שער הספר מלחמתה של רוסיה

בימים אלה מלאו 65 שנה לחיסול המפלצת הנאצית. בכל העולם חוגגים את היום הזה. אפילו הצרפתים אומרים "גם אנחנו". למרות שצרפתים התנדבו לס.ס. למרות שמשטר ווישי שיתף פעולה עם הכובש הנאצי. למרות שבעת הפלישה האמריקנית לצפון אפריקה לחמו הצרפתים נגד האמריקנים. וכמובן גם הבריטים חוגגים ובצדק. כי לולא צ'רצ'יל ייתכן שהיטלר היה מצליח להשתלט על אירופה ואמריקה הבדלנית הייתה משלימה עם כך ונשארת ניטרלית וכמובן האמריקנים.

אלפי סרטי מלחמה הוליוודיים שטפו את מוחותינו ויצרו אצל רובנו את התודעה שהאמריקנים הם שניצחו במלחמה. זו איננה האמת. עד שהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית ועד שהיפנים תקפו בפרל הארבור עמדה ארצות הברית מן הצד.

ולאחר שנכנסה למלחמה אכן כושר הייצור המופלא שלה הוא שאפשר את הבסת צבאותיו של היטלר. אך הצבא האמריקני היה צבא חובבנים מול הצבא הנאצי המאומן והיעיל. הגנרלים האמריקנים לא היו מסוגלים לנהל מערכות גדולות ובגללם התארכה המלחמה ללא צורך.

והעיקר: מלחמת העולם השנייה היא בראש ובראשונה מלחמתה של רוסיה. הצבא הרוסי איבד בקרב אחד יותר חיילים משאיבדו בעלות הברית במלחמה כולה. רוב העוצמה הנאצית התרכזה בברית המועצות. ביום הפלישה של בעלות הברית בנורמנדי הציבו הנאצים שם חיילים דרג ב' וג' – קשישים, נערים, מגויסי כפיה. וגם אלה הספיקו כדי לעכב את האמריקנים.

ברית המועצות ניצחה תודות להרבה גורמים. בראש ובראשונה מרחביה האינסופיים וגנרל חורף שלה. אחר כך משאבי כוח האדם האינסופיים. ולא במקום האחרון מפלצתיותו של סטאלין , שהפעיל משטר טרור של כיתות יורים של הנ.ק.וו.ד. מאחורי היחידות החלוחמות שירו ללא רחמים בכל חייל שביקש לסגת או נרתע משדה מוקשים ומאש חזיתית.

אולי רק מפלצת כמו סטאלין יכול היה להכריע מפלצת כמו היטלר. בלעדיו ובלעדי רוח הלחימה של העם הרוסי (הרוסי, לא הסובייטי. רוב עמי ברית המועצות ובראשם האוקראינים קידמו את הכובש הנאצי בפרחים ושיתפו עמו פעולה).

אני מביא כאן את עיקריו של ספר המתאר את מלחמתה של רוסיה שהיא היא מלחמת העולם השניה . לענייננו חשוב שהמפלצת הסטלינית הפנתה את ציפורניה גם לעבר רבים מבני עמנו, אם כי רבים אחרים ניצלו תודות לרוסיה מן הכובש הנאצי.

 מלחמתה של רוסיה

הספר "מלחמתה של רוסיה", פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי, הוא אחד הספרים המרתקים ביותר על מלחמת העולם השניה שקראתי. במקור נכתב הספר כמלווה סידרת טלוויזיה חשובה בת עשרה פרקים, הנושאת אותו שם ( הסידרה שודרה בערוץ 8 בכבלים).

הסדרה מבוססת, בין היתר, על חומר צילומי נדיר, שנתגלה במרתפי נ.ק.וו.ד. – משטרת הביטחון האימתנית של סטאלין – וכן על ראיונות עם עדי ראיה וניצולים מן התופת של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שני גורמים הופכים את הקריאה בספר למרתקת. האחד נעוץ בכישרון הכתיבה של המחבר, המתאר את האפוס הגדול של מלחמת ברית המועצות ביד אמן. תיאורו של קרב קורסק, שהיה נקודת המפנה האמיתית במלחמה, "מתעלה לדרגת סימפוניה מן הגהינום", נכתב בכריכת הספר ואני חותם על כל מילה.

הסימפוניה מן הגהינום. הקרב בקורסק בעיני צייר אמן.

הגורם השני נעוץ בכמות האדירה של אינפורמציה מעודכנת, הנותנת תמונה מלאה ומקיפה על המלחמה הזו, שנדמה היה שאנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת.

היקף המלחמה

הרושם החזק ביותר שמותיר הספר הוא ההיקף האדיר של מלחמת רוסיה. כולנו הרי גדלנו על המיתוסים של המלחמה הזו, על גבורת העם הרוסי, על ההצלה והישועה של אלה שהצליחו לברוח לרוסיה ושל שרידי הפליטה שהצילו הדיוויזיות של הצבא האדום. אך שפע הנתונים והתיאורים של אוברי ממחיש לא רק את העובדה הידועה שחלק זה של המלחמה היה הגדול והמכריע מכל קרבות מלחמת העולם השנייה. הוא ממחיש למעשה כי זו בעצם הייתה המערכה שבלעדיה ספק אם ממלכת הרשע של היטלר היתה מובסת.

רק כדי להמחיש: בשני חודשי לחימה בשנת 1943 (שהיתה שנה של נצחונות) סבל הצבא האדום מספר אבדות שהיה שווה למספר האבדות של ארצות הברית או האימפריה הבריטית, במהלך המלחמה כולה.

בין 1941 ל-1943 איבדו הסובייטים בממוצע 7950 איש ביום. 34.5 מיליון גברים ונשים גוייסו למלחמה בברית המועצות. שעור האבדות של כוח זה הגיע ל-84 אחוזים – 6.2 מיליון הרוגים, יותר מ-15 מיליון פצועים, 4.4 מיליון שבויים או נעדרים 3-4 מיליון נכים עקב מחלות או מכות קור.

לגבי האבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית יש אומדנים שונים, הנעים מ-17 מיליון ועד 40 מיליון, כולל אובדן פוטנציאל הגידול הדמוגרפי של הנספים.

על היקף המלחמה ניתן ללמוד מגודל הכוח שהקצה היטלר להתקפה על ברית המועצות: יותר משלושה מיליון חיילים, 2000 מטוסים, 3350 טנקים.

הנאצים הגיעו לשערי מוסקבה. האבדות הגרמניות לא הגיעו בחזית המזרחית לממדים של האבדות הסובייטיות. אבל 80 אחוזים מכלל האבדות של הוורמאכט  בכל המלחמה עד 1944 היו בחזית המזרחית.

כך החלה המלחמה: דיביזיית הפנצרים ה-11 מתקרבת למוסקבה

וכך נסתיימה המלחמה דגל רוסיה הסובייטית מונף מעל לרייכסטאג

סטאלין כרוצח המונים

דמותו של סטאלין כעריץ אכזר עומדת במרכז הספר. אוברי מתאר ללא כחל וסרק את משטר הטרור והרצח שהנהיג סטאלין עוד שנים רבות לפני המלחמה ועוד יותר מכן במהלכה (בסידרת הטלוויזיה יש סרטים של הנ.ק.וו.ד. על הריגת חיילים שניסו לסגת, או שהואשמו בהורדת המוראל או סתם לא מצאו חן בעיני מישהו). סטאלין מצטייר כרוצח ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים, הרבה יותר מהיטלר. והשאלה שאוברי מבקש להשיב עליה היא כיצד להסביר את המסירות והגבורה האמיתית שגילו המוני העם הרוסי למרות מעשי הזוועה של סטאלין.

לענייננו חשובה שאלת יחסו של סטאלין ליהודים – במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה עד סמוך למותו.

סטאלין והיהודים

לפני זמן מה נפגשתי עם חבר עיתונאי שהיה קומוניסט מסור עד לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו: כיצד יכולת להאמין בעולם הקומוניסטי, אחרי שנודעו לך מעשי הזוועה של סטאלין. הוא השיב לי: הצלחתו של סטאלין להביס את היטלר והיהודים שניצלו בזכות כך מכפרים על הכל.

ההיסטוריון הבריטי מפריך את האגדה הזו.

לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (שנתיים לפני ההתקפה על ברית המועצות) החל המשטר הסובייטי לשתף פעולה עם האנטישמיות הגרמנית. אלפי יהודים גרמנים ופולנים חצו את הגבול הסובייטי-גרמני בניסיון להימלט מן הנאצים. הצבא האדום החזיר רבים מהם, ושומרי הגבול הגרמנים פתחו באש על ההמון חסר הישע. יהודים גרמנים שמצאו מקלט בברית המועצות במהלך שנות ה-30' הוחזרו לגרמניה. פליטים יהודים מן הכיבוש הגרמני הוגלו לסיביר או לקזחסטן, או שנלקחו לכלא ולמחנות עבודה. בתוך תחום הכיבוש הרוסי בפולין (כיבוש שנעשה במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) אסר השלטון הסובייטי מנהיגים יהודים, ארגונים ותנועות נוער פוזרו, בתי כנסת נסגרו, המשחטות נסגרו ונאסרו קיום מצוות מילה ובר מצווה.

באוגוסט 1941, חודש לאחר הפלישה הגרמנית, הורה סטאלין על שינוי מוחלט ביחס ליהודים. יהודים כלואים שוחררו, בהם שני מנהיגים סוציאליסטים יהודיים מפולין – גנריך ארליך וויקטור אלתר, שכבר נידונו למוות (על "חתירה תחת הסכם ריבנטרופ מולוטוב").

לאחר שחרורם קיימו השניים כינוס במוסקבה אליו הוזמנו אישים יהודיים בולטים בתחומי הקולנוע, האמנות והספרות. המטרה היתה להקים ועד יהודי בינלאומי נגד היטלר. היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני סטאלין. השניים נעצרו – אחד מהם הוצא להורג והשני התאבד בכלא.

באפריל 1942 הוקם ארגון חדש של יהודים למלחמה בהיטלר, הפעם בתמיכתו של סטאלין. בראש הארגון החדש, "הוועד האנטי פאשיסטי", הועמד השחקן שלמה מיכואלס. תפקידו היה לגייס כספים למאמץ המלחמה הסובייטי. הוועד היה נתון כל העת לפיקוח של הנ.ק.וו.ד. לקראת סוף המלחמה, כשראשי הוועד החלו לתכנן הקמת מולדת יהודית בברית המועצות, הביע סטאלין את החשד שהוועד יהיה "סוס טרויאני לקפיטליזם ולאימפריאליזם" ופירק אותו.

רצח מיכואלס

מיכואלס ויתר ראשי הוועד היו הקרבנות הראשונים למסע הרצח המטורף נגד יהודים, שבו החל סטאלין כמה שנים לאחר תום המלחמה. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק לדון כאילו במחזה בילורוסי. הוא נלקח ממלונו במכונית, הוסע לדאצ'ה של מנהיג מפלגה מקומי ושם נרצח. גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון ונדרסה על-ידי משאית בניסיון לביים תאונה.

שלמה מיכואלס ויקישיתוף

במהלך החודשים הבאים פוטרו או נאסרו יהודים בעלי מעמד. באוקטובר 1948 נערכה ליד בית הכנסת הראשי במוסקבה הפגנה של כחמישים אלף יהודים, בהשתתפות גולדה מאיר, שהיתה הציר הישראלי הראשון במוסקבה.

ההפגנה הזאת הפתיעה מאד את סטאלין, שלפי אחד הדיווחים אמר על היהודים: "איני יכול לבלוע אותם ואיני יכול להקיאם. הם הקבוצה היחידה שאי אפשר להטמיעה".

חודש לאחר מכן הופסקה פעולת הוועד האנטי פשיסטי. מנהיגיו נעצרו והוכשרה הקרקע למשפט ראווה גדול. בתי ספר ביידיש וספריות יהודיות נסגרו, נאסר פרסום ספרים ועיתונים יהודיים, אותיות סדר ביידיש הושמדו.

האנטישמיות נגעה בכל תחומי החיים היהודיים: גרוש מבתי ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות, גרוש מתפקידים אחראיים במנגנון הכלכלי והביורוקרטי, איסור נסיעה מחוץ למדינה. אפילו חוקרים יהודים סדיסטים של הנ.ק.וו.ד. הוגלו או חוסלו. מאות יהודים נעצרו כשהם מואשמים שהיו שותפים ל"מזימה ציונית", לאומניות בורגנית, ריגול למען המערב ואפילו בהשמצת ברית המועצות בכך שהם טוענים ששוררת בה אנטישמיות.

עלילת הדם על הרופאים

בחודש שקדם למותו הספיק סטאלין לארגן את "קשר הרופאים". מאות רופאים נכלאו והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית". בהודעת סוכנות הידיעות הסובייטית נאמר, כי מאיר וובסי, הרופא הראשי לשעבר של הצבא האדום בתקופת המלחמה, הודה בכוונה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". רופאו האישי של סטאלין הודה כי הוא סוכן בריטי. ההאשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ו"נחשפו מזימות" נגד הרכבת התחתית ונגד מפעל המכוניות "מוסקבה". סטאלין עוד הספיק ליזום ולאשר תוכנית לגרוש כל היהודים למזרח, אך מותו מנע את ביצוע המזימה.

אוברי מעלה את הסברה, כי דווקא "טיהור" זה לא היה מעשה ידיו של סטאלין אלא אולי כרושצ'וב עצמו – יורשו של סטאלין, והאיש שחשף בפני העולם את מעשיו – יזם את הטיהור במסגרת המאבק על הירושה. אך אין לכך הוכחה.

סטאלין היה, לעומת זאת, אחראי למאסר רופאו האישי, ולדימיר וינוגרדוב. סטאלין גילה ככל הנראה את התיק הרפואי האישי שלו שניהל ונוגרדוב, בו היה כתוב, בין היתר: "שיחרור מכל עבודה". סטאלין הזועם קרא: "שימו אותו באזיקי רגליים". הפקודה מולאה כלשונה (אף שלא היה נהוג לכבול אסירים ברגליהם) והרופא הישיש נלקח לכלא לוביאנקה.

חטא מאסר רופאו היה אולי החטא היחיד שעליו נענש סטאלין. כאשר נזקק סטאלין לרופא, בשעותיו האחרונות, היה רופאו האישי ורוב הצוות הרפואי הבכיר בכלא. סטאלין נותר ללא טיפול משך 13 שעות, לאחר שלקה בשטף דם במוחו. סטאלין גסס משך שלושה ימים. בתו היתה עדה לרגעיו האחרונים: "ברגע האחרון הוא פקח את עיניו. זה היה מראה נורא – מטורף או כועס, אפוף פחד מוות". הוא הרים את ידו השמאלית במחווה אחרונה ונשימותיו פסקו.

"מת שמש העמים"

העובדות העיקריות על מעשי הזוועה של סטאלין היו ידועות בארץ בעת התרחשותן. אף-על-פי כן, היו לסטאלין מעריצים כאן, לא רק בקרב המפלגה הקומוניסטית, אלא במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שהיתה בשר מבשרה של התנועה הציונית. ביום מותו של סטאלין פרסם ביטאון המפלגה "משמר" את הבשורה המרה בכותרת ראשית: "מת שמש העמים". בכל קיבוצי השומר הצעיר נערכו עצרות אבל.

מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן אמר בעצרת: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש העמים שקעה…".

========================================================================

עוד על מלחמת העולם

 טיבוע סטרומה וחיסול הלורד מוין

http://www.zeevgalili.com/?p=5618 

 החיים והמוות בידי כתבי הסתר

http://www.zeevgalili.com/?p=5136 

 אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

 http://www.zeevgalili.com/?p=2248 

 היטלר חשש מנקמת היהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

 דודו של הגנראל הנאצי פון מאנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

 אורי צבי גרינברג  המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

 המעמד בו התקדש המנון "התקווה"

http://www.zeevgalili.com/?p=688

 הרב שעמד בראש ישיבה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

 דוד הלבני – מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד

 http://www.zeevgalili.com/?p=605

 כך ניצל הרב ליכטנשטיין

http://www.zeevgalili.com/?p=333

ספרה של נורית גרץ, רעייתו של עמוס קינן, "על דעת עצמו", הוא יצירת מופת מכל הבחינות. זוהי יצירת מופת ספרותית, גם אילו היה מדובר ביצירה בידיונית. זו יצירת מופת ביוגרפית גם אילו היה מדובר באישיות אלמונית. אך יצירתה של נורית גרץ מספרת את סיפורו של אחד מגיבורי התרבות של ארץ ישראל. סיפור של טרגדיה אישית, המשקפת את חיבוטי הנפש של התנועה הציונית, של דור המייסדים, של הדור החדש שגדל בארץ, של החלום ושברו.

הספר עוסק בארבע תקופות-פרשיות בחייו של עמוס קינן. ילדותו ונערותו בבית האם האוהבת והאב שחלה במחלת נפש סופנית; בגרותו כלוחם ללא חת בלח"י ובצה"ל שהרבה דם על ידיו, כולל השתתפות בכיבוש דיר יאסין; פרשת הפצצה שהניח בביתו של שר התחבורה הדתי צבי פנקס; הרומן הממושך שלו עם הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור (שזרקה אותו ועברה לגור עם אחיו). ולאורך כל הספר מתוארת שרשרת מאבקיו הפוליטיים, כאחד מנציגי השמאל הבולטים. מאבקים שהיו רוויים באלכוהול שבו ביקש לשכוח, עד אשר שקע בשיכחת אלצהיימר מבורכת, ונפשו המיוסרת הגיעה למנוחה זמן רב בטרם עצם את עיניו.

מתעדת נאמנה ואכזרית

נורית גרץ מתעדת את חייו של בעלה בדייקנות רבה ובאומץ, וחושפת אותו ערום ועריה עד כדי אכזריות. על רמת הדיוק של העובדות המובאות בספר עמדתי מבדיקה שיטחית שערכתי בפרט אחד שהפתיע אותי. היא מספרת כי עמוס קינן קיבל את הפצצה שהניח בביתו של השר פנקס מידי יעקב חרותי. חרותי היה איש לח"י כמו קינן, אך רחוק ממנו מאד בהשקפותיו הפוליטיות. בזמן המאבק נגד הבריטים שניהם לחמו שכם אחד בבריטים. אך אחרי המלחמה לחם קינן נגד האתוס הציוני ובעד הפלסטינים. חרותי נמנה עם נאשמי מחתרת צריפין והיה הרוח החיה של רכישת קרקעות להתיישבות ביהודה ושומרון.

 שאלתי את חרותי אם הוא אכן סיפק לקינן את הפצצה והוא אישר את הדבר. הוא סיפר לי כי נענה לבקשתו של קינן לתת לו פצצה (מתוך סליקים של לח"י שנותרו בשליטתו) כי קינן אמר לו שהוא מתכוון להשתמש בפצצה נגד היחסים עם גרמניה. "למטרה בה השתמש בפצצה לא הייתי נותן לו אותה", אמר לי.

נורית גרץ מסירה אחת לאחת את כל המסכות שעטה על עצמו עמוס קינן במהלך חייו. חושפת את כל השקרים הלבנים והשחורים, את חצאי האמיתות ואת הארועים שכאילו שכח, וחודרת לפרטי הפרטים של כל אחד מן הפרקים בחייו שאותם תיעדה בספר, כולל הפרטים האינטימיים ביותר.

משך שנים הכחיש עמוס קינן את העובדה שהטיל פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס (ועובדה שיצא זכאי במשפט בכמה ערכאות), טען שלא השתתף בקרב בדיר יאסין, הואיל ונפצע בראשיתו, ועוד מסכות רבי שכבות – הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. מסכות שאולי רק אשת איש יכולה להסיר מבעלה.

על הדרך בה חקרה ותיעדה את עמוס קינן אפשר ללמוד מפרשת דיר יאסין. להלן קטע מן הראיון המוקלט עמו שהיא מביאה.

מה קרה בדיר יאסין

נורית: ואמרת שנפצעת בהתחלה
עמוס: לא לא בדיוק בהתחלה, לא אמרתי שנפצעתי ממש בהתחלה.
– במשך שנים אמרת לי שבדיר יאסין אתה נפצעת בתחילת הקרב. גם לאחרים אמרת כך, אפילו בסרט של מוחמד באכרי "1948" אמרת את זה וגם ליענקל'ה אגמון אמרת שאתה לא יכול לתת עדות כי נפצעת בהתחלה.
– פחות או יותר, אבל לא ממש בהתחלה.
– ורק עכשיו שמעתי את הסיפור שבכל זאת השתתפת באיזה שעה של הקרב, או אולי יותר. זאת אומרת בזמן ארוך של הקרב.
– בסדר אבל לא היה לי שעון על היד ולא יכולתי להסתכל ולראות כמה זמן זה לקח. נפצעתי די בהתחלה.
———-

– אז איך נפצעת ?
– מריקושט.
– ריקושט? מה זאת אומרת?
– ריקושט מהקיר.
– קיר? מה פתאום. ירית על קיר?
– כנראה
– ———
– אז למה בקיר?
– אז אני לא יודע כנראה שהיה שם מישהו
– מה זאת אומרת? בינך לבין הקיר?
– אני לא זוכר. יריתי במישהו. היה שם מישהו. נורית, את לא קולטת מה היה שם.
– מי זה היה?
– מישהו מהכפר.
– מי. אתה לא זוכר?
– איך אני יכול לזכור. הוא לא אמר לי את שמו.
– אבל הוא היה גבר או אשה?
– אני לא זוכר?
– אבל בטח ראית זה היה מאד מקרוב אם נפצעת מהריקושט.
– זו היתה כנראה אשה
– זקנה או צעירה?
– איך אני יכול לדעת?
– אתה לא ראית אם היא זקנה או צעירה?
– לא.
– אתה זוכר מה היא לבשה?
– נורית, את היית צריכה להיות שם על ידי באמצע הקרב ולרשום מה אנשים לבשו. אני לא זוכר מה היא לבשה.
– ——–
– עכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ. הראיון הסתיים (ראיון פרטי 2002).

בהמשך כותבת נורית גרץ: " ואחר כך כבר לטייפ סגור בשקט, כמעט בלתי נשמע לעצמו: אני לא זכרתי שיריתי באשה. לא זכרתי את זה. אבל כנראה שיריתי. כנראה שזה היה באשה".

מהרוגי-דיר-יאסין

באותה דרך – של חקירת שתי וערב, בדיקת ראיונות שנתן לרדיו ולעיתונות, מאמרים שכתב, מסמכים וגם בחינת יצירותיו של עמוס קינן – הנציחה נורית גרץ את דמותו של אחד האייקונים הגדולים של התרבות העברית.

אך דומה כי תרומתה העיקרית של נורית גרץ בספר היא בציור דמותו של האב, יעקב לוין, בהשפעתו על בנו ובסימליות הכרוכה באב ובבנו גם יחד לגבי המפעל הציוני.

מי אתה יעקב לוין

יעקב לוין, אביו של עמוס, בנאי במקצועו, היה איש מר נפש. הגיע לארץ בראשית שנות העשרים עם החזון הגדול של גדוד העבודה, לבניית חברה חדשה מבוססת על אדני השיוויון ואחוות עמים. כאן נתקל במציאות הקשה של חוסר עבודה, של סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו ועם כל סביבתו, של פער בלתי ניתן לגישור בין החזון לבין המציאות.

אנשי גדוד העבודה סוללים את כביש טבריה צמח

ב-1929, לאחר שנים של אכזבה מן הכל, מחליט יעקב לוין ליטול את משפחתו ולצאת לברזיל. אולי מפני שנשאר מובטל למרות הפריחה הכלכלית שהחלה שוב, אולי בגלל סיכסוכיו עם מנהלי העבודה של ההסתדרות, אולי מפני שכמה ממיטב חבריו בגדוד העבודה התאכזו מן הארץ וחזרו להגשים את החזון בברית המועצות. שמונים איש ירדו ובראשם המנהיג הנערץ של הגדוד, מנדל אלקינד, (ולימים נטבחו על ידי סטאלין ועל ידי הנאצים).

ארבע שנים חי יעקב לוין עם משפחתו בבואנוס איריס, מתפרנס מסחיבת שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מגדוד העבודה, רחוק מחבריו. וכשחזר ארצה כבר לא הכיר את המקום ולא מצא בו את מקומו, שאולי מעולם לא היה לו.

כאן חוזר האב לעבודה אך תוך זמן קצר נופל מפיגום ונפצע קשה. שנה שלמה שכב בבילינסון עטוף בגבס. בשובו מבית החולים כבר אינו מסוגל לעבודת כפיים ומוצא עבודה כגובה. שוב תאונה, שובר כתף, ושוב מובטל. אין אוכל בבית. הרבה חובות רובצים על המשפחה.

האב אינו מוצא מנוח לנפשו. שעות על גבי שעות הוא מתהלך בדירה הקטנה שברחוב אחד העם 134 ובקול מונוטוני קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מן הארץ, שהלכו ללמוד במרחקים. בלי סוף חוזר במונוטוניות: "איפה אלקינד, איפה וולודיה פרידלנד, איפה ולידימיר לוצקי".
הוא נפגש עם חברים ממפא"י שחושבים כמוהו על הפער בין החזון לבין המציאות. אך הם הסתגלו, התפשרו והשלימו עם המציאות. אומרים לו: "איפה אתה חי לוין. הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו. אתה לא רואה? אתה חושב שאתה עדיין בגדוד (העבודה)?… לאן אתה רוצה לחזור לאוהל? בשממה ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו אותם? לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין, בלי יוד, בלי עיתון, רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות, זה מה שאתה רוצה?".

אך יעקב לוין לא משתכנע. ואחרי שחבריו הולכים הוא מתעמת עם אשתו ואומר לה :"אני ברזילן, אני בנאי, אני לא רוצה לעבוד בלישכת המס". ואחר כך יוצא לטיולי לילה ארוכים וחוזר מר נפש מכפי שיצא.

את כל השיחות האלה שומע עמוס הקטן בחשכת חדרו הלא אטום. שומע ומפנים את החרדות.

גם לילד רגיל היה אבא כזה יוצר טראומות לכל החיים. אך עמוס לוין הקטן מצטייר בסיפורה של נורית גרץ כילד מאד לא רגיל. יצירתי מאד, אינטליגנטי הרבה מעבר לממוצע של חבריו ותקופתו, אינדיבידואל קיצוני בחברה שבה הקולקטיביזם היה ערך מקודש. לגלגלו על הידע הרחב שלו, על חוסר יכולתו להתארגן ולהגיע בזמן לבית הספר, על אי יכולתו להיות להיות "אחד מהחברה". לימים כתב יצירת מופת בטור שלו "עוזי ושות'" ב"הארץ" על הקולקטיביזם הזה.

וכך כתב:

דני (ציון לזיכרו)

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

"כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב אתם וכולם יחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

"בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפילו בכתיבת שירים קולקטיביים, שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

"כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא.

"כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

"פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

ביצירה אחרת (שאינה מונחת לפני ואני משחזר מן הזיכרון) נתן ביטוי בוטה לסטנדרטיזציה האנונימית של החברה הישראלית.

מעשה בישראלי שגר בשיכון שכלל בלוקים רבים. הוא גר בדירה ברחוב 32 מספר 12 קומה ב'. כל יום היה קם בבוקר, מנשק לאשתו, יוצא לעבודה וחוזרלדירתו שברחוב 32 מספר 12 קומה ב', אכל ארוחת ערב חטופה ושכב לישון.

יום אחד חזר מן העבודה עייף מהרגיל. הוא נכנס לדירה 32 ברחוב 12 במקום לדירה 12ברחוב 32. בא לבית, אכל ארוחה חטופה ושכב לישון.

בבוקר קם. הבית נראה לו רגיל בהחלט, אך האשה נראתה קצת שונה. כששאל אותה נתבררה הטעות בהחלפת מספרי הבתים והדירות.

אבל הוא לא התרגש. אם אני כבר כאן אשאר כאן ואחזור גם הערב לכאן אמר. (זהו כאמור שיחזור חיוור של הרעיון)

המתמרד הנצחי

הדמות המצטיירת מספרה של נורית גרץ על בעלה היא של המתמרד הנצחי. כבר בקן של השומר הצעיר הטיח כלפי מדריכו, הסופר משה שמיר, את השאלה המוחצת: מה כל הדיבורים שלכם על אחוות עמים כשאנו לוקחים מן הערביםאת אדמותיהם. (זה היה כמובן בתקופה שבה היה שמיר בצד שמאל של המפה הפוליטית). הוא מרד בקולקטיביות הרעיונית והלך נגד כולם כשהתגייס ללח"י ולא לפלמ"ח . ובלח"י, ואחר כך בצה"ל, בניגוד לרבים מחבריו, שבעיקר כתבו פזמונים ויצירות ספרות בהן התלבטו ביסורי נפש ספרותיים, על הצורך להילחם ועל גורל הפלסטינים, הוא לחם ושפך דמים. ולאחר המלחמה, כשחבריו המשיכו להתלבט, מרד במימסד הציוני בכתיבתו – בעיקר במדור "עוזי ושות'" בעיתון הארץ. וכשחשב שלא די בכך יזם פעולה אלימה נגד השר שלפי דעתו של קינן יזם כפיה דתית (בהוראה להשבית מכוניות בשבתות במסגרת המבצע לחיסכון בדלק). הוא בעט במוסכמות גם כשעבר לכתוב בעיתון "חרות" טור נוסח עוזי (שנקרא "שועלים קטנים"). מרד בעמדה הרשמית כלפי הפלסטינים והיה חלוץ המפגשים עמם.

הדימיון בין האב לבין בנו

אי אפשר להימלט מן המחשבה על ההבדל ובעיקר על הדימיון בין האב לבין בנו. אכזבתו של האב מן המציאות בארץ מן הפער העצום. הבלתי ניתן לגישור, בין החזון לבין המציאות הביאה אותו בסופו של דבר לבית החולים לחולי נפש שם שהה 13 שנים עד למותו.

יסוריו של עמוס לא היו פחותים מאלו של האב. הסימפטומים היו דומים והסיבות היו דומות למרות הבדלי התקופות.

אי אפשר להסביר תופעות תרבותיות היסטוריות ותרבותיות בכלים פסיכיאטריים. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהאב והבן היו נתונים בחרדות קיומיות, פרי הדיסוננס הקוגניטיבי בו היו נתונים.

על חרדות אלה ניתן ללמוד מיצירתו של עמוס "הדרך לעין חרוד", שהיא אולי היצירה החשובה ביותר בין יצירותיו הספרותיות.

"הדרך לעין חרוד"

הספר, שמהדורתו הראשונה הופיעה ב- 1984 (סמלי?), מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים בעצם לא יודעים מה קורה. הרדיו, הטלוויזיה ויתר אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כרגיל כאילו לא קרה כלום. על מה שמתרחש באמת לומד הגיבור מהאזנה לתחנת הרדיו "עין חרוד החופשית". עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם. הספר הוא סיפור מסע בארץ ישראל הפשיסטית. וכך כותב קינן: "ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הדיסוננס הקוגניטיבי

ההגדרה של דיסוננס קוגניטיבי היא "מצב ריגושי הנוצר כאשר שתי עמדות או הכרות המתקיימות בו זמנית אינן מתיישבות זו עם זו, או כאשר קיים קונפליקט בין האמונה לבין ההתנהגות כלפי חוץ".

כלומר: דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מבוכה הנוצר בעת שיש סתירה בין עמדות ואמונות לבין המציאות. האדם השרוי במצב כזה חייב למצוא דרך להחלץ ממנו, אם על ידי שינוי עמדותיו ואמונותיו ואם על-ידי מתן הסבר שיתאים את האמונה למציאות.

כאשר מדובר בחסידים שוטים, כמו במקרה של אנשי כת מאמיני החייזרים, (או המאמינים בחיי נצח, או בסוף העולם במועד קבוע וכו') לא משנים החסידים את עמדותיהם. הם מוצאים דרך לחיזוק אמונתם על ידי הסבר המתאים עצמו למציאות שנחשפה. במקרים קיצוניים מביאה האכזבה מן המציאות להתאבדות אישית וגם המונית.

הדיסוננס הקוגניטיבי חוגג מאז אוסלו אצל השמאל הישראלי. הרי לנגד עיניהם הלך ונחרב כל עולמם. כי הרי מה צריך יותר כדי להוכיח שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים?

אבל אם ניסיתם לדבר עם אנשי שמאל בימים אלה תמצאו כי לאחר המבוכה הראשונית הם התחזקו באמונתם. החייזרים אמנם לא הגיעו – הערבים אינם חובבי ציון – אך יש הסבר לכל. ועכשיו הם בטוחים באמונתם. תראו מה אומר צלי רשף. תשמעו מה אומרת זהבה גלאון תשמעו את יוסי ביילין.

עמוס קינן מעולם לא היה חסיד שוטה של אף השקפה. גם לא חסיד שוטה של השקפותיו הוא.

פתרונות הסרק של השמאל הציוני

אנשי "גדוד העבודה", חבריו של האב יעקב לוין, גילו עד מהרה שהחזון שלהם להפוך את ארץ ישראל לקולחוז אחד גדול אינו מציאותי. כמה עשרות מהם הסיקו את המסקנות וירדו לברית המועצות. האחרים, כמו חבריו של לוין שהטיפו לו להסתגל למציאות, הפכו למפא"יניקים מן השורה. פרגמטיים הדוחקים מתחת לשטיח את העובדות הלא נעימות.את אלה היכה עמוס קינן ללא רחם בשוטים ובעקרבים בכתיבתו.

בית בעין הוד. כפרערבי שתושביו סולקו ומתגורריםלא הרחק ובבתיהם התנחלו אמנים אנשי שמאל ברובם.(צילום: זאב גלילי)

ערביה מתושבי עין הוד לשעבר מוכרת מרכולתה בכניסה לכפר (צילום: זאב גלילי)

בתקופה שקדמה להקמת המדינה רכשו היהודים בכסף טוב כל פיסת אדמה עליה הוקמו ישובים יהודיים. אך כבר אז נמצאו אניני טעם שטענו כי הרכישה היא מידי אפנדים (שרובם ישבו בביירות) ואילו האריסים מעבדי האדמות גורשו בכוח.(זה היה נכון, אך מחקרים שנערכו בנושא העלו כי האריסים פוצו לרוב ביד רחבה ומצאו את רווחתם במסגרות אחרות).

אך באותה תקופה לא היה סימן וזכר ל"אחוות עמים" אלא להפך: מאבק על עבודה עברית. לא שיתוף פעולה עם התושבים הערביים אלא דחיקת רגליהם ממקומות העבודה והחרמת תוצרתם ("קנו תוצרת הארץ"). והס מלדבר על קבלתם כחברים בהסתדרות. אם להוסיף לכך את הקשיים הנוראים של עצם הקיום אפשר להבין את המספר הגדול של מתאבדים שניתן למצוא בבתי הקברות של כינרת ושל הדגניות.

לאחר הקמת המדינה

הנצחון במלחמת הקוממיות, בריחת הערבים או גרושם פתחה אפשרויות עצומות להתנחלות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. את רוב השלל נטלו הקיבוצים ובראשם קיבוצי השומר הצעיר. לא פחות מ-82 מקיבוצי השומר הצעיר ירשו אדמות של כפרים ערביים נטושים – החל מאדמית ברעם, גל און, הזורע ועד שריד. זאת, בנוסף לערים שעל חורבותיהם נבנו או הורחבו ערים יהודיות מחיפה ועד יפו מקרית שמונה ועד טנטורה.

בשביל אותו חלק בציונות שראה בהתנחלות בארץ זכות טבעית של העם היהודי לא היתה שום בעיה. אך הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא את יעקב לוין לבית חולים לחולי נפש היה של דור שלם. אם הדור הזה לא נטרפה דעתו הרי זה משום שמצא פתרון ליישב את הסתירה כמו חסידי חייזרים שתחזיותיהם התבדו. כך, למשל, הסביו חיים חפר את העובדה שהוא מתגורר בבית ערבי בעין הוד כשתושבי הכפר מתגוררים לא הרחק משם בנימוק: הם ירו עלינו אז מגיע להם.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה לשמאל עדנה מן הדיסוננס הקוגניטיב. נמצא פתרון גאוני – הכיבוש וגבולות 67. כל מה שבתוך הגבולות כשר כל מה שמעבר לגבול הדמיוני הזה הוא כיבוש ודיכוי ועושק.

יסוריו של עמוס קינן

מקריאת ספרה של נורית גרץ אני יכול להניח שעמוס לא יכול היה להשלים מעולם עם הפתרונות המדומים ששיחררו את השמאל הישראלי מן הסתירה הפנימית בה חי.

נראה לי כי עמוס קינן – ואני אומר זאת גם מהכרות אישית עמו (מתקופת עבודתנו המשותפת רבת השנים ב"ידיעות אחרונות") סבל מיסורי מצפון פשוטים על מה שהציונות עוללה לארץ הזו ולתושבים שהתגוררו בה. הוא אהב את הארץ אהבת אמת. אהבה חושנית , שנבעה מהכרות אינטימית עם כל שביל, עם כל צמח, עם כל פרפר. הוא לא היה שותף לחזון הציוני של השואפים לציון וכתבו שירים נוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו". הוא ידע את ארץ ישראל ונופיה  מקרוב. וידע שלרימון אין ריח כלל. אהבתו את הארץ ואת נופיה – והייתי אומר גם אהבתו את תושביה הערבים והערצתו את זיקתם לאדמה – לא מנעה ממנו להיות מודע לסכנה הקיומית של המדינה מפני אותם אנשים שאהב..

נורית גרץ מצטטת דברים שאמר עמוס לאחר מלחמת שש תימים: "תמורת שלום אני מוכן לתת הכל. בלי שלום לא אתן כלום. אם תכריחו אותי להפוך לכובש אהיה כובש. ואם תכריחו אותי להפוך למדכא אהפוך למדכא. ואם תכריחו אותי להיות בחזית אחת עם כל כוחות השחור בעולם שם אהיה"

ומוצמד למכתב זה משהו שנכתב לאחר שנים: "אין בעולם אפילו איש אחד, שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי. אנו קוצרים את פרי הזיית הטרוף שבה חיינו".

ן

עמוס קינן בשת 2000 ויקישיתוף

אחי נהרג במלחמת ההתשה וכשהשמאל התחיל להשמיץ את יוני נתניהו כדי להכפיש את ביבי, נדלקה אצלי נורה אדומה" * "בקיבוץ בו נולדתי היתה ספריה עשירה. אבל לא יכולת למצוא שם את כתבי ז'בוטינסקי. ועל אורי צבי גרינברג ידענו רק שהיה פשיסט" * "בשלב מסוים הבנתי שאני באופן אישי, כאיש שמאל אמיתי, נדרש להתכחש לגרעין ושורש הזהות שלי" * סיפור ישראלי על האל שהכזיב

הקול הצלול של הציונות השפויה. אמנון לורד.

אמנון לורד הוא אולי הדובר המוכשר ביותר והצלול ביותר של המחנה הלאומי-ציוני. אך קולו הוא כקול קורא במדבר. התקשורת השמאלנית ברובה המכריע חסומה בפניו ומתעלמת ממנו. הטור שלו ב"מקור ראשון" נקרא אמנם בשקיקה על ידי אלפי קוראים מעריצים.אך זהו קהל הבית של האוהדים המשוכנעים. לציבור הרחב מגיע קולו בעקיפין, טיפין טיפין, בראיונות נדירים ברדיו ובטלוויזיה ובציטוט מאמריו על ידי אתרים שונים.

[תוספת ינואר 2018 – המצב השתנה מאז הפך לורד לכותב בכיר ב"ישראל היום", העתון הנפוץ במדינה וקולו מגיע לקהל רחב]

מצב זה הביא אותי לבקש מאמנון חברי  לפרסם את מאמרו על כנס"האנטישמיות החדש" שהתקיים באוניברסיטת חיפה. על ידי כך הגיע קולו לציבור רחב המגיע לאתר "היגיון בשיגעון" בעיקר באמצעות החיפוש בגוגל, אלפי חברים בפייסבוק וקהל מסור של מנויים.

להמשיך לקרוא ←

ראה "הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיותהחדשה"

גירסת 2018

זו המסקנה העולה מכנס "האנטישמיות החדשה" באוניברסיטת חיפה ב-2009 * פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף פוסט ציוני שעבר מפנה תודעתי: "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד" * והשמאל הוציא עליו השמאל חוזה * חוקר בריטי: האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, כיום בעל טור ב"ישראל היום"  ואז בעל טור ב"מקור ראשון". אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

– מאת אמנון לורד –

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

אמנון לורד

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

להמשיך לקרוא ←

מ"שתי גדות לירדן" לשתי מדינות לשני עמים. ציפי ליבני (ויקישיתוף)

הצורה בה דחתה ציפורה מלכה שפיצר את ידו המושטת של נתניהו לממשלת אחדות מזכירה לי בדיחה יהודית ישנה.

מעשה בשני יהודים שהחליטו להתנצר. פנו יחד לכומר של העיירה והודיעו לו על כוונתם. הלה קיבל אותם בכבוד גדול וביקש שיכנסו בזה אחר זה לחדרו.

נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.

יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.

להמשיך לקרוא ←

TO ENGLISH SITE http://www.zeevgalili.com/english/

יורם קניוק בצעירותו בשער ספרו נייר של זכוכית

הסרט "אדם בן כלב", שעלה בימים אלה לאקרנים,  המבוסס על ספרו של יורם קניוק בשם זה, מהווה ציון דרך חשוב בדרכו מישראליות ליהדות. ספרו של קניוק, המתאר דמות של בדרן יהודי גרמני הנאלץ לחיות חיי כלב במחנה השמדה, ראה אור ב-1963. הפיכת הספר בימים אלה לסרט מהמם, 46 שנים אחרי שראה אור, מלמדת משהו על העוצמה הבסיסית של הספר. בעיני, מהווה הספר ציון דרך חשוב בדרך שעשה הפלמ"חניק איש השמאל, מזהות ישראלית לזהות יהודית. תחילה דרך הזדהות עם יהודי השואה ואחריה עם חיפוש שורשים במקורות רחוקים יותר.

להמשיך לקרוא ←

 השבוע הושבעה "חברת הכנסת החרדית הראשונה" של סיעת מר"ץ. כך הכתירה התקשורת את הארוע.  מה שניתן לומר על חברת הכנסת החדשה הוא שהיא האדם הנכון במקום הנכון.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב"פופוליטיקה", בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן "התופעה החריגה", האופיינית לתכניות אלה. אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, והיא בצד הפוליטי התוקף את הישיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

צביה גרינפילד (ויקיפדיה לישכת הח"כ גילגמש

בעד פרסומי תועבה

קוריוז כזה היא הלחם של התקשורת. מאז אותה תכנית היו לה אין סוף ראיונות בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה. בכל  דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה"ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא "הארץ"; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר מה בהשקפותיה ובאורח חייה  עושה את צביה גרינפילד ל"חרדית", פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה "הם מפחדים".

פמיניזם ו"כיבוש"

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

בספר הזה  מרשה לעצמה צביה גרינפילד להגיד על הדתיים, חרדים ובעלי כיפות סרוגות,  דברים שדומה כי אף שמאלן חילוני לא העז להגיד. היא הרי באה כאילו מבפנים ולה מותר הכל.

איבה כלפי חרדים

הדברים שהיא אומרת בספרה על החרדים פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר "הם מפחדים".
את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב"מעריב") לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים, לדבריה,  מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.

גרינפילד איננה חושכת את שבט לשונה גם מציבור  חובשי הכיפות הסרוגות. על אלה אינה יכולה לומר כי הם בטלנים ונקרופילים. אבל "התשתית האידאולוגית של ציבור זה (הכיפות הסרוגות) נגועה בבוז ובשינאת זרים"  אומרת גרינפילד בספרה. ומנין שאבו המפד"לניקים את שינאת הזרים? כמובן מן החינוך שקיבלו בבתי הספר שלהם: יהודה הלוי, המהר"ל, הגאון מוילנא, החת"ם סופר והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

העובדות לא חשובות

הואיל ועל ציבור הכיפה הסרוגה אינה יכולה לומר כי אינו משולב בחברה הכללית ובלימודים אקדמיים היא כותבת את הדברים הבאים:  "במקום להתפזר בכל המחלקות האקדמיות הם ביכרו  לנצל את יתרונם היחסי בהכרת הטקסטים היהודיים והתמקדו בדרך כלל בתחום המורשת היהודית: תלמוד ומחשבת ישראל היסטוריה יהודית ומשפט עברי. כדרך כל הקבוצות המסתגרות שהשכלתם מוגבלת פיתחו גם הם תודעה צרה ופרובינציאלית המשתבחת בערכי עצמה ונוטה להגזמה לאומנית ושבטית חריפה".

קראתי שוב ושוב קטע זה ושאלתי אם עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה. כיפות סרוגות הולכות רק ללימודי יהדות באוניברסיטה? ומנין צמחו כל כך הרבה אנשי מחשבים, כלכלנים , רואי חשבון, מנהלי עסקים, מתמטיקאים, פיסיקאים? כולם חובשים  כיפות סרוגות כתחפושת?

פניתי לספרו המצויין של יאיר שלג, "הדתיים החדשים",(שהופיע בשנת 2000)   ואני מוצא שם סקר שנערך על ידי פרופסור מוטי ברלב המנוח, באמצע שנות השבעים, על עיסוקיהם של בוגרי הישיבות התיכוניות.  רובם פנו ללימודי כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, מחשבים. למדעי היהדות פנו רק ארבעה אחוזים. סקר שנערך  על ידי "נקודה" ב-1985 העלה שרוב בוגרי ישיבות ההסדר פונים למקצועות חופשיים. גם רוב תלמידי "המכון הגבוה לתורה" של בר-אילן  לומדים משפטים, כלכלה, ומחשבים ורק מיעוטם לומדים מקצועות יהודיים.

בר-אילן כמפלצת

צביה גרינפילד סיגלה לעצמה את התיזה המעוותתת של השמאל לראות באוניברסיטה בר-אילן מדגרה לפנטיות דתית לאומנית שבאורח טבעי גידלה את יגאל עמיר.

על פי הדברים שכתבה אפשר להבין כי היא מכירה את בר-אילן רק מתוך חלון האוטובוס העובר ליד גדרות האוניברסיטה בכביש גהה. אחרת אין להבין איך יכלה לכתוב כי האוניברסיטה "לא הצליחה להחלץ מן התבנית הבעל ביתית ומן הציפיות הקונבנציונליות המוגבלות שאיפיינו מלכתחילה  את קהל היעד שלה. במקום להתמקד בלימודי עולם, העשויים להעשיר את החיים הרוחניים התרבותיים והפוליטיים של החברה הדתית לאומית,  בפרספקטיבות  ביקורתיות חיוניות, היא העדיפה להגדיר עצמה כאוניברסיטה יהודית. ועיקר המאמץ  ההשכלתי בה  מוקדש למדעי היהדות המסורתיים".

הגברת גרינפילד לא טרחה כנראה לרדת בתחנה שליד בר-אילן מתחת לגשר. אילו עשתה כן היתה ניגשת לחנות הספרים של האוניברסיטה ורוכשת בכמה שקלים את תכניות הלימודים. באותה הזדמנות יכולה היתה להעיף  מבט על ערמות הסטודנטים  והסטודנטיות השרועים על הדשא ולתחליף עמם כמה מילים. אולי אז היתה לומדת לדעת כי הדבר  השלילי ביותר שאפשר לומר על בר אילן הוא שזו אוניברסיטה כמו כל האוניברסיטאות האחרות – במבנה תוכנית הלימודים, באוכלוסיית התלמידים והמרצים.

לומדים כאן מחשבים, וכלכלה, ומשפטים  ומדע המדינה ותקשורת ופיסיקה וכימיה ומה לא. כזכר לחורבן מחייבים גם קצת לימודי יהדות. באמת אסון גדול. האוניברסיטה כבר מזמן אינה "דתית", לא בהרכב המרצים ולא בהרכב התלמידים. את ההוכחה לכך תוכל לקבל אם תבדוק את תוויות החניה של המכוניות שבשטח האוניברסיטה. תוויות אלה, המונפקות על ידי האוניברסיטה למרצים, הן  משני סוגים – לשומרי שבת ולמחלליה. התווית לשומרי שבת כוללת את סמל האוניברסיטה. התווית האחרת איננה כוללת את סמל האוניברסיטה.  האוניברסיטה העמידה רבבות בוגרים, דתיים וחילוניים, הממלאים תפקידים מרכזיים בתעשיה, בצבא, במינהל הציבורי ובכל מירקם החיים של המדינה.

בעיה בהבנת הנקרא

לשיא בחוסר הבנת הנושא מגיעה צביה גרינפילד כשהיא מצטטת מאמר של ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה לתקשורת בבר-אילן, שפורסם ב"הארץ" ביום השנה לרצח רבין. כותרת המאמר היתה "ארבע שנים אחרי רצח רבין, אפשד וראוי להפריד בין הגיבור לארוע".

הכותרת מתמצתת היטב מה שנכתב במאמר וד"ר אורבך ביטאה מה שחשבו וגם אמרו וכתבו רבים, מימין ומשמאל. לא כך הבינה את הדברים צביה גרינפילד. בעיניה  מעיד המאמר על  "כושר השיפוט הלקוי  המאפיין רבים כל כך  בקרב הציבור הדתי לאומי  ואת חוסר יכולתם או חוסר רצונם להבין ולהפנים ברצינות  את המשמעות המוסרית האמיתית  של דבריהם ופעולותיהם. שהרי רבין … נרצח ממש בידי איש ימין חובש כיפה , תלמיד ופעיל פוליטי באוניברסיטה בר-אילן".

בדברים אלו הוכיחה שוב צביה גרינפילד שלא הכינה שעורי בית. אני מכיר היטב את ד"ר יהודית אורבך, העומדת בראש היחידה לתקשורת (בה לימדתי כמה שנים טובות).  ד"ר אורבך היא חוקרת רצינית (בתחום מדע המדינה) בנושאי מנהיגות פוליטית. כתבה מחקרים על בגין  ואלון ומחקר מענין על השפעת סקרי דעת קהל על מדיניותו של רבין. ד"ר אורבך אינה מייצגת את הציבור הדתי לאומי. בהשקפותיה הייתי מגדיר אותה כפמיניסטית ליברלית ובכמה תחומים קרובות השקפותיה לאלו של צביה גרינפילד יותר מאשר להשקפות המובעות בטור זה. וביחידה לתקשורת בבר אילן יש כמדומני יותר אנשי שמאל למטר מרובע מאשר בסיעת מרץ בכנסת.

מה מריץ ומי מממן

אין לי מושג מה מריץ את גברת גרינפילד בעמדותיה  שבאנדסטייטמנט הייתי מגדיר כמוזרות. אך ידוע מי מממן את הריצה שלה.

הגברת גרינפילד עמדה בראש גוף הנקרא "מיפנה", שמומן על ידי האיחוד האירופי. לפי ההסכם "המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך  השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל". למטרה זו העמיד האיחוד האירופי לזכותה  סכום של עד 250 אלף יורו.

מה שאני יכול להגיד  בשלב זה לאירופים (עד שייצא כאן חוק שיאסור התערבות גסה כזו של גורמים זרים בענייני הפנים  של ישראל): חבל על הכסף שלכם. אם הספר  הזה מבטא את יכולת השיכנוע של הגברת גרינפילד  זרקתם את כספכם  לשוא. אותי היא לא שיכנעה להאמין במה שנקרא "תהליך השלום".

אם הגיעה בזכות הספר והתקשורת לכנסת גם זה לא מי יודע תמורה נאותה לאלפי היורו.  כי הגברת גרינפילד עשויה להרשם כבעלת שיא גינס   של חברת כנסת בעלת הקדנציה הקצרה ביותר. בקושי נותרו 110 ימים לכנסת הזו ובכנסת הבאה עשויה מרץ להמשיך בתהליך הצטמקותה.

עידכון אוקטובר 2015.

יוסי ביילין חזר בתשובה. כבר אינו רוצה שתי מדינות לשני עמים ומסתפק בקונםפדרציה בין ישראל לערבייה. הרעיון החדש גרוע כקודמו ואת נזקי אוסלו קורבנותיו אי אפשר להשיב.

הפודל שהפך לדוברמן. יוסי ביילין. (צילום: ויקישיתוף)

בשנת 2008 יוסי ביילין החליט לפרוש מפוליטיקה. קיווינו  שהפרישה היא סופית ותמידית. בפראפרזה על דברי צ'רצ'יל ניתן לומר עליו כי מעולם לא הצליח אדם קטן אחד לגרום נזק רב כל כך לעם ישראל.

אך מאז שפרש המשיך ביילין לפעול ולבלוט. 

להלן שלל קטעים שפרסמתי במהלך השנים, מעין קווים לדמותו. לא נעים להיזכר.

פני תינוק

לביילין  "בייבי פייס" שיש בהם כדי להטעות. מאחורי מה שנראה כתמימות ילדותית מסתתר תככן ערמומי. אחד מחבריו (כמדומני שזה היה יוסי שריד, כשהשניים עוד היו חברים) אמר פעם כי אם תנעל את ביילין בחדר עם נחש ארסי  ביילין ייצא ממנו לאחר זמן קצר בחיוך ואת הנחש ימצאו מת מהרעלה..

להמשיך לקרוא ←