד

שאול יהלום בחוטיני ורוד

(מקמה שבועית רדיו תל אביב 102 FM)

החורבן בעיניו של פסיכיאטר

ד" ר יוסי הטב הוא מנהל מחלקת ילדים ונוער של המרכז לבריאות הנפש בירושלים. הוא התמחה במיוחד בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ופועל בתכניות וחינוכיות לרווחת ילדים.

כששמע על התארגנות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכל הארץ לצאת לעזרת גוש קטיף ערב הגרוש הוא הציע את עזרתו.

על חוויותיו באותם ימים סיפר לי: " השאלה שחזרה ונשאלה בפי המפונים כלפי המפנים הייתה : "איך אתה יכול. מאיפה לך הכוח הנפשי לגרש אותי מביתי. לנתק את ילדיי מזרועותיי. איך זה קורה לך? מה עשו לך? איך עבדו עליך שאתה פועל כמו רובוט חסר רגשות".

" גם אני שאלתי את עצמי שאלות אלה , לאורך כל מפגשי הרבים עם החיילים והשוטרים. יכולתי להעריך, מבחינה מקצועית בלבד, מה שעשו עמיתי מהשרות הפסיכולוגי של הצבא. אין לי מידע בדוק, אבל אני מניח שהם שהם תכנתו את החיילים לאמץ במודע מנגנון הגנה, בדרך כלל לא מודע, הנקרא " בידוד האפקט" . לשלוט על הרגשות עד כדי לא להרגיש אותם בכלל. הרבה נאמר בספרי הפסיכולוגיה והאתיקה על חשיבות המבט בקשר הבינאישי , בהכרה בזולת כסובייקט.

חיילינו ושוטרינו חונכו או אולפו לא להסתכל. רובם, לא כולם, לא השפילו מבט כמקובל אצל מישהו שמתבייש במעשיו. הם הסתכלו הצידה כדי לא לראות. כי ראיה כזאת טומנת בחובה, סכנת התרגשות. שמעתי הרבה מבוגרים וילדים שהתחננו, ממש כך, בפני החיילים והשוטרים: "תסתכל לי בעניים, אני בן אדם , אני קיים, תסתכל עכשיו על מי שאתה עומד עכשיו מביתו , מעולמו, תסתכל".

" עד היום אני מתפלא ממה שראו עיניי. חשבתי ,חששתי, קיוויתי, הערכתי, שהרבה חיילים ושוטרים יישברו. לא יעמדו בלחץ הנפשי האדיר הבלתי אנושי בו היו נתונים. פניתי באופן אישי לחלק מהם. אמרתי להם, כפסיכיאטר ובדאגה אמיתית לשלומם, מותר לך לבטא את רגשותיך, ואם בא לך לבכות תבכה, תעשה את המוטל עליך ותבכה. כאב לי הלב לראות את הצעירים הנפלאים האלה המגויסים לצה" ל ולמשטרה, עוסקים במשימה כזו בלתי אנושית, בלתי הגונה עבורם. הם נשלחו למשימה הזאת לא כ" בשר תותחים" ,תודה לאל ולמפקדיהם ולתושבים, אלה כ" נפש תותחים" . כאשר המשימה היא הערך העליון ולא הבן אדם. זוהי הגדרה של עבודה זרה.

" קיוויתי שחלק מהם לפחות ייכנע לרגשותיו ויגיד, אני רוצה למלא את הפקודה כחייל טוב ממושמע ודמוקרט אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול . קיוויתי כי לא רציתי פינוי זה או לפחות לא ככה .

אני מאוד מקווה ,מקרב לב , שהממונים על השירות הפסיכולוגי בצבא יעשו את עבודתם נאמנה וילוו לאורך זמן את המגויסים בעיבוד אופטימאלי של החוויות הרגשיות שעברו , ושל אף אחד מהם לא תוותר פגיעה נפשית כל שהיא ממה שעשה וממה שעבר , הייתי רוצה להיות בטוח בכך.

אני בטוח שיהיו מחקרים על כך אני מקווה שיפורסמו ברבים כמתבקש מחוקר הגון.

העובדה החשובה אולי ביותר שנחשפה במהלך העקירה היא העדר תגובות חריגות, חולניות, מצד המפונים. ההערכה מוקדמת שלי הייתה מוטעית. נפעמתי יחד עם עמיתי להיווכח עד כמה האנשים האלה בריאים בנפשם. בניגוד לכל המקובל באפידמיולוגיה של הטראומטולגיה הנפשית, לא אירעו בזמן הפינוי, אירועים נפשיים חריגים. לאורך כל הימים הארוכים והארורים האלה הסתובבתי בהרבה ישובים, הייתי זמין כל הזמן, ולא נדרשתי להתערבות פסיכיאטרית.

אותן המשפחות או האנשים שנשלחתי אליהם כי הוגדרו כבעיתיים במיוחד היו נפרדים ממני, לאחר הקשבה ושיחה קצרה. ביי, אל תבכה, דוקטור, אל תדאג, אנו נתגבר, אנו חזקים. הייתי צועד בשבילים בין בית לבית, ובוכה למראה הפגיעה, הסבל, הכאב שהתרחש מול עיני.

תמונה שלא אשכח: ותיקי נצר חזני, בוכים ומתייפחים. הכול היה ארוז, תיקי היד מוכנים, אך לא הצליחו לזוז, לעקור את עצמם בכוחות עצמם כפי שנקבע באסיפת התושבים. עזרתי להם להתחיל לקום ולצעוד לכוון בית הכנסת. לאט לאט צעדו, משפחה אחרי משפחה, מחובקים, הורים וילדים, בוכים, לעיתים מזמזמים שיר, אחת מנגנת בחליל. ומשני צידי השביל, שורת חיילים, פניהם אטומות.

תמונה איומה זו שחזרה על עצמה פעמים אין ספור, כמו זו של ילדים בנווה-דקלים שנלקחו מזרועות הוריהם " בנחישות" והוכנסו לאוטובוס. המבטים המבועתים של הילדים באוטובוס, ההורים הנסחבים בכוח מול עיני הילדים, הצעקות, הבכי, הכעס, כל המראות האלה העלו רק אסוציאציה אחת במוחי. אין לנו שליטה על האסוציאציות שלנו (זה כל הרוח של הפסיכואנליזה). כשפרויד היה רואה רכבת היה חושב מייד על נסיעתו לרומא ולפירנצה. כשאנו מטיילים בגרמניה, בפולין, בצ"כיה ורואים רכבת , עולים זיכרונות השואה. זו אכן האסוציאציה, אין שליטה על כך. זה לא אומר בשום אופן שההתנתקות היא שואה, שחיילנו הם קלגסים נאצים. לא, בשום אופן לא. המודע, ההיגיון, הרגש, החוש ההיסטורי הכול מדבר נגד השוואה כזו. אבל האסוציאציה נכפית על נפשותינו" .

ד" ר הטב נולד בטוניס לפני 63 שנים. סיים בית ספר לרפואה בפריס ועלה לארץ בשנת 1969 עם אשתו ושתי בנותיו. כאן נולדו להם שני בנים ו-14 נכדים. היה פעיל בשעתו בוועד המנהל של " מימד" אך נטש לאחר שה ארגון פנה לפוליטיקה.

החבר של שרון

צפיתי השבוע בסרט " פרנהייט 11/9" , יותר משנה לאחר שיצא לאקרנים. טוב שכך. כי מבחינת ישראל הסרט הזה היום יותר אקטואלי מאשר בעת שראה אור.

במאי הסרט, מייקל מור, מטיח האשמות כבדות ביותר כלפי הנשיא בוש על התנהלותו לפני ואחרי התמוטטות מגדלי התאומים ועל שיקוליו ומניעיו במלחמת עיראק. במקרה הטוב יוצא הנשיא בוש על פי הסרט כאידיוט מושלם. במקרה הרע מדובר באדם ששיקוליו האסטרטגיים מושפעים מהאינטרסים שלו ושל משפחתו ומקורביו בתעשיית הנפט ותעשיית הנשק ובקשרים עם סעודיה.

העובדות שמביא מור מצמררות ומעוררות שאלות קשות:

· מדוע אישר הבית הלבן ל-24 מבני משפחת בין לאדן לעזוב את ארצות הברית ביומיים הראשונים לאחר הפיגוע בתאומים?

· מהי השותפות העסקית בין הנשיא ומקורביו לבין משפחת בן לאדן בתעשיית הנשק?

· מדוע הזמין הנשיא את השגריר הסעודי לארוחת ערב יומיים לאחר הפיגוע בתאומים. זאת, לאחר שידע כי 16 מבין 19 הטרוריסטים שביצוע את הפיגוע בתאומים הם סעודים?

· מה היה טיב הקשרים של הבית הלבן עם משטר הטאליבאן לפני הפיגוע?

· מדוע שלחו לאפגניסטאן פחות חיילים ממספר השוטרים במנהטן?

· איך זה שעד כה לא שמו יד על בין לאדן?

· מה הקשר בין המלחמה בעיראק לבין העוני המכה חלק גדול מן החברה האמריקנית?

ועוד שאלות רבות.

אילו הייתי רואה את הסרט בזמנו הייתי אומר שזה איננו סרט דוקומנטרי אלא סרט תעמולתי. שמייקל מור משרת את מתנגדי המלחמה בעיראק ומציג את סאדאם חוסיין כאילו היה

נשיא שוויצריה. הייתי גם מצביע על כך שמייקל מור הוא חלק מתנועה עולמית המתארת קונספירציה בין שליטת ההון הגדול, זיהום הסביבה, החור באוזון, העוני בעולם השלישי, והאימפריאליזם האמריקני. הואיל וכל החוגים הללו בדרך כלל גם באים למסקנה שישראל היא מדינה נאצית והפלשתינאים צודקים כשהם מפוצצים לנו אוטובוסים אני לא מתלהב כל כך מן המסרים הללו.

אך במקרה הנוכחי יש לנו אינטרס מובהק לבחון היטב את הסרט הזה ולברור מתוכו את משמעויותיו המתייחסות אלינו. כוונתי לכך ששרון בונה את כל האסטרטגיה ההרסנית שלו על קשריו עם בוש ועל מפת הדרכים. גם חסידיו המובהקים של ג"ורג" בוש אינם רואים בו מאור אינטלקטואלי ומדינאי בעל שעור קומה. ההתנהגות האישית שלו אחרי אסון התאומים ועכשיו אחרי אסון ההוריקאן מטילות צל כבד על מנהיגותו. מפת הדרכים נחשבת, גם בעיני חסידי השלום נוסח אוסלו או ג"נבה, כקטסטרופה.

עכשיו בא שרון ומניח את כל הקופה על הקלף הרעוע הזה ואנחנו נשלם את המחיר. חבל שאין איזה מייקל מור ישראלי שיעשה סרט כזה על אריאל שרון.

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

ברוך קורצווייל בצעירותו

ברוך קורצווייל בצעירותו

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר

המאבק בין הישראלים לבין היהודים

המאבק האמיתי בארץ  איננו  בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי, החולש על עמדות הכוח ומכתיב את כללי המשחק הדמוקרטי.

מהי הישראליות

הישראליות איננה מישנה סדורה אלא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). היא מוצאת את ביטויה בעמדות פוליטיות, תרבותיות ומוסריות. הישראליות ביסודה היא תופעה יהודית מובהקת: ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית" .

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

המרד במורשת

"אנחנו יהודים וברגש. ברנר(בשער ספרהשל

"אנחנו יהודים וברגש. ברנר(בשער ספרה של אניטה שפירא

שורשיה של הישראליות במרד של מחוללי הציונות המעשית במורשת היהודית. למרות המרידה היו האבות המייסדים קשורים בקרקע יניקתם ובתודעתם העצמית לשורשיהם היהודיים. הסופר חיים יוסף ברנר, גדול החילונים של דור האבות המייסדים, כתב: " אנחנו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש… כל מה שיקר לנו ביום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו… זוהי יהדותנו…"

לא חלפו מאה שנים מאז נכתבו מילים אלה ובארץ קם דור חדש, כמעט עם חדש, הישראלים. ההיסטוריון פרופסור אוריאל טל הסביר זאת כך: " בשעה שדור האבות הכיר את מקורות היניקה של התרבות היהודית נולד דור הבנים אל מציאות חילונית מנוכרת, יתום ממורשת ישראל ומנותק מן השורשים הרוחניים שקישרו את אבותיו לאבות אבותיהם מדור לדור…. תנועות מהפכניות (אחרות בעולם) לא ניתקו את זיקתן למקורות היניקה שלהן ולא התנכרו אליהן כפי שנהגנו אנו" .

אוריאל טל

אוריאל טל

אי אפשר להבין את המשבר העובר היום על מדינת ישראל, בלי לבחון את הנתק הזה ואת השפעותיו. בלי להכיר את התחליף שמצאה החברה הישראלית לשורשיה היהודיים.

מיהדות למערביות

אליעזר לבנה, מגדולי ההוגים של תנועת העבודה, צפה לפני שנים את המשבר. מה שקרה לחברה הישראלית הוא שהמירה את המורשת היהודית בציוויליזציה המערבית. זאת, בתקופה שציוויליזציה זו נתונה במשבר עמוק.

" ההומניזם המערבי" , כותב לבנה, " שאף לגיבושו של פרט מאושר, חופשי בבחירת ייעודיו והנאותיו ככל שניתן…. רמת מחיה חומרית מרבית לכלל הגדול נחשבה נורמה מוסכמת לאושר… משיגים מכסימום של אושר כאשר כל אחד רשאי לבחור סיפוקים החופפים את נטיותיו… משכב זכר ומשכב בהמה ושאר נטיות שנחשבו פרברטיות נתקבלו כסיפוקים המוסיפים לאושרם מרובה הגוונים של בני אדם…" .

נגד ההתמערבות

הציוויליזציה היהודית, אומר לבנה, קדמה לציוויליזציה המערבית, איננה חלק ממנה ואינה נתפשת במושגיה. היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה.

אליעזר לבנה

אליעזר לבנה

היהדות, אומר לבנה, היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון. אושר פירושו הגשמה של מצוות על סיפוקיהן וסבלותיהן. ספר תהלים נפתח בהגדרת האושר היהודי : " אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" . היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים.

סכנה קיומית

לבנה מזהיר כי המצב אליו הגיעה החברה הישראלית טומן סכנה לחוסנה הנפשי והפיסי עד כדי סכנה קיומית .

לבנה: " ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק ממפיצי ההשפעות הזרות נמנה על חוגים אינטלקטואליים הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו. ללא מערך חיים השונה ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה" ל תלויים בהזדהות אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל. אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד" .

ומה הלאה 

היהודים הם רוב  בארץ הזו. השלטון הוא לכאורה בידי הימין. אך יש במדינה גורמים שהתפרקו מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים.  הם מיעוט רב כוח – קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.

רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים. הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית. אין ברירה – הכיפה הסרוגה שוב תצטרך לשאת את הדגל.

תגובה למאמר זה הופיעה בספר "יד איש באחיו" של פרופסור יורם פרי

ראה בין ישראלי ליהודי ובין ברל לבין יורם

================================================================

כמה קיבוצים יושבים על "אדמה פלסטינית"

אפשר לומר כי כל הקיבוצים, או כמעט כולם, יושבים על "אדמה פלסטינית" – בין אם זו נרכשה בכסף בתקופה שלפני קום המדינה, בין אם פונתה מרצון או בכוח במהלך מלחמת השחרור.

וזו רשימה חלקית של קיבוצי השומר הצעיר ושם הכפרים הערביים שעל אדמותיה

1. קיבוץ אדמית במקום הכפר הערבי אדמית
2. קיבוץ אילון במקום השבט ערב סמניה
3. קיבוץ אליפז במקופ השבט אחיואת
4. קיבוץ בית-אלפא במקום בית-אילפא
5. קיבוץ בית-זרע במקום אום-ג'וני
6. קיבוץ בית-ניר במקום קידנה, ראנה וזיכרון
7. קיבוץ בית-קמה במקום השבט ערב סוארקי
8. קיבוץ ברעם במקום הכפר בירעים
9. קיבוץ ברקאי במקום הכפר חרבת ואדי ערה
10. קיבוץ גבולות במקום השבט ערב תראבין והכפר כרם סלטין
11. קיבוץ גבעת-עוז במקום הכפר זובובה
12. קיבוץ גזית במקום הכפר טירה
13. קיבוץ גל-און במקום הכפר זיתא
14. קיבוץ גן-שמואל במקום הכפר אל-מסעדי
15. קיבוץ געש במקום חרבת בלקיה
16. קיבוץ געתון במקום הכפרים ג'עתון וגיידין
17. קיבוץ גשור במקום הכפר תנוריה
18. קיבוץ גת במקום עיראק מנשיה
19. קיבוץ דביר במקום חרבת מוג'ידלאת
20. קיבוץ דליה במקום הכפר דליית א-רוחה
21. קיבוץ דן במקום ח'אן א-דוויר
22. קיבוץ הזורע במקום אבו זוריק
23. קיבוץ המעפיל במקום הכפר קאקון
24. קיבוץ העוגן במקום חרבת שיח חוסיין
25. קיבוץ הראל במקום הכפר בית ג'יז
26. קיבוץ זיקים במקום הכפר חרביה
27. קיבוץ חורשים במקום חרבת חיריש.
28. קיבוץ חצור במקום הכפר ברקה
29. קיבוץ יד-מרדכי במקום הכפר דיר-סניד
30. קיבוץ יחיעם במקום חרבת ג'ידין
31. קיבוץ יסעור במקום הכפרים בירווודמו
32. קיבוץ יקום במקום חרבת זבבידה
33. קיבוץ כפר-מנחם במקום הכפר א-תינה
34. קיבוץ כפר-מסריק במקום השבט ערב חוט
35. קיבוץ כרמיה במקום הכפר חרביה
36. קיבוץ כרמים במקום השבט הערבי רמדין
37. קיבוץ כרם-שלום במקום אבו-סלים ושבט בדואי
38. קיבוץ להב במקום חרבת חווילפה
39. קיבוץ להבות-הבשן במקום חרבת חיאם אל-ואליד
40. קיבוץ להבות-חביבה במקום חרבת גילמה
41. קיבוץ מגידו במקום הכפר לג'ון
42. קיבוץ מגן במקום הכפר שיח' נורן
43. קיבוץ מזרע במקום חרבת אל-מזרע
44. קיבוץ מסילות במקום אשרפיית ג'ברן
45. קיבוץ מעברות במקום מד-א-דיר
46. קיבוץ מענית במקום בידום
47. קיבוץ מצר במקום חרבת ביר אל-איסיאר
48. קיבוץ מרחביה במקום הכפר פולה
49. קיבוץ משמר-העמק במקום הכפרים אבו-שושה ור'וביה
50. קיבוץ נגבה במקום הכפרים בית עפה ועיראק סויאדן
51. קיבוץ נחשון במקום הכפרים דיר מוחסין ולטרון
52. קיבוץ נחשונים במקום הכפר מוזיריע
53. קיבוץ נטור על אדמות הכפר חספין
54. קיבוץ ניר-דוד במקום חרבת טוניס
55. קיבוץ נירים במקום חרבת מעין
56. קיבוץ ניר-יצחק במקום הכפר דנגור והשבט ערב- ג'רמאנה
57. קיביוץ ניר-עוז במקום הכפר עבסן והשבט ערב אל-אוואלי
58. קיבוץ סאסא במקום הכפר סעסע
59. קיבוץ סמר במקום שבט אחיואת
60. קיבוץ סער במקום הכפר א-זיב
61. קיבוץ עברון במקום חרבת כברש
62. קיבוץ עין-דור במקום הכפר אינדור
63. קיבוץ עין-החורש במקום חרבת מנשיה
64. קיבוץ עין-המפרץ על אדמותיה של עכו
65. קיבוץ עין-השופט במקום הכפר ג'וערה
66. קיבוץ עין שמר במקום חרבת כרכור
67. קיבוץ עמיר במקום הכפר דוורה
68. קיבוץ פלך על אדמות מג'ד אל-כרום ודיר אל- אסאד
69. קיבוץ רבדים במקום הכפר אל-חימה
70. קיבוץ רוחמה במקום הכפר ג'ממה
71. קיבוץ רמות-מנשה במקום הכפרים חרבת מנשיה
72. קיבוץ רמת-השופט במקום הכפר ריחניה
73. קיבוץ רשפים במקום הכפר אשרפיה
74. קיבוץ שדה-יואב במקום עיראק סואידן
75. קיבוץ שובל במקום ביר זבלה
76. קיבוץ שומריה על אדמות הכפר בית מרסים
77. קיבוץ שמיר במקום חרבת שמן
78. קיבוץ שמרת במקום השבט ערב ע'ווארנה
79. קיבוץ שניר במקום הכפרים ח'אן א-דוויר ובניאס
80. קיבוץ שער הגולן במקום אבו-נמל
81. קיבוץ שער-העמקים במקום הכפר חרתיה
82. קיבוץ שריד במקום הכפר חרבת חוניפיש

83. קיבוץ נען במקופ הכפר נענה.

זו כאמור רשימה חלקית וניתן להוסיף עליה את רוב הקיבוצים של התנועות האחרות.

את הרשימה הכינה משפחה באחד מיישובי חבל בנימין. זאת, בתגובה ליוזמתו של חבר הכנסת אבשלום וילן(מרץ), יליד נגבה, שהקים תנועה שמטרתה להציע פיצויים לתושבי יש"ע שיסכימו לפנות בתיהם מרצונם.

הם שלחו מכתב לוילן ובו רשימת הקיבוצים היושבים על "אדמה פלסטינית" והציעו לתומכי היוזמה הזו  לעזוב  את בתיהם. זאת, לנוכח העובדה שהם הוקמו על חורבות כפרים ערביים. במכתב נאמר עוד: "בואו לגור עמנו ביהודה ושומרון, משום שאצלנו הישובים נבנו בשטחים ריקים, אשר לא היו מאוכלסים לפני כן באף אוכלוסיה ערבית, ובזאת תתרמו את שלכם לשלום המיוחל והמצופה."

 כפרים ערביים שעל חורבותיהם
נבנו או הורחבו ישובים וערים יהודיות

אל-ח'אלצה (קריית-שמונה)
צפד (צפת)
עכא (עכו)
טבריא (טבריה)
א-נאצרה (נצרת)
חיפא (חיפה)
ביסאן (בית-שאן)
טנטורה
טובאס
טול-כרם
קלקיליה
יאפא (יפו)
אל-קדס (ירושלים)
אל-מסמיה אל-כבירה
אל-מג'דל (אשקלון)
אל-פאלוג'ה (קרית-גת)
כפר שייך מויניס (אוניברסיטת תל-אביב)
כפר סומיל (מתחם מגדלי  אקירוב  בתל אביב)

מהי "אדמה פלסטינית"

יש להבהיר מייד כי המושג הזה חסר משמעות היסטורית, חוקית ומוסרית.

ארץ ישראל כולה היא ארץ היושבת על "אדמה יהודית". כך הייתה מאז הובטחה לאברהם ועד ימינו. במרוצת השנים עברו בה כובשים רבים, אך אף כובש לא הפקיע את בעלותנו על הארץ. אף כובש גם לא יצר כאן מסגרת מדינית תרבותית ייחודית, כולל הכובש הערבי. כל ישוב ערבי בארץ ישראל (פרט לרמלה) יושב על חורבותיו של ישוב יהודי.

בית הכנסת מתקופת המשנה בברעם צילום אילן גד ויקיפדיה

בית הכנסת מתקופת המשנה בברעם צילום אילן גד ויקיפדיה

תמיד היו על האדמה היהודית של ארץ ישראל אזרחים זרים שרכשו כאן חלקות אדמה. זה לא הפך אדמות אלה לצלבניות, ביזנטיות עות'מניות או פלסטיניות.

רציפות הישוב היהודי

היהודים מעולם לא עזבו את ארץ ישראל. גם לאחר חורבן הבית היו בארץ מאות ישובים יהודיים פורחים וכאן נוצר התלמוד הירשלמיי והפיוט הארצישראלי מאות שנים לאחר החורבן. הכיבושים הרבים ומעשי הרצח והביזה גרמו להתרוקנות הארץ מתושביה היהודיים. אבל גם בתקופות הקשות ביותר התגוררו כאן יהודים. 

 כשהחלה שיבת ציון המודרנית עם העליה הראשונה ב-1882 נמצאה הארץ תחת השלטון העות'מאני הכובש, שחילק את אדמותיה בהתאם לגחמות הסולטן באיסטנבול.

אפילו דונה גרציה נשיא האשה היהודיה העשירה בעולם, שרכשה בהון עתק מידי השלטון הטורקי את הזכות ליישב מחדש את טבריה, לא זכתה לבעלות על אדמות העיר תמורת הכסף הרב ששילמה. לפי החוק העות'מאני האדמה ניתנה רק בחכירה והופקעה עם מות החוכר.

חורבות הכפר הערבי בירעם שנבנה על חורבות כפר יהודי מימי המשנה - ויקיפדיה

חורבות הכפר הערבי בירעם שנבנה על חורבות כפר יהודי מימי המשנה – ויקיפדיה

רכישת אדמות בארץ ישראל

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהייתה ריקה ברובה, נעשתה בדרכי שלום ובדרכי נועם. כל דונם של אדמה שהתיישבו עליה יהודים נרכשה בכסף מלא. תחילה על ידי נדבנים יהודים – רוטשילד, מונטיפיורי, הירש, קרל נטר, ואחרים ולאחר מכן על ידי הקרנות הלאומיות שהקימה התנועה הציונית.

לרוב נרכשו אדמות לא מעובדות חסרות ערך חקלאי, אדמות סלעים או אדמות מוכות ביצות רעילות.

אך היו גם אדמות רבות שהיו מעובדות על ידי אריסים ערביים. אדמות אלה נרכשו מידי בעליהן – שלרוב ישבו בביירות. אך היו ביניהם גם כמה מראשי הדוברים של ערביי ארץ ישראל שמאוחר יותר קראו לעצמם פלסטינים. במקרים כאלה פונו האריסים מאדמותיהם, לרוב תוך מתן פיצוי ולעתים קרובות בכוח הזרוע למרות הפיצו. (מחקרים העלו שבשום מקרה לא היה נישול של ממש והמפונים מצאו לעצמם תחליפי קיום במשק הארץ ישראלי המתפתח תודות להתיישבות היהודית.

הואיל והקיבוצים הוקמו מתוך מחשבה על קביעת גבולות המדינה העתידה נרכשו אדמותיהם מידי בעליהם והמחזיקים בהם.

כך היה עד הקמת המדינה.

מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ויקישיתו,

מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ויקישיתו,

לאחר מלחמת השחרור, עם פינויים של למעלה מ-400 כפרים בהם ישבו ערבים, השתלטו הקיבוצים על אדמות אלה והפכו אותם לנחלתם. ההשתלטות הזו נעשתה בצורה מסודרת. כל האדמות של ערבים שנפקדו מאדמותיהם בתאריך הקבוע עברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל וזה חילק את האדמות.

תגובות

 נתקלתי במקרה בפרסום שלך משנת 2005 לגבי אדמות הקיבוצים היושבות על אדמות כפרים ערבים. בתור בן יד מרדכי אני חייב לציין שהפרסום לגבי כך שיד מרדכי יושבת על אדמת הכפר דיר סניד הוא לא נכון, הכפר היה ממוקם כקילומטר דרומית למיקומו של הקיבוץ כיום, בסמוך למסילת הרכבת, שרידיו של הכפר עדיין מציצים בין חורשת העצים שנשתלו לאחר הריסתו של הכפר לאחר המלחמה, אתה מוזמן לבוא ולראות בעצמך. מתוך כך אני חייב לתהות האם יש היגיון בשיגעון? לא בטוח -אבל טעויות יש ויש…

נתן סגל

 

כמה פעמים מוזכרת ירושלים בתנ"ך ובקוראן ומתי בכלל היתה כאן מדינה פלסטינית

ידיד ישראל דניס פראגר: כך צריך להסביר את את עמדת ישראל

המסבירים הטובים ביותר של ישראל בעולם אינם שליחי משרד החוץ. אלה יהודים טובים וחכמים כמו אלן דרשביץ, ג"קי מייסון, דניס פראגר ואחרים.

דוגמה לדרך בה ניתן להסביר את עמדות ישראל נתן באחרונה בראגר במאמר שפורסם נ-jewish world review.

להלן מאמרו של פאגר הנושא את הכותרת " הסכסוך הישראלי פלשתיני במספרים" .

להמשיך לקרוא

ברוך שפטרנו מ"אברום" בורג

אהוד ברק נשאל פעם לדעתו על אברהם בורג. במקום תשובה ציטט את הפתגם הארמי הידוע "איסתרא בלגינה קיש קיש קריא" . כלומר: " מטבע בכד קורא קיש קיש קיש" . והמשמעות: מטבע אחד בכד ריק משמיע קול חזק. אדם ריקני מקים רעש גדול.

אברהם בורג. צילום: ויקיפדיה David Shankbone

 

פרישתו של בורג מן הפוליטיקה היא מבחינות רבות סימן דרך בתנועת העבודה. בורג נמנה עם קבוצת הצעירים הנצחית שלטשה עיניה לתפוס את מקום "הצעירים" מן הדור הקודם והזקינה לפני שמחצית תאוותה בידה.

עם קבוצה זו נמנו יוסי ביילין, חיים רמון, יעל דיין, עמיר פרץ, רפי אלול, נאף מסלחה ועוד. המאפיין קבוצה זו הוא שמדובר בעסקנים קרייריסטים, שבעצם לא עשו מאומה בחייהם פרט למלחמה על מקומם בצמרת. אלה אנשים שהקריירה שלהם מתחילה בדרך כלל בתא סטודנטים באוניברסיטה, נמשכת בסניף המפלגה ובהידבקות לאיזו אישיות בכירה, כניסה לכנסת ותאבון להיות שר וראש ממשלה.

גם הדור הקודם של "צעירי מפא"י" לא ליקק דבש. אך אלה היו אנשים עם רקורד מפואר של עשיה ויכולת כמו משה דיין ושמעון פרס. ולחשוב שחיים רמון למשל פילס דרכו לכנסת לאחר שסילקו את אבא אבן, מלמד יותר מכל על הידרדרותה של המפחגה.

חלק מן ה"צעירים" הללו הלכו לשמאל הקיצוני כמו יוסי ביילין ויעל דיין. חלקם נותרו חסרי מעש וחלקם, כמו ביילין ועמיר פרץ, סובלים מהיפראקטיביות קטלנית.

אברהם בורג נמנה עם קבוצת ההיפראקטיבים כשעיקר כוחו במילים. ב-15 בספטמבר אשתקד פירסם בורג בגארדיין הבריטי מאמר תחת הכותרת " קץ הציונות" . במאמר כותב בורג בין היתר: "קץ הציונות עומד בפתחנו. יש סיכוי ריאלי שהדור שלנו הוא הדור הציוני האחרון" .

כמה שבועות לאחר מכן פורסם המאמר גם ב"לה מונד" הצרפתי, על מנת שגם אוהבי ישראל בצרפת יזכו למעט נחת.

האייש שתרגם את המאמר לצרפתית הוא ההיסטוריון לוסיאן לזר, חותנו של אברהם בורג. בתגובה החרימו מתפללי בית הכנסת שלו את האיש ערב יום הכיפורים.

 סיפר לי על כך לזר, בראיון שקיימתי עמו לפני כמה חודשים (בנושא אחר): " חלק מדוברי צרפתית של בית הכנסת כתבו לי מכתבים רבים (בענין מאמרו של בורג). אחד היה מכתב קולקטיבי מאד פוגע בחתימת כארבעים גברים ונשים ואני מרגיש מנודה. אני לא רוצה לתת להם את ההרגשה שהם הצליחו לקיים עלי נידוי. הפסקתי להתפלל בבית הכנסת הזה" .

================================================================

 ראה

אנליהו שפייזר האיש שחזה את קיצה של מפלגת העבודה

תסמונת השינאה למתנחלים

הפוליטיקאי המקצועי כסכנה קיומית

משיחי השלום של השמאל וחמוריהם

השמאל בישראל נתון בהלם חורבן אמונותיו אומר להט גולן, דוקטוראנט בן 28, בספרו " הפיתוי המשיחי" * תהליך השלום לא היה מבוסס על חשיבה רציונאלית אלא על עמדה משיחית חילונית, שהתעלמה מן המציאות * ראשית ההתפכחות של השמאל מן הטרוף המשיחי של אוסלו

כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.

 שער הספר "הפיתוי המשיחי"

שער הספר "הפיתוי המשיחי"

ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם העקרונות שנתבשל באוסלו הוא הכריז מעל בימת הכנסת: " בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ". בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה" .

" חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט בספר " הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" – " ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ/, אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום" .

גולן להט, בן 28, דוקטוראנט לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, מגדיר עצמו כאיש שמאל. חבריו, הוא אומר, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.)

 

חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן

חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן (באדיבות המצולם)

המשיחיות החילונית

במונח " משיחיות" אין להט מתכוון למשמעותו במסורת היהודית. הוא מתכוון למשיחיות ללא משיח. זוהי " משיחיות חילונית" , מושג שהתגבש בקרב היסטוריונים של העידן המודרני (שמייצגם הבולט בישראל הוא פרופסור יעקב טלמון). אלה מאפיינים את העידן המודרני באידיאולוגיות המעצבות חזון גאולה אנושי, שהוא תוצר האמונה ביכולתו של האדם לעצב את העולם ואת העתיד.

האידיאולוגיות שונות מן הקצה אל הקצה – מן הקומוניזם ועד הנאציזם. אך יש להן מאפיינים משותפים:

  • · שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
  • · גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
  • · שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
  • · אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונאלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.

מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.

" שינוי ההיסטוריה"

מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .

וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .

" קפיצה מעל לתהום"

ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ"רצ"יל).

אחת מסיסמאות שחום עכשיו

אחת מסיסמאות שלום עכשיו

תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך" .

ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .

הוויתור על העבר

להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.

הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .

אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.

המרוץ לגלובליזציה

הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינאית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.

אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב" תהליך השלום" .

החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינאית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.

" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .

משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל.

ראה מאמרי גלובליזציה או כלכלה ציונית

http://www.zeevgalili.com/?p=329

ועדיין נשאר בשמאל

מי שמצפה למצוא ב" הפיתוי המשיחי" חשבון נפש נוקב המוביל לראשיתה של דרך חדשה עשוי להתאכזב. זה איננו " האל שהכזיב" של ארתור קסטלר; אין בו התפכחות נוסח משה שמיר או אמנון לורד. להט גם ממשיך לראות עצמו מחויב לשמאל. אך כל מה שיש לו להגיד על השמאל זה שהוא צריך לפעול למען " מציאות חיים הוגנת שפויה וראויה יותר" . במקום אחר הוא כותב שבשמאל ישראלי הוא מתכוון " לכל המצדד בפשרה טריטוריאלית מקיפה כבסיס להסדר קבע עם הפלשתינאים שבמסגרתו יפונו מרבית ההתנחלויות" . כלומר: לשמאל של הבחור הצעיר הזה אין שום מהות משל עצמו וכל קיומו מבוסס על שלילת ההתנחלויות.

התיאור שמתאר להט את המשיחיות היהודית ההיסטורית רדוד ולוקה בחסר. חמור מזה חוסר ההבנה שהוא מגלה במהותה של הציונות החילונית. הוא מזהה בה אמנם את הגורם המשיחי, שהיה הכוח המניע המרכזי שלה. אך הוא אינו תופס כי זו לא הייתה משיחיות חילונית נוסח האידיאולוגיות של המודרנה אלא משיחיות יהודית. ניכר בו שלא התעמק בכתבי ההיסטוריון בן ציון די נור ולא למד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הוא גם מתעלם מכך שהמשבר של השמאל ושל הציונות החילונית בכלל לא החל עם תהליך אוסלו, אלא במפגש עם ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בהיחשפות לגורל היהודי, שהציונות החילונית הצליחה להסתירו משך שנות דור. שהמשבר הזה הוא פרי השקר הטבוע בציונות החילונית מראשיתה. השקר של הנורמליות – " שיבה להיסטוריה" ו" להיות ככל העמים" .

אין גם בספר התייחסות של ממש לשמאל היהודי הדסטרוקטיבי שמחוץ לציונות (הבונד, פ.ק.פ., מצפן) ובתוכה (השומר הצעיר, מפם, שיח, שלי, רץ). הוא גם איננו מאתר את השפעת המשיחיות הסטליניסטית על משיחיות השמאל של תהליך השלום.

למרות כל החסרונות הללו אין ספק שספרו של להט הוא ספר חשוב ביותר, שעשוי לתרום להתפכחות השמאל הישראלי.

ראה מאמר מורחב בנושא "השמאל מת"

http://www.zeevgalili.com/?p=1425

==========================================

" הפייגלינים"

כשעלה בגין לשלטון בשנת 1977 הוא לא היה מוכר בעולם. השבועון האמריקני האנטי ישראלי TIME פרסם אז כתבת שער ובו כתב ששמו של בגין מתחרז עם השם פייגין. זה היה יותר מרמז אנטישמי. כי חיים פייגין הוא הנוכל היהודי רודף הבצע, העומד בראש חבורת פושעים, ב" אוליבר טוויסט" .

בגין על שער ה"טיים". "מתחרז בפייגין".

בגין על שער ה"טיים". "מתחרז בפייגין".

אינני יודע אם שרת החינוך לימור ליבנת קראה את " אוליבר טוויסט" , ספרו הנודע של הסופר הבריטי בן המאה ה-19, צ"ארלז דיקנס. אבל את דברי בגין ודאי קראה ושמעה.

כשדברה לבנת בוועידת הליכוד על " הפייגלינים, המשתלטים על התנועה" , בנשימה אחת עם דיבוריה על גורמים פליליים, היא זיהתה את הפייגליניזם עם הפשע.

אם היה צורך בהוכחה לכך שלא רק פליטת פה כאן נתן אותה השבוע יועץ התקשורת של אריאל שרון, אייל ארד. בכמה ראיונות רדיו חזר ואמר ש" לפייגלינים יש המון כסף" . כל הכבוד לארד הממשיך לשרת את ראש הממשלה גם כשקופתו ריקה. טוב שלארד יש מקור הכנסה אחר.

כפי שפורסם בתקשורת מנהל ארד קמפיין תקשורתי ברומניה למען הלאומן הרומני קורנליו ואדים טודור, מנהיג מפלגת " רומניה מארה" , המתמודד על הנשיאות ברומניה. טודור התפרסם בהתבטאויות אנטישמיות ובהכחשת השואה. כשנשאל ארד איך הוא נותן יד לאישיות כזו השיב כי הוא מאמין שטודור חזר בו מהשקפותיו.

==============================================

חיכינו לנס וקיבלנו בוץ

לאחר נצחונו של שרון בבחירות האחרונות פרסמתי כאן את הדברים הבאים:

" קניתי ב"סופר" שקית קפה טורקי רג"ואן. 11.90 ש" ח למאתיים גרם. לא זול במיוחד. בשוק ניתן להשיג קפה מצויין, עם הל, בארבעה שקלים למאה גרם.

" קניתי את קפה רג'ואן כי, כמו כל עם ישראל, גם אני נופל מדי פעם קורבן למסעי פרסום. הסיסמה "קפה רג'ואן בלי גרגרים", שבה מפטמים אותנו בוקר וערב, חדרה כנראה להכרתי , או לתת הכרתי, ובלי לחשוב הרבה רכשתי את הקפה.

שקית קפה רג'ואן

שקית קפה רג'ואן

" בבית בחנתי את האריזה וחיפשתי בה את ההבטחה "בלי גרגרים". הייתי זקוק לזוג משקפיים ולזכוכית מגדלת כדי להבחין בכתובת קטנטנה המכריזה "חידוש בלעדי – ללא גרגרים צפים".

" אני אוהב טורקי קטן ובאמת לא משוגע על הגרגרים הצפים שברוב סוגי הקפה הנמכרים בסופר. בחנויות קפה טובות טוחנים לך את הקפה דק דק, אם אתה מבקש. מקבל תערובת מצוינת (קולומביה ואורוגואי אהובה עלי במיוחד) בלי אף גרגר צף. הפעם קניתי חתול בשק. אבל, כאמור, נפלתי קורבן למסע הפרסום ואני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי.

" קפה טורקי טוב עושים בפינג"אן קטנטן. מרתיחים את המים ומטילים את כפית הקפה. בתנועת הנוער למדנו כי יש להרתיח שוב ושוב שבע פעמים. אך מניסיוני אני יכול לומר כי הדרך הטובה ביותר היא לערבב את הקפה במים מיד לאחר הרתיחה ולכבות את האש לפני שהקפה גולש.

" אבל למי יש זמן לבשל קפה? הדרך המהירה והפשוטה היא להכין קפה "בוץ". כפית אחת לתחתית הספל, מים רותחים, לערבב טוב ולהמתין עד שישקעו הגרגרים.

" כך גם הכנתי את קפה רג"ואן. אכן, לא היו הרבה גרגרים צפים. אבל למען האמת לא הרגשתי הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה "עלית" למשל.

" היתה סיבה נוספת לכך שרכשתי קפה רג'ואן. בעצם סיבה תת הכרתית שהבנתי אותה לאחר מעשה. האיש שהמציא את הסיסמה "קפה רג"ואן ללא גרגרים צפים" הוא הפרסומאי ראובן אדלר. האיש שמכר לנו גם את אריאל שרון במסע הבחירות.

" עם הצלחה אי אפשר להתווכח ואדלר הוא האיש שעמד בראש מסע הבחירות בו הביס את היריב תבוסה חסרת תקדים. אהוד ברק אמנם עזר לו אבל הצלחה היא הצלחה.

" אך מה שמעניין אותי איננה ההצלחה בשיווק אלא מה טיב המוצר שקנינו. האם אריק שרון הוא אכן קפה בלי גרגרים צפים או שאיננו שונה ממתחרהו. בימים הבאים נדע אם אדלר מכר לנו מוצר מעולה, או שיש לנו שוב קפה בוץ רגיל. אם נתאכזב מקפה רג"ואן נוכל תמיד לחזור לקפה עלית. או אפילו לקפה נמס, נס-קפה בלשון העם. אבל מה יהיה אם אריק שרון יאכזב אותנו? נחזור לאהוד ברק? נמתין לנס? "

עד כאן הדברים שכתבתי אז.

מה נשתנה?

ירדתי למכולת וביקשתי קפה רג'ואן. המכולתניק הסתכל בי בתמיהה והשיב: " אין, זה לא הולך" .

אדלר הבטיח לנו כי שרון יביא שלום בלי טרור וקפה בלי גרגרים.

ומה יש לנו?

אמא שלי תמיד אמרה לי שלא לסמוך על פרסומת.

=================================================

מצעד ההתבהמות

בערב בו שידרו כל תחנות הטלוויזיה בעולם את סיפור חיסולו של שייך יאסין שידר ערוץ 10 ראיון עם המאהבת של שחקן הכדורגל הבריטי דייויד בקהם. היה לה דברים חשובים מאד להגיד לאומה. בין היתר שהיא מכירה כל חלק בגופו של השחקן כולל משהו שאיש לא יודע. חשוב מאד.

למסע ההתבהמות הזה הצטרף הערוץ השני. בתכניתו של יאיר לפיד. הסטנדאפיסט קיציס תיאר באומר ובצליל כיצד נראים יחסים בין שחקן הכדורגל והמאהבת יחד עם האביזרים המיוחדים הצמודים לחלקים הצנועים בגופם.

הערוץ הראשון הממלכתי לא נשאר מאחור. בתכנית פוליטיקה בהנחייתו של עודד שחר מצאו נושא חשוב לעסוק בו: חילופי זוגות.