מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 90 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

זאב ז'בוטינסקי

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

 … הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

 … הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

אינג'ינר יעקב אלעזר (80) הצטרף לבית"ר בולגריה כשהיה בן 8 * השתתף בפעולות נועזות של אצ"ל והיה נוכח בטקס הקמת תנועת החרות * איבד את אמונו בליכוד כשבגין החליט לנטוש את סיני * היום הוא משתתף בכל הפגנה נגד ההתנתקות, המזכירה לו את גרוש משפחתו מסופיה ב-1943

על קו הטלפון היה גבר בעל קול עמוק עם מבטא בולגרי כבד. "מדבר יעקב אלעזר, אני הייתי עד להקמת תנועת החרות ואני רוצה להגיד לך מה דעתי על מה שקורה היום."

קבענו פגישה בדירת קרקע ברחוב מיכ"ל, הסמוך למצודת זאב בתל-אביב. זו אינה דירת מגורים אלא מעין מוזיאון פרטי, בו ריכז אלעזר אוסף מרשים של מסמכים, צילומים וספרים הנוגעים לפעולות הארגון הצבאי הלאומי בשנים 1936 עד 1948.

מצאתי גבר שלמרות 80 שנותיו הוא נע בזריזות בין חדרי הארכיון, שולף במהירות מסמכים, צילומים, מפות וספרים, ומפגין זיכרון פנומנאלי.

החוויה המעצבת

הוא נולד בסופיה בירת בולגריה (" בג" אלול 1925, בדיוק 28 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון" , הוא אומר). הוריו היו קומוניסטים (" בעצם סלון קומוניסטים" ), אבל הוא מצא דרכו בגיל 8 למעוז בית" ר. החוויה המעצבת של ילדותו הייתה פגישה עם זאב ז"בוטינסקי, שביקר בסופיה בשנת 1938. אלעזר בן ה-13 השתתף במשמר הכבוד, כשהוא לובש את המדים החומים של בית" ר.

מאותה תקופה הוא מחזיק בארנקו את כרטיס הביקור הפשוט של ראש בית" ר, עליו כתוב רק, ולאדימיר ז"בוטינסקי, באותיות לועזיות.

חטיפת השופט

עם הגיעו לארץ, בתום מלחמת העולם השניה, התגייס לאצ" ל. בשנת 1947 השתתף באחת הפעולות הנועזות של הארגון – חטיפת נשיא בית המשפט המחוזי, השופט הבריטי ראלף וינדהם. החטיפה נועדה למנוע מן הבריטים להוציא לפועל גזר דין מוות שנגזר על לוחם אצ" ל, דב גרונר. מפקד הפעולה היה אהרון בן עמי, כיום פרופסור בדימוס, תושב אריאל.

" באותו יום" , מספר אלעזר, " התקיים משפט מסעיר שעסק בחלוקת רכושו של אדם שהשאיר ירושה גדולה בדרום אפריקה. האולם היה מלא מפה לפה וההמולה הייתה רבה. השופט היכה ללא הרף בפטיש על הדוכן, בניסיון להשתיק את הקהל.

" שני לוחמי אצ" ל פרצו באקדחים שלופים לאולם בית המשפט מן הדלת האחורית שדרכה נכנס השופט. הם קפצו על שולחנו. השופט לא הבין תחילה מה מתרחש והמשיך לדפוק בפטישו על השולחן, כשהוא מבקש להיפטר משני הלוחמים, כאילו היו זבובים טורדנים. כשהבחין בלועי האקדחים המופנים אליו הבין את המצב ונכנע מיד" .

שיחות עם שבוי

השופט הועבר למקום סתר בבית אריזה בפרדס ליד רמת גן. אלעזר נמנה עם צוות שומריו. הוא בילה עם השופט כמה יממות כשהוא דואג לכל מחסורו. מספק לו שמיכה שהביא מהבית (" היא חסרה לי עד היום" ) וכן ספרים אנגליים. ביניהם היה ספרו של ארתור קסלר, " כגנבים בלילה" , המתאר את מאבק הישוב והאצ" ל בשנות השלושים.

אלעזר מתאר את השופט כאדם משכיל בעל פנים עדינות. אדם נעים מאד, בשנות הארבעים לחייו. הואיל ואלעזר היה היחיד מבין השומרים ששלט באנגלית קיימו השניים שיחות ארוכות. " מיד מצאנו שפה משותפת. שוחחנו על ספרות, אמנות ופוליטיקה. הוא אמר לי כי אני לא נראה כטרוריסט שמסוגל להרוג. שאל אותי למה בחרו בו דווקא כבן ערובה. השבתי כי הוא נבחר בגלל הסמליות של חטיפת שופט השלטון הזר בעת שהוא יושב במשפט תחת הסמל הבריטי. זו גם הסיבה שלא חטפנו אותו ברחוב, דבר שהיה קל בהרבה. אני עצמי ערכתי את התצפיות שקדמו לפעולה וידעתי בדיוק את השעה שבה הוא יוצא מביתו במחנה שרונה (כיום הקריה בתל-אביב), עוצר במחלבת תנובה ואוכל לבן וממשיך משם לבית המשפט.

" הוא שאל אותי אם אהרוג אותו לכשאקבל פקודה לעשות זאת. עניתי לו: אני משליך את חיי מנגד יום יום. אם על חיי איני חס בוודאי שעל חייך לא אחוס" .

השופט שוחרר כעבור שלושה ימים הואיל והבריטים דחו את ביצוע גזר הדין ובארגון סברו שהם עומדים לחון את גרונר.

חטיפת הטייסים

אלעזר השתתף בפעולת חטיפה נוספת שנועדה למנוע את תלייתם של שלושה לוחמי אצ" ל שנתפסו בעקבות פריצת אצ" ל לכלא עכו. הפעם היו החטופים שני טייסים בריטיים.

" חטפנו אותם באיומי אקדח בעת שרחצו בבריכת גלי גיל ברמת גן. התכנית הייתה לחטוף שלושה, להכניס אותם לארון ולהעבירם למקום סתר. אך לארגון לא היה כסף לקנות ארון של שלושה תאים. בארון, שהונח בטנדר, היו רק שני תאים. כשניסינו להכניס את השלישי לא הצלחנו. אמרנו לו להסתלק אך הוא סרב לברוח ורק לאחר שהכיתי אותו בראש בקת אקדח הוא נמלט זב דם אל תוך הבריכה.

" העברנו את החטופים למקום סתר סמוך למקום בו שוכן היום בית הקברות הצבאי בקרית שאול. תוך זמן קצר נתברר לנו כי האזור מוקף צבא בריטי. נטשנו את החטופים. אני נכנסתי לרפת של אחד המשקים, קברתי את בגדיי ולבשתי בגדי רפתן. כך ניסיתי להימלט מן האזור. אך הבריטים ערכו סריקות יסודיות ועצרו אותי. שלחו אותי למעצר מינהלי במחנה המעצר בלטרון בו ישבתי עד הקמת המדינה" .

פגישה באירלנד

" לאחר מכן נודע לי שאחד החטופים איננו בריטי אלא אירי. באצ" ל ראו במלחמת האירים לעצמאותם מקור השראה והצטערתי על שלא ידעתי את זהותו קודם. כי אז היינו אולי משחררים אותו. בשנת 1957, כשהייתי כבר מרצה בטכניון, ניצלתי שנת שבתון ביקרתי באירלנד והצלחתי למצוא אותו. ניגשתי אליו ברחוב והנחתי את ידי על כתפו. הוא הגיב בהפתעה אך הביע שמחה והזמין אותי לפאב" .

אחרי הקמת המדינה ופרוק אצ" ל עבר אלעזר לירושלים בה המשיך אצ" ל ללחום עד רצח ברנדוט. התגייס לצה" ל, למד בטכניון הנדסת בנין וסיים בהצטיינות. עם תום לימודיו היה לחבר סגל והמשיך לכהן כמרצה עד צאתו לגמלאות.

יסוד תנועת החרות

סוף סוף הגענו לדבר על הנושא שבגללו נפגשנו – מה קרה לליכוד. כשהוקמה תנועת החרות ב-1948 יצא אלעזר מבסיס אצ" ל ברמת-גן כדי להיות נוכח בטקס שהתקיים במשרד בשדרות רוטשילד 15 בתל-אביב. היו שם כל ראשי המחתרת, מבגין ומטה. " הייתי בסך הכל לוחם אצ" ל בן 23. הלכתי למקום מתוך הרגשת מעורבות עמוקה ובהתרגשות רבה. בגין נאם והיתווה את דרכה של התנועה והיעדים שחרטה על דיגלה (" שלמות המולדת, צדק סוציאלי, קיבוץ גלויות" – הסיסמה שעיטרה את הלוגו של עיתון " חרות" שהחל להופיע זמן קצר לאחר מכן). הייתה אווירה אופטימית שהנה מתגשם החלום, תקום המדינה היהודית ואולי נצליח להשפיע על דרכה של המדינה המוקמת.

מה קרה מאז?

" בתנועת החרות היו אנשים טובים מאד אבל תמיד היינו מעטים. לכן כשבאו אלינו אנשים מבחוץ, בפרט אם היתה להם דרגה על הכתף, חיבקנו וקיבלנו אותם באהבה. כך היה עם עזר ויצמן, איציק מרדכי, משה דיין, אריאל שרון. תמיד אמרתי לחבריי: היגמלו מן הנוהג של עבדים. כל אלה שבאים אלינו הם כדאיניקים. פעם היה כדאי להיות כדאיניק למפאי היום כדאי להיות כדאיניק לחרות.

" עד להסכם קמפ דייויד והפקרת סיני עוד הייתי פעיל במוסדות התנועה. אך מוועידה לוועידה וממרכז למרכז ראיתי איך התנועה מידלדלת. תחילה הסכם גח" ל עם הציונים הכלליים, ואחר כך הליכוד וקליטת הגנרלים שדבר אין להם עם תנועת ז"בוטינסקי. לא נותר לי אלא להשתתף בהפגנות ולתת בכך ביטוי לאמונתי בתורת ז"בוטינסקי.

שני הנדרים

" פעמיים נדרתי נדר בחיי" , אומר אלעזר. " בפעם הראשונה נדרתי את הנדר הביתרי ("ביום שרות אני כמוט נחושת כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון"). בפעם השניה נדרתי כשהפשיסטים הבולגרים גרשו אותנו מסופיה ב-1943. יצאתי אז מביתי עם תרמיל גב. מן הבית הסמוך יצא חברי, בחור שלמד אתי בתיכון וניגנו יחד בתזמורת. שמו היה איביילו. בעצב רב אמר לי: חבל שאתם נרדפים ואין לכם מדינה להגיב. השבתי לו: היום אנחנו לא יכולים להגיב כי אנחנו חסרי כל. אבל במדינתי אשר תקום, כל מי שינסה לגרש אותי או את אחי מבתינו, כמו שמגרשים אותנו פה, יפגוש את הלוע של נשקי. הוא השיב לי: אם יגיע רגע כזה תקרא לי. בימים אלה צלצל אלי מבולגריה. שנינו כבר בני שמונים. הוא אמר לי: שמעתי ששוב מגרשים אתכם. האם לבוא? ואני לא ידעתי מה להגיד לו" .

================================================================

2. ההיגיון שמאחורי ה" טיפשות" של הבוחרים בבוש

לפני כמה חודשים ביקר בארץ אדם שישראלים מעטים שמעו את שמו. זהו מייקל אבאנס, העומד בראש אחד הארגונים הפרו ישראליים בארצות הברית. הארגון הוא " צוות המתפללים לירושלים" (Jerusalmem Prayer team) ומאוגדים בו עשרות כנסיות של נוצרים אוהבי ישראל. מטרת הארגון היא " להביא לידי כך שמיליון אנשים יתפללו יום יום לשלום ירושלים" .

וכן " לשמור ולהגן על העם היהודי עד שיבוא הגואל לציון" .

לידיד ישראלי שהביע באוזני האורח דאגה מן האפשרות שהנשיא בוש לא ייבחר, אמר אבאנס: " אל תדאג, אנחנו נצביע כולנו בעד בוש" .

מי זה " אנחנו" ?

" אנחנו" , אמר אבאנס לידיד הישראלי, " הלובי הפרו ישראלי. שיצביע בעד בוש. אל תטעה – אלה לא היהודים, אלה הנוצרים האבנגלים. עם כל הכבוד ליהודים, אנחנו מונים יותר – 52 מיליון איש. אנחנו לא נשאיר אתכם לבד" .

" אנחנו" אלה הם המיליונים שדיילי מירור הלונדוני תאר כך: " איך יכולים 59,054,087 אנשים להיות כה מטומטמים?" . זו הייתה הכותרת הראשית למה שהעיתון כינה " אסון הבחירות בארצות הברית" .

תבונה מול טפשות?

לא יהיה זה ניחוש פרוע לומר שהאליטות השמאלניות בישראל שותפות לדעה זו על מצביעי בוש. אפשר היה לראות זאת על פניהם הזחוחות של הפרשנים והמומחים למיניהם, שבליל הבחירות היו בטוחים שקרי ניצח. כלומר: שהתבונה, המתינות, הליברליות, הקידמה ניצחו את ה" טימטום" של המיליונים שהצביעו בעד בוש.

האמנם רציונליות מול טימטום?

מייקל אבאנס פירסם באחרונה ספר, " נבואות אמריקניות" , שהפך לרב מכר היסטרי בארצות הברית. הספר הזה נמכר יותר מספרו של ביל קלינטון (לפי דיווחי חנות הספרים הוירטואלית " אמזון" ). זו הפעם השניה שאבאנס מביס את משפחת קלינטון. ספרו הקודם נמכר יותר מרב המכר של הילרי קלינטון.

קריאה בספרו של אבאנס יש בה כדי ללמד משהו על הלכי הרוח של הנוצרים אוהבי ישראל ועל קהל המצביעים של בוש.

ספרו של אבאנס רצוף ציטוטים מכתבי הקודש וטיעוניו מבוססים על נימוקים תיאולוגיים. הרעיון המרכזי של הספר הוא שהנביאים התנבאו על ארצות הברית ועל יעדיה. ואם לא תמלא את יעודה המרכזי, שהוא לסייע לעם ישראל לשוב לכל ארץ ישראל, יבוא עליה חורבן, כשם שבא על המעצמות של ימי הקדם.

אבל אם נעזוב לרגע את התיאולוגיה המניעה את אבאנס נמצא אצלו מישנה סדורה בנושאים מדיניים וחברתיים. מישנה היכולה להתקבל גם על דעתם של אנשים שאינם מצפים לגאולת העולם בתחייתו של ישו. יותר מזה: זוהי להערכתי מישנה הנותנת תשובה לניהיליזם הדסטרוקטיבי של הפוסטמודרניזם שפשה כמגפה בעולם המערבי.

מהותו של הטרור

הסיבה לעיוורון שגילתה ארצות הברית כלפי הטרור, אומר אבאנס, הוא שהיא התייחסה לבעיה המזרח תיכונית כאל בעיה פוליטית. היא לא תפסה כי זוהי בראש ובראשונה בעיה דתית.

אבאנס מצטט את יגאל כרמון (מנהל המכון לחקר המזרח התיכון ממר" י) שאמר בנאום בפנטאגון ב-26 בפברואר 1993 כי " האסלאם הרדיקאלי הוא איום קבוע על ארצות הברית" . אז צחקו לו, אומר אבאנס. והמשיכו לצחוק גם לאחר הניסיון הכושל לפגוע במגדלי התאומים שארע זמן קצר לאחר מכן. הצחוק נפסק אולי לאחר התמוטטות המגדלים.

מה שקרה במערב, אומר אבאנס, הוא שהתפתחה עמדה המבקשת להבין את הטרור ואף להצדיק אותו. הטרור נעשה כאילו על ידי אנשים מדוכאים, המתמרדים במדכאיהם. לעמדה הזו אין שחר, אומר אבאנס. תושבי הודו עניים יותר מן הערבים במזרח התיכון ושם אין טרור.

הרציונליזציה של הטרור מחזקת אותו ומגבירה אותו. " שוו בנפשכם. אנחנו הצענו ליאסר ערפאת 30 מיליארד דולר ואת מזרח ירושלים, יהודה ושומרון . זאת, למרות שהוא אחראי לאלפי פעולות טרור. וכך לימדנו את העולם שהפשע משתלם" .

הבסיס המוסרי

וכאן מגיע אבאנס למה שנראה בעיני העיקר. " אי אפשר לנצח את המלחמה בטרור" , אומר אבאנס, " ללא טוהר מוסרי. האינטלקטואליזם השטני של הרלטיביזם נוצל על ידי היטלר לרצח שישה מיליון. כיום היחסיות הזו היא חלק מן המטען הרוחני של האנרכיסטים הניו אייג"רס ושל פעילי השלום למיניהם. אמריקה סובלת מאז שנות התשעים מהעדר קנה מידה של טוב ורע. התוקפן הוא הקורבן והחפים מפשע ראויים לגורלם. כל ניסיון לעקור את הטרור העולמי בלי לחרוש את קרקע צמיחתו יביא רק להגברת תפוצתו של. בפני אמריקה עומד יעוד היסטורי בעידן בו העולם במצוקה" .

" סבא של אמי נשרף על יהדותו"

אבאנס איננו מסתיר את הרקע היהודי שלו. אמו הייתה יהודיה ניצולת שואה ואביו נוצרי קתולי שהתעלל קשות בבנו.

מספר אבאנס: " הסבא של אמי נשרף בבית הכנסת שלו במינסק שברוסיה. שורפיו כתבו על הקירות: רוצחי ישו. הדודות והדודים של אמי נשרפו באושוויץ. וגם שם קראו להם רוצחי הנוצרי. אמי ניצלה והיגרה לאמריקה בהיותה ילדה. כילד עזרתי לאמא בעבודת הרוכלות שלה וכשסייעתי לה לדחוף את העגלה זרקו עלינו אבנים וקראו לאמא מכשפה יהודית ולי רוצח ישו" .

תפיסתו הדתית של הנשיא בוש

השבועות האמריקני רב היוקרה " יו.ס. ניוז אנד וורלד רפורט" , פירסם בשעתו מאמר בו טען כי בוש מבסס אמנם את עמדותיו בנימוקים לוגיים, הנתמכים על ידי חבר יועצים ומומחים ממדרגה ראשונה. אבל המניע העיקרי להתנהגותו של בוש הוא דתי.

בשנות השמונים עבר בוש תמורה רוחנית (" נולד מחדש" ). בהשפעת המטיף הפופולרי בילי גרהם הוא הפך להיות אבנגלי. האבנגליזם היא תנועה פרוטסנטית, השוללת את התפיסה הקתולית בדבר סמכות מוסדות הכנסייה. האבנגלים מדגישים את חשיבות הגאולה האישית וקבלת ההשראה האלוהית של כתבי הקודש. מאז " הלידה מחדש" שלו מתנזר בוש מן השתייה, מתפלל מדי יום וקורא בתנ" ך ובמיוחד במזמורי תהילים.

חטאיה של ארה" ב

הנשיא בוש, אומר אבאנס, הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז הנשיא הרי טרומן, שהכיר בהקמת מדינת ישראל ב-1948.

בוש חולל מהפך במדיניות האמריקנית שבמשך שנים רבות הייתה עוינת לציונות ולעם היהודי. ארצות הברית התנגדה להצהרת בלפור, יזמה שורה של חוקי הגירה שנועדו לחסום את הכניסה לארצות הברית – תחילה מיהודי מזרח אירופה ואחר כך מהיהודים שנמלטו מן השואה. והחמור ביותר: ארצות הברית אטמה אוזניה ועצמה עיניה נוכח השואה. רוזבלט נמנע מלפתוח את השערים ומלהפציץ את משרפות אושוויץ. הוא כרת ברית עם אבן סעוד, מלך סעודיה, ומאז משועבדת ארצות הברית לנפט הסעודי שגם מממן את הטרור. ה-11 בספטמבר אומר אבאנס הוא העונש על החטאים האלה.