כתיבת תגובה
ארכיון הקטגוריה: היסטוריה יהודית
תרבות הכליזמר שהושמדה בשואה והניסיון להחיותה
ראה גם בכיר הכליזמרים בישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=777
שיחה עם פרופסור זאב פלדמן – אמן צימבאל, רקדן, חוקר "כליזמר", מומחה למוסיקה יהודית
זאב פלדמן מנגן על צימבאל
מאמר זה פורסם לראשונה בטור "היגיון בשיגעון" במקור ראשון בראשית שנת 2003. הוא מתפרסם כאן שוב לרגל יום הזיכרון לשואה לציוןהאובדן הגדול של אחד מענפי התרבות היהודית
שאלתי את פרופסור זאב פלדמן כיצד הוא מגדיר עצמו. האם הוא פולקלוריסט, מוסיקולוג, אמן, איש אקדמיה?
בעולם האקדמי מוכר פלדמן כחוקר רב תחומי. מומחה למוסיקה יהודית, אך גם מומחה לאפוס אוזבקי, לשירה טורקית ולעוד ספרויות ומוסיקה של המזרח. הוא מלמד בכמה אוניברסיטאות, בישראל ובעולם. פרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים. שולט בטורקית, אוזבקית, קזאכית וכמובן ביידיש, עברית, רומנית ואנגלית.
פרופסור פלדמן מנגן בצימבאל. להקת הכליזמר שלו "חבריסה" (khevrisa) מופיעה בפסטיבלים בכל חלקי תבל. התקליטורים שלה זכו להצלחה רבה. פלדמן הוא גם רקדן שהתמחה בריקוד של יהודי אשכנז ומדריך ריקוד זה במסגרות רבות.
פלדמן התקשה להשיב על שאלתי. הוא בהחלט איש אקדמיה אך אינו יכול להיות רק חוקר, כי הוא רואה עצמו אמן.
פלדמן הוא מן המובילים של תחיית ה"כליזמר" – הן כמבצע והן כחוקר. וככזה הייתי מכנה אותו ארכיאולוג של תת תרבות יהודית גדולה. כי מה שנחשף במחקריו ובביצועיו של פלדמן הוא, לעניות דעתי, פאן נשכח של ההיסטוריה שלנו.
אנחנו מכירים את ההיסטוריה היהודית כפי שעוצבה על ידי האליטה של תלמידי החכמים בכל דור. מחקריו של פלדמן חושפים את הקוטב האחר של העולם היהודי, הקוטב של ה"כליזמר".
מי היו ה"כליזמר"
זו היתה קבוצה של אמנים יהודים שיצרו, פיתחו וביצעו מוסיקה אינסטרומנטלית במזרח אירופה משך מאות שנים. כלי הנגינה ששימשו אותם היו: כינור, קלרניט, חצוצרה, טרומבון, טובה, צ'לו, תופים, מצלתיים, צימבאל.
להקת כליזמר 1895
הם לא למדו בקונסרבטוריון, לא קראו תווים, לא הופיעו באולמי קונצרטים. חוקר המוסיקה העממית היהודית, המלחין יהויכין סטוצ'בסקי, מתאר אותם במילים אלה: "הכליזמר היהודי הפשוט שבמזרח אירופה היה נגן מתלהב ומלהיב. מוסיקאי בעל לב ונפש. מוסיקאי כל כולו, בשר ודם ועצמות, שרירים ועצבים… כוח משיכתו של הכליזמר… נובע מן העממיות האמתית והנצחית שבו, מן המוסיקאיות שבו. זה האינסטינקט הקמאי שבא עם דריכות הנפש אל הצליל… כלי הנגינה היה לו לבית קיבול שלתוכו הכניס את כל רגשות לבו ואת כל נפשו, יגונו וששונו" ("הכליזמרים" , מוסד ביאליק תשי"ט). לכליזמר היתה גם שפה מיוחדת בה דיברו ביניהם כך שאנשים זרים לא יבינו. דיברו בעיקר על כסף ונשים, מספרים בני אותה תקופה.
לא כל יום פורים
קשה היתה פרנסתם של הכליזמר. כי הרי לא כל יום פורים וגם חנוכה זה רק שמונה ימים בשנה, ולא כל יום מתקיימת חתונה או סעודת מצווה. ואלה היו הזמנים והאירועים שאליהם היו מזמינים את הכליזמרים. בכל יתר הימים היו הכליזמרים מובטלים מאונס. שלא לדבר על ימים שבהם הס מלשמוע קול נגינה כמו בימי הספירה. פתגם עתיק של הכליזמר: כשהם סופרים את ימי העומר אנחנו סופרים את פגרינו.
ההכנסה של הכליזמרים לא היתה קבועה וגם כשהוזמנו לא שילמו להם ביד רחבה, או לא שילמו בכלל. רק עשירים מופלגים, "בעלי בתים", היו משלמים לכליזמר מראש על עבודתו בחתונה. סתם יהודים לא שילמו מראש והכליזמר היו אף צריכים לעתים לשלם על הזכות לנגן. הכנסתם באה מן הקהל ששילם תמורת ניגוני הריקודים.
רוב הכליזמרים לא יכלו אפוא להתפרנס מאמנותם. רק הנגנים הראשיים, הווירטואוזים, היו מתפרנסים איכשהו ממקצועם. הם היו מקבלים מחצית מהכנסות הלהקה, תודות לכוח המשיכה שלהם. כל היתר נאלצו לחפש רוב ימות השנה מקורות פרנסה אחרים. מזל שהיו גויים, בתוכם ישבו היהודים, שאהבו לשמוע מוסיקה יהודית בשמחותיהם ורוזנים בטרקליניהם. אלה מילאו את החסר בפרנסתם של הכליזמרים. (ועדות לכך תיאורו של צ'כוב ב"גן הדובדבנים")
מעמדם הנחות
בחברה היהודית, שבה עמדו בראש הפירמידה התלמיד חכם, הרב, הפרנס והגביר נמצא הכליזמר בתחתית הסולם החברתי.
נמיכות מעמדם נבע מסולם הערכים בחברה היהודית. בסולם זה ניתן מקום בכורה ללמדנות. מנגינות שעשוע, שלא לדבר על בדחנות וליצנות, נחשבו למגונים. נראה שגם משהו באופיים הבוהמי של הכליזמרים גרם ליחס החברה אליהם. ראו בהם אנשים המזלזלים בתורה ומצוות, אנשים החורגים מן המקובל, עמי ארצות וכו'. יהויכין סטוצ'בסקי הכיר כליזמרים מקרוב והוא מתאר כך את הכליזמר: "עליז ושמח ולעולם אין טיפה של מרירות חסרה בעליצותו; קל דעת וקשור בעבותות האהבה והמסירות למשפחתו; מתגנדר ונטול גאווה; חריף ולגלגני…; עובר עבירה בסתר ודבוק בכמה ממידותיהם המגונות של הולכי דרכים – שטוף בקלפים, טרזן במידת מה – ובעל לב חם ונפש רגישה".
בתוך אווירה זו של דוחק כלכלי ומצוקה חברתית יצרו הכליזמר תרבות מופלאה. הם יצרו את המוסיקה היהודית. פניניה של תרבות זו נחשפים על ידי פרופסור פלדמן.
החתונה היהודית
החתונה היתה אירוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
רוב החתונות התקיימו בקיץ, כי בקיץ זול יותר להתחתן. אין צורך באולם ובחימום. רק עשירים מופלגים חיתנו את בנותיהם בחורף.
גם הניגונים של הכליזמר היו שונים בקיץ ובחורף. כי לכלה עניה היו מנגינות אחרות מאשר לכלה עשירה. והיו גם ניגונים מיוחדים לכלה בינונית, שאינה עשירה ואינה עניה.
יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.
חתונה יהודית בגליציה
לאחר מכן באה מוסיקה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה, מוקפת נשות המשפחה ("כלה באזעצעניש
ואחר כך מנגינת הבכי של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר . מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון.
"על מעמד זה כתבה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו.
ואחר כך באה מנגינה מיוחדת למחותנים ולבסוף "מארש החופה", מנגינת לכת קצבית יהודית. לצלילי המארש הזה מובילים את החתן ואת הכלה לחופתם. מכאן עוברת המלוכה לרב המשיא אותם והתזמורת משתתקת.
עם שבירת הכוס פורצת התזמורת בנגינת "מזל טוב" והכליזמר מלווים את החתן והכלה ואת כל החוגגים אל שולחנות הסעודה. מוסיקה מיוחדת היתה לזמן הארוחה ולאחריה. מוסיקה לריקודים, שמבחינת הכליזמר היתה החשובה ביותר, כי ממנה באה הכנסתם.
כל היוצא למחול קונה לעצמו ריקוד ומשלם בעדו. ראש הלהקה מכוון את הריקודים כך שההכנסות תהיינה גדולות ככל האפשר. אם צדה עינו בעל בית עשיר, המוכן לשלם ביד רחבה, הוא מושך אותו ומציע לו מנגינה מיוחדת שתמורתה גבוהה.
הריקוד ה"יקר" ביותר מבחינת מחירו בעיני הכליזמרים היה ריקוד הנקרא "שר" שהיה חביב במיוחד על יהודי אוקראינה.
הסגנון של "שר" מאד חופשי ומאוד אקסטטי. זו היתה האפשרות הכי קלה לריקוד נשים עם גברים. "שר" מתחילים במעגל ואחר כך גבר מזמין אשה והם רוקדים בכמה צורות ואחר כך כל אחד רוקד סולו.
רקדו אותו ארבעה זוגות שהצטרפו יחד לצורה של מספריים (ומכאן שמו – "שר" פרושו ביידיש מספריים). שניים שניים אחזו איש ביד רעהו או ביד רעותו, זוג מול זוג באלכסון, סביב עצמם, זוגות זוגות לסירוגין וכשהזוגות נפגשים באמצע הדרך קדו קידת ברכה ידידותית.
ריקוד המחותנים
היו גם ריקודי נשים והיה ריקוד ה"ברוגז" ("ברויגז טאנץ") של אם החתן עם אם הכלה. ריקוד שנועד לאפשר למחותנות לפרק את זעמן זו על זו.
היו עוד ריקודים רבים שחלקם נשכח ואיש אינו יודע את תנועתם: ריקוד המטאטא, ריקוד המטפחת, ריקוד הקבצנים, ריקוד המצווה, ריקוד המשרתים ועוד.
הכליזמרים לא שרו. הם אפילו בזו לזמרים. הם נהגו לומר: "לשיר כל אחד יודע. לנגן רק אנחנו יכולים". אבל הבדחן נספח לעתים ללהקת כליזמר. הוא היה מעין סטנדאפיסט שידע להצחיק אבל ידע גם לשיר ולהביא אנשים ובמיוחד את הכלה לידי בכי.
לאחר החתונה המשיכו הכליזמר לנגן. היה להם ניגון מיוחד בשביל המלצרים והמשרתים ולבסוף ניגון שהוא מעין "לילה טוב" שסימן למוזמנים שהחתונה הסתיימה.
חתונה שחורה
זו חתונה שהתקיימה בבית הקברות, שגם בה מילאו הכליזמר תפקיד חשוב.
מדובר בנישואי יתומה. הטקס התקיים בבית הקברות, כאילו כדי להזמין את רוח האב להשתתף בשמחה.
פלדמן סיפר מפי המורה שלו כי במלחמת העולם הראשונה קיימו חופה של יתומה בבית הקברות במטרה להפסיק מגיפה, והחופה מומנה על ידי הקהילה.
הכליזמר והמוסיקה היוונית
פלדמן נולד בניו יורק בשנת 1949. באותה תקופה היה עדיין בניו יורק הריכוז הגדול ביותר של כליזמר, שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה בראשית המאה. הם נהגו להופיע בהתכנסויות של יהודים שהתארגנו על פי אזורי המוצא שלהם ("לאנדסמאנשאפט")
אביו של פלדמן, שהיגר לארה"ב מבסרביה ב-1922 לקח את בנו להופעות. אך עוד בטרם הגיע לבר מצווה גרמה המציאות האמריקנית להתפוררות המסגרות הללו. הכליזמרים הוותיקים, שהביאו עמם את המסורת המפוארת של מזרח אירופה, הלכו כל אחד לדרכו. לפלדמן הצעיר לא היתה עוד הזדמנות לשמוע אותם. חלק מן הכליזמר הוותיקים פרשו. אחרים השתלבו במציאות האמריקנית, נסחפו בג'אז לפרנסתם הושפעו מן הג'אז והשפיעו עליו. יצרו איזה סגנון כליזמר אמריקני שהיה רחוק מן המקור.
בתקופת ההתבגרות שלו התעניין פלדמן בסוגים אחרים של מוסיקה. הוא אהב לשמוע את מנגינות התפילה בבית הכנסת ספרדי, אליו נהג ללכת בשכונת מגוריו, יחד עם חברים שלמדו עמו ב"תלמוד תורה". מאוחר יותר התעניין במוסיקה של המזרח התיכון והבלקנים, אליה התוודע באמצעות מוסיקאים צעירים – יוונים, טורקים וארמנים.
"המפגש המחודש שלי עם מוסיקת הכליזמר נעשה באמצעות מוסיקאים יוונים קשישים, בני שבעים שמונים, שהגיעו לארצות הברית בערך בתקופה שבה הגיע אבי לארצות הברית. מסתבר שהמוסיקאים היוונים והטורקים למדו את מוסיקת הכליזמרים בבוקרשט, איסטנבול, אודיסה, קרים ועוד. הם הביאו עמם מסורת זו לארצות הברית. אחד הקלרניסטים היוונים המפורסמים של אותה תקופה, קונסטה גדיניס, שנולד במקדוניה, הקליט עם בואו לארה"ב תקליט שבין היצירות שם היה גם "חוסידל" אחד.
"כנר יווני מבוגר, ניקיטה שובאנידיס שמו, לימד אותי מוסיקה טורקית אותה אהבתי בהשראת בית הכנסת הספרדי בו התפללתי. אבל הוא הכיר גם את המוסיקה של החזנים האשכנזים והכיר את מוסיקת הכליזמר. ממנו שמעתי לראשונה על נפתלי ברנדוויין, שהוא מגדולי הקלרניסטים היהודיים מגליציה. הוא ניגן לי גם כמה ניגונים יהודיים שזכר. (ואם אתה שואל אותי איך מזהים מוסיקה יהודית אשיב לך שמסובך להסביר את זה לא פחות מאשר להסביר פיסיקה גרעינית. אבל כמו שיש מוסיקה הונגרית ורומנית וטורקית יש מוסיקה יהודית. מוסיקה בת מאות שנים, השונה מכל מוסיקה אחרת).
מן התוף אל הצימבל
המפגש עם מוסיקת הכליזמר באמצעות המוסיקאים היוונים עדיין לא הדליק בפלדמן את הניצוץ הכליזמרי. הוא למד בגימנסיה לציור ולמוסיקה קלאסית וראה את עתידו כצייר. כתחביב למד לתופף, אצל מורה שהגיעה מישראל. למד גם ריקוד ואת הצרכים המוסיקליים שלו סיפק מועדון ארמני, בו רקדו עד 4 לפנות בוקר. הוא נתקל פה ושם בגרסה האמריקנית של מוסיקת הכליזמר, אך זו לא מצאה חן בעיניו. "חשתי שהיוונים והארמנים קרובים יותר למוסיקה היהודית" – אמר.
"בגיל 18 ביקרתי באיסטנבול ובבלקנים. קיץ אחד גרתי עם הצוענים במקדוניה. למדתי את השפה הטורקית. הכרתי את המוסיקה הפרסית שהם מנגנים בסנטור, שהוא כלי דומה לצימבל. חבר פרסי נתן לי את הסנטור שלו. מאוחר יותר רכשתי צימבל. אז עוד לא הייתי מודע לכך שהצימבל הוא אחד מכלי הנגינה המובהקים של הכליזמר".
"בסוף שנות השישים, אינטלקטואלים יהודים צעירים, גם חובבי מוסיקה אתנית ופולקלור, לא גילו עניין בכליזמר. אפילו המונח הזה לא היה מוכר. מוסיקת פולקלור נחשבה לפרימיטיבית והתייחסו אליה רק אם זו שימשה מקור לשירי מחאה של תנועות למיניהן.
"רק בגיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הכליזמר בעקבות מפגש עם חברי אנדי סטטמן, שניגן אז במנדולינה. הוא לא גמר אפילו גימנסיה אך היה מוסיקאי מלידה. ותקופת מה ניגנו דואטים של מנדולינה וסנטור פרסי שהיה לי. ניגנו רפרטואר שכלל ניגוני ריקוד ארמניים יווניים ומקדוניים.
"סטטמן היה בן למשפחה מסורתית, בה רקדו ריקודים יהודיים בחתונות. בברוקלין ובקווינס אפשר היה למצוא באותה תקופה הקלטות ישנות של כליזמר. סטטמן היה משיג את ההקלטות למד מהן ולימד אותי "חוסידל" ו"פריילך". פעם מצא הקלטה ישנה של כינור וצימבל והיתה לזה השפעה עצומה עלינו. פעם ראשונה ששמענו הקלטה מלפני השואה. אחרי זה למדנו כמה ריקודים מהקלטות. ניגנו בשביל קהל יווני והם יצאו מהכלים כי הם אהבו מוסיקה יהודית.
"לאחר שנה של נגינה משותפת הגיע סטטמן למסקנה שעלינו ללמוד מוסיקה יהודית באורח שיטתי. סטטמן שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיוכל ללמוד ממנו מוסיקת כליזמר בצורה מסודרת.
"אישית לא הכרתי מישהו כזה אך זכרתי את השם של אחד מגדולי הכליזמר שהגיעו לאמריקה וחי עדיין באותה תקופה. זה היה דייב טאראס (דוד טראסצ'וק) קלרניטן שהיגר לאמריקה ב-1921. הוא היה מפורסם באירופה לפני שהיגר לארה"ב ועשה חייל גם באמריקה בתקופה שהכליזמר הישן עדיין היה פופולרי. סטטמן חיפש את שמו בספר הטלפונים של איגודי הנגנים התקשר עמו וטאראס, אף שהיה כבר זקן קיבל אותו. שנתיים למד אנדי אצל טאראס ואני בינתיים שוטטתי בעולם בעניניי האחרים. רק אחרי שאנדי השלים את חוק לימודיו הלכתי אף אני ללמוד אצלו".
נפלאות הן דרכי התרבות המוסיקלית היהודית. טאראס שכבר היה כמעט דמות נשכחת, ובשנות השבעים המאוחרות שלו, נדלק מחדש בהתלהבות נוכח שני תלמידיו הצעירים. בדצמבר 1978 הופיע טאראס בקונצרט משותף עם שני תלמידיו. הקהל יצא מכליו מרוב התלהבות, סילק את הכיסאות שבאולם ויצא במחולות סוערים.
"אפשר לומר" , אומר פלדמן, "שמה שקוראים תחיית הכליזמר החלה באותו קונצרט".
איסור חופה ביום שישי
יצחק שכטר מתל-אביב (יליד טשין, שעל גבול פולניה צ'כיה) מספר לי: "עד מלחמת העולם השניה אסור היה בקראקוב שבפולניה לקיים קידושין ביום שישי. האגדה סיפרה כי רבה של העיר, רבי משה איסרלש (רמ"א), גזר את האיסור בעקבות טקס נישואין שהתקיים ביום שישי לא הרחק מבית הכנסת. הכליזמר השמיעו את נגינותיהם והשבת הלכה והתקרבה. הרמ"א שלח שליחים וביקש לסיים את הטקס, לבל יחללו את השבת. המחותנים התעלמו מדרישת הרב ואז פערה האדמה את פיה ובלעה את החוגגים. מאז לא התקיימו חתונות בקראקוב בימי שישי. מי שרצה לקיים את הטקס ביום זה נהג לעבור את הנהר ולעשות זאת בעיר הסמוכה".
בדקתי בכתובים ומצאתי שיש גרעין היסטורי לאגדה הזו, אך בהפוך על הפוך. באחת מתשובותיו מצטדק הרמ"א על שסידר חופה וקידושין בליל שבת. הא נימק את המעשה בכך שהיה מדובר בכלה יתומה והיה חשש שיבוטל הזיווג.
חכמי הדור לא הסכימו עם ההיתר שנתן הרמ"א לקיים קידושין בשבת והתקינו שאין לסדר חופות כלל ביום שישי, ואם הדבר נחוץ מאד היו מסדרים את החופה מחוץ לעיר.
ה klezmer -באינטרנט
על מידת הפופולריות של הכליזמר ניתן ללמוד מכמות החומר הנמצאת באינטרנט. חיפוש בסיסי ביותר באמצעות מנוע החיפוש גוגל, על פי המונח שבכותרת קטע זה מניבה לא פחות מ-157 אלף דפים (נכון למועד כתיבת המאמר)
אפשר למצוא כאן אתרים המוקדשים לכוכבי כליזמר, להקות בעבר ובהווה, ארגונים המטפחים את הכליזמר ועוד.
על פלדמן אפשר ללמוד בחיפוש גוגל על פי -WALTER ZEV FELDMAN . על המורה של פלדמן ניתן למצוא על פי DAVE TARRAS –
מהו הצימבאל
הצימבל בו מנגן זאב פלדמן הוא כלי מיתר אנכי, בנוי מתיבת תהודה שמתוחים עליה מיתרים, עליהם מקישים בזוג פטישים קטנים. מקור הכלי באסיה המזרחית והוא הגיע לאירופה במאה ה-12
הכלי היה חביב מאד על היהודים באירופה המזרחית ואף התמחו בבנייתו. המשורר הפולני אדם מיצקביץ' הנציח מנגן צימבל יהודי בשם יענקל צימבליסט בפואימה שלו "פאן תדיאוש".
הכליזמר בארץ ישראל
להקת כליזמר ישראלית של מוסא ברלןי (צילום: זאב גלילי)
הישוב הישן בארץ ישראל לא יכול היה לפרנס להקות כליזמר רבות. בכל זאת התקיימו בירושלים, כמו בכל התפוצות, כליזמרים שהיו מוליכים כלה בתופים ובמחולות לטבילה במקווה, משמחים את הכלה בחופתה וגם ניגנו בטקסי הכנסת ספר תורה וסיום לימוד מסכת.
את שמחת הכליזמר בירושלים השבית הרב מאיר אוירבאך, שאסר בראשית המאה העשרים להשמיע קול נגינה בין חומות ירושלים.
םרופסור פלדמן סבור כי האיסור הזה היה בין הגורמים שמנעו התפתחות כליזמר בארץ ישראל במקביל להתפתחותו בעולם.
ראה "בכיר הכליזמרים בארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=777
סטמפניו האמיתי
סטמפניו, גיבור יצירתו המפורסמת של שלום עליכם, איננו דמות דמיונית. הוא היה בן למשפחת כליזמר מדורי דורות. אביו ניגן בבטנון (באס), סבו היה חצוצרן, אבי סבו ניגן בצימבאל וגם סב סבו היה כליזמר.
צאצאי הכליזמר
בראשית המאה ה-19 היה מספר הכליזמר מועט יחסית. אך בשלהי המאה היו ברוסיה כ-3000 כליזמרים מהם למעלה מאלפיים באוקראינה. יחד עם פולין גאליציה וליטא הגיע מספר הכליזמרים
בסוף המאה התשע עשרה הגיע מספרם ל-4000 עד 5000. רוב הכליזמרים היו בני משפחות שאמנות הנגינה עברה בהם מדור לדור.
אחד הכלייזמר המפורסמים, אייזיק פישברג, היה אב ל-13 ילדים ובהגיעו לגיל 99, בניו יורק, הגיע מספר צאצאיו, נכדים ונינים, ל-151. ארבעים מהם רשומים באיגודים מקצועיים של נגנים בארצות הברית.
לאחר העלמות הכליזמר עבר הכישרון המוסיקלי היהודי לאולם הקונצרטים. כמה מצאצאיהם של כליזמרים הגיעו לפסגה העולמית: מישה אלמן, ואיזאק שטרן היו בנים של כליזמר.
איך משחזרים ריקוד
"הריקוד האשכנזי כמעט מת", אומר פלדמן, "ואני מנסה להחיות אותו".
איך עושים זאת?
"זה קשה כי במוסיקה יש תיעוד, רישום ותווים, החל מתקופה מסוימת, הקלטות ואנשים שעדיין זוכרים. בתחום הריקוד נשארו מעט מאד אנשים שזוכרים אותו".
"אני נעזר בעובדה שגדלתי במשפחה שעדיין רקדה ריקודים יהודיים. הכרתי מישהו שהתמחה בלימוד ריקוד מאנשים זקנים. רקדנו יחד וזה הזכיר לי מחדש דברים שראיתי בבית אבא. מה שחשוב היה הסגנון. איך להחזיק את הגוף. תנועות אפשר ללמוד. הריקוד היהודי כמו המוסיקה היהודית היא ייחודית.
"אני עדיין לומד. מחפש אנשים שיודעים. מחפש סרטי וידאו עם צילומים ישנים. זו רק ההתחלה.
ההפגנה נגד חוק הלאום היא טקס הקבורה של מפלגת העבודה
דוד בן גוריון כתב את מגילת העצמאות והכריז על הקמת המדינה * הוא הרחיב את גבולות תכנית החלוקה וגרם להרחקת ערבים מגבולותיה * הנהיג את הממשל הצבאי וקבע שמדינת ישראל היא בראש ובראשונה מדינת העם היהודי * הוא ודאי מתהפך בקברו כשהוא רואה את מנהיגי מפלגתו מפגינים נגד חוק הלאום
בן גוריון במודעת בחירות שנות החמישים
מתי תהיה רעידת האדמה בארץ ישראל
משה רבנו הביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש, אך גם לארץ מוכת רעידות אדמה. השבר הסורי אפריקני, שביקעת הירדן היא חלק ממנו, הוא הגורם לכך שמתרחשות בארץ רעידות אדמה מימים ימימה. הרעידות, בעוצמה זו או אחרת, מתועדות מתקופת התנ"ך ועד לימים אלה ממש.
אתמול קיבלנו שוב תזכיר לכך שאנו יושבים בארץ מועדת לפורענות זו. וכמו בעבר יש להניח שגם ברעידות הבאות אם יהיו חלילה – היהודים יגישו עזרה הערבים ינצלו את האסון לפרעות
השבר הסורי אפריקני מתחיל בדרום טורקיה, עובר דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד לזימבבואה. אורכו של השבר כ-6,000 ק"מ, ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ. הוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. בלשון הגיאולוגים השבר משמעותו שהאזור יושב על שני לוחות טקטוניים שכל תזוזה בהם מביאה בעקבותיה את רעידת האדמה.
השבר הסורי אפריקני. צילום לוויין של נאסא (ויקישיתוף)
להמשיך לקרוא
כך רצחו הטורקים כמיליון מבני העם הארמני
צעדת המות של הארמנים
משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים . מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל. יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שעלה ארדואן לשלטון וחשף את הפנים של האיסלמיזם הרצחני. הגיע הזמן שהעם היהודי יכיר בטבח שביצעו הטורקים בארמנים.
עלילת הדם בעיר ראגוזה [דוברובניק] ערב חג הסוכות שנת 1622
"מעשה ישורון" – סיפור נורא על עלילת דם
– הביא והוסיף הערות והארות דן ירדני –
בספרייתי מצוי ספר בעל שם מוזר: "ספר שמן הטוב, על הראש שיורד על הזקן, זקן אהרון". הספר נדפס בשנת 1657 בוונציה. בסופו מצורף קונטרס המספר על אירוע נורא שחווה המחבר, אהרון בן דוד הכהן. המחבר היה ילד בעת הארוע שהתחולל בעיר מולדתו ראגוזה, היא דוברובניק בקרואטיה של ימינו. רישומו של אותו ארוע נותר בו עד סוף חייו והוא העלה אותו על הכתב.
קורא עברית בן ימינו יתקשה לא מעט להבנת הטקסט. המחבר נזקק לתבניות לשון ומובאות ממקורות שאינם שגורים בעולם הדימויים שלנו. הרבה מהן מהתנ"ך. הלשון העברית שנהגה במאה ה17 נראית תכופות כמשובשת מבחינה דקדוקית. שכיחה בה החלפת מינים בין שמות עצם זכריים ונקביים. גם הזכרת ההתערבות האלוהית בכל התרחשות ומפנה במהלך העלילה אינה תואמת את דרך הסיפור המקובלת עלינו היום. לכן שילבתי הערות נחוצות להבהרת הדברים בסוגריים מרובעים [ —- ] ופה ושם השלמתי מילים ואותיות בסוגריים רגילות ( ….).
הקורא בוודאי ישים את ליבו כי לא מספר מקצועי כתב את הדברים. ניסיונו של אהרון לנסח את הסיפור בלשון נקייה ויבשה, מתחלף עד מהרה בסגנון שבו מילה רודפת מילה, מאוחר בא לפני מוקדם ודברים חוזרים על עצמם. לכן הרשיתי לעצמי לקצר. עם זאת, שמרתי על עיקרי הדברים שנכתבו בדם ליבו של המחבר. כותרות הביניים הן שלי, להקלת הקריאה.
ארמון ספונצה וארמון הרקטור בדוברובניק
וזה סיפור המעשה:
"עיר קטנה ואנשים בה מעט מהיהודים, כמו עשרים בתים ושמה ראגוזה, והיא שררה בפני עצמה.
[עיר בעלת שלטון עצמי, מאורגנת כרפובליקה בנוסח הוונציאני של המאה ה-17].
ויהי בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושלשה ושמונים לבריאת העולם [היא שנת 1622], ביום הראשון לחג הסוכות, נשמע קול בעיר שנאבדה בת גוי אחד מסוחרי העיר, ויבקשוה ולא נמצאת. ובו ביום, לעת ערב, יצא קול אחד שנמצאת. וישמע הדבר לאביה, והוא עומד עם גויים אחרים ועמהם גם יהודי אחד. ויען אחד מהגויים שם ויאמר בפני היהודי: "טוב הוא לכם שנמצאת, שאילו לא נמצאת, עליכם ליתן את הדין, שמא הרגתם אותה לחגכם". והיהודי לגלג עליו. ויעבור היום, והנה חושך ואפילה והנערה לא נמצאת, כי אותו הקול שנשמע שנמצאה, לא היה אמת.
"הבטחתם יונה" ו"זו המלחמה האחרונה" – מי הבטיח
מנהיגי השמאל והימין גם יחד שותפים להסתרת האמת מן העם * והאמת היא שאין שום סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין * הערבים מעולם לא השלימו ולעולם לא ישלימו עם קיומנו כאן * כל ויתור רק מגביר את תאבונם ואת כוחו של הטרור הרצחני * זו אינה השקפה פסימית, זו המציאות * מבטיחי היונה היו שלושת חתני פרס נובל לשלום
כמו בכל ערב יום כיפור הוצפנו גם השנה באמצעי התקשורת בשירים
"הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית"
"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה".
ועוד שירים באותו נוסח.
המבטיחים בשני שירים אלה הם חיים חפר ושמואל הספרי וחבריהם מהשמאל – פזמונאים, משוררים, מחזאים, קולנוענים, סופרים.
מי הסמיך אותם להבטיח? על סמך מה הם הבטיחו?
ולצד הפזמונאים הופיעו הפרשנים למיניהם ששאלו שוב ושוב "הלנצח תאכל חרב?". וכמה זמן נוכל להמשיך במעבר ממלחמה למלחמה. ולמה החמצנו את הרמזים של נאצר וסאדאת וערפאת שממש ממש נתנו לנו הזדמנות לשלום. ולמה לא עושים משהו שלא תהיינה יותר מלחמות.
בן גוריון: מהי מציאות היסטורית
בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה" ל ואמר להם את הדברים הבאים:
" קץ המלחמה. היהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"
פרופסור שלמה אהרונסון, המביא את הציטוט מדברי בן גוריון בספרו על פיתוח הנשק הגרעיני בישראל (" נשק גרעיני במזרח התיכון" , אקדמון, 1994) אומר כי דברים אלה מקפלים בתוכם את מחשבתו הביטחונית של בן גוריון. הם הרקע ליוזמת פיתוח היכולת גרעינית שבה החל כבר אז.
מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד. על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי. הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"
דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948
"הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות"
בראשית הדרך הייתה לבן גוריון עמדה נאיבית ורומנטית כלפי הערבים. עמדה זו, שהייתה אופיינית לציונות בראשית דרכה, הניחה כי ההתיישבות הציונית תביא ברכה ליושבי הארץ הערביים, תעלה רמת חייהם ואת השכלתם. דבר זה יביא אותם להסכים למדינה יהודית שבה יחיו כמיעוט. בן גוריון חישב ומצא כי בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן יש מקום לשישה מיליון תושבים, יהודים וערבים.
לימים כתב בן גוריון כי הייתה אז אמונה "כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות".
התפכחות מרה
ראשית התפכחותו של בן גוריון באה בעקבות "מאורעות 1929", שבמהלכן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו – בחברון, בצפת, במשמר העמק, במוצא ובחולדה.
חברון-אחרי-פרעות-1929
משך שנות השלושים, בעיצומם של מאורעות הדמים, קיים בן גוריון שורה של פגישות עם מנהיגים ערביים. השיחות נמשכו עד כמעט ערב פרוץ המלחמה העולמית ב-1939.
בתום הפגישות הגיע למסקנה כי הערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בארץ ישראל. כל מה שניתן להשיג מהם בהסכמה הוא שהיהודים יהיו מיעוט נצחי בארץ. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, קבע גם את המיכסה – 7 אחוז יהודים.
בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים
המופתי תכנן "פתרון סופי"
לימים נתגלה כי המופתי לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל. המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים" , שהופיע ב-1986, כי מייד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל.
מה נשתנה מאז?
שום דבר לא נשתנה. " הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים" , כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה יצחק שמיר. אפשר להוסיף כי גם היהודים הם אותם היהודים.
השלום עם מצרים
יאמרו האומרים השלום עם מצרים הוכיח כי תמורת ויתורים על שטחים ניתן להגיע לשלום. שלום קר אבל שלום.
האמנם?
פרט לעובדה שאין יריות, מצרים לאחר הסכמי קמפ דייויד התנהגה ומתנהגת כמדינת אויב. היא נלחמה נגד ישראל בכל במה בינלאומית. פעלה בשיטתיות לפרוק ישראל מנישקה הגרעיני. אמצעי התקשורת שלה מפיצים דברי הסתה בלתי פוסקים נגד ישראל."הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קמפ" של היטלר בתרגום ערבי הם רבי מכר בקהיר.
מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים
כך היה בימי נאצר, כך היה בימי סאדאת, כך בימי שלטון האחים המוסלמים וכך גם בעת שלטונו של עבד אל-פתאח א-סיסי
עד לעליית א-סיסי לשלטוון מצרים הייתה גם ספק הנשק העיקרי של הפלסטינים בעזה. אם לא במישרין אז בעצימת עין.
אחרי מהפכת א-סיסי רואה גם מצרים סכנה בחמאס וברצועת עזה והרסה את המנהרות בהן הבריחו נשק. אך ביתר הנושאים מדיניות מצרים נשארה כבעבר.
ויתורי "ברית שלום" לא הספיקו
חוגים הטוענים כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים תוך ויתורים היו כמעט מראשית התנועה הציונית.
בשנת 1925 הוקמה בירושלים אגודה ששמה לה למטרה "לסלול דרך והבנה בין עברים לערבים" . עם מקימי האגודה ואוהדיה נמנו כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה: הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בובר וגרשום שלום; הסופר ר'בנימין, יהודה לייב מאגנס, ארתור רופין ועוד.
הקבוצה דגלה בשיוויון זכויות מלא לערבים והייתה מוכנה להסכים להגבלת העלייה לארץ ישראל, לוותר על מדינה ולהסתפק בהקמת "מרכז רוחני" לעם היהודי. למרות נכונות הקבוצה לוויתורים על עיקרי המטרות הציוניות הם לא זכו לאוזן קשבת בצד הערבי.
"ברית שלום" הייתה גורם שולי בהיסטוריה הציונית והישוב בארץ התייחס אל חבריה כאל תמהונים ואוטופיסטים. רוב הציבור שחי בארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה היה מאוחד בשאיפה להגשים את הציונות – להעלות לארץ מקסימום יהודים, להתנחל בארץ ולהקים מדינה.
היו ויכוחים קשים בין ימין לבין שמאל ויכוחים שהיו מלווים גם באלימות מסויימת. אך הויכוח היה על הטקטיקה ועל הדרך לא על המטרה שסביבה הייתה אחדות מוחלטת.
מפ.ק.פ. למק"י ול"מצפן"
המערערים היחידים על עצם המפעל הציוני לפני הקמת המדינה הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית [פ.ק.פ.]. מפלגה זו, שכללה יהודים וערבים, הייתה למעשה סוכנת של הקומינטרן שמטרתו הייתה להרוס את המפעל הציוני. הם סייעו לטרור הערבי, נחשבו בוגדים ונרדפו הן על ידי ההגנה והן על ידי האצ"ל [בנוסף למשטרה הבריטית].
פ.ק.פ. שינתה פניה עם הקמת המדינה והפכה למק"י [מפלגה קומוניסטית ישראלית]. היא פעלה בדרכים לגיטימיות וזכתה בכמה מקומות בכנסת. אך היא הייתה כל שנות קיומה בשוליים.
בראשית שנות השישים הקימו כמה פורשים ממק"י את תנועת "מצפן", שעירערה על עצם הלגיטימיות של הציונות, שיתפה פעולה עם גורמים פלסטינים והיו חלוצי הדה לגיטימציה של ישראל בתקשורת העולמית.
ב-1965 התאחדה "מצפן" עם תנועתו של אורי אבנרי ["העולם הזה" כוח חדש] שהיה מחלוצי הקוראים להקמת מדינה פלסטינית כבר לאחר מלחמת השחרור.
הערעור על צידקת הציונית וזכותנו חילחל אט אט מ"מצפן" למפלגות השמאל הציוניות.
התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
• תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת 'תכלת-אדום' שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית.
• אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.
• 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני היא התונעה בראשונה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית. הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאל החדש הפוסט ציוני אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי כמשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית.
הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה, אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
אפשר לומר שהשלישיה פרס רבין וערפאת הם שהבטיחו יונה והם שהבטיחו כי זו המלחמה האחרונה.
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו
הילדים של אוסלו
תגובות במייל
יפה כתבת. הבעיה שלנו (בהא הידיעה) היא קודם כל זקני ציון המודרניים. עם הערבים אפשר יהיה "להסתדר" גם עם האירופאים המחרימים אותנו (למרות כל האנטישמיים עם או בלי מעטפת צדקנית). הבעיה האמיתית היא אלה שחיים כאן בתוכנו ומשמיעים את דברי ההבל שלהם.
דינה
אז יישר כוחך.
דינה
אלה מלחמות ישראל
פרעות 1922
פרעות 1929
מאורעות 1936 [המרד הערבי]
מלחמת השחרור 1948
מלחמת קדש 1956
ששת הימים 1967
ההתשה 1969-1970
יום כיפור 1973
לבנון הראשונה 1982
האינתיפאדה הראשונה 1987
האינתיפאדה השניה 2000
לבנון השניה 2006
עופרת יצוקה 2008
עמוד ענן 2012
צוק איתן 2014
המסר שהעביר אליהו בחור באינטרנט היהודי מן המאה ה-15
בימים אלה קיבלתי מסר חשוב מאליהו בחור. הוא הגיע אלי באינטרנט היהודי, הפועל זה אלפי שנים. בגלקסיה היהודית מתרוצצות מיליארדי מילים, העוסקות בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בפיוט ובתפילה, בהגות ובשירה. חלק גדול מן הטקסטים גלויים לעין. אך בין המילים הרבות גנוז מדי פעם מסר מקודד, שצריך מנוע חיפוש מעולה כדי לאתרו ולפצחו. גוגל לא יצלח למלאכה זו. רק תלמידי חכמים אוהבי ספר מסוגלים לאתר את הקודים הנסתרים המועברים אלינו ממרחק של מאות ואלפי שנים.
אחד ה"מנועים" הללו הוא ידידי, איש הספר דן ירדני, שכבר סיפרתי עליו כאן לא פעם.
מספר ירדני:
אליהו בן אשר הלוי, אליה לויטה בפי הנוצרים, המכונה אליהו בחור, היה גיבור תרבות ססגוני בתקופת הרנסנס. מגדולי המדקדקים של השפה העברית. בלשן, מורה, מתרגם, סופר ועורך, פולמוסן ומשורר, זמר והומניסט.
הוא נולד בגרמניה בשנת 1469 ומת ונקבר בוונציה בן 80 שנה, גיל מופלג מאד באותם ימים. במהלך חייו נדד בין ערים ומדינות, עבד בבתי דפוס רבים, בעיקר בתי דפוס נוצריים שהדפיסו ספרים עבריים. בין לבין חיבר קונקורדנציה למקרא, מילון ארמי עברי, מחקר על טעמי המקרא והניקוד (בו גילה שאלו אינם קדומים אלא הומצאו בתקופה מאוחרת). הוא גם חיבר מילון יידי עברי והיה חלוץ המחברים של ספרי יידיש חילוניים. "באבע בוך", שהיו חומר קריאה מרתק לנשים יהודיות.
דו ירדני מעיין בספר עתיק
מה באמת קרה במלחמת העצמאות
זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן
שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.
יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".
בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.
אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.
