רעידת האדמה של עקירת גוש קטיף, " גיורי הקפיצה" וקריסת מערכות החינוך והבריאות מאיצים את תהליך ההתנתקות של המדינה מערכיה היהודיים והציוניים * האם מתפתח מאבק בין העם היהודי למדינת ישראל * נשמעים כבר קולות הקוראים להתנתקות מהמדינה

אדם קם בבוקר פותח עיתון, מקשיב לרדיו, צופה בטלוויזיה וזה מה שהוא רואה ושומע. מקבץ אקראי של שבוע אחד:

• · בדו" ח שהוגש לכנסת נמסר כי הקף הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי בישראל מגיע לכמאה אלף בתים.
• · קצין בכיר: בצה" ל נערכים להשאיר את בתי המתנחלים שייעקרו מגוש קטיף בידי הפלשתינאים.
• · " המתנחלים בגדה וברצועה צריכים לצפות שהמדינה תחליט לפנות את בתיהם" – תשובת פרקליטת המדינה לעתירה לבגץ לביטול חוק פינוי פיצוי.
• · אריאל שרון הבטיח לסיעת רע"ם הערבית 240 מיליון שקל בתמורה להימנעותם מהצבעה נגד התקציב.
• · באוצר מכינים תכנית פיצוי לישובים ביהודה ושומרון. לפי החישוב עקירת 80 אלף מתיישבים מיהודה ושומרון תעלה 80 מיליארד שקל.
• · נתניהו מנמק את הקיצוץ בקצבות ילדים בכך שהיא מביאה לירידה בילודה הערבית. מחקר של בנק ישראל הוכיח כי אין כל קשר והילודה הערבית מוסיפה להיות הגבוהה בעולם.
• · קצין בכיר בחיל האוויר: בדואים גונבים מטרות ירי בשטחי אש בנגב. כם משבשים את האימונים ופוגעים בכושר המבצעי של הטייסים" .
• · שר הפנים אופיר פינס מינה מנכ" ל ערבי למשרדו. הוא הודיע כי אינו מתכוון לאכוף את חוק החמץ. את פסיקת בג" ץ לגיור הקפצה " יישם במהירות האפשרית" .
• · ירון לונדון בדיון על גיורי קפיצה בערוץ 10: צריך לבטל את חוק השבות.
• · יו" ר ועדת החוץ והבטחון יובל שטייניץ: המצב בו קובע היום בגץ את תוואי הגדר הוא " אבסורד מוטרף" .
• · יו" ר ועדת החוקה, ח" כ מיכאל איתן: עשרה אחוז מחברי מרכז הליכוד הם פושעים לשעבר" .
• · גורמי בטחון מזהירים: מיד לאחר ההתנתקות צפוי גל של מעשי טרור בעיקר מיהודה ושומרון.
• · טכנולוגיית הקסאם זלגה מעזה ליו" ש. אמצעי לחימה מוברחים מגבול מצרים, דרך ישובי הבדואים.
• · ראש המועצה לבטחון לאומי, גיורא איילנד, מציע להטיל הגבלות בחוק על מתן אזרחות לתושבים זרים מכוח נישואיהם עם אזרחי ישראל, בדומה לחוקי ההגירה בדנמרק ובהולנד.
• · היועץ המשפטי מזוז הגיב: עם שיפור המצב הבטחוני פוחת הצורך בהגבלת מתן אזרחות לפלשתינאים הנישאים לאזרחי ישראל.
• · בכינוס חרום של ההסתדרות הרפואית נמסר על הידרדרות מתמשכת של מצב הרפואה בארץ. משנת 1975 חלה ירידה של 35 אחוז בשעור המיטות לאלף בעוד קצב גידול האוכלוסיה עולה. ישראל עומדת במקום ה-39 בעולם בשעור מיטות לאלף נפש.
• · גדעון לוי בהארץ: הסוכנות היהודית צריכה לחדול מלהתקיים. העליה כבר אינה צריכה להיות ערך בפני עצמו.

המסקנה העולה מן המקבץ הזה ברורה. מדינת ישראל כבר איננה מדינה ציונית. יותר ויותר יהודים מרגישים שהמדינה הזו לא כל כך שלהם.

אנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו מופלים תושבי ישראל היהודיים לרעה והולך ועולה כוחם של הערבים, בתוך המדינה ומחוצה לה. הקהילה היהודית במדינה משלמת על התהליך הזה בקריסת מערכות הבריאות והחינוך, בפערים חברתיים בלתי נסבלים.

זו אינה מדיניות מכוונת. זו תוצאה של מבנה פוליטי פסבדו דמוקרטי, שחיתות בשלטון, מערכת משפטית אגרסיבית ונהנתנות.

שוחחתי עם שלושה אנשים שאינם מגדירים עצמם כשומרי מצוות ואלה מסקנותיהם.

העדפה מתקנת

השופט בדימוס (אורי שטרוזמן): " לדעתי צריך לקבוע בחוק העדפה מתקנת ליהודים בתחומים מסוימים. כמו ההעדפה הקיימת בחוק השבות. העדפה כזו מוצדקת מכוח זכותנו למדינה עם רוב יהודי והאובדן שהיה לנו בשואה.

" אם בית המשפט העליון ירצה ליישם את חוק השוויון עד תום הוא צריך לבוא ולומר שצריך לאפשר כניסה לארץ לערבים כמו ליהודים בחוק השבות. כלומר זכות השיבה.

" איננו יכולים לנהוג בשוויון בנושא ההתיישבות. אנחנו רוצים להעדיף התיישבות יהודית בנגב ובגליל.

" אם נוגעים בכסף של הקרן בקיימת צריך שבגץ יאמר לוואקף המוסלמי שבמקום לתת כסף למשפחות השאהידים שיתנו את הכסף למשפחות של קרבנות השאהידים" .

" אי אפשר לנהוג בשוויון כלפי ערבים גם בנושאים ביטחוניים.

לא יעלה על דעתי ששופט עליון ערבי יקבל לעיון תיק בטחוני אמיתי. אפילו שהוא הכי נאמן למדינה. פשוט משום חשש שיהיה לחץ על בני משפחתו. כמו שלא יעלה על הדעת שיהיה לנו רמטכ" ל ערבי. או ראש שב" כ או ראש מוסד ערבי"

העם היהודי מפסיד

ד" ר יצחק רביד ( איש רפא" ל מומחה לדמוגרפיה): " העם היהודי מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה. יש לקהילה היהודית במדינת ישראל כושר ייצור של מדינה מערבית מפותחת. אך מיסיה מחולקים בין אותם חלקים באוכלוסייה, שאינם מייצרים את הדרוש להם בתחום החינוך והבריאות.

" מדינת ישראל אינה יכולה לעמוד ברמת השירותים החברתיים שקבעה לעצמה. אי אפשר לספק רמת שרותים של שבדיה בחברה שבה ל- 25 אחוז מן האוכלוסייה תפוקה וילודה מזרח תיכונית טיפוסית" .

====================================================

נקודה ארכימדית

עו"ד ד"ר יעקב חרותי (איש לח" י לשעבר , יועץ בכמה ממשלות): " על ארכימדס שמעת? אני מתכוון לאמירתו: תנו לי נקודת משען וארים את כדור הארץ. כדי להזיז את המדינה חייבת להיות נקודת משען מחוץ למדינה. נקודת המשען הזו היא העם היהודי.

" אם תתמודד בארץ עם החוקים של מדינת ישראל לא תוכל לשנות את המצב. רק בסיפורי הברון מינכהאוזן אדם יכול להרים עצמו על ידי משיכה בשערותיו.

" אני שואף לאיזה גוף שייצג את יהדות העולם, מה שהיה פעם הקונגרס היהודי העולמי. צריך למעשה לחדש את מה שהייתה פעם הסוכנות היהודית והקרן הקיימת וקרן היסוד. אולי גם לחשוב על מתן זכות בחירה לכל ישראלי באשר הוא שם ובשלב מאוחר להעניק אזרחות ישראלית וזכות בחירה לכל יהודי שירצה בזה, גם אם לא עלה ארצה. אבל אם יגלה נכונות לעשות משהו למען המדינה. נקווה שלא נצטרך לחדש את מפעל ההעפלה" .

==============================================

" אין דור שלישי ליהודים רפורמים"

אמירה זו מיוחסת לרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), המנהיג והוגה הדעות הראשי של היהדות החרדית בגרמניה במאה ה-19. הירש היה בן למשפחה שנשבתה בקסמיו של משה מנדלסון, הפילוסוף היהודי שפרץ את הדרך ליהודי גרמניה להשכלה כללית, בלי לוותר על קיום מצוות. " היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" . למד תורה בישיבת הרב יצחק ברנייס בהמבורג ובמקביל למד באוניברסיטה שפות קלסיות, היסטוריה ופילוסופיה.

רוב שנות חייו ופעילותו הרבנית עשה הירש בפרנקפורט, בה הגשים את האידיאל של רבן גמליאל " יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" . הוא הקים את בית הספר הריאלי היהודי שבו למדו בנוסף ללימודי יהדות גם לשון עברית ומקצועות חילוניים – גרמנית, , חשבון, גאוגרפיה ומדעי הטבע. כל זאת בד בבד עם הקפדה על מצוות, קלה כחמורה.

הירש הכיר בצורך לחדש את פני היהדות ולתת בידי היהודים כלים השכלתיים להתמודד עם המציאות החדשה. אך הוא התנגד באורח נמרץ לתנועה הרפורמית שראתה בדת היהודית גורם מפריע להשתלבות היהודים בחברה הגרמנית. בין הגורמים המפריעים שמנו הרפורמים היו הלבוש היהודי, שפת התפילה (עברית) ומצוות שקשה לקיימן בתוך חברה נוצרית.

הוא היה מוכן לחידושים בצורה ולא במהות. מקהלה בבית כנסת (אך כמובן לא עוגב כמו אצל הרפורמים), דרשות בגרמנית, אך שום שינוי בסידור התפילה (כפי שעשו הרפורמים) ולא בשפת התפילה.

למרות התנגדותו הנמרצת לרפורמים עשה הירש כל מאמץ כדי למנוע קרע בין היהדות האורתודוכסית לרפורמית.

כשהחליטו הרפורמים על שורה של " תיקונים" , שכללו היתר למאכלות אסורים והתרים באיסורי אישות הזהיר הירש כי אם כך יעשו " ייקרע בית ישראל לשניים… לא תהיה עוד תקומה לבריתנו יחד ובדמע ניפרד איש מאת רעהו" .

יצירתו הראשונה ואולי החשובה ביותר חוברה בשנת 1830 היא " אגרות צפון – יט מכתבים על היהדות" . הספר, כמו כל חיבוריו של הירש, נכתב בגרמנית ותורגם שלוש פעמים לעברית. בחיבור זה ניסח את עיקרי תפיסתו, בדרך של אגרות הדרכה לאדם צעיר המתלבט. הירש הוכיח בכתביו ובדרכי חייו כי יכול יהודי להיחשף לעולם המודרני בלי לנטוש את דרך אבותיו. הוא טבע את המושג " אדם-ישראל" שמצא ביטויו בסיסמא " תורה עם דרך ארץ" .

בדיעבד נתברר ששמשון רפאל הירש צדק בתחזיתו. לא היה דור שלישי לרפורמים בגרמניה. מנדלסון הטיף לקיים מצוות אך ארבעה מששת ילדיו התנצרו. הכניסה לחברה הגרמנית ולתרבותה היו מלוות בגל של התנצרות. ההיסטוריון היהודי גרץ העריך כי בברלין התנצרה מחצית הקהילה. כומר בקניגסברג העריך כי הקהילה כולה בעיר שלו עומדת להעלם.

את התהליך הזה של טמיעה והתבוללות מתאר יפה עמוס איילון בספר " רקוויאם גרמני" , שראה אור באחרונה.

אילון מספר את סיפור חייו של ויקטור קלמפרר שתמצית יומניו ראו אור בעברית בימים אלה. אביו של קלמפרר היה רב אורתודוקסי שהציע עצמו למשרת מטיף בקהילה הרפורמית בברלין בשנת 1890. חברי הקהילה הפסיקו לשמור מצוות, התפללו בגרמנית, התקינו עוגב בבית כנסת והתפילות התקיימו בימי ראשון. האב הלך לראיון והבריק לבני משפחתו כי קיבל את התפקיד. ויקטור קלמפרר היה אז בן תשע והוא כותב ביומנו כי זכר את התגובה של אמו. היא הלכה לאטליז קנתה נקניק חזיר ובבואם הביתה אכלו מן הטריפה והאם אמרה: " עכשיו מותר גם לנו לאכול את זה" .

מי שרוצה יכול לראות בסיפור הזה משל ל" נישואי הקפיצה" שעליהם החליט בית המשפט העליון.

==============================================

גר הצדק היה דודו של הגנרל הנאצי מנשטיין

מאמר מקיף בבנושא ראה קישור

במאמרי מן השבוע שעבר על גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין לא ציינתי מה הייתה קרבת המשפחה המדויקת בינו לבין הגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין. כל המקורות אליהם פניתי בגרמניה לא יכלו להאיר את עיניי בנושא זה.

והנה נתברר כי התשובה נמצאת כאן. הקורא שלמה מארק מירושלים הכיר את הדמויות הנוגעות בדבר מקרוב.

הוא כותב לי:

" הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין. ואלה הן העובדות:

" הגנרל-פידמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה" ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה" ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

" כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות ברוכות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, אבל לא חקרו אותו למיטב ידיעתי בנושא זה. ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל מנשטיין.

" ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו" .

עד כאן מכתבו של הקורא שלמה מארק.

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים " מסיבות רפואיות" . סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, " נצחונות אבודים" , פורסם בשנת 1955 .

====================================================

" המיליונר השקט" של דוח דוברת

לא הצלחתי לרדת לעומקה של התכנית לרפורמה בחינוך הקרויה דוח דברת עד שהגיעה אלי חוברת שהוציא המוסף הכלכלי של הארץ (THE MARKER). החוברת: " מדריך דה מרקר של אלף עשירי ישראל" מונה אחד לאחד את האנשים שאין להם בעיה לגמור את החודש. החל במוריס קהאן, שהונו נאמד במיליארד וחצי דולר, וכלה במה שהם מכנים " מיליונרים לייט" כמו חזי חרמוני, שהונו נאמד נעבעך רק ב-10 עד 15 מיליון דולר.

והנה מי מופיע ב" מועדון המיליונרים השקטים" אם לא מיודענו שלמה דוברת, יחד עם אביו אהרון דוברת. ההון המשפחתי מסתכם בסכום הצנוע של 40-50 מיליון דולר.

אין עינינו צרה במי שעשה כמה גרושים לביתו. אך כשאנו יודעים מה הרקע של בעל הדוח פתאום מתבהרים כל מיני דברים. הדוח הזה נראה כמו תכנית של משקיע שרכש חברה לא מוצלחת והוא מתכנן בה ארגון מחדש במטרה להגביר רווחים במינימום השקעה. בתי הספר הופכים למרכזי רווח שחייבים להוכיח עצמם. המורים מתוארים כפועלים שיש להגדיל את התפוקה שלהם, אותה יש למדוד במבחני הישגים תכופים וביקורות פתע בשעורים.

אבל החלק החמור ביותר בדוח איננו נוגע לחלק העסקי שלו. מדובר במעמד שניתן בו לחינוך הערבי. מטרות החינוך הערבי, נאמר בדוח, היא " טיפוח הזהות האישית והזהות הערבית הקיבוצית" . המשמעות של משפט זה היא שבפעם הראשונה מכירה מדינת ישראל בציבור הערבי כבמיעוט לאומי. עד היום לא היה שום מסמך רשמי של מדינת ישראל שנתן הכרה כזו. יותר מזה: בתי המשפט, הנוקטים דרך קבע מדיניות של העדפה מתקנת למיעוט הערבי, נמנעו עד כה מפסיקה שתתפרש כהכרה בזכויות קולקטיביות.

בימים אלה מוצפים חוצות הערים בשלטים הקוראים " החינוך בלתי מספיק – חייבים רפורמה עכשיו" . על השלטים חתומים " אזרחים למען הרפורמה בחינוך" .

מי מממן את השלטים הללו? האם זה על חשבון תקציב משרד החינוך? או אולי עוד איזו עמותת קש נוסח עמותות שרון? או אולי ה" מיליונר לייט" , שלמה דוברת, תרם משהו מכיסו למסע שטיפת המוח הזה?

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

האוניברסיטאות

קל מאד להשתלח באקדמיה. החופש האקדמי הפך משך השנים תרוץ לבזבוז כספי ציבור, ללא כל פיקוח כמעט. האוניברסיטאות נותנות יותר לעשירים ופחות לעניים והפכו חממה להגדלת הפערים החברתיים. הן גם הצמיחו כמה גידולי פרא פוסט יהודיים ופוסט ציוניים, המערערים על עצם קיומנו. פרופסורים רבים מוכיחים ששום תואר איננו מחסן מפני בערות ודעות קדומות. שדעתם של מומחים אינה מבוססת יותר מדעתם של רוכלים בשוק. ניהול חלק מן האוניברסיטאות הוא שערורייתי ובולטת אוניברסיטת תל-אביב שבנתה פילים לבנים והגיעה לגרעון ענק.

אבל. המערכת האקדמית בישראל, למרות ליקוייה, הצמיחה דורות של מדענים, חוקרים ואנשי מעשה, במדעי הטבע ובמדעי הרוח. אלה מעמידים את ישראל בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בעולם. בלי האקדמיה לא היה לנו " חץ" , ולא רפואה מן המתקדמות בעולם, ולא חברות הזנק הגורפות מיליארדי דולרים, וגם לא פרסי נובל.

האוניברסיטאות, למרות ליקוייהן, הן עדיין שמורת טבע במציאות המושחתת של ישראל הפרטאצ"ית. הקידום באוניברסיטאות (שאיננו נקי מנפוטיזם, העדפות מעמדיות ופרוטקציוניזם) מותנה בכל זאת ביכולת מוכחת ובבקרה בינלאומית.

ישמרנו האל מן היום שבו מרכז הליכוד יחליט מי יהיה הרקטור של אוניברסיטה. ישמרנו האל מן היום בו נהלך על גשרים המתוכננים על ידי ועדות פוליטיות, נטוס במטוסים הנבנים בידי מהנדסים שנבחרו בפריימריס, או נשתמש במחשבים שיתוכננו באחת מועדות הכנסת.

---

 

תכנית דוברת לרפורמה במערכת החינוך היא תוכנית הגיונית שתייעל מאד את מערכת החינוך. ייעול נמדד בזמן ובכסף. שבוע לימודים של חמישה ימים יותר יעיל כלכלית משבוע לימודים של שישה ימים. שכר גבוה המשולם למורים מעטים ומוצלחים יעיל יותר משכר נמוך המשולם למורים רבים שהעבודה המפרכת שחקה אותם והגיע הזמן לזרוק אותם. יום לימודים ארוך אמור להשיג תפוקה גבוהה יותר מיום לימודים קצר. בתי ספר מופרטים, יהיו על פי עצם הגדרתם כלכליים יותר. אין פלא שהתכנית יעילה כל כך כי הרי שלמה דוברת, האיש שעל שמו נקראת התכנית, איננו איש חינוך אלא איש כלכלה שכבר עשה מיליונים לביתו.

  

שלמה דברת ויקישיתוף

 

אם כל כך טוב מה לקוי פה? 

מחאת התלמידים

השבוע היו שני אירועים שיש בהם כדי לחשוף את הליקוי המרכזי של התוכנית. קבוצת אמהות החלה להתארגן נגד התוכנית בנימוק פשוט: אנחנו רוצות את הילדים בבית בצהריים. לילדים די ביום לימודים קצר. הם אינם צריכים לעמוד במתח ובלחץ של יום לימודים ארוך. ילד צריך לאכול צהריים בבית, לפנות לפינה שלו ולעיסוקיו. 

במקביל ארגנו כמה תלמידים שביתת מחאה "פיראטית" באמצעות האינטרנט. לא פחות מ-250 אלף תלמידים שבתו יום אחד. הנער הג'ינג'י שארגן את השביתה, גולן שירצקי מרעננה, אמר דברים של טעם: מן הראוי לשאול גם את פי התלמידים כאשר מתכננים רפורמה בחינוך. 

מה שהאמהות והתלמידים חשים, בלי לנסח זאת כך, הוא שהתכנית הזאת היא יישום הטיילוריזם במערכת החינוך.
 

מהו טיילוריזם 

הטיילוריזם היא שיטה ניהולית, הנקראת על שמו של פרדריק וינסלאו טיילור , מהנדס ומדען אמריקני, שהניח את היסוד ל" ניהול מדעי" , בראשית המאה הקודמת. 

  

 

טיילור ערך תצפיות על פעולותיהם של פועלים במפעלים והגיע למסקנות מהפכניות. למשל: פועל העוסק בפריקה וטעינה של מטילי ברזל. על סמך תצפיותיו הגיע טיילור למסקנה שהפועל המבצע פעולה פשוטה זו אינו מבצע אותה בצורה " הנכונה" , שהיא הפעולה היעילה ביותר. לכאורה הוא בסך הכל משתמש בידיו וברגליו כדי להזיז עצמים. אך פעולה פשוטה זו כרוכה בשורה של החלטות קטנות שמחליט הפועל באורח עצמאי. הוא מחליט כיצד לערוך את מטילי הברזל לערימה. הוא מחליט אם לכופף את ברכיו בלבד או לכופף את כל גופו ממותניו ומטה וכו". 

טיילור פיתח טכניקה למדידת זמן תנועה, שאפשרה לקבוע בצורה מדעית אילו תנועות צריך הפועל לעשות כדי להשיג תפוקה מכסימאלית. 

לאחר שהגיע במעבדה למסקנה כיצד התנועה צריכה להיעשות חזר טיילור אל הפועל ואמר לו: מעכשיו אתה מפסיק לעבוד כפי שהיית רגיל עד כה. תעשה את הפעולות כפי שאני אדריך אותך. הרם את המטיל בידך הימנית במקום השמאלית. כופף את ברכיך בלבד ולא את כל גופך וכו". טיילור הסביר לפועל כי מה שהוא מציע ייטיב עם הפועל וייטיב עם המפעל. בשיטות העבודה שהוא מציע תפוקת הפועל תגדל ובתום יום העבודה יהיה הפועל עייף פחות מאשר ביום עבודה בשיטה הקודמת. עליית התפוקה תאפשר לשלם לפועל תוספת שכר וכולם יהיו מרוצים ומאושרים. 

מן הדוגמא הפשוטה הזו התפתחה קונספציה של ניהול מדעי מתוכנן בדקדקנות, הקובע לכל אדם מה יעשה וכיצד יעשה בכל ענפי התעשייה.
 

  

מטיילור לצ'פלין

הטיילוריזם נחל כישלון חרוץ. ואת סיבת הכישלון ניתן ללמוד מן הסרט " זמנים מודרניים" של גאון הקולנוע צ'רלי צ'פלין. בסרט מגלם צ'פלין דמות של פועל במפעל ענק המייצר משהו בשיטת הסרט הנע. ליד הסרט שורת פועלים שכל אחד מהם מבצע פעולה מכאנית פשוטה, החוזרת על עצמה ללא הרף. מהירות הסרט הולכת וגוברת על פי החלטות המנהל. כשצ'פלין יוצא לזמן קצר לשירותים ומנסה לנפוש מעט ולעשן הוא נתפס על ידי המנהל הצופה בו ממסך ענק וקורא לו לחזור לעבודה.
 

צ'רלי צ'פלין ויקישיתוף

אכילה " יעילה"

הסצינה המצחיקה ביותר בסרט, ואולי בתולדות הקולנוע, היא מכונת ההאכלה. ברוח היעילות עורך מנהל המפעל ניסוי במכונת האכלה אוטומטית לפועלים. צ"פלין נבחר לניסוי. כובלים אותו בתוך מיתקן הנועל את ראשו ומכוון את פיו לצלחת מתוכה מוזרם המזון לפיו. קלח תירס מותקן על ציר המחובר למנוע מתקרב אל הפה ומסתובב בקצב האכילה. לפתע מתרחשת איזו תקלה. קלח התירס מסתובב במהירות מטורפת בין שיניו של צ"פלין, המרק ניתז על פניו. אבל המכונה ממשיכה בשגרת פעולותיה ומקנחת בעדינות את פניו של צ"פלין במקנח האוטומטי. 

צ"פלין לא עומד בלחץ יוצא מדעתו ומתחיל להשתולל, תוך שהוא נבלע בתוך המכונה הגדולה. 

 

החינוך כסחורה

בימינו כבר לא עומדים בני אדם ליד הסרט הנע המייצר מכוניות. רובוטים מחליפים בני אדם ועושים עבודה יעילה יותר. הם אכן מגשימים את הטיילוריזם. התלמידים ששבתו רצו אולי לומר למשרד החינוך כי בדור בו פועלי המפעלים הם רובוטים אי אפשר עוד להתייחס לתלמידים בשר ודם כאל רובוטים. 

 

  

 

על דו"ח דברת אומר פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה העוסק בחינוך: " בדו”ח אין כלל התייחסות לתלמידים, לדיאלוג שבין המורה לתלמיד… הנחות המוצא הן, שהמרחב החינוכי אינו אלא איבר מאיבריו של שוק הסחורות והידע, כמו הערכים, כמו הדיאלוג, כמו חיבוק וכמו ניצוץ של רעיון חדש, שאינם אלא סחורה ככל הסחורות, שיש לייצר, לשווק, לצרוך ולתפעל באופן יעיל… הצלחת דו”ח ועדת דוברת מהווה העצמה משמעותיתבדהירתה של החברה הישראלית אלי קיצה" . 

ולסיכום: חתני פרס נובל לא ייצאו ממערכת חינוך כזו.
 

 

ראה מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן 

מדינות ערב הן המפגרות בעולם * השעור הגבוה ביותר של אנאלפבתיות וההשקעה הנמוכה ביותר בחינוך * אין אף אוניברסיטה ברמה בינלאומית * אין עיתונות חופשית, אין זכויות אזרח, מעט מחשבים, מעט אינטרנט * והם אוהבים את הרודנים שלהם (עד שכורתים את ראשיהם ומחליפים ברודנים אחרים) * מזרח תיכון חדש-ישן

 

מדינות ערב. מה שחסר להן זה השטח הקטן של ישראל (ויקישיתוף)

האירועים האחרונים – בטוניסיה, במצרים, בתימן ועכשיו בסוריה – עוררו תקוות כי הנה, או טו טו, הופכות מדינות ערב לדמוקרטיות. עיראק כבר " כזה כאילו" כמעט דמוקרטית. בעקבותיה יתמוטטו יתר הרודנויות הערביות כמגדל קלפים ומזרח תיכון חדש יפציע באופק.

חלומות באספמיה של המימשל האמריקני התמים ושל השמאל הישראלי ההזוי. אף אחת ממדינות ערב לא תהיה דמוקרטית. העם הערבי איננו עם אחד אלא מגדל בבל של שבטים העוינים אלה את אלה. הם אינם סובלים מיעוטים זרים בתוכם. בין אם אלה נוצרים, דרוזים או יהודים. השחיטה שם היא מחזורית.

כל המדינות הערביות והמוסלמיות – מאלג'יריה ועד טהרן – הן רודנויות, חילוניות או מוסלמיות אין הבדל. אין שום סיכוי שתהיינה דמוקרטיות.

מפגרות בכל

מה ששולל בעיקר כל סיכוי לדמוקרטיזציה ערבית הוא מצבן התרבותי והחומרי של המדינות הערביות.

שעור האנאלפאביתים במדינות ערב הוא הגבוה בעולם. ההשקעה בחינוך היא כעשירית מן ההשקעה במדינות המערב ובתוכן ישראל. התפוצה הממוצעת של ספר בכל מדינות ערב היא כאלף עד 3000 עותקים. אין במדינות ערב אפילו אוניברסיטה אחת בעלת רמה בינלאומית. מספר הפרסומים המדעיים מגיע לכ-2 אחוזים מכמות הפרסומים היחסית של פרסומים מדעיים במדינות מפותחות. שיעור ההשקעה במחקר ופיתוח הוא כ-0.2 אחוז מהתל"ג לעומת 2.35 בישראל ו-3 אחוזים ביפן. והתל"ג עצמו עלוב. והשכר לנפש כעשירית מן השכר הממוצע בישראל.

לא מייצרים כלום

מספר המחשבים במדינות ערב הוא 18 לכל 1000 לעומת ממוצע של 78 לאלף במדינות מפותחות. רק 1.6 אחוז מן האוכלוסייה מחוברים לאינטרנרט (לעומת כ-79 אחוזים במדינות מפותחות). אף מדינה ערבית איננה מייצרת אפילו מוצר אחד בעל איכות שניתן לשווקו בשוקי העולם.

אף מדינה ערבית אינה מכבדת זכויות אדם. באף מדינה ערבית אין תקשורת חופשית. באף מדינה ערבית אין מכבדים זכויות של מיעוטים ונשים.

אוהבים רודנים

למרות שמצבם הכלכלי של ההמונים הערביים הוא הירוד בעולם.  הערבים אוהבים את רודניהם. סאדאם חוסיין, גמאל עבדול נאצר, אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, ואפילו המלך חוסיין היו שליטים אהובים בחייהם וגם לאחר מותם. למרות שכל אחד מהם, הרג יותר ערבים מאלה שנהרגו בכל המלחמות עם ישראל. למרות שהם דנים את עמיהם לפיגור נצחי, לרעב, לדיכוי ולבערות. גם את מובארק אהבו אך הוא לא הספיק למות או להרצח לפני שיפסיקו לאהוב אותו.

הפרשן האמריקני ראלף פיטרס הסביר פעם את התופעה הזו במאמר ב"וושינגטון פוסט" : " זהו סימפטום של רגשות התסכול של חברה שהייתה פעם תרבות גדולה ואשר נחרבה עד היסוד. חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המערב בתחום כלשהו הדורש מאמץ הוא בעל השפעה הרסנית על הפסיכולוגיה שלהם. הם מיואשים וזקוקים נואשות להאשים מישהו בעליבות שלהם. אילולא היה להם את ארצות הברית וכמובן את ישראל כדי להאשים היו צריכים לשאול עצמם איך קרה שהגיעו למצב עלוב כזה" .

והעיתונאי הערבי-נוצרי-אמריקני ג"וזף פארח אומר כי אין הבדל בין המשטרים המוסלמים הדתיים למשטרים הערביים החילוניים. המשותף לשניהם הוא אידיאולוגיה " איסלאמו פשיסטית" .

כל מה שנאמר על כלל מדינות ערב מתייחס גם לרשות הפלשתינאית ולמדינה שתקום שם חלילה. מפת הדרכים ותוכנית ההתנתקות מבוססות על חלומות באספמיה.

מאמר זה נכתב ופורסם במארס 2005  בעקבות המהפכה הכאילו דמוקרטית בלבנון. הוא עודכן בעקבות ארועי מארס אפריל 2011 ונשאר אקטואלי כמו בעת שנכתב

ז.ג.

========================================================

הרב שקיים ישיבה בגרמניה הנאצית

גירסה מורחבת של כתבה זו ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

אתר " אש תורה" :

(www.aish.co.il)

=========================================================

תכנית דוברת בעקבות צ'פלין

עברנו דירה. ראה

===========================================

ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .

עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר

על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities – חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".

בטלוויזיה רוב הכתבים והמגישים צעירים * שורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים * בני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה * בני חמישים כבר נחשבים זקנים * האתוס הציוני, שלא רצה ב" אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת מטביע את חותמו על חיינו

שאלה: מתי באחרונה נתקלת בקופאית שעברה את גיל ארבעים? מתי ישבת במסעדה וקיבלת שרות ממלצר קשיש?

מתי התקשרת לשרות לקוחות כלשהו ושמעת קול עבה של אדם מבוגר? יש להניח שהתשובה לשאלות אלה היא: לפני הרבה זמן או מעולם לא.

לומר את האמת: נעים לקבל שרות מזבנית או מקופאית צעירה ויפה. היא נחמדה ואדיבה ויעילה. במקומות רבים היא גם עומדת על רגליה ומביטה בך בגובה העיניים.

מאחורי החזות היפה הזו של נעורים ויופי מסתתרת מחלה קשה שהחברה הישראלית סובלת ממנה. באחרונה נחשפה המחלה הזו בניסיון של הקופאיות בכמה רשתות שיווק למרוד בתנאים הבלתי אנושיים של עבודתן. הן נאלצות לעמוד על רגליהן כל המשמרת, אסור להן לשבת ויש שמונעים מהן יציאה לשרותים.

זו איננה רק בעיה של יחסי עבודה. זו בעיה של חברה שקידשה את הנעורים ושולחת את הזקנים אל הכפור, כאילו היינו אסקימוסים. הרשתות הקובעות תנאי עבודה מפלצתיים כאלה עושות זאת בין היתר כדי שלא תצטרכנה להעסיק עובדות קשישות. אישה בת 40 ומעלה אינה מסוגלת לעמוד 8 שעות על רגליה.

והתופעה איננה רק ברשתות שיווק. על מסכי הטלוויזיה מופיעים פנים צעירות לרוב. מוטי קירשנבוים, ירון לונדון, עמנואל הלפרין (המגישים תוכניות מעולות), הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. מיעוט המגישים כסופי השיער בולט על רקע ריבוי מגישים בוגרים בטלוויזיה האמריקנית. הבולט בהם הוא לארי קינג, שבימים אלה חוגג חמישים שנה בתקשורת ועוד עתידו לפניו.

מה גורם לכך ששורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים. שבני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה. שלבני חמישים אין אפילו מה לחפש?

נראה לי שהתשובה לכך נעוצה באתוס הציוני, שראה באנשים מבוגרים "אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת. האתוס כבר לא קיים אך הוא מטביע את חותמו על חיינו עד היום. זהו אתוס " יהדות השרירים" .

הציונות מראשית דרכה הציבה כאידאל את הפיכת העם היהודי לעם צעיר בעל כוח. לא תלמיד ישיבה חיוור מדולדל גוף נוסח " המתמיד" של ביאליק. אלא צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923) שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אומר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הזיל דמעות כאשר חזה במפגן רכיבה של צעירי ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. ההיסטוריונית אניטה שפירא אומרת על תפיסה זו (בספרה " ההליכה על קו האופק" ). כי הכשלונות ההיסטוריים המפוארים של בית שני ואחריו, הועלו על נס והוצגו כתופעות חיוביות וכמקור לגאווה לאומית ולאתוס חינוכי.

מדיניות העליה

האידיאל הציוני הזה מצא ביטויו במדיניות העליה, שהעדיפה עליית חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס לאדם היהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. כל מי שלא היה צעיר וחלוץ נחשב ל" אבק אדם" . מושג זה יוחס לחיים ויצמן. אך ההיסטוריון מרדכי נאור אמר לי כי ברל כצנלסון השתמש בו עוד בשנות העשרים.

" מדיניות העליה הציונית" , אומרת ההיסטוריונית חוה אשכולי (וגמן), נקטה גישה " סלקטיבית שגרמה בחירת העולים על פי התאמתם לצרכי הארץ" . התפיסה היתה " שרק בחירת העולים תבטיח בסיס חזק לבניין הציונות כחברת מופת" (" אלם – מפא" י נוכח השואה" ).

דוד בן גוריון אמר ב-1933: " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית" .

כאילו אין שואה

ספרה של חוה אשכולי (וגמן) עוסק בעיקר  בעמדתה  של מפא"י כלפי השואה ובניסיון להסביר  את הרקע לאלם והשיתוק שאחז בישוב  במהלך המלחמה ואף לאחריה.

בהשפעת השואה חזרו בהם מנהיגי הציונות מן העמדה של יחס סלקטיבי כלפי מי שראוי לעלות לארץ. אך התפיסה הזו הייתה כה חזקה עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטת עליה המונית, אף שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית.  כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים ב-1944, האודים המוצלים מאש השואה,  נשמעו תלונות במוסדות ההסתדרות על אופיים של העולים. "הזאת היא העליה שאתם שולחים אלינו ואתם רוצים שלה נתמסר ואותם נקלוט?  הבו לנו עליה  חלוצית, זו  שהייתה בשר מבשרנו, זו שהורגלנו לה". אניטה שפירא, המביאה ציטוט זה ממכתב מעין חרוד מאותה תקופה, אומרת: "כביכול לא היתה שואה, כביכול עולם כמנהגו נוהג".

מדיניות הסלקציה לא נסתיימה עם הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ בפני עליה המונית מארצות האיסלם היתה מלווה ביוזמה מכוערת של סלקציה בין  צעירים וזקנים, בריאים וחולים והדברים ידועים.

היום מדינת ישראל כבר אינה מדינה צעירה.  כ-10 אחוז מאזרחי המדינה הם בני 65 ומעלה לעומת 3 אחוזים ב-1948.  אך האתוס הציוני מוסיף לכרסם בנו.

 

" עומס המחיר ומשקל הספרים". בסיסמה זו יצא מידען אלמוני ,צבי שורצמן, שנטל על עצמו משימה: לשחרר את התלמידים ואת ההורים מן העומס הכספי ומן המשקל הפיסי של ספרי הלימוד. מהר מאד למד כי הרעיון הטוב הזה ניתן למימוש  כמו מלחמתו של סנשו פנשו בטחנות הרוח.

 שורצמן, בן 56, יליד מעברת גבעת אולגה ובן להורים ניצולי שואה, לא עסק רוב ימיו בחינוך או בספרי לימוד. כהנדסאי בנין ואדריכלות היה קשור בעיסקי בניה.

לפני כמה שנים, בגיל שבו אנשים כבר רואים את הפנסיה שבאופק, החליט שורצמן לעשות הסבה.   (" כל השנים הרגשתי שאני לא נמצא במקום הנכון" ). הוא פנה ללימודי מידענות. למד קורס שארך 400 שעות (" במקביל השקעתי עוד 4000 שעות" ). כיום הוא כבר מומחה ומסייע לאקדמאים לעשות הסבה בקורסים מטעם משרד העבודה.

הוא פיתח שורה של טכניקות באינטרנט, המאפשרות למי שמחפש נושא במנוע החיפוש " וגל" לקבל חמש תוצאות משמעותיות במקום 50 אלף תוצאות אקראיות. מרגע שגילה את פלאי האינטרנט הוא חותר בנחישות למימוש הרעיון של ביטול מוחלט של ספרי הלימוד. בניסיון לשכנע ברעיונותיו נפגש עם מנהלים ומורים, אנשי משרד החינוך, מומחי היי טק ועם מחברי ספרי לימוד. שורצמן משוכנע שיעלה בידו להביא למימוש הרעיון כי הוא כורח המציאות. (" לא איכפת לי מי יעשה את זה העיקר שייעשה. אין לי שום עניין כספי בפרוייקט" ).

800 ש"ח וחמישה ק"ג

שורצמן יזם סקרים לבדיקת המצב בתחום ספרי הלימוד וזה מה שהעלה. הוצאה ממוצעת של משפחה על ספרי לימוד מגיעה לכ-800 שקלים בשנה לכל תלמיד. כל תלמיד סוחב על גבו משקל של 4.25 קילוגרם בממוצע . ויש שמשקל התיק עם הספרים מגיע לחמישה קילו. (" הלכתי מבית ספר לבית ספר עם משקל ביתי ושקלתי" ).

הפתרון שמציע שורצמן כל כך פשוט ומובן מאליו עד שלא ברור מדוע איש לא יישם אותו עד כה. הרעיון הוא להעלות את כל ספרי הלימוד על מחשב. בסך הכל יש בארץ כ-3200 ספרי לימוד. בטכנולוגיות של היום ניתן לבצע את העבודה בפחות משנה. רוב הספרים מצויים כבר היום במדיה דיגיטלית ואת האחרים ניתן לסרוק במהירות וביעילות.

ברגע שיהיה מאגר כזה של ספרי לימוד יוכל כל תלמיד להוריד לעצמו, במחשב ובמדפסת שבביתו, כמה דפים הדרושים ללימוד ולתרגול לאותו יום לימודים, או לאותו שבוע. תלמידים חסרי מחשב יוכלו לקבל את הדרוש להם באמצעות מחשב בית הספר או בתמורה לאגורות בודדות בתחנות מיוחדות שיתפתחו (" כמו חנויות המספקות שרותי מכונת צילום" ).

גמישות בבחירת ספרים

המורה יוכל לגלות גמישות רבה בבחירת ספרי הלימוד. כיום, בגלל העלות הגבוהה של הספרים, לא יעיז מורה להורות על החלפת הספרים, אם הוא מגלה שהכיתה ברמה נמוכה מדי או גבוהה מדי בשביל הספר שנרכש. המורה יוכל גם לבחור פרקים שונים מספרים שונים ולייעל בכך את ההוראה.

מחברי הספרים יוכלו לעדכן את ספריהם בכל יום. כיום מתיר משרד החינוך להוציא מהדורה חדשה של ספר לימוד רק אחת לחמש שנים. ספרים שנכללו בהם שגיאות או שטעונים עדכון צריכים להמתין שנים לתיקון.

למחברים זה ישתלם

השאלה הראשונה המתעוררת לגבי תכניתו של שורצמן היא מה בדבר זכויות היוצרים של הספרים הקיימים ואיך יתוגמלו המחברים בעתיד.

לגבי העתיד הבעיה פשוטה יחסית ומחברי הספרים ירוויחו יותר ממה שהם משתכרים עכשיו. כיום, על כל ספר שנמכר באופן חוקי נמכרים עוד ארבעה ספרים משומשים, שהמחברים והמו"לים אינם מרוויחים מהם פרוטה. זכויות המחברים והמו"לים מופרות גם באורח ממוסד על ידי כל מיני מוסדות חינוך. אלה מצלמים קטעי ספרים, כורכים את הקטעים לספרי כילאיים ואינם משלמים פרוטה לבעלי הזכויות.

בעתיד יתוגמל המחבר על ידי הגוף שיספק את הספרים לבתי הספר, משרד החינוך או גורם מסחרי. השיטות לגביה פשוטות. ניתן לגבות תשלום עבור כל כניסה לאתר המספק את הספר. ניתן גם לקבל מכל בית ספר תשלום גלובאלי (כ-250 שקל לכל תלמיד) על הזכות להיכנס לאתר. השיטה הזו כבר נהוגה באוניברסיטאות רבות שבהן יכול כל תלמיד להוריד מידע המסופק על ידי חברה לאספקת מידע.

גם לגבי הספרים הקיימים במחזור, אומר שורצמן, יש פתרון קל יחסית. זכויות היוצרים על חלק נכבד מספרי הלימוד נמצאים כיום בידי משרד החינוך, או גופים ציבוריים כמו מט"ח, שהוציאה לאור כשבע מאות ספרים, מכון ויצמן, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

התכנית זכתה להרבה מחיאות כפיים ושבחים, נידונה בוועדת החינוך של הכנסת והכל דיברו גבוהה גבוהה על חשיבותה. חלפו שנים והילדים עדיין סוחבים ספרים כבדים בילקוטיהם וההורים נאנקים תחת מחיריהם. תנחשו למה.