ידיד ישראל דניס פראגר: כך צריך להסביר את את עמדת ישראל

המסבירים הטובים ביותר של ישראל בעולם אינם שליחי משרד החוץ. אלה יהודים טובים וחכמים כמו אלן דרשביץ, ג"קי מייסון, דניס פראגר ואחרים.

דוגמה לדרך בה ניתן להסביר את עמדות ישראל נתן באחרונה בראגר במאמר שפורסם נ-jewish world review.

להלן מאמרו של פאגר הנושא את הכותרת " הסכסוך הישראלי פלשתיני במספרים" .

להמשיך לקרוא ←

בתערוכה של כרזות ליום העצמאות מוצגת ישראל כמדינת דמים רצחנית * תערוכה אחרת מפארת את ואנונו כגיבור * אבל יש תקווה: הדור הצעיר של אמנים מתיכון עירוני א" מציג אמנות במיטבה

בימים אלה [2004] מוצגת במרכז עמיעד שביפו תערוכה תחת הכותרת 56×56. חמישים ושישה מעצבים גרפיים מציגים באולם לא גדול שבלב שוק הפשפשים כרזות לרגל יום העצמאות ה-56 של מדינת ישראל. אם אני אש"ף הייתי רוכש את רוב הכרזות שבתערוכה ומפיץ אותן בכל העולם. כי הכרזות האלה מציגות את ישראל כארץ רצחנית ואת אזרחיה כצמאי דם. אנחנו תוקפים במטוסים ילדים קטנים המתגוננים במקלע אבנים, אנחנו בונים חומה שתכליתה לכלוא ולדכא, אנחנו סדום ועמורה.

קשה למצוא בתערוכה כרזה שהיא ממש פרו ישראלית. כרזה המציגה את צדקת הציונות, את היותנו מדינה המותקפת ללא הרף מאז קמה, את הפלא שחוללו אודים מוצלים מן התופת של השואה, את חזון הדורות שהתגשם.

להלן תאור כמה מן הכרזות המוצגות:

· קצת דם לקינוח

כרזה המתארת משהו הנראה כמו ריקוד סביב עגל הזהב ובמרכזה הכתובת " קצת דם לקינוח…"

· סדום ועמורה

צילומי פרצופים ובמרכזם הכתובת " סדום ועמורה" . המצולמים הם מכל קצווי הקשת הפוליטית, הכלכלית, האמנותית והפלילית: בני אלון לצד אתי אלון, שאול מופז ליד נעמי בלומנטל, אודטה דנין ליד בנימין נתניהו, בוגי יעלון ליד שרי האריסון, צביקה פיק ליד איש העולם התחתון זאב רוזנשטיין, הרב עובדיה יוסף ליד דודי אפל וכמובן אריאל שרון ליד עמרי שרון.

· הסנדק

תמונת ראש הממשלה אריאל שרון ומתחתה הכתובת

THE GODFATHER.

· ארטיק עם דם

כרזה הנראית כמו פרסומת לשלגוני ארטיק אך במקום ארטיק כתוב אריק (שרון) והשלגון אדום כדם.

· נרות זיכרון

ילד יושב ליד נרות במקום הנראה כאתר זיכרון לפיגוע ועליו הכתובת " שתזכה לשנה הבאה" .

· מגילת העצמאות

הכרזה מתארת את המגילה כשהיא נפלטת ממכונה לגריסת נייר.

· DIE דיינו

זו הכתובת של כרזה על רקע שחור. הסברים מיותרים.

· סליחה

קיר מנוקב כדורים ועליו הכתובת " סליחה" .

· צלב קרס

כרזה שבה נראה המספר 56 כצלב הקרס.

מי שמחפש יכול למצוא שתי כרזות, שאולי אינן בדיוק ביטוי לחזון הדורות, אך מגלות איזו אמפתיה למדינת ישראל. האחת מציגה שני צילומים: טקס הכרזת המדינה ובית הדין הבינלאומי בהאג. במרכז הכתובת " 56 שנים של בדידות" . השנייה מציגה צילום של המוזיאון בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב בו הוכרזה המדינה.

להלן מבחר כרזות שהוצגו בתערוכה:

צילומי התערוכה: זאב גלילי

כרזות היום ואתמול

נוכח שיטפון כזה של שנאה עצמית אי אפשר שלא להשוות את הגרפיקה הזו עם הגרפיקה שמשך עשרות שנים נשאה את הדגל הציוני. בכרזה של מפ"ם משנות החמישים נראים חלוץ וחלוצה נושאי נשק והכתובת " מגן למולדת – יישובי מפ"ם מבצרי עוז לגבולות הארץ" .

אז הישובים לא היו עדיין מכשול לשלום. כרזה של ההסתדרות משנת 1940 – ציור של המוני עולים והכתובת " לעליה ופדות במולדת" . כרזה של הקרן הקיימת מאותה שנה קוראת "התנדבות העם לגאולת הארץ" והאיור של איכר החורש את אדמתו. והכרזה מוסיפה: " האזינו, הסערה גם היא קוראת לנו: ההינו" . כרזה של קרן היסוד מכריזה בגאווה: תל אביב העיר העברית. אפילו איורי מודעות מסחריות מפגינות פטריוטיות: " חייל לדוגמא דוגמא לחייל" מכריזה מודעה של סיגריות "דוגמא" . והחברה המייצרת את סיגריות "מגדל" מציגה את מגדל דוד כמקדם מכירות.

כאמור יש בתערוכה גם כרזה שאפשר אולי לפרש כציונית. רואים בה צילום של מוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד בו הוכרזה המדינה ב-14 במאי 1948. בשולי הכרזה מצאתי את הטקסט הבא: " מטרתם של סמלים היא לאגד את יחידי הקבוצה סביב מוקדי הזדהות משותפים… להוות מכנה משותף תרבותי פוליטי יסודי. סמלים מיתוסים וטקסים הם מכשירים לאומיים היוצרים זיקה בין חברי קהילה ורותמים אותם להגשמת מטרות משותפות לאורם של האידיאלים הקבוצתיים" .

אני מוכן לחתום על המילים הללו. אף אחת מן הכרזות שבתערוכה, פרט לזו האחרונה, אינה ממלאת את היעדים האמורים של הסמלים אלא להיפוכם.

מרדכי ואנונו כגיבור לאומי

בצד השני של העיר, ב"גלריית המדרשה לאמנות" , מתקיימת תערוכה שנושאת את השם " נשורת" . אני הייתי מכנה אותה " לתפארת הבוגד מרדכי ואנונו" . או אולי "נשורת של נמושה".

באולם קטן מוצגות כתריסר יצירות, שהמשותף להן הוא הפצצה הגרעינית וסכנותיה. יש כאן צילומים מתערוכת " מוזיאון הפצצה" בלוס אלמוס, אתר הניסויים הגרעיניים בארצות הברית: ילדים משחקים בפינת הפעלה של המוזיאון וזוג גמלאים יושבים ליד דגמי הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי; יש ציור של הכור הפקיסטאני; דגם של כור גרעיני עשוי לגו ועוד. רק תמונה אחת בתערוכה היא דיוקן של ואנונו כאסיר מעונה.

אך עיקר המטרה של התערוכה היא לפאר את מעשהו של ואנונו. האוצרת גליה יהב אומרת זאת בפרוש בטקסט המחולק כאן. אין בטקסט הזה כל התייחסות ליצירות המוצגות אלא לתולדות חייו של ואנונו, מן הבגידה ועד לשחרור ולביקורת מדיניות העמימות של ישראל.

וכך אומרת האוצרת, בין היתר: " תערוכה קבוצתית זו עוסקת בנושא "העמימות" בכל הנוגע למדיניות הגרעין של מדינת ישראל… התערוכה באה להאיר נקודה מסוימת של תפישת הרצון לשלום, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות – לא רק בעיסוק בכיבוש על נזקיו, לא רק יחסי ישראל פלסטין, אלא גם דרך הדיבור על החומרים המסוכנים, על הנשורת או הדליפה שלהם, על הרתעה, על הכחשה, על האפשרות של חומר (או ידע טכנולוגי מתקדם) לעבור מטמורפוזה ולשמש נשק, על הענשת מי שמפר את קוד השתיקה לגבי הנ" ל… התערוכה מעוניינת להדגיש סיטואציה מורכבת, בה סודות, הטעיות, חוסר באינפורמציה ודיסאינפורמציה משמשות בעירבוביה… זו סיטואציה שמי שהפך גיבור בעל כורחו שלה, מרדכי ואנונו, נתפש הן כ"מרגל האטום", כבוגד, והן כגיבור במובן הפשוט של המלה, כאסיר מצפון שהעז וחשף "תכניות שטניות"" .

בהמשך מפורטים את תולדות חייו של ואנונו מיום לידתו במרוקו ועד שחרורו מן הכלא.

באחרית דבר מוזכרת העלילה הבאה: " פברואר 2001. שימוש בנשק לא מזוהה ובגז מסוג חדש ברצועת עזה. עשרות אנשים סובלים מעוויתות ומאושפזים. ישראל מסרבת לבקשת שר הבריאות הפלסטיני , ד" ר מוחמד סלמה, לזהות את סוג הגז שהיה בשימוש על מנת לבדוק תסמינים ולבצע טיפול יעיל."

סמלי הדבר למה שקרה במדינה הזו מאז הקמתה הוא שגלריית המדרשה לאמנות שוכנת ברחוב דיזינגוף 34, מרחק שני בתים מדיזינגוף ,30 שהיה זירה של אירוע היסטורי. ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשים בריטיים לדירה בקומה השלישית בה הסתתרו כמה מלוחמי לח" י. הם ירו ופצעו קשה ארבעה לוחמים, שנים מהם מתו מפצעיהם: אברהם אמפר וזליג ז"ק. התקפת הדמים הזו לא הכריעה את המחתרת וחבריהם של החללים המשיכו במלחמתם ואפשרו את הקמת המדינה, בה שוכנת הגלריה המפארת את בוגדיה.

פרץ כשרון של אמנים צעירים

את מי מייצגים ציירי הכרזות וחסידי ואנונו?

הם ודאי לא מייצגים את עם ישראל שחגג את יום העצמאות בהמוניו – למרות הכרזות, למרות ואנונו. אך נראה שהם גם לא מייצגים את קהיליית האמנים העתידית של ישראל. זאת ניתן ללמוד מתערוכה שלישית המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות שברחוב דובנוב.

כאן מוצגת תערוכת בוגרים של תלמידי המגמה לאמנות פלסטית של תיכון עירוני א" לאמנויות בתל-אביב. עשרים וכמה צעירים וצעירות מציגים מגוון מדהים של יצירות שיש בהן פרץ של כשרון והרבה תמימות, תהיות וחיפושי דרך. יש כאן אמנות במיטבה. לא פלקטים כמו בתערוכת הכרזות ולא אמנות פלקאטית כמו בתערוכת ואנונו. יש כאן ביטוי להרבה מצוקות וכאב (" כואב לי לכן אני קיים" כותב אחד האמנים הצעירים), אבל גם להרבה שמחת חיים, אהבה והומור.

ואז נוחת לרגלי מיטתו ספר תנ"ך ענקי. יוצרת הסרטון היא טופי סטולר.

אין בתערוכה התייחסויות פוליטיות מן הסוג הפלקטי אלא רמזים לפחדים ולמצוקה. יש בכניסה פסל הנראה כחייל קטוע ידיים ועל כל גופו תלויים צעצועים קטנים. אני הבנתי את הפסל כאמירה של צעירים שהם עדיין ילדים וצריכים להתעמת מול מציאות קשה. מוצג גם דגל ישראל שבו הפסים והמגן דוד צבועים אדום. ניתן להבין שהוא מבטא את ימי הדמים שאנו חיים בהם.

 

 

השמאל בישראל נתון בהלם חורבן אמונותיו אומר להט גולן, דוקטוראנט בן 28, בספרו " הפיתוי המשיחי" * תהליך השלום לא היה מבוסס על חשיבה רציונאלית אלא על עמדה משיחית חילונית, שהתעלמה מן המציאות * ראשית ההתפכחות של השמאל מן הטרוף המשיחי של אוסלו

כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.

ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם העקרונות שנתבשל באוסלו הוא הכריז מעל בימת הכנסת: " בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ". בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה" .

" חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט בספר " הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" – " ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ/, אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום" .

גולן להט, בן 28, דוקטוראנט לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, מגדיר עצמו כאיש שמאל. חבריו, הוא אומר, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.)

 

המשיחיות החילונית

במונח " משיחיות" אין להט מתכוון למשמעותו במסורת היהודית. הוא מתכוון למשיחיות ללא משיח. זוהי " משיחיות חילונית" , מושג שהתגבש בקרב היסטוריונים של העידן המודרני (שמייצגם הבולט בישראל הוא פרופסור יעקב טלמון). אלה מאפיינים את העידן המודרני באידיאולוגיות המעצבות חזון גאולה אנושי, שהוא תוצר האמונה ביכולתו של האדם לעצב את העולם ואת העתיד.

האידיאולוגיות שונות מן הקצה אל הקצה – מן הקומוניזם ועד הנאציזם. אך יש להן מאפיינים משותפים:

• · שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
• · גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
• · שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
• · אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונאלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.

מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.

" שינוי ההיסטוריה"

מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .

וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .

" קפיצה מעל לתהום"

ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ"רצ"יל).

תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך" .

ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .

הוויתור על העבר

להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.

הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .

אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.

המרוץ לגלובליזציה

הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינאית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.

אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב" תהליך השלום" .

החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינאית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.

" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .

משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל.

ראה מאמרי גלובליזציה או כלכלה ציונית

http://www.zeevgalili.com/?p=329

ועדיין נשאר בשמאל

מי שמצפה למצוא ב" הפיתוי המשיחי" חשבון נפש נוקב המוביל לראשיתה של דרך חדשה עשוי להתאכזב. זה איננו " האל שהכזיב" של ארתור קסטלר; אין בו התפכחות נוסח משה שמיר או אמנון לורד. להט גם ממשיך לראות עצמו מחויב לשמאל. אך כל מה שיש לו להגיד על השמאל זה שהוא צריך לפעול למען " מציאות חיים הוגנת שפויה וראויה יותר" . במקום אחר הוא כותב שבשמאל ישראלי הוא מתכוון " לכל המצדד בפשרה טריטוריאלית מקיפה כבסיס להסדר קבע עם הפלשתינאים שבמסגרתו יפונו מרבית ההתנחלויות" . כלומר: לשמאל של הבחור הצעיר הזה אין שום מהות משל עצמו וכל קיומו מבוסס על שלילת ההתנחלויות.

התיאור שמתאר להט את המשיחיות היהודית ההיסטורית רדוד ולוקה בחסר. חמור מזה חוסר ההבנה שהוא מגלה במהותה של הציונות החילונית. הוא מזהה בה אמנם את הגורם המשיחי, שהיה הכוח המניע המרכזי שלה. אך הוא אינו תופס כי זו לא הייתה משיחיות חילונית נוסח האידיאולוגיות של המודרנה אלא משיחיות יהודית. ניכר בו שלא התעמק בכתבי ההיסטוריון בן ציון די נור ולא למד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הוא גם מתעלם מכך שהמשבר של השמאל ושל הציונות החילונית בכלל לא החל עם תהליך אוסלו, אלא במפגש עם ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בהיחשפות לגורל היהודי, שהציונות החילונית הצליחה להסתירו משך שנות דור. שהמשבר הזה הוא פרי השקר הטבוע בציונות החילונית מראשיתה. השקר של הנורמליות – " שיבה להיסטוריה" ו" להיות ככל העמים" .

אין גם בספר התייחסות של ממש לשמאל היהודי הדסטרוקטיבי שמחוץ לציונות (הבונד, פ.ק.פ., מצפן) ובתוכה (השומר הצעיר, מפם, שיח, שלי, רץ). הוא גם איננו מאתר את השפעת המשיחיות הסטליניסטית על משיחיות השמאל של תהליך השלום.

למרות כל החסרונות הללו אין ספק שספרו של להט הוא ספר חשוב ביותר, שעשוי לתרום להתפכחות השמאל הישראלי.

ראה מאמר מורחב בנושא "השמאל מת"

http://www.zeevgalili.com/?p=1425

==========================================

" הפייגלינים"

כשעלה בגין לשלטון בשנת 1977 הוא לא היה מוכר בעולם. השבועון האמריקני האנטי ישראלי TIME פרסם אז כתבת שער ובו כתב ששמו של בגין מתחרז עם השם פייגין. זה היה יותר מרמז אנטישמי. כי חיים פייגין הוא הנוכל היהודי רודף הבצע, העומד בראש חבורת פושעים, ב" אוליבר טוויסט" .

אינני יודע אם שרת החינוך לימור ליבנת קראה את " אוליבר טוויסט" , ספרו הנודע של הסופר הבריטי בן המאה ה-19, צ"ארלז דיקנס. אבל את דברי בגין ודאי קראה ושמעה.

כשדברה לבנת בוועידת הליכוד על " הפייגלינים, המשתלטים על התנועה" , בנשימה אחת עם דיבוריה על גורמים פליליים, היא זיהתה את הפייגליניזם עם הפשע.

אם היה צורך בהוכחה לכך שלא רק פליטת פה כאן נתן אותה השבוע יועץ התקשורת של אריאל שרון, אייל ארד. בכמה ראיונות רדיו חזר ואמר ש" לפייגלינים יש המון כסף" . כל הכבוד לארד הממשיך לשרת את ראש הממשלה גם כשקופתו ריקה. טוב שלארד יש מקור הכנסה אחר.

כפי שפורסם בתקשורת מנהל ארד קמפיין תקשורתי ברומניה למען הלאומן הרומני קורנליו ואדים טודור, מנהיג מפלגת " רומניה מארה" , המתמודד על הנשיאות ברומניה. טודור התפרסם בהתבטאויות אנטישמיות ובהכחשת השואה. כשנשאל ארד איך הוא נותן יד לאישיות כזו השיב כי הוא מאמין שטודור חזר בו מהשקפותיו.

==============================================

חיכינו לנס וקיבלנו בוץ

לאחר נצחונו של שרון בבחירות האחרונות פרסמתי כאן את הדברים הבאים:

" קניתי ב"סופר" שקית קפה טורקי רג"ואן. 11.90 ש" ח למאתיים גרם. לא זול במיוחד. בשוק ניתן להשיג קפה מצויין, עם הל, בארבעה שקלים למאה גרם.

" קניתי את קפה רג'ואן כי, כמו כל עם ישראל, גם אני נופל מדי פעם קורבן למסעי פרסום. הסיסמה "קפה רג'ואן בלי גרגרים", שבה מפטמים אותנו בוקר וערב, חדרה כנראה להכרתי , או לתת הכרתי, ובלי לחשוב הרבה רכשתי את הקפה.

" בבית בחנתי את האריזה וחיפשתי בה את ההבטחה "בלי גרגרים". הייתי זקוק לזוג משקפיים ולזכוכית מגדלת כדי להבחין בכתובת קטנטנה המכריזה "חידוש בלעדי – ללא גרגרים צפים".

" אני אוהב טורקי קטן ובאמת לא משוגע על הגרגרים הצפים שברוב סוגי הקפה הנמכרים בסופר. בחנויות קפה טובות טוחנים לך את הקפה דק דק, אם אתה מבקש. מקבל תערובת מצוינת (קולומביה ואורוגואי אהובה עלי במיוחד) בלי אף גרגר צף. הפעם קניתי חתול בשק. אבל, כאמור, נפלתי קורבן למסע הפרסום ואני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי.

" קפה טורקי טוב עושים בפינג"אן קטנטן. מרתיחים את המים ומטילים את כפית הקפה. בתנועת הנוער למדנו כי יש להרתיח שוב ושוב שבע פעמים. אך מניסיוני אני יכול לומר כי הדרך הטובה ביותר היא לערבב את הקפה במים מיד לאחר הרתיחה ולכבות את האש לפני שהקפה גולש.

" אבל למי יש זמן לבשל קפה? הדרך המהירה והפשוטה היא להכין קפה "בוץ". כפית אחת לתחתית הספל, מים רותחים, לערבב טוב ולהמתין עד שישקעו הגרגרים.

" כך גם הכנתי את קפה רג"ואן. אכן, לא היו הרבה גרגרים צפים. אבל למען האמת לא הרגשתי הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה "עלית" למשל.

" היתה סיבה נוספת לכך שרכשתי קפה רג'ואן. בעצם סיבה תת הכרתית שהבנתי אותה לאחר מעשה. האיש שהמציא את הסיסמה "קפה רג"ואן ללא גרגרים צפים" הוא הפרסומאי ראובן אדלר. האיש שמכר לנו גם את אריאל שרון במסע הבחירות.

" עם הצלחה אי אפשר להתווכח ואדלר הוא האיש שעמד בראש מסע הבחירות בו הביס את היריב תבוסה חסרת תקדים. אהוד ברק אמנם עזר לו אבל הצלחה היא הצלחה.

" אך מה שמעניין אותי איננה ההצלחה בשיווק אלא מה טיב המוצר שקנינו. האם אריק שרון הוא אכן קפה בלי גרגרים צפים או שאיננו שונה ממתחרהו. בימים הבאים נדע אם אדלר מכר לנו מוצר מעולה, או שיש לנו שוב קפה בוץ רגיל. אם נתאכזב מקפה רג"ואן נוכל תמיד לחזור לקפה עלית. או אפילו לקפה נמס, נס-קפה בלשון העם. אבל מה יהיה אם אריק שרון יאכזב אותנו? נחזור לאהוד ברק? נמתין לנס? "

עד כאן הדברים שכתבתי אז.

מה נשתנה?

ירדתי למכולת וביקשתי קפה רג'ואן. המכולתניק הסתכל בי בתמיהה והשיב: " אין, זה לא הולך" .

אדלר הבטיח לנו כי שרון יביא שלום בלי טרור וקפה בלי גרגרים.

ומה יש לנו?

אמא שלי תמיד אמרה לי שלא לסמוך על פרסומת.

=================================================

מצעד ההתבהמות

בערב בו שידרו כל תחנות הטלוויזיה בעולם את סיפור חיסולו של שייך יאסין שידר ערוץ 10 ראיון עם המאהבת של שחקן הכדורגל הבריטי דייויד בקהם. היה לה דברים חשובים מאד להגיד לאומה. בין היתר שהיא מכירה כל חלק בגופו של השחקן כולל משהו שאיש לא יודע. חשוב מאד.

למסע ההתבהמות הזה הצטרף הערוץ השני. בתכניתו של יאיר לפיד. הסטנדאפיסט קיציס תיאר באומר ובצליל כיצד נראים יחסים בין שחקן הכדורגל והמאהבת יחד עם האביזרים המיוחדים הצמודים לחלקים הצנועים בגופם.

הערוץ הראשון הממלכתי לא נשאר מאחור. בתכנית פוליטיקה בהנחייתו של עודד שחר מצאו נושא חשוב לעסוק בו: חילופי זוגות.

ד"ר מנחם קליין מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן הוא חביב התקשורת הישראלית. אולי מפני שהדוקטור, הנחשב מומחה בענייני המזרח התיכון והפלסטינים, גם חובש כיפה וגם מביע דעות שהן שמאלה מיוסי ביילין.

בימים אלה [זה היה בשנת 2004] הצליח ד"ר קליין לקומם אפילו אנשים שאינם חשודים באהדה לימין. בהרצאה שנשא במועצת אירופה, שהתקיימה בשטרסבורג, אמר כי הקמת מדינת ישראל היא קטסטרופה.

 

כך שמעו וכך הבינו את דבריו חברי כנסת שהשתתפו בדיון. הדברים עוררו סערה ועל הדוקטור הנכבד נמתחה ביקורת קשה. (ח" כ רמון: " אמירה אומללה וחמורה" . ח" כ אילן שלגי משינוי: " מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" . ח" כ מיכאל איתן: " תתבייש לך. הקטסטרופה של 48 נתנה לך בית לחיות בו ומשכורת להתפרנס ממנה" ).

בתגובה אמר קליין:

" אני הצעתי בדבריי שישראל תעביר לפלסטינים שטח באזור בית גוברין, שעליו שרידי כפרים פלסטיניים שנהרסו, ושם יתאפשר לפליטים לשוב ולזכור את הנכבה. נכבה באנגלית זה קטסטרופה, אבל מכאן ועד להגיד שאמרתי שישראל נולדה בחטא – זה שיבוש הדברים שלי" .

מה פרוש נכבה

פניתי למומחה לשפה ולתרבות הערבית ושאלתי מה פרוש המילה נכבה. על כך השיב לי:" ד"ר קליין נפל למלכודת של התועמלנים הערביים, המרבים להשתמש בביטויים רבי משמעות. כזוהי הנכבה שבמילון לאנגלית תתורגם אמנם לקטסטרופה. אך היא נושאת בתוכה קונוטציות רגשיות במשמעויות רבות. בשפת היומיום משמעותה כשלון או מכה קשה. לפני מספר שנים החלו לכנות את יום הכרזת המדינה, כיום אלנכבה. בעיתונות הפלסטינית החלו להשוות בין הנכבה לבין השואה וכך גם הגדיר אותה אחד מחברי הכנסת הערביים. ואם נכבה היא שואה אז ישראל היא נאצית.

" ביטוי רב משמעותי אחר הוא הג'יהאד. כך יכול היה ערפאת לטעון שג'יהאד פירושו מאמץ, אפילו מאמץ לשלום. זה אולי נכון על פי מילון אבל כל ערבי מבין שג'יהאד בפיו של ערפאת פרושו מלחמת קודש לשחרור האדמות הקדושות.

על הצעתו של קליין ליישב פליטים באזור שבו יש שרידי כפרים ערביים שניטשו אומר איש שיחי: זו מזכירה פתגם ערבי האומר "ההתנצלות רעה מן החטא" .

ומה פרוש המלה קטסטרופה?

נפנה למילון הטוב ביותר הלוא הוא מילון"רב מילים" שבעריכת יעקב שוויקה. וכך מהגיר המילון את המלה קטסטרופה: "אסון כבד, פורענות, חורבן, אירוע נורא שתוצאותיו הרסניות". – זוהי דמותה של ישראל לפי ד"ר קליין.

כשההתנצלות גרועה מן החטא

ביקש המלך, הארון אל ראשיד, משר החצר שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.

במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.

" מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.

ושר החצר השיב: " אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה" .

חמת המלך בערה בו והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: " הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא" . ( על פי " סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).

" ישראל סוכנת טרור"

מי שעוקב אחר התבטאויותיו של ד"ר קליין בתקשורת הישראלית והעולמית, לא הופתע מן ההתבטאות האחרונה. משך שנים משתתף ד"ר קליין בהפגנות של השמאל, חותם על עצומותיו ונותן פומבי לעמדותיו.

מבחר ציטטות מן השנים האחרונות:

· " לפלסטינים זוהי מלחמת שחרור, לישראל – מלחמת התנחלויות" ( הארץ מאי 2001).

· שרון, יעלון, מופז ובוש מציעים לפלסטינים את הקולוניאליזם במרעו (בהפגנת שלום עכשיו).

· " שרון… מסייע לטרור נגד ישראל… מכונת המלחמה (של ישראל) פועלת כסוכנת טרור" . (The world today)

· " הכינוי ההולם מדיניות זו (בניית גדר ההפרדה בירושלים) הוא ספרטהייד – אפרטהייד באמצעים ובהנמקות של ספרטה היוונית"

· " אין זה מקרה שפעולות הטרור הקשות ביותר בוצעו או תוכננו בידי אנשים ממזרח ירושלים" (בהפגנת שלום עכשיו מול בית ראש הממשלה).

· נמנה עם חותמי העצומה בעד סרבנים " המסרבים לקחת חלק בהרג ודיכוי של עם אחר" .

· " קשה להבין כיצד הריגה אינטנסיבית של בעלי חיים ושריפתם בסביבה פיזית רוויה דם וריחות עזים מעוררות פעילות רוחנית נאצלת ושגב דתי" . (בספר שהוצג בכנס שמאל קיצוני בנושא הר הבית).

האצטלה המדעית

ד" ר קליין הוא בוגר ישיבת הסדר בגוש עציון, והחל את דרכו האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא זכה למוניטין של מומחה בשורה של תחומים: פוליטיקה פלסטינית, ירושלים,

תרבות ופוליטיקה במצרים, דת ופוליטיקה בישראל, תנועות רדיקליות דתיות יהודיות ומוסלמיות, תהליך השלום ועוד.

הוא פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בנושאי מחקרו, זכה בפרסים חשובים והוזמן להרצות במקומות שונים בעולם. במקביל שלח ידו בעשייה פוליטית רשמית ולא רשמית. חבר מכון ירושלים לחקר ישראל; נמנה עם צוות המומחים של אהוד ברק בנושא ירושלים; היה יועצו המדיני של שלמה בן עמי.

למרות המוניטין המדעי שלו אין להשקפותיו של הדוקטור הנכבד משקל רב יותר מאשר לדעותיו של רוכל בשוק מחנה יהודה. אבל תחת האצטלה המדעית הוא מרשה לעצמו לומר דברים המכפישים את המדינה בעולם כולו.

שלטונות בר אילן חשו שבהצהרתו האחרונה כבר עבר את הגבול. דובר בר אילן, שמואל אלגרבלי, מסר לי כי נשיא האוניברסיטה פרופסור משה קוה יזם ברור יסודי בשאלת התבטאויותיו של ד"ר קליין במועצת אירופה. הברור יתייחס אך ורק לשאלה אם עבר על תקנון המשמעת של האוניברסיטה.

============================================================

 

ב-31 ביולי  1985 קבעה  הכנסת מספר תיקונים  ב"חוק יסוד הכנסת". בתיקון מספר 9 נאמר: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע,  אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי

(2) שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה

(3) הסתה לגזענות"

התיקון הזה לחוק נועד למטרה אחת ויחידה: למנוע מרשימת כ"ך של הרב מאיר כהנא לרוץ לכנסת, לאחר שסקרים הצביעו על סיכוייו להכניס לכנסת שבעה מנדטים. למרות שמטרת החוק היתה ברורה לכל הצביע כהנא (שהיה אז חבר כנסת) בעד החוק, אולי מפני שחשב כי יקיימו  את הסעיף הראשון שבתיקון.

כמה רשימות יש בכנסת השוללות  את קיומה של מדינת ישראל כמדינה של העם היהודי?

* כל הרשימות הערביות ללא יוצא מן הכלל;

* כל הרשימות שבהן חברי כנסת התובעים  לשנות או לבטל את חוק השבות;

* כל הרשימות שבהן  חברי כנסת התובעים לקבוע כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה;

* כל הרשימות שבהן חברי כנסת התובעים לשנות את ההמנון, את הדגל, ולחולל "מהפכה חילונית" שמשמעותה שלילת יהדותה של המדינה.

 

ומה בנוגע להסתה לגזענות?

גזענות היא כידוע רק כאשר מסיתים נגד ערבים. הסתה נגד חרדים היא מעשה לגיטימי. ההסתה נגד דתיים ונגד חרדים בבד הגיעה לממדי מגפה: כתובות קיר, אתרי הסתה באינטרנט, התבטאויות של אישים פוליטיים. והמילים הפכו למעשים. לפי מחקר שנערך על ידי "מנוף", המרכז למידע יהודי,  היו בשנים 97-98  80 תקריות על רקע  דתי, כשהעליה משנה לשנה היא בשעור של מאה אחוזים. בין המעשים הללו: הצתות ומעשי ונדליזם בבתי כנסת, חילול מצבות, עקירת מזוזות, מריחת צואה על דפי תנ"ך, מעשי אלימות פיסיים נגד חרדים.

ההסתה נעשית מעל כל במה ובולטת במיוחד התופעה של אתרי הסתה באינטרנט המפיצים כתובות שיטנה כמו: "הם שחורים, טורדנים ומתרבים בקצב מחריד", "אין כניסה לכופים" וכדומה.

אם על אתרי אינטרנט ניתן לומר שקשה להגיע אל יוזמיהם (קשה אבל אפשרי) הרי  יש בלי סוף דוגמאות לאישי ציבור בולטים שהשמיעו הצהרות גזעניות המסיתות לאלימות: "צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל"; "אני פונה לציבור החילוני השפוי: צאו לרחובות, עשו מהומות, שלא יתנו להם להצביע"; "הגיעה השעה לקבור אותם"; "הייתי לוקח את כל  האנשים המוזרים האלה מש"ס  והאגודה ודגל התורה והייתי קושר את כל הזקנים שלהם ביחד ומצית גפרור . אה, כן גפרור אחד"."להרוג אותם כשהם קטנים".

אדוני היועץ המשפטי האם שמעת על כל הדברים האלה? לתשומת לבך כמהדוגמאות של פרסומים באמצעי תקשורת ישראליים.

 

 

ראה הישראליזציה של החברה החרדית

 

 מעשה בשני יהודים (שמאלני וימני) שטיילו ביער והבחינו בעצם לא מזוהה. אמר הימני: עורב אני רואה. והשמאלן טען: לאעורב אלא זברה. הסכימו להטיל אבן ולהכריע. אם יעוף העצם מדובר בעורב ואם יישאר במקומו מדובר בזברה.

 

אמרו ועשו: הטילו אבן והעצם התעופף. אז אמר השמאלן: ראה זה פלא, לא ידעתי שגם זברות יכולות לעוף.

[מאמר זה נכתב בצל האינתיפאדה הראשונה. חלק מן האישים המוזכרים בה כבר הלכו לעולמם. אחרים בעלי דעות דומות באו במקומם. במקום ערפאת זכרונו לקללה  ניתן לרשום אבו מאזן. הכל נשאר כשהיה – מאי 2014]

הבדיחה הזו היא משל על החברה הישראלית ועל השמאל הישראלי. האינתיפאדה הוכיחה  לכל בר דעת כי דרך אוסלו הובילה אותנו לאסון. נדמה היה לרגע כי עולמו של השמאל חרב עליו. אך נמצאו שמאלנים הממשיכים להאמין כי מה שקורה רק מוכיח את התיזות שלהם. כי הזברה היא בעל חיים מעופף.

תראו למשל מה אומרים "השמאלנים האמיתיים" להארץ:

רון פונדק (מאדריכלי אוסלו): "קונספט אוסלו לא קרס. במהותו הוא מוביל לפתרון מדיני".
אורי אבנרי: יש לנו פרטנר לשלום, שלום סביר וצודק… התאשרו בצורה קיצונית כל האזהרות שאנחנו השמענו במשך השנים ובמשך החודשים האחרונים".

ז'אנט אביעד (מראשי שלום עכשיו): "אוסלו לא היה טעות. קמפ דייויד לא היה טעות. מי שטעה עכשיו ובגדול זה ערפאת".

יאיר הירשפלד (ממחוללי הסכם אוסלו): "ככל שזה יישמע אבסורדי, האירועים האחרונים קידמו את ההסכם ולא הרחיקו אותו".

יש עוד כמה שמאלנים שחושבים כמו אלה. אך הרוב המכריע של השמאל, זה שהתגבש בשנות אוסלו, נמצא במשבר עמוק. השמאלנים נוסח אבנרי מזלזלים בשמאל המיואש. אבנרי מביע בוז עמוק לשמאלנים במרכאות "שמתנדנדים כעלים נידפים ברוח וכל משבר מעיף אותם מהשמאל אל הימין". כך גם חושב ומתבטא גדעון לוי.

וזה טוב. כי ההשג הגדול ביותר של השמאל הרדיקלי, מאז הסכם אוסלו, הוא חדירתו למרכז המפה הפוליטית, ללשכתו של רבין, למרכז מפלגת העבודה. עם השמאלנים נוסח אורי דייויס ואורי אבנרי, שהפגינו נגד המדינה עוד לפני מלחמת ששת הימים יכולנו לחיות. הם היו מיעוט שולי. עכשיו, שחזרו להיות מיעוט שולי, יש תקווה לישראל.

ערפאת– לספר הזהב של הקרן הקיימת

אינני יודע אם קיים עדיין המוסד הזה הקרוי "ספר הזהב" של הקרן הקיימת. בספר הזה היינו רושמים את האנשים היקרים שתרמו לקוממיות עם ישראל בארצו.האיש הראוי בימים אלה להרשם בספר הוא יאסר ערפאת. תודות לו פקחו סוף סוף אנשי שמאל רבים את עיניהם.

תראו מה כותבת ב"ידיעות" ענת גוב אשת שמאל מובהקת:

המשפט "אין לי ארץ אחרת" מקבל לפתע משנה תוקף…מי שמתנחם בימים האחרונים במחשבה על בריחה לשקט של חו"ל, על חיים בשלווה בטוסקנה או בדרום צרפת, יכול לשכוח מזה. היהדות היא כמו אות קין שהולך אחרינו לכל מקום ואי אפשר לברוח ממנה, גם אם נתחפש ונעשה ניתוחים פלסטיים. מסתבר שרק כאן, על האדמה הסוערת והשסועה הזו, אנו יכולים באמת להרגיש חופשיים. מי שחיפש הצדקה לקיומנו פה, קיבל אותה עכשיו על מגש של כסף. זאת אולי הטעות הגדולה ביותר של יאסר ערפאת. האיש שפרש את רצוננו בשלום כחולשה ואת ההומניות של מחנה השלום כחוסר חוט שדרה, סיפק לנו עכשיו משהו שחשבנו שכבר איבדנו מרוב ריגשות אשמה – האחיזה בארץ הזו… מי שנפגש עם צעירים בשבועיים האחרונים עומד נפעם.מסתבר שמתחת למעטה האדישות מסתתרת פטריוטיות גדולה, אהבת הארץ והנכונות להקריב הכל כדי להגן עליה. גם על התגלית הזאת עלינו להודות ליאסר ערפאת".

עד כאן דברי ענת גוב.

[ענת גוב ז"ל נפטרה ב-2012]

לא רק בספר הזהב יש לרשום אותו אלא אפילו לטעת עץ על שמו. לא ביער חסידי אומות העולם אלא ביער מיוחד שיוקם לכבוד חסידים כמותו. היער ייקרא על שם המן הרשע "ונהפוך הוא".

מומרי השמאל המושכים בעורלתם

יש כל מיני שמאלנים. יש שמאל חדש ושמאל ישן. יש שמאל מרכסיסטי אדום ויש שמאל דמוקרטי ורוד. יש שמאל ציוני ויש שמאל אנטי ציוני. יש שמאל יהודי ויש שמאל פוסט יהודי ושמאל פוסט ישראלי ושמאל אנטישמי.

יש גם הרבה שמאל יפה שכבר דיברנו עליו.

השמאל הגרוע מכולם הוא השמאל של המומרים המושכים בעורלתם. מדובר באנשים בעלי רקע דתי או רקע לאומי, שגדלו במשפחה דתית ולמדו בבית ספר דתי. יש ביניהם שחזרו בשאלה והם אינם הגרועים שבחבורה. יש כאלה הממשיכים להחשב בעיני עצמם או זולתם כדתיים. הם חובשים כיפה. לא חלילה סרוגה או שחורה כי היא תזהה אותם עם המחנה השנוא. כיסוי הראש הוא משהו נייטראלי כזה, קסקט, או מגבעת, או ברט צבעוני. יש שכבר התנערו מחלק גדול מן המצוות. רבים מהם מקיימים מצוות והם חיים בעולם חצוי. את ילדיהם הם שולחים למוסדות חינוך דתיים ואלה מביאים הביתה את גוש אמונים.

המשותף לכל השמאלנים הללו הוא שהם ממש שונאי עצמם. שונאי המחנה ממנו יצאו ובפועל שונאי ישראל.

הם היו הראשונים שדיברו על יהודה ושומרון כעל שטח כבוש. הם היו הראשונים להטיח אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי לאחר רצח רבין. הם אוהבים ערבים יותר מאשר שמאלנים אחרים ושונאים רבנים יותר מששונאים שמאלנים אחרים.

הם ממלאים בשמאל הישראלי אותו תפקיד שמילאו יהודים בקומוניזם העולמי – תמיד יותר אפיפיורים מן האפיפיור.

דבריהם ומאמריהם נוטפים רעל חריף במיוחד. הם הראשונים המוכנים לוותר על הכותל ועל הר הבית ועל ארץ ישראל מתוך עמדה ש"אנחנו" יודעים שזו עבודת אלילים ואין דבר כזה מקומות קדושים, ואין דבר כזה כמו קדושת ארץ ישראל ושלמותה.

ראה השמאל מת רק הוא אינו יודע זאת (נכתב ב-2009)

עמוס קינן סמל טראגי של המפעל הציוני

http://www.zeevgalili.com/?p=846#more-846

 

דרכו של אמנון לורד מן השמאל לציונות

http://www.zeevgalili.com/?p=4545

 

השמאלנות של ציפי לבני

http://www.zeevgalili.com/?p=2406