צפרדע ויקישיתוף

על מדינת ישראל מאיימות סכנות רבות: הפצצה המתקתקת באיראן, רבבות הטילים בלבנון, אלפי הקסאמים בעזה, מדינת החמאס  העומדת לקום כ"מדינה פלשתינאית", השלום המדומה שאולמרט הולך לחתום עם סוריה ועוד.  אך הסכנה האסטרטגית הגדולה מכולן היא הטלוויזיה בכלל והישראלית בפרט.

על מנת לנמק טענה זו אפתח בשני משלים הלקוחים מעולם המציאות ולא מתכניות ה-REALITY המזייפות את המציאות.

להמשיך לקרוא ←

קלמן ליבסקינד, עיתונאי יחיד  נגד כל הגל העכור

ביום שישי האחרון חשתי בושה עמוקה. בושה מן המקצוע בו עסקתי עשרות שנים. בושה מן התקשורת הישראלית, שדמתה לעיתונות הסובייטית בתקופה החשוכה ביותר של הסטאליניזם. משתווה אולי לעיתונות הצפון קוריאנית היום.

התקשורת הישראלית מעולם לא היתה פלורליסטית. אך שום ארוע לא שיקף את החד צדדיות שלה בבוטות כזו כמו ארועי חברון.

מי שרואה עצמו "נורמלי", מתקשה  להבין את מניעיהם ומעשיהם של חבורת הנערים והנערות, שהתמקמו ב"בית השלום" והחליטו לחסום בגופם עוד שלב בשרשרת נסיגות ההתאבדות של מדינת ישראל.  אולי מדובר בטרוף. אך מי שדעתו לא נטרפה אחרי חורבן גוש קטיף ותוצאותיו  הוא אולי חסר דעת בכלל.

שני צידי המישוואה

אבל גם השמאלן הקיצוני ביותר, אם עיניים לו בראשו  ומעט תבונה בליבו, מכיר ויודע מי עומד בצד השני של המשוואה.

מן הצד האחד: ממשלה שבראשה עבריין פלילי שאולי לא יצליח להימלט מן הכלא. ממשלה שחלק משריה יועציה ועוזריה, בהווה ובעבר, נמצאים תחת חקירה. ממשלה שאינה מצליחה להגן על אזרחיה – לא ממשפחות הפשע המאורגן  ולא ממדינות הפשע שבצפון ובדרום.  ממשלה ששר הביטחון שלה עומד בראש מפלגה קיקיונית פושטת רגל. שר ביטחון שברח בחרפה מלבנון ואיפשר את הקמת חיזבאללהסטן. שר שמאפשר מאז מונה לתפקידו את התחזקותה של חמסטאן שבדרום. שר ביטחון שתמיד ברח מכל אחריות (זוכרים את אסון צאלים, בו עמד כנפוליאון והתבונן בפצועים ובגוססים בלי להניד עפעף, בלי להגיש עזרה).

ומן הצד השני נערים "מטורפים", שאינם מבלים את לילותיהם בפאבים והעונש החמור ביותר בעיניהם הוא לשלול מהם את הזכות והחובה לשרת בצה"ל.
השאלות שלא נשאלו

מול המשוואה הזו צריך היה כל עיתונאי, בר דעת ובעל יושר מקצועי , לעצור לרגע ולחשוב לפני שהוא משרבט  על הנייר את דעותיו.
האם החלטת בג"ץ באמת חייבה לפנות את הבית מיד (לא !!! קבע השופט בדימוס טירקל).
האם נעשה מאמץ לפתור את הבעיה בדרכי שלום? (לא, אהוד ברק נהג כאחרון המאפיונרים, המחבקים את יריביהם לפני שהם תוקעים סכין בגבם).

מה שהתרחש בחברון קרע את הלב של כל יהודי הגון בארץ הזו. אך העיתונים יצאו בקריאות צהלה. שישו ושמחו. סוף סוף צה"ל ומג"ב והמשטרה מנצחים.

תדריך ממשטרת המחשבות

כולם כתבו כמעט באותה לשון, כאילו קיבלו תדריך ממשטרת המחשבות של 1984 (ג'ורג' אורוול).
בן דרור ימיני ("ראיתי והתביישתי"). בן כספית ("מחבלים יהודים"). עפר שלח (בחברון נזרעים זרעי התבוסה של צה"ל בעימות הבא). עד כאן מעריב.

ובידיעות אחרונות:  איתן הבר, ידיד אישי ומעריץ של ברק  (המסר אתמול: יש ממשלה בירושלים). נחום ברנע ("הפעם לא חזרו על המשגים בעמונה"). סימה קדמון (פינוי בית המריבה החזיר לתודעה את אהוד מהסיירת). אורי  משגב ("לתפארת המדינה").
רק אורי אורבך השמיע איזה ציוץ שה"מתנחלים" נתנו גול עצמי ליהדות הכיפה הסרוגה.  צר לי לומר זאת, אבל אורי אורבך החביב הכליל עצמו בין אלה המכונים "דוס מחמד" –  מושג מבריק שהוא  המציא לגבי כמה חובשי כיפה שבתקשורת.

העיתון היחיד שנהג בהגינות הוא "ישראל היום" בעריכת עמוס רגב, שנתן מקום לצליל שונה מן הקקופוניה של התקשורת. הוא פירסם שני מאמרים, פרי עטם של יו"ר מועצת ישע דני דיין ושל אורית סטרוק יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע.

גם דן מרגלית זכור לטוב בכך שחזר והצהיר כי מי שקורא בעיון את החלטת בג"ץ אינו מוצא בו הוראה  לפינוי מיידי של הבית.

(אינני מכליל במילה "תקשורת" את "מקור ראשון" העיתון בו הופיע טור זה כ-11 שנים. הוא העמיד את מיטב כותביו, ובראשם אמנון לורד העורך וחגי סגל  כדי להשיב מנה אחת אפיים לגל העכור. אך בהיותו עיתון סקטוריאלי דל תפוצה לא נשמע קולו).

הצדיק היחיד בסדום

הצדיק היחיד בסדום התקשורתית היה כתב מעריב קלמן ליבסקינד, במאמר, שעורכי העיתון דחקו לעמוד השישי,  הוא כתב דברים כדורבנות נגד כל הזרם העכור של  התקשורת כולה.  ועל כך הוא ראוי לקבל בבוא היום את פרס ישראל לתקשורת.

להלן המאמר  במלואו:

ד מ ו ק ר ט י ה     מ ז ו י פ ת

הצעירים שנאספו ב"בית השלום" נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב. ומסקנת השעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות.

הנוער הזה ראה את אריאל שרון משקר לבוחריו ומקבל מהתקשורת מחיאות כפיים סוערות.

הוא ראה כיצד חברי הליכוד דוחים בהצבעה את תכנית ההתנתקות  ולא הבין איך העיתונות מצליחה גם לעודד את ראש הממשלה לצפצף על הכרעת הרוב וגם להסביר שאלו כללי הדמוקרטיה.

הנוער הזה מביט מיואש במנהיגיו ניגפים שוב ושוב בבג"צ, כשהשמאל הקיצוני רושם שם כמעט מאה אחוזי הצלחה.

הוא רואה איך הדרוזים בפקיעין מתפרעים, שורפים ותוקפים שוטרים בגלל אנטנה סלולארית וזוכים לאהדה השמורה לקרבנות. איך כשערביי עכו מציתים ישיבה, התקשורת מתייחסת אליהם בסלחנות, בעוד אותו היא מסמנת כאויב.

הוא לא מבין למה כשהערבים מחללים קברים בבית העלמין היהודי בחברון העיתונות לא מוצאת לזה מקום אפילו לצד מודעות האבל, וכשילד יהודי עושה את הפעולה ההפוכה מתייחסים אליו כמו אל ניאו נאצי.

הוא לא תופס איך עיתונאים יוצאים למלחמת קודש נגד הריסת אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל ת"א, ואיזו אמונה יוקדת אצלם כשהם נלחמים נגד הריסת הקיוסק שבו שתה ביאליק את הקפה הראשון שלו, אבל מסתכלים עליו כמו על משוגע כשהוא מבקש לגור בעיר האבות.  כשהפועל ת"א והשתיים סוכר של ביאליק חשובים יותר מאברהם אבינו, אז מי כאן לא נורמלי, הוא שואל, אנחנו או אתם במדינת תל אביב?

כשהוא רואה בסקרים שמחצית העם חושבת כמותו, אבל לא מוצא שריד מהמחצית הזו בעיתונות,  ברור לו שמשהו כאן מזויף. ואת המשחק הזה הוא לא מוכן עוד לשחק.

והנוער הזה מתבונן ולומד ומפנים בצער שכאן רק הכוח מדבר.  כשהפלסטינים רצחו יהודים הם קיבלו את גוש קטיף. כשערביי ישראל התפרעו באוקטובר 2000 הם קיבלו חיבוק מוועדת אור. תושבי כפר קאסם יודעים שהם פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כי לאף אחד אין אומץ לעקל להם אותה. הבדואים בונים איפה שבא להם בידיעה שכדי להרוס להם קיר צריך לגייס אוגדת מילואים.

מישהו אמר שלטון החוק?

ציבור איכותי, מתנדב  ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת  והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה.

במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא כשכלי התקשורת היחיד שנותר היא האבן.
קלמן ליבסקינד
*  *   *

קלמן ליבסקינד נולד לפני 38 שנים במושב שיתופי ניר גלים של הפועל המזרחי. למד בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון.  בצה"ל שרת במודיעין. לאחר שחרורו עבד כמה שנים כחוקר פרטי. הצטרף לעיתון "מקור ראשון"  עם היווסדו בשנת 1997 ובלט עד מהרה כתחקירן מעולה, שהעשיר את העיתון הצעיר בסקופים למכביר. לאחר 5  שנות עבודה ב"מקור ראשון" צדה עינו של עורך מעריב, אמנון דנקנר, את  איכותו של ליבסקינד והציע לו לעבור ל"מעריב".

המו"ל והבעלים של "מקור ראשון" באותה תקופה היה מייקל כריש ז"ל.  כשנודע על כוונתו של ליבסקינד לעבור ל"מעריב" שאלתי  את מייקל כריש: מדוע אתה מוותר על עיתונאי מקצועי מן המדרגה הראשונה, שיכול להתחרות בהצלחה בעיתונים חוקרים של העיתונות המסחרית. כריש השיב לי כדברים הבאים: "לא השקעתי במקור ראשון את מיטב כספי  כדי לעשות רווחים, אלא כדי להשפיע על השיח הצבורי ועל התקשורת. אם התלחנו לגדל בתוכנו כישרון  כזה והוא עם כשרונו והשקפותיו עובר לעבוד באחד משלושת העיתונים הנפוצים, הקובעים את הטון במדינה, אני רואה בכך הצלחה  ביעד שקבעתי".
חלקתי אז על דעתו של המו"ל. אמרתי לו כי ויתור על כישרון כזה מקטין את סיכויי "מקור ראשון" להפוך לעיתון מקצועי ונפוץ.

השבוע נכחתי שמייקל כריש ז"ל, אציל נפש וצדיק תמים, צדק. יהי זיכרו ברוך.
זאב גלילי

*        *       *

ראה איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית ומושחתת

אהוד אולמרט ויקיפ'יה אנגלית

על פרשת זליכה ושחיתות התקשורת

http://www.zeevgalili.com/?p=510

"אחריי המבול"  אמר לואי ה-15, המלך האחרון של צרפת לפני המהפכה.

התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, אך בתרגום לעברית ישראלית אפשר לומר "בעל הבית השתגע".

מאז התפטר מתפקידו, ביוזמתו האווילית  של אהוד ברק (אווילית מנקודת מבט  של האינטרסים של ברק)  כאילו נולד אהוד אולמרט חדש.

פרשנים פוליטיים מוצאים נימוקים מתוחכמים להתנהגותו, המוזרה כאילו. הוא רוצה למצוא חן בעיני הציבור לקראת משפטו. הוא רוצה לנקום הן בציפי ליבני והן באהוד ברק, שתקעו סכין בגבו. הוא רוצה לרסק את קדימה כדי שיוכל לעשות קאמבק פוליטי בבוא הזמן (אחרי שישלים את תקופת מאסרו  ואחרי שתסתיים תקופת הקלון).

כל אלה אין בהם כדי להסביר את התנהגותו שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים, אך בולטת במיוחד בפזרנות הנדיבה שהא מגלה עכשיו.

"למגן עצמנו למוות"

לפני חודשים לא רבים השמיע הצהרה נואלת: "לא נמגן עצמנו למוות". מאז המלחמה לא עשה מאומה כדי למגן את הצפון החשוף לרבבות קטיושות, והתווכח על כל עשרה מטרים מגבול הרצועה, אם הם ראויים למיגון אם לאו. ובינתיים לא עשה כלום.  עכשיו הוא מגלה לפתע נדיבות ומוכן למגן כל אחד מן הבתים בשדרות ובכל הישובים עוטפי עזה.

רשת ביטחון לפנסיות

לשיא  ההתפרעות הגיע בהתנגשות חזיתית עם שר האוצר ופקידיו סביב התוכנית לפרוס רשת ביטחון לקרנות הפנסיה. עוד בהיותו בוושינגטון, בפגישה עם הנשיא בוש, הכריז כי הוא מבטל את תכניתו המצומצמת של בראון, שעיקרה השקעות בתשתיות והתערבות בשוק ההון.

כשבא ארצה הציע אולמרט תוכנית רחבה יותר שעיקרה פריסת רשת ביטחון  לקרנות הפנסיה. תכנית זו, בעיקריה,  נתמכת הן על ידי פרופסור ברוורמן  והן על ידי  בנימין נתניהו והן על ידי נגיד בנק ישראל – שלושה אנשים שמבינים משהו בכלכלה. ודאי יותר משר האוצר ומפקידי משרדו.
אני חש צורך לבלוע את לשוני אך איני יכול שלא להודות שאהוד אולמרט צודק ולא  פקידי האוצר.
מכתב חצוף של פקידים

בעיקבות יוזמתו של אולמרט הריצו פקידי האוצר  מכתב, שאי אפשר לכנותו אלא חצוף. המכתב נשלח  לנציגו של אולמרט, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מנואל טרכטנברג.

במכתב כותבים אנשי האוצר הבכירים בין היתר כי מרכיבי התוכנית שהעלה אולמרט "אינם מתואמים עמנו, הם מנוהלים בידי מי שאינם מוסמכים לחייב את המדינה, הרעיונות המועלים במשאים-ומתנים אלו אינם מתוקצבים, הם אינם משקפים עבודת מטה מקצועית של הגורמים האמונים על נושאים אלו והם לא נבחנו בראי ההשלכות החמורות שעלולות לנבוע מהם".

מי הם פקידי האוצר

קטונתי מלהכניס את ראשי  בין אשלי רברבי כאלה  – מומחי האוצר מצד אחד  ואולמרט הזוכה לתמיכה רחבה מצד שני.
אבל אינני יכול לשכוח שאותם פקידים, המגינים בחרוף נפש כזה על  תכניתם המובילה לאסון חברתי וכלכלי,  הם אלה שהתייצבו מול מצלמות הטלוויזיה והשמיצו במילים חריפות את החשב הכללי הקודם ירון זליכה.  הם נתנו יד להדחתו של האיש שחשף את שחיתותו של אולמרט  ואת שחיתותה של  המערכת הפוליטית כולה , את יחסי הון-שלטון-תקשורת המוצצים את לשד המדינה.  ולא פחות חמור: את הברדק הגדול שגילה זליכה באוצר,  כאשר שר האוצר נתניהו  מינה אותו  לחשב בכללי. הברדק הזה, שגרם לביזבוז הון עתק  מכספי המדינה, הוא  שאיפשר גם את המערכת המשומנת של מיכרזים פיקטיביים, העדפות אישיות, מיניים לא ראויים  ומעשי שוחד גלויים וסמויים.

גילוייו של זליכה

אתרכז כאן בגילוייו של זליכה (בספרו "הגווארדיה השחורה") אודות מחדלי משרד האוצר שאיפשרו את מעשי השחיתות וגרמו להידרדרות המשק לפשיטת רגל, עד שבא נתניהו והציל את כולנו.

בין  גילויי זליכה, על מה שהוא מכנה "גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנים":

* בפגישה הראשונה של נתניהו וזליכה עם  פקידי האוצר  גילה החשב הכללי הקודם, ניר גלעד, כי  הגרעון השנתי בתקציב המדינה  עלול להגיע ל-8 עד 10 אחוזים. זאת, בגלל ירידה מתמדת בהכנסות, למרות העלאות בלתי פוסקות במיסים.

*  נתניהו הופתע מן האומדן הכללי הזה. ההבדל בין 8 ל-10 אחוזים הוא הבדל של 10 מיליארד שקל. אינכם מסוגלים להגיע לרזולוציה גבוהה יותר? שאל נתניהו.

* זליכה: "לנתניהו ולי לא היה ספק. ממשלת ישראל הגיעה לפשיטת רגל".

מיליארדים על הריצפה

* זליכה מתאר את פעולתו הראשונה כחשב "לאסוף את  המיליארדים הרבים שהממשלה מניחה על הריצפה, הפקר לבעלי עניין לחוסר מקצועיות ולאי יעילות מחפירים"

• זליכה נדהם לשמוע מפי קודמו בתפקיד, ניר גלעד, שבגלל גודל התקציב ומיעוט הזמן העומד לרשותו של החשב, אל לו להתעסק  בדיונים העוסקים בתקציב של פחות מ-20 מיליון שקל.

• משמעות העצה הזו של ניר גלעד, אומר זליכה, היא שעל מרבית תקציב המדינה אין פיקוח אמיתי.

• זליכה גילה שהממשלה עצמה (כלומר האוצר)  עוברת על החוק של מס הכנסה על ידי מתן טובות הנאה לשרים, שופטים, פקידים ואלופים, בלי שאלה יחויבו לשלם מס כחוק. רב אלוף התבוסה בלבנון, דן חלוץ, לא היה מרוצה מהתערבותו של זליכה.

• הממשלה אינה פורעת חובות לספקים בזמן וגורמת בעקיפין לשרשרת של הפסדים ופשיטות רגל ונזקים כבדים למשק כולו.

אין רישום נכסים וחובות

• עד לכניסתו של זליכה לתפקיד לא היה באוצר רישום מדוייק של חובות שחבים גופים שונים למדינה. לפיכך גם הכנסת לא קיבלה דיווח אמין על הקף החובות בסעיפי התקציב.

• במשרדים שונים נחתמו התחיבויות לקבלנים ולספקים ללא אישור החשב בכללי ובניגוד לחוק.

• אחד  הגילויים המדהימים ביותר של זליכה היא העובדה שרכוש המדינה שערכו נאמד במאות מיליארדים איננו רשום בשום מקום, ונכסים רבים מתגלגלים לידייפ פרטיות.

• רכוש זה איננו כולל רק נכסים חומריים אלא גם נכסים רוחניים, פרי המצאות ופיתוחים שנעשו מתקציב המדינה ושייכים למדינה.

זהו רק קצה הקרחון של גילויי זליכה ודי בהם כדי להטיל ספק גדול  בכשירותם של פקידי האוצר להחליט מה טוב למדינה עכשיו.

מניעיו של נתניהו

נשאלת השאלה מה מניע את נתניהו לתת יד לתכנית לפריסת רשת ביטחון רחבה על קרנות הפנסיה. לכאורה היא נוגדת את שיטתו לריסון תקציבי. מספרו של זליכה ניתן להבין כי הצלחתו של נתניהו בתכניתו הכלכלית (שזליכה היה שותף בכיר בתיכנונה וביישומה) שמה דגש על האווירה הציבורית. על חשיבות האמון של הציבור ביציבות המערכת הכלכלית. ומה שחשוב לא פחות: זליכה, כמו נתניהו, רואה בהרחבת תעסוקה ובצריכה הפרטית את מנוע הצמיחה המהיר והמשמעותי ביותר  במשק.
רשת ביטחון  לפנסיות היא תנאי הכרחי לעצור את כדור השלג  של המיתון הבא עלינו. הואיל ויש להניח שאחרי  הבחירות נתניהו הוא שינהל את המדינה, אפשר לסמוך עליו שהוא יציל את הפנסיות החדשות כפי שהציל את הפנסיות ההסתדרותיות שפשטו את הרגל (ועל כך אחזור לדון במאמרי הבא).

השיגעון החיובי של אולמרט

אם נחזור לבעל הבית שהשתגע אפשר לומר כי יש כאן תופעה של הפוך על הפוך. כשאולמרט היה "נורמלי" הוא הרס את המדינה – בשחיתות, במינויים לא ראויים, במדיניות הכלכלית ובהפקרות בה  ויתר לפלסטינים ולסורים עד שאפילו בוש נזף בו ("למה אתה נותן להם את הגולן חינם").

דווקא אולמרט "המשוגע" הוא אולמרט חיובי. אם הוא השתגע בתחום הפנסיות והמיגון אולי בחודשיים שנשארו לו עד לבחירות הוא ישתגע גם בתחום המדיני. יבהיר שאין בצד הפלסטיני עם מי לדבר, שאת החמאס צריך להכריע, שהגולן הוא נחלת אבותינו ונמצא בריבונות ישראל יותר שנים משהיה בריבונות סורית.
אולי. הרי, כפי שאמר פעם חברי אליהו עמיקם ז"ל:   "הנס הוא הדבר הריאלי ביותר במזרח התיכון".

"גווארדיה שחורה של פוליטיקאים מושחתים ופקידים מתקרנפים". ירון זליכה ויקישיתוף

אפרים אילין, בן 97, עדיין צלול וחד כתער  *  הוא זוכר את המשבר הגדול של 1929 ואת השלכותיו החברתיות *  הוא הפך מיליונר בדולרים כבר ב-1944, בהיותו בן 34  * שיטותיו המסחריות נלמדו במחלקות למינהל עסקים באוניברסיטאות  * יש לו מה להגיד על  הצונאמי הכלכלי העובר על העולם  ומה ישראל צריכה לעשות כדי לצאת מחוזקת מן המשבר * עיקרי תורתו: לשפוך הרבה כסף בתשתיות ובחינוך, והעיקר: למנוע אבטלה בכל מחיר * איש אחד בפוליטיקה הישראלית יכול לדעתו לחולל את המפנה: פרופסור אבישי ברוורמן * "רק הוא יכול להיות האובמה הישראלי"

התחיל במכירת זבל

גילוי נאות מחייב אותי לומר כי אפרים אילין הוא ידיד אישי עשרות שנים, מאז סייעתי לו לכתוב את ספר זכרונותיו "על החתום" (הוצאת מעריב 1985). ספרו של אילין מחזיק 293 עמודים, אך סיפור חייו המלא היה דורש עשרות כרכים ואלפי עמודים.

אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. היא נמשכה בתפירת מדים לצבא הבריטי והגיעה לשיאה הראשוני ברעיון גאוני. ערב סיום מלחמת העולם  הוא  העביר  אלפי טונות כותנה ממצרים, דרך ארץ ישראל, לאיטליה המשוחררת.
בהעדר מערכת בנקאית פעילה קיבל מן התעשיה האיטלקית חוטים בתמורה לכותנה שמכר לה. באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השניה, שהיתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת  ציוד אופטי ממזרח גרמניה,  שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו  הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות,  רכש אוספים גדולים  של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש.

"נורה" שהצילה את המדינה

בצד עסקיו היה אילין, מנעוריו, פעיל נמרץ במאבק להקמת המדינה. בהשפעת נאום של זאב ז'בוטינסקי,  ששמע עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, הצטרף לאצ"ל. הוא מילא תפקיד חשוב באירגון עליה ב' של האצ"ל, היה בקשרים הדוקים עם דוד רזיאל ועם אברהם שטרן ושרת את המודיעין של המחתרת.

ערב הקמת המדינה העמיד את קשריו, ניסיונו ורכושו לרכישת נשק. הלווה את כל כספו לצורך רכישת נשק, אירגן את הבאת האוניה "נורה", שהנשק שלה שימש את מבצע נחשון ולדברי דוד בן גוריון הציל את המדינה. הוא  אירגן את העברת הספיטפיירים דרך יוגוסלביה,  השיג את ספינות הטורפדו האיטלקיות ("ספינות יוחאי") שהיו בסיס לשייטת 13 ושימשו להטבעת אוניית הדגל המצרית.  הפעיל את קשריו לשיחרור יהודי רומניה  והעלאתם לארץ תמורת  צינורות לקידוחי נפט שסיפק לרומנים (תוך עקיפת האמברגו האמריקני). בראשית שנות החמישים הקים את תעשיית הרכב הראשונה של ישראל ("קייזר אילין") שהרכיבה  מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ במכוניות וייצא לחוץ לארץ רבבות מכוניות. הוא  הקים גם מפעל לגלגלי שיניים באשקלון, המשמש עד היום לייצור חלקים לטנק המרכבה.

לא קיבל את פרס ישראל

זהו בקצרה סיפור חייו  של האיש שהיה ראוי לקבל מכבר את פרס ישראל על מפעל חייו. המליצו עליו לקבלת הפרס אישים מכל קצווי הקשת הפוליטית: שמעון פרס, שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, אריאל שרון, פרופסור אבישי ברוורמן ועוד רבים. אך בכל השנים העדיפה ועדת הפרס להעניקו ליצרני תחתונים, משווקי יהלומים,מפעלי הימורים ודומיהם.

פגשתי את אילין בביתו התל אביבי (אזורי חן),  ספון בין יצירות אמנות שלא יביישו מוזיאון ממוצע, מקיים שיחות טלפון ומתכנן תכניות שהקרובה בהן אירגון תערוכה שנושאה "אמנות בבית והבית באמנות" שתפתח במוזיאון תל אביב ביום שליש 25 בנובמבר  בשעה 20.00.

זוכר את משבר 1929

"אני בין היחידים שנותרו בחיים שחוו את המשבר הכלכלי של 1929" – פותח אילין את הרצאותו-תכניתו. זו היתה השנה בה קיבלתי את תעודת הבגרות והשתתפתי עם קבוצה של ירמה הלפרין בתשעה באב בהפגנה ליד הכותל המערבי.

ניצני המשבר, שהחל בארצות הברית, ניראו גם בארץ. אבא, שהיה באותה תקופה  פרדסן אמיד  (בטרם התרושש), שלח אותי לליאג' שבבלגיה, שם כבר היתה אחותי, במטרה  שארכוש השכלה בתחום התעשיה.

ז'בוטינסקאי עם השקפות של מרץ

בבלגיה היה מורגש המשבר בכל פינה. מצבי יחסית היה טוב. אבא המשיך לשלוח לי פעמיים בחודש, בכל פעם  3 לירות שטרלינג שאותם לווה לא פעם בשוק השחור. אבל התקופה הזו הטביעה את חותמה על השקפת עולמי. אף שמבחינה פוליטית הערצתי והזדהיתי עם תורתו של ז'בוטינסקי, הנה מבחיה חברותית הפכתי למה שקרוי איש שמאל. בתחום הזה אני קרוב היום למרץ יותר מאשר למפלגות הימין.

הלכנו אז, אני וחברי  הסטודנטים, לשמוע את נאומיהם חוצבי הלהבות של  מנהיגים סוציאליסטיים.קראנו בשקיקה את ספריו של  הסופר האמריקני אפטון סינקלייר ("נפט" "ג'ונגל" ועוד ספרים) בהם תקף את הקפיטליזם החזירי האמריקני, את ההתעללות בפועלים קשי יום ואת אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית. במיוחד אני זוכר את התאור הנורא של פועל שעבד ליד המכונה לטחינת בשר וידו נקטעה והתערבבה בבשר  הבקר.

כשלון הקפיטליזם

ליאז' היתה רחוקה מוולסטריט אך מה שראיתי שם היה מידגם של כשלון השיטה הקפיטליסטית הקלאסית. חלונות הראווה של החנויות היו נוצצות ומלאות כל טוב.  וליד החלונות עמדו  אנשים רעבים ללחם, שלא היתה בכיסם פרוטה לרכוש כפתור. גרתי אז בשכונת פועלים ובעל הדירה בה התגוררתי  היה מנהל מפעל. אך השכר שהרוויח לא הספיק  לחמם את הבית והיינו מצטופפים במטבח שהיה מעט חם.  השרותים היו בחצר.

הואיל ומצבי היה יחסית טוב והפרוטה היתה מצויה בכיסי הייתי נוסע לאוניברסיטה, מרחק כמה קילומטרים מדירתי, ברכבת עילית. סטודנטים שראו אותי תקפו אותי. האם אתה חולה שאינך יכול ללכת ברגל ומבזבז כסף על נסיעה ברכבת?

סטודנטים רעבים ללחם

במרוצת הזמן השתפר מצבו של אבא (לאחר שבריטניה ביטלה את הצמדת המטבע לזהב) והוא שלח לי מעט יותר כסף. אך הנורמה  אז היתה שאינך יכול לאכול לשובע כשחבריך רעבים והיינו מתחלקים במה שיש לנו.  בליאז' היו כ-3000 סטודנטים יהודים ממזרח אירופה. הם באו לכאן כי הלימודים באוניברסיטה היו זולים  והוצאות המחיה נמוכות יחסית. כל זאת בזמנים נורמליים לא במשבר שגרם לאבטלה המונית.

הפועל כשותף במפעל

ברבות הימים הפכתי לתעשיין ומעסיק גדול. אך באותה תקופה למדתי לדעת שקפיטליזם יצרני לא יכול להתבסס על ניצול  והתעלמות מצרכי העובד. הניסיון ההיסטורי לימד את העולם כי  אם אתה מנצל את הפועל ואינך נותן לו שכר הוגן זו לא רק בעיה מוסרית וחברתית. זו תפיסה לקויה גם מבחינה כלכלית. כי בדרך זו  אתה גם מאבד צרכנים שבהם תלויה הנעת המשק.

תמיד ראיתי בפועל  שותף למפעליי. כשהקמתי את מפעל המכוניות בחיפה  קיבלתי פועלים (רובם אז היו עולים חדשים) חסרי כל ניסיון. יהודים מעולם לא ייצרו מכוניות. שלחתי אותם להשתלמות בשכר מלא. דאגתי שתנאי העבודה במפעל יהיו נעימים ככל האפשר.  אולמות מוארים, מידשאות וירק ומזון באיכות מעולה. אני עצמי חובב בישול והייתי בוחר טבחים שהיו שפים ומכתיב להם את התפריט. אצלי לא פוטרו פועלים, גם לא בתקופות משבר,   אלא במקרים יוצאי דופן. וכשסגרתי את המפעלים לא נשאר פועל אחד שלא קיבל את המגיע לו.

חשיבות עליונה לחינוך

אותה תקופה בליאז' למדתי משהו נוסף  ברמה האישית והלאומית: חשיבות החינוך. אבא הרחיק ראות ושלח אותי לעיר תעשייתית בליאז', כדי להרחיב את השכלתי בתחומים שלא היתה כל אפשרות ללמוד בארץ.

על חשיבות ההשכלה שרכשתי שם למדתי בתקופות מאוחרות יותר. בתקופה בה קיימתי משא ומתן עם השלטונות הרומניים על שיחרור יהודים הם נדהמו לגלות את מידת ההתמצאות שלי בטכנולוגיה של הנפט. כשחתמתי עם מפעל קייזר האמריקני את החוזה לאספקת חלפים למפעל שהקמתי בחיפה  הם בחנו את הבנתי בטכנולוגיה של מכוניות.  למדתי  אז ויישמתי את התפיסה שלעולם אל תעשה עסק בתחום שאינך מבין בו. כשבניתי מכוניות הכרתי כל בורג בכל מכונית שבניתי, וכך גם במכלול גלגלי השיניים למרכבה, וכך כשסיפקתי כותנה לתעשיית הטקסטיל של איטליה בתום המלחמה.

המוח היהודי הוא המשאב

ואם נחזור לימינו ולמצבנו  הדבר שמדיר שינה מעיני  כבר שנים הוא מצב החינוך בארץ. אין לנו חומרי גלם והמשאב החשוב ביותר שלנו הוא המוח היהודי. אבל כדי להפיק מן המוח היהוןדי את המכסימוםצריך לתת לו את כל האמצעים כדי להתפתח.

כדי לעשות זאת צריכים לעסוק בחינוך אנשי מקצוע,  לא פוליטיקאים. שהפוליטיקאים ידאגו רק לתקציבים המתאימים.  אני פשוט משתגע כשאני קורא שבמבחנים בינלאומיים במתמטיקה אנחנו  במקום נמוך יותר ממדינות עולם שלישי.

המשק דומה לגוף אנושי

ומכאן לניתוח מצבנו  הכלכלי.  אני משווה משק של מדינה מודרנית לגוף אנושי. כשהדם זורם בעורקים בצורה נורמלית, המערכות שלו פועלות בהדדיות ובצורה תקינה,   האדם הוא בריא יצרני וחי. אם יש תקלה, למשל אם לחץ הדם עולה או יורד, הרופא נותן גלולה מתאימה והגוף חוזר לפעולה תקינה. אם מזניחים את תחזוקת הגוף מופיעים סיבוכים, ארוע לב או ארוע מוחי ואם ההזנחה מתמשכת ורשלנית הגוף גם יכול למות.

משל אחר למערכת הכלכלית היא  התנועה הסואנת  בגבישים של עיר גדולה. תקלה קטנה במערכת הרמזורים ומיד נוצרת מהומה ומבולקה, מכוניות רבות פוגעות זו בזו ולבסוף התנועה נעצרת.

חשיבות הגורם הפסיכולוגי

קיים גורם נוסף, אולי החשוב ביותר, שיש בו כדי  להשפיע גם על החולי וגם על הבריאות  של הגוף האנושי ושל המשק המודרני. זהו הגורם הנפשי.

בחוסר צניעות אני מוכן להביא את עצמי לדוגמא.  עברתי בחיי שורה של תאונות קשות שלא השאירו כמעט עצם שלמה אחת בגופי (הראשונה היתה  כשנסעתי  לבסיס הגיוס לצבא הבריטי ופציעתי הקשה מנעה את גיוסי. בשנים האחרונות התהפכה מכוניתי כמה פעמים, נפלתי ושברתי את כתפי ועוד ועוד). כיום אני בן 97 ובאחרונה נתגלה סרטן בגופי.  הצלחתי להתגבר בעבר על המכות שספגתי  (גם מכות כלכליות כמובן) וןאני מתגבר עכשיו על מחלתי ועל גילי רק בכוח הרצון שלי. אני בטוח ומאמין באמונה שלמה שהכוח הנפשי הגנוז באדם ממלחא  תפקיד מרכזי בריפוי ובהתגברות על משברים ומחלות.  ומה שנכון לגבי האדם הבודד נכון גם לגבי החברה כולה שהתנהגותה משפיעה על המערכת הכלכלית.
אי אפשר לרפא את חוליי המשק רק על ידי נקיטת אמצעים פיסקליים, או על ידי  הכנת תכניות גרנדיוזיות, בלי להביא בחשבון את הגורם האנושי שהוא החשוב ביותר. המשבר הנוכחי הוא פרי תהליך דומינו שבו שרשרת גורמים התלויים זה בזה מתמוטטים ומושכים אחריהם את המשקים של העולם כולו.
חלק גדול מן הנפילות  אינו נובע מסיבות כלכליות ופיננסיות טהורות אלא מאלמנטים פסיכולוגיים. לכן דבר ראשון יש לפעול על האלמנט הפסיכולוגי.  וזה הפתרון גם למשק הישראלי.

להבטיח לחוסכים את כספם

המצב בו  אנשים חסכו כל ימיהם כדי שתהיה להם משענת לעת זיקנה ומגלים עכשיו שהפנסיה שלהם נעלמה אי שם בהשקעות של משקיעים מניפולטיביים ברומניה, ברוסיה או בניו יורק היא בלתי נסבלת.

לכן, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להבטיח לכל החוסכים את כספם. להחזיר להם את האמון במערכת, ליצור תמריץ לעבודה.
 

לשפוך הרבה כסף

אחר כך צריך לשפוך כסף, הרבה כסף, לעזרה לעסקים קטנים וגדולים, לעידוד תעסוקה, לבנות מפעלים גדולים. עכשיו  הזמן לחפור את תעלת הימים, לסלול כבישים ומסילות ברזל עד אילת. להרחיב את הנמלים. לפתור את בעיית המים על ידי מפעלי המתקה.

תכנית ההצלה הראשונית של שר האוצר היא בדיחה.  הוא מביא פתרון של גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. מה שהציע דומה לניסיון לכבות שריפת ענק בכפית מים.
היה חשוב לשמור על מסגרת התקציב  במשק הפועל בתנאים נורמליים. לגוף בריא אתה לא נותן תרופות העלולות להעלות או להקטין את לחץ הדם שלו.
 

אבטלה היא סרטן של הכלכלה

אבל עכשיו מדובר בגוף חולה. כשהפקידים המוגבלים של האוצר צועקים געוואלד נגד הגדלת התקציב  מחשש שהדבר יביא  אינפלציה, הם דומים לרופא שמונע תרופה חיונית מחולה אנוש בגלל תופעות הלוואי של התרופה.

השאלה שהאוצר צריך לשאול היא מה גרוע יותר שמחיר העגבניות יעלה בכמה שקלים או שמחירם יהיה יציב אך הארץ תתמלא מובטלים שאין בכיסם כסף לקנות גם עגבניה אחת.

אבטלה היא הסרטן של הכלכלה. היא גם הסרטן של הדמוקרטיה. אבטלה ומיתון הם כמו כדור שלג. לעולם אינך יודע לאן יתגלגל והיכן ייעצר.

לשמור עכשיו על מסגרת התקציב זה אידיוטיזם. אם אתה רוצה למנוע אי שיוויון קיצוני תפעיל מס קניה על מוצרים שעשירים קונים: סיגרים, משקאות חריפים, מכוניות יוקרה, בתי יוקרה. אבל שלאזרח סתם תהיה תעסוקה ויהיה לו כסף לקנות  ביצים וחלב ועגבניות ולחם.
 

spent  for prosperity

מנין יימצא הכסף להשקעות הגדולות?
לשאלה זו היתה תשובה לידידי היקמן פרייס, שותפי במפעל המכוניןת בחיפה, שהיה סגן נשיא חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית (קונצרן ענק, שבין היתר התפרסם בכך שבמלחמת העולם השניה בנה אוניות מדגם "ליברטי" בנפח של 10000 טון בקצב של אוניה ליום).

הוא נהג לומר: "לכל בעיה קיימת ההזדמנות לפתרונה". וכוונתו היה שמכל בעיה  ניתן למצוא פיתרון שיהפוך את המשבר לנקודת מוצא ליתרון.

היום כל הארצות המפותחות מוכנות להשקיע כסף במפעלים ציבוריים. אם נרצה לחפור את תעלת הימים – וזה הזמן לעשות את זה – לא נצטרך להוציא את זה מהתקציב שלנו. הכסף יבוא מצרפת או מארצות הברית, מגרמניה או מאיטליה. ומהרבה מדינות אחרות. הכסף לא צריך לבוא מבנקים הנמצאים בקשיים. כל ממשלה  תסייע לחברות קבלניות שלה שיקבלו פה את העבודה.

הסיסמה צריכה להיות  spent  for prosperity דהיינו: השקע למען השיגשוג.  והעיתונות צריכה ליצור דעת קהל שמבינה שאנחנו נמצאים בתהליך של צמיחה ולא בתהליך של נסיגה, למרות שבינתיים המצב קשה.

הפשעים של האוצר ובנק ישראל

עכשיו אנחנו משלמים על מעשי הפשע ממש שעשו האוצר ובנק ישראל.
מה עשו? קבעו ריבית גבוהה כדי למנוע אינפלציה וחריגות מן התקציב.  הריבית כאן היתה יותר גבוהה מן הריבית האמריקנית. ספקולנטים לוו דולרים בארצות הברית בריבית זולה קנו בהם שקלים  במחיר נמוך והשקיעו את השקלים תמורת ריבית גבוהה. את ההפרש בין הריביות הכניסו לכיסם וכך הפך השקל למטבע החזק בעולם לתפארת מדינת ישראל. מי היו הספוקלנטים? ישראלים, אוליגרכים רוסים ואפילו שייכים ממדינות ערב. למה לא? אם מדינת ישראל מחלקת מתנות למה לא לקחת?

וברור לגמרי שכל הדולרים הללו לא  זרמו לארץ כהשקעה אלא כספקולציה והם עתידים לברוח מכאן מהר מאד כשבלית ברירה  סטנלי פישר ייאלץ להוריד עוד ועוד את הריבית. ובין לבין גרמה התנועה הזו של הדולרים נזק לייצוא הישראלי.  עד שיצרן כובש לעצמו שוק יוצאת נשמתו. ואילו לאבד שוק אפשר ברגע ולחזור אליו לפעמים כבר אי אפשר.

הבעיה המיידית: הפנסיה

הבעיה המיידית החמורה ביותר היא של קרנות הפנסיה. במיוחד של אלה העומדים לצאת לפנסיה בזמן הקרוב. ייתכן שיהיה צורך להקים קרן מיוחדת ל-20 שנה ולאט לאט לעשות אמורטיזציה בהפסד ולא לפגוע באנשים.

מה שדרוש לנו כדי להוציא את העגלה מן הבוץ הוא ברק אובמה משלנו. ולי יש מועמד לזה: פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מוכשר, אינטליגנטי ובעל מקצוע.  הבעיה היא שהוא איננו פוליטקאי. ובבעיות התשתית שלנו מטפל שר עב כרס משוריין למקום השישי ברשימת העבודה, שעיקר המומחיות שלו היא להביא מתפקדים ערבים ודרוזים.

מכל האמור למעלה אין להבין כי השיטה הקפיטליסטית ככזו פשטה את הרגל.  כשהפרשן הכלכלי של "ידיעות  אחרונות", סבר פלוצקר, כותב שהגיע הקץ לעידן ההפרטה, הוא חוזר לימיו הלא זוהרים כעורך "על המשמר". לא שכחנו מה היתה דמותה של הכלכלה הסוציאליסטית נוסח פנחס ספיר וגולדה מאיר  שהכריזה על  "סוציאליזם בימינו". כלכלה של שמור לי ואשמור לך, כלכלה של מונופולים  וחוסר יעילות, כלכלה של פשיטת רגל ופשיטת יד. שוכחים כאן את המיתון שאותה כלכלה גרמה  ראשית שנות השישים, שהביאה את המשק לשיתוק גמור וזה ניצל רק תודות למלחמת ששת הימים והתנופה שבאה בעקבותיו.

השיטה הקפיטליסטית היא  בסך הכל בריאה והדרך היחידה להגדיל את העוגה הלאומית. הברירה היא בין מדינה עשירה ועם עני או  עם עשיר ומדינה עניה.
רוסיה היתה מדינה עשירה ועם עני. אמריקה היתה מדינה עניה (שהמשיכה לשלם חובות של מלחמת העולם הראשונה עשרות שנים) אבל העם עשיר/

ראה

אפרים אילין האיש שהציל את המדינה

ספר על "חוקר ארץ ישראל" שמעולם לא ביקר בארץ * תמונה מזוייפת של התפוצצות החללית קולומביה * שלדי נפילים "נתגלו" באמצעות  תכנה גרפית * מגן דוד שצוייר על הדולר ומעולם לא היה מגן דוד * נפוליאון הכריז כאילו על מדינה יהודית * אלה רק חלק מהבדותות והמתיחות שהאינטרנט מאכיל אותנו בהן.

תמונתו המזויפת של בן לאדן המת

זמן קצר לאחר שיחידת העילית של המארינס חיסלה את בן לאדן כבר נפוצה באינטרנט תמונתו של בן לאדן המת. זו התמונה שהופצה:

התמונה המזוייפת של בן לאדן המת

מקבלי התמונה ואלה שהמשיכו להפיצה לא שאלו עצמם איך הגיעה התמונה הזו לאלמוני שהפיץ אותה. אך מי לא רוצה לראות במותו של אותו רשע?

לא חלפו אלא ימים אחדים ונחשפה ההונאה או המתיחה. הנשיא אובמה הודיע שהחליט לא לפרסם את תמונת אובמה המת. יחד עם זאת פורסמו פרטים ואף תמונת עורף של אובמה החי במבצרו שבפקיסטן. נתברר שהרוצח שהיה צעיר ונמרץ בראשית דרכו הספיק להזדקן ושיבה זרקה בשערו. בקלטות שהפיץ נראה אמנם כבעל בלורית שחורה. נתברר שהוא נהג לצבוע את שערות ראשו וזקנו בכל פעם שעלה לשידור. המזייפים לא ידעו זאת כמובן והפיצו תמונה של אובמה שחור שער. כאילו הכין עצמו לבואם של מחסלי "אריות הים" ודאג לכך שייראה צעיר ויפה.

האם הוצב ששלט למען ביבי בכנסייה נידחת?

קורא יקר. התמונה למעלה ודאי זכורה לך מן המאמר שפרסמתי בשבוע שעבר. "מי מפחד מברק אובמה".
http://www.zeevgalili.com/?p=799
אך אם תתבונן היטב תבחין שיש שינוי בכתובת שעל השלט. בתמונה מן השבוע שעבר הכתובת היתה (באנגלית) שנה טובה הצביעו בשביל השווארצער (שחור ביידיש). בתמונה שלמעלה הכתובת היא: "התשובה לאובאמה הצבע ביבי".

הבעיה היא ששתי התמונות מזוייפות וזכות היוצרים לזיוף השני מגיעה לי, לבושתי.

אני אומר לבושתי כי הפעם נפלתי בפח  של הונאה אינטרנטית, למרות אמצעי הזהירות שאני נוקט כפי שאספר בהמשך.

מסר מבן משפחה

את התמונה קיבלתי מבן משפחה ממוצא אמריקני המתגורר בישראל. הוא קיבל אותה מידיד  בארצות הברית ולא היה לי מקום לחשד שזו אינה תמונה אוטנטית של שלט בכניסה לבית כנסת אמיתי.

הראשון שחש שמשהו כאן אינו כשורה היה חברי הטוב, בכיר הכליזמרים בישראל, מוסה ברלין. הוא הפנה את תשומת לבי לכך שהשלט מוצב על עמוד דמוי צלב. אך באמריקה, בה יש בתי כנסת שבהם מחתנים זוגות חד מיניים או זוגות בני דתות שונות זה לא נראה לי יוצא דופן.

מי שגילה לי את התרמית הוא הקורא מיכאל זילברמן. הוא חשף בפניי את העובדה שהשלט האמור מזוייף באמצעות אתר מיוחד לזיוף שלטים  שיש לו מטרות מיסיונריות.

נכנסתי לאתר והכנתי את השלט שלמעלה.
זו ההזדמנות לספר משהו על הונאות אינטרנט  ועל הדרך להיזהר מפניהן (עכשיו אני חכם לאחר מעשה.  להגנתי אומר כי כבר כתבתי על כך כמה פעמים).

זהירות: "שתוקים"

לפני זמן לא רב קיבלתי באינטרנט סידרת תמונות מדהימה: צילום מקרוב  של המעבורת המתפוצצת "קולומביה" (שבתוכה נמצא כזכור האסטרונאוט הישראלי  אילן רמון).  בכיתוב נאמר כי התמונות צולמו בידי לוויין ישראלי שעבר בקרבת המעבורת בעת התפוצצותה. ברור קצר העלה כי לא היו דברים מעולם. שום לוויין ישראלי לא צילם את המעבורת. סידרת התמונות הייתה עבודה בעיניים באמצעות תוכנה לעיבוד צילומים.

התופעה הזו  של מסרים הנשלחים באינטרנט, בלי שיש להם ידיים ורגליים, נפוצה מאד. רבים מנסים להוליך שולל, אך רבים יותר הפתאים שמאמינים למסרים וממשיכים בהפצתם. אני מציע לקבוע מונח חדש  למסר אינטרנטי  שאין לו אבא – "שתוקי". ה"שתוקי" הוא מושג תלמודי שמשמעותו ילד שלא ידוע מי אביו. הוא נקרא כך משום שכאשר הוא שואל את אמו מי אבא היא משיבה לו "שתוק".
אני מציע לקוראיי לברר מי ה"אבא" של המסר שהם מקבלים. אם השולח אומר כי אינו יודע וכי קיבל ממישהו, מקומו של המסר הוא לפח האשפה של המחשב.

מגן דוד על הדולר

יש "שתוקים" המבוססים על איזו עובדה נכונה ולכן מעוררים אמון. כזהו השתוקי שקיבלתי לפני זמן על דמות יהודית חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית – חיים סלומון.  לפי הסיפור שקיבלתי גייס חיים סלומון את הקהילה היהודית של ארצות הברית לעזרתו של ג'ורג' וושינגטון. לפי המסר הורה וושינגטון להנציח את תרומתו של סלומון בשטר הדולר האמריקני. זאת,  על ידי סימון מגיני דוד מעל ראשו של הנשר ומתחתיו ציור מנורת שבעת הקנים. השולח המקורי של המסר (שזהותו אינה ידועה כמובן) העיד על עצמו כי היה עד לכך שבימים אלה הוקם לוח זיכרון לזכרו של סלומון בבית כנסת באקדמיה הצבאית האמריקנית ווסטפוינט. המכתב הזה התגלגל גם למדור המכתבים של "מקור ראשון" ונראה על פניו כמסמך אותנטי.

ביקשתי מידיד אמריקני לבדוק את העניין ונתברר כי סלומון היה אכן מממן חשוב של המהפכה האמריקנית ויש עליו  שפע של חומר אמיתי באתרים רבים באינטרנט. אבל שטר הדולר הנוכחי עוצב בשנת 1956, שנים רבות אחרי המהפכה האמריקנית.  הכוכבים שמופיעים בציור הם בני 5 קצוות (ולא 6 כבמגן דוד)  ומנורת שבעת הקנים היא תשע נוצות של הנשר שבכנף. כל הסיפור  אינו אלא בדותה או אגדה אם תרצו.

מסרים מעוררי חרדה

יש שתוקים שפורטים על חרדותיהם של בני אדם. כזה היה המסר על ניסוי שנערך כביכול לגבי השפעת הקרינה של שני טלפונים סלולריים. השתוקי האלמוני שלח אפילו תמונה בה נראית ביצה המוצבת בין שני ניידים ונאמר שם כי לאחר שיחה של 65 דקות הפכה הביצה הטריה לביצה קשה.  והנמשל ברור: שיחה ממושכת בנייד מטגנת את המוח שלך.

קבצנים מתאבדים

מסר מפחיד אחר מופץ עדיין בימים אלה. נאמר בו:
"בימים אלו מסתובבים קבצנים ברחובות ובצמתים קבצנים אלו יושיטו אליכם יד בבקשה לקבל כסף קטן. בשום אופן אין לגשת אליהם/לתת להם כסף או אפילו לדבר איתם. מדובר במחבלים מתאבדים אשר חולים בשפעת עופות פרוסטטית. כל מגע עם האנשים האלו מדבק מאד. נא להפיץ הודעה זו לכל מי שאתם מכירים. רב פקד ג'ורש, משטרת ישראל מרחב מרכז, ד"ר הילה בקר, ראש מחלקת מחלות מדבקות,בי"ח איכילוב".

את המסר הזה קיבלתי מידיד שאני מכיר כאדם רציונאלי וחכם. שאלתי אותו: האם לא עלה בדעתך שלמשטרת ישראל יש דרכים יעילות יותר להפצת אזהרה כזו? מה זה בכלל שפעת עופות פרוסטטית ואיך בדיוק פועלים המחבלים האלה בהדבקת הנהגים ? לידידי לא היתה תשובה. הוא קיבל את ההודעה מאיזה אדם שלא נדבק  בשפעת העופות אלא בחרדה.

העיתונאי שלא היה

והרשימה ארוכה: תמונה אותנטית  כביכול של מוצב צה"ל ועליו השלט :"מחבל יקר, עקב המשחק יהיה הש.ג. סגור. מקרים דחופים יטופלו במחצית". או תמונה בה נראית קבוצה של זקנות  סביב מחשב לפטופ, או תמונה של מפגינים איסלאמיים הנושאים שלטים"אנחנו אידיוטים", "הפציצו אותנו" ועוד.

רבים נופלים בפח  ומפרסמים את ה"שתוקים" כמסמכים אותנטיים. כזה היה המאמר שפרסם כאילו עיתונאי ספרדי  שבו אמר בין היתר: "גרשנו את היהודים מספרד והשמדנו אותם באירופה ובמקומם קיבלנו את הקללה המוסלמית". מאמר מצויין. הבעיה היתה (וכך העלתה בדיקה שערכתי) שלא קיים עיתונאי בשם שהופיע בכתבה ולא קיים עיתון כזה. ובינתיים המאמר הופיע בשני מקומות ב"מקור ראשון" ובעוד כמה עיתונים.

המשיבון המצחיקון

והנה דוגמא ל"שתוקי" שגם בו נפלו רבים בפח. מורה ששלח לי אותו  היה מוכן להישבע שזה מסמך אמיתי. ונימוקו עמו:  זה מתאים למה שקורה בבית הספר שלו – אמר.

 מדובר בהודעת הפתיחה של המערכת לניתוב שיחות בבית-הספר התיכון "פסיפיק" בקליפורניה

"שלום, הגעתם למערכת לניתוב השיחות של בית-הספר. על מנת לעזור לכם להגיע לשלוחה הרצויה אנא הקשיבו לכל האפשרויות העומדות בפניכם,לפני בחירת השלוחה המתאימה.
המעוניינים לשקר בקשר לחיסורים של בנכם/בתכם אנא הקישו 1
לתרץ את סיבת אי הכנת שיעורי הבית של ילדכם אנא הקישו 2
להתלונן על מעשינו נא להקיש 3
לקלל מישהו מצוות בית-הספר נא להקיש 4
לברר מדוע לא קבלתם מידע המופיע במכתבים שנשלחו אליכם בדואר או נמסרו לכם דרך ילדיכם אנא הקישו 5
אם ברצונכם שנגדל את ילדכם יש להקיש 6
אם ברצונכם להכות או להעיף למישהו סטירה אנא הקישו 7
על מנת לבקש שיחליפו את המורה בפעם השלישית השנה נא להקיש 8
למעוניינים להתלונן על ההסעות נא להקיש 9
לתלונות על ארוחות הצהריים נא להקיש 0

הרקע להודעה המצחיקה הזו במשיבון, לפי אותו מסר, היה יישום המדיניות בה הוטלה על ההורים האחריות לכך שהתלמידים יכינו שעורים ולא ייעדרו מבית הספר.

למעלה: הפגנת מוסלמים הנושאים כתובות: "אנו אידיוטים", "הפציצו אותנו" ,"בבקשה בעטו בעכוזנו".  כפי שניתן לקרוא מתחת לתמונה מישהו כבר עשה מזה ביזנס ומוכר את הצילום המזוייף כפוסטר.

למטה: הצילום המדומה של מעבורת החלל "קולומביה" שנעשה כביכול מלווין ישראלי.

חוקר ארץ ישראל  שלא ביקר בפלסטינה

בשנים האחרונות נפוץ באינטרנט סיפור משובב לב. תחילה כמכתב של אספן מקיסריה. אחר כך בצורת מכתב של עורך דין ולבסוף מופצת גם מצגת.

מדובר בספר "סיור בפלסטינה 1696". מפיצי המכתב, ההודעה והמצגת מגלים בקיאות רבה בשפה הלטינית בה נכתב הספר ומביאים פרטי פרטים על סיור שערך המחבר בארץ באותה שנה. במכתב הראשון שקיבלתי בנושא בשנת 2004 מאת יהודי בשם אבי גולדרייך, נאמר כי גילה בחנות ספרים עתיקים בבודפשט  ספר מופלא החושף את המצב בארץ במאה ה-17. וכך כתב בין היתר:

"הספר מתאר תמונת מצב של פלסטינה בין השנים 1695 עד 1705
הגיאוגרף תיעד עיר עיר, חורבה חורבה, הכל מבוסס על השמות שמצא  בתלמוד ובמשנה".

סיור בפלסטינה שער הספר

ולסיום כתב:

"כמעט ולא היו מוסלמים בארץ באותה עת. בשכם, היו רוב התושבים שומרונים. היו נוצרים, יהודים והמוסלמים היו מיעוט!!!
הספר נרכש על ידי ומצוי ברשותי.כמובן שאין כל אקסמפלר נוסף."

פניתי אז לידידי דן ירדני, אספן ומומחה לספרים עתיקים. הוא צינן את התלהבותי הראשונית מן הספר. הוא גילה לי שלא רק שהספר שרכש מר גולדרייך איננו אכסמפלר יחיד אלא שירדני עצמו רכש לפני כמה שנים עותק אחד ב-300 דולר ומכר אותו, הואיל ולספר אין שום ערך היסטורי. המחבר, הדריאני רלאנדי שמו, כתב הרבה עמודים על ארץ ישראל אך  לא ביקר כאן מעולם. ירדני ידע לספר לי כי זו תופעה ידועה של התקופה. למשל כמעט כל המפות של ארץ ישראל צוירו על ידי אמנים שלא ביקרו בארץ והוסיפו פרטים מדמיונם (כמו נהר בין הים התיכון לכינרת ומקור חדש לירדן בשם יור).

בעקבות חוות דעת זו עזבתי את העניין. אך האינטרנט המשיך לפעול במרץ. את הטיפול בנושא נטל על עצמו  עו"ד חיים יואבי רבינוביץ שפנה במכתב פומבי לרבים, וביניהם אלי, לפעול לתרגום הספר שלדעתו מוכיח סופית את אי קיומו של עם פלסטיני בארץ. הוא הוסיף שהמחבר נשלח לארץ וסייר ב-2500 מקומות וגילה שבארץ היו יהודים, שומרונים ונוצרים ומעט מאד מוסלמים.

לאחר מכתב זה הופיעה באינטרנט מצגת בלי שם של אבא. כאן כבר מגלה המחבר האלמוני שהספר לא כל כך נדיר ועותק שלו נמצא גם באוניברסיטת חיפה. במצגת "גילויים" שאינם גילויים למי שמצוי קצת בספרות הנוגעת לתולדות ארץ ישראל. למשל שמכל הישובים בארץ רק רמלה הוקמה על ידי הערבים וכל יתר הישובים הוקמו על חורבות ישובים עתיקים.

לפי הדיווח  של חסידי הספר הארץ היתה באותה שנה ריקה לגמרי מתושבים מוסלמים. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים נוצרים.

אין לי ספק שמגלה הספר והמתאמצים להפיץ את תוכנו לא התכוונו להוליך שולל וכוונתם היתה טובה. אך הם הקדיחו את התבשיל. אין צורך להגיע למגילת סתרים בחנות נדחת בבודפשט  כדי לדעת מה היה בארץ בתקופה האמורה.  ראשית יש בידינו עשרות ספרי מסע של יהודים מן המאה ה-11 ועד המאה ה-19 (האחד יצא על ידי אברהם יערי והשני על ידי יהודה דוד אייזנשטיין). ראו אור עשרות ואולי מאות ספרי מסע של נוצרים לארץ ישראל. ומעל לכל יש מחקרים מפורטים המבוססים על עדויות ומסמכים מארכיונים מאותה  תקופה.

 אבל חסידים שוטים אינם מתייחסים לעובדות. הסיפור על הביקור בפלסטינה נפוץ בעשרות אתרים (ראה בגוגל) ואיש לא טרח לתקן.

כל החוקרים הרציניים מצאו כי הישוב הערבי בארץ ישראל בתקופה זו – עד לסיום השלטון העותמני – היה סטטי ונע כנראה בסביבות 300 אלף נפש או פחות (המספר המדוייק לא ידוע), רובם מהגרים שבאו או הובאו בכוח  מארצות שכנות וגם מארצות רחוקות  (אפילו ממלטה). אין שום קשר בין נתונים אלו לבין שלילת קיומה של ישות פלסטינית. גם הקיצונים שבחסידי הפלסטינים יודעים כי כישות הם הופיעו רק סמוך לראשית המנדט הבריטי. אפילו חבר הכנסת הנמלט עזמי בשארה הצהיר בתכנית טלוויזיה כי לדעתו אין עם פלסטיני וכי העם הפלסטיני הוא המצאה של הקולוניאליזם.

לתועלת הקורא העברי כמה ספרים שיאירו את עיניו:

יצחק בן צבי – ארץ ישראל וישובה בימי השלטון העותמני

יהושע פראוור – תולדות ממלכתהצלבנים בארץ ישראל

שמואל קליין – תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל

אברהם יערי – אגרות ארץ ישראל

מיכאל איש שלום – מסעי נוצרים לארץ ישראל

האם נתגלו שילדי הנפילים

מזה זמן מופצות באינטרנט תמונות מדהימות. נראים בהם שילדי אדם ענקיים הנראים גדולים פי שלושה או ארבעה משלדים של אנשים רגילים. לתמונות מצורף טקסט המתאר את גודל הגילוי ואפילו מפה של האזור בו נתגלו השרידים המאמתים את שנאמר בספר במדבר :"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (ספר במדבר פרק יג  פסוק לג).

בדיקה יסודית של הצילומים מלמדת כמובן שזו עבודה בעיניים.

גולגולת של "נפיל"

האם כתב נפוליאון הצהרת העצמאות של מדינת היהודים

 באינטרנט מופץ  (ינואר 2011) המסמך הבא:

 ב-20 באפריל 1799, במהלך הטלת המצור על עכו, סבר נפוליאון כי הוא מרוחק מהלך יום מירושלים, וצפה כי עם כיבושה, הוא יכריז על עצמאותה של מדינת היהודים. לפיכך, הוא חיבר הצהרה, בהנחה שהוא אכן יוכל להכריז ביום המחרת על המדינה היהודית, בירושלים. אלא שהאנגלים עצרו את התקדמותו של נפוליאון, שנאלץ לסגת. הצהרת נפוליאון לא הוכרזה מעולם, והיא נגנזה בארכיונים הצרפתים.

להלן נוסחה המקורי של ההצהרה:

הכרזה אל האומה היהודית, המטה הכללי ירושלים, ה-20 באפריל 1799, השנה ה-VII לרפובליקה הצרפתית

מאת: נפוליאון בונפארטה, המפקד הראשי של הצבאות הצרפתים באפריקה ובאסיה

אל: היורשים החוקיים של פלסטינה –בני ישראל, בני אומה ייחודית אשר במשך אלפי שנים הצליחו הכיבושים והעריצות לגזול מהם את אדמתם, אבל לא את שמם ולא את קיומם הלאומי.

   הבוחנים בקפידה וללא משוא פנים את גורל האומות, אפילו אם הם חסרים את היכולת הנבואית של ישראל ושל הנביא יואל, מסיקים את האמת שבדברי הנבואות של הנביאים הגדולים, אשר ערב חורבן ציון ניבאו כי ילדיו של האל יחזרו למולדתם בשירה וברינה וכי העצב והאנחות ייעלמו לעד.

    קומו ברינה, הגולים!

   מלחמה זו שאין לה אח ורע בהיסטוריה כולה, נערכה כמלחמת הגנה עצמית על ידי אומה שאויביה ראו באדמותיה המוּרָשות שלל שיש לחלוק אותו. כעת, מתנקמת אומה זו על אלפיים שנות ביזיון. אף על פי שנדמה כאילו התקופה והנסיבות אינן הולמות את ההצהרה ואפילו את עצם הביטוי של דרישותיכם, מלחמה זו מציעה לכם כיום, בניגוד לכל צפי, את מורשתכם הישראלית.

   ההשגחה העליונה שלחה אותי לכאן עם צבא צעיר, המודרך על ידי הצדק והמלווה בניצחון. המטה הכללי שלי הוא בירושלים, ובעוד כמה ימים אהיה בדמשק, שקירבתה שוב אינה מהווה סכנה לעיר דוד.

   היורשים החוקיים של פלסטינה!

   האומה הגדולה אינה עוסקת במקח וממכר של בני אדם ושל ארצות כדוגמת אלה שמכרו את אבותיכם לכל האומות, והיא אינה קוראת לכם לכבוש את ירושתכם. לא, כל שהיא מבקשת הוא ליטול ממנה את מה שהיא כבר כבשה, כשהיא תומכת בכם ומתירה לכם להמשיך ולהיות הבעלים על הארץ הזו ולשמור עליה למרות כל היריבים.

   קומו!

   הוכיחו כי כל העוצמה של מדכאיכם לא הצליחה לקטול את אומץ ליבם של צאצאי הגיבורים שהיו מביאים כבוד לספרטה ולרומא.

   הוכיחו כי אלפיים שנות עבדות לא הצליחו לחנוק את האומץ הזה.

   הזדרזו!

   זהו הרגע, שייתכן כי לא יחזור שוב במשך אלף שנה, כדי לדרוש את החזרת זכויות האזרח שלכם, את השבת מקומכם בקרב עמי העולם. יש לכם מלוא הזכות לקיום פוליטי כאומה בקרב האומות האחרות. יש לכם הזכות לעבוד את אלוהיכם בהתאם לדתכם.

 
זהו הרגע, שייתכן כי לא יחזור שוב במשך אלף שנה, כדי לדרוש את החזרת זכויות האזרח שלכם, את השבת מקומכם בקרב עמי העולם. יש לכם מלוא הזכות לקיום פוליטי כאומה בקרב האומות האחרות. יש לכם הזכות לעבוד את אלוהיכם בהתאם לדתכם  
 
 *תרגמה מצרפתית: ציונה בודנסקי 
 עד  כאן לשון המסמך.

האם זה מסמך אמיתי?

ראו מה כתוב עליו בערך נפוליאון והיהודים בויקיפדיה ותשפטו:
 נפוליאון ומדינה יהודית בארץ ישראל

ייתכן שבמהלך המצור על עכו (1799) הכין נפוליון הצהרה להכרזת מדינה יהודית בפלסטינה. אך ההצהרה מעולם לא נישאה בפומבי, ועצם קיום המסמך המאשש אותה מוטל בספק. ההיסטריון אנרי לוארנס רואה במסמך זיוף ומביא ראיות לכך שההצהרה מעולם לא נכתבה . המצור הסתיים בתבוסה לצרפתים והתוכנית, אם הייתה כזו, מעולם לא קרמה עור וגידים. היסטוריונים אחרים, בהם נתן שור בספרו "נפוליאון וארץ הקודש", מאמינים שההצהרה נבעה בעיקר מטעמי תעמולה ושנפוליאון לא היה רציני בכוונותיו להקים מדינה יהודית. יש הסבורים שההצהרה נעשתה במטרה לקנות את ליבו של חיים פרחי, היועץ היהודי לשליט עכו, אחמד אל ג'זאר

ברק אובמה ויקישיתוף

וזה סיפור המעשה: בעיצומם של המגעים בין ישראל לחיזבאללה על החלפת  המרצח המתועב סמיר קונטאר בארונותיהם של שני חיילים ישראליים  התקשר ג'ורג' בוש לאהוד אולמרט.

המקור שלי לא האזין כמובן  לשיחה, אך נודעו לו עיקריה. בוש אמר לאולמרט לערך את הדברים הבאים: האם יצאתם מדעתכם? מדוע אתם מנהלים משא ומתן עם אירגון טרור על שחרור חטופים, שאפילו אינם בחיים. לנו היו ויש אזרחים אמריקניים חטופים בכל העולם, ובעיקרון איננו מקיימים שום מגע לשחרורם. אנחנו יודעים כי ברגע שננהל משא ומתן כזה אף אזרח אמריקני, בכל מקום בעולם לא יהיה  חסין נגד חטיפה. שים לב, שלמרות הטרור בעיראק אין כמעט חטיפה של אמריקנים שם. הם מעדיפים להרוג כי הם יודעים שבחטיפה לא יקבלו מאומה.

הנה דוגמא לכך שנשיא אמריקני  יכול להיות יותר פרו ישראלי מראש ממשלת ישראל.

להמשיך לקרוא ←

 השבוע הושבעה "חברת הכנסת החרדית הראשונה" של סיעת מר"ץ. כך הכתירה התקשורת את הארוע.  מה שניתן לומר על חברת הכנסת החדשה הוא שהיא האדם הנכון במקום הנכון.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב"פופוליטיקה", בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן "התופעה החריגה", האופיינית לתכניות אלה. אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, והיא בצד הפוליטי התוקף את הישיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

צביה גרינפילד (ויקיפדיה לישכת הח"כ גילגמש

בעד פרסומי תועבה

קוריוז כזה היא הלחם של התקשורת. מאז אותה תכנית היו לה אין סוף ראיונות בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה. בכל  דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה"ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא "הארץ"; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר מה בהשקפותיה ובאורח חייה  עושה את צביה גרינפילד ל"חרדית", פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה "הם מפחדים".

פמיניזם ו"כיבוש"

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

בספר הזה  מרשה לעצמה צביה גרינפילד להגיד על הדתיים, חרדים ובעלי כיפות סרוגות,  דברים שדומה כי אף שמאלן חילוני לא העז להגיד. היא הרי באה כאילו מבפנים ולה מותר הכל.

איבה כלפי חרדים

הדברים שהיא אומרת בספרה על החרדים פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר "הם מפחדים".
את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב"מעריב") לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים, לדבריה,  מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.

גרינפילד איננה חושכת את שבט לשונה גם מציבור  חובשי הכיפות הסרוגות. על אלה אינה יכולה לומר כי הם בטלנים ונקרופילים. אבל "התשתית האידאולוגית של ציבור זה (הכיפות הסרוגות) נגועה בבוז ובשינאת זרים"  אומרת גרינפילד בספרה. ומנין שאבו המפד"לניקים את שינאת הזרים? כמובן מן החינוך שקיבלו בבתי הספר שלהם: יהודה הלוי, המהר"ל, הגאון מוילנא, החת"ם סופר והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

העובדות לא חשובות

הואיל ועל ציבור הכיפה הסרוגה אינה יכולה לומר כי אינו משולב בחברה הכללית ובלימודים אקדמיים היא כותבת את הדברים הבאים:  "במקום להתפזר בכל המחלקות האקדמיות הם ביכרו  לנצל את יתרונם היחסי בהכרת הטקסטים היהודיים והתמקדו בדרך כלל בתחום המורשת היהודית: תלמוד ומחשבת ישראל היסטוריה יהודית ומשפט עברי. כדרך כל הקבוצות המסתגרות שהשכלתם מוגבלת פיתחו גם הם תודעה צרה ופרובינציאלית המשתבחת בערכי עצמה ונוטה להגזמה לאומנית ושבטית חריפה".

קראתי שוב ושוב קטע זה ושאלתי אם עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה. כיפות סרוגות הולכות רק ללימודי יהדות באוניברסיטה? ומנין צמחו כל כך הרבה אנשי מחשבים, כלכלנים , רואי חשבון, מנהלי עסקים, מתמטיקאים, פיסיקאים? כולם חובשים  כיפות סרוגות כתחפושת?

פניתי לספרו המצויין של יאיר שלג, "הדתיים החדשים",(שהופיע בשנת 2000)   ואני מוצא שם סקר שנערך על ידי פרופסור מוטי ברלב המנוח, באמצע שנות השבעים, על עיסוקיהם של בוגרי הישיבות התיכוניות.  רובם פנו ללימודי כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, מחשבים. למדעי היהדות פנו רק ארבעה אחוזים. סקר שנערך  על ידי "נקודה" ב-1985 העלה שרוב בוגרי ישיבות ההסדר פונים למקצועות חופשיים. גם רוב תלמידי "המכון הגבוה לתורה" של בר-אילן  לומדים משפטים, כלכלה, ומחשבים ורק מיעוטם לומדים מקצועות יהודיים.

בר-אילן כמפלצת

צביה גרינפילד סיגלה לעצמה את התיזה המעוותתת של השמאל לראות באוניברסיטה בר-אילן מדגרה לפנטיות דתית לאומנית שבאורח טבעי גידלה את יגאל עמיר.

על פי הדברים שכתבה אפשר להבין כי היא מכירה את בר-אילן רק מתוך חלון האוטובוס העובר ליד גדרות האוניברסיטה בכביש גהה. אחרת אין להבין איך יכלה לכתוב כי האוניברסיטה "לא הצליחה להחלץ מן התבנית הבעל ביתית ומן הציפיות הקונבנציונליות המוגבלות שאיפיינו מלכתחילה  את קהל היעד שלה. במקום להתמקד בלימודי עולם, העשויים להעשיר את החיים הרוחניים התרבותיים והפוליטיים של החברה הדתית לאומית,  בפרספקטיבות  ביקורתיות חיוניות, היא העדיפה להגדיר עצמה כאוניברסיטה יהודית. ועיקר המאמץ  ההשכלתי בה  מוקדש למדעי היהדות המסורתיים".

הגברת גרינפילד לא טרחה כנראה לרדת בתחנה שליד בר-אילן מתחת לגשר. אילו עשתה כן היתה ניגשת לחנות הספרים של האוניברסיטה ורוכשת בכמה שקלים את תכניות הלימודים. באותה הזדמנות יכולה היתה להעיף  מבט על ערמות הסטודנטים  והסטודנטיות השרועים על הדשא ולתחליף עמם כמה מילים. אולי אז היתה לומדת לדעת כי הדבר  השלילי ביותר שאפשר לומר על בר אילן הוא שזו אוניברסיטה כמו כל האוניברסיטאות האחרות – במבנה תוכנית הלימודים, באוכלוסיית התלמידים והמרצים.

לומדים כאן מחשבים, וכלכלה, ומשפטים  ומדע המדינה ותקשורת ופיסיקה וכימיה ומה לא. כזכר לחורבן מחייבים גם קצת לימודי יהדות. באמת אסון גדול. האוניברסיטה כבר מזמן אינה "דתית", לא בהרכב המרצים ולא בהרכב התלמידים. את ההוכחה לכך תוכל לקבל אם תבדוק את תוויות החניה של המכוניות שבשטח האוניברסיטה. תוויות אלה, המונפקות על ידי האוניברסיטה למרצים, הן  משני סוגים – לשומרי שבת ולמחלליה. התווית לשומרי שבת כוללת את סמל האוניברסיטה. התווית האחרת איננה כוללת את סמל האוניברסיטה.  האוניברסיטה העמידה רבבות בוגרים, דתיים וחילוניים, הממלאים תפקידים מרכזיים בתעשיה, בצבא, במינהל הציבורי ובכל מירקם החיים של המדינה.

בעיה בהבנת הנקרא

לשיא בחוסר הבנת הנושא מגיעה צביה גרינפילד כשהיא מצטטת מאמר של ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה לתקשורת בבר-אילן, שפורסם ב"הארץ" ביום השנה לרצח רבין. כותרת המאמר היתה "ארבע שנים אחרי רצח רבין, אפשד וראוי להפריד בין הגיבור לארוע".

הכותרת מתמצתת היטב מה שנכתב במאמר וד"ר אורבך ביטאה מה שחשבו וגם אמרו וכתבו רבים, מימין ומשמאל. לא כך הבינה את הדברים צביה גרינפילד. בעיניה  מעיד המאמר על  "כושר השיפוט הלקוי  המאפיין רבים כל כך  בקרב הציבור הדתי לאומי  ואת חוסר יכולתם או חוסר רצונם להבין ולהפנים ברצינות  את המשמעות המוסרית האמיתית  של דבריהם ופעולותיהם. שהרי רבין … נרצח ממש בידי איש ימין חובש כיפה , תלמיד ופעיל פוליטי באוניברסיטה בר-אילן".

בדברים אלו הוכיחה שוב צביה גרינפילד שלא הכינה שעורי בית. אני מכיר היטב את ד"ר יהודית אורבך, העומדת בראש היחידה לתקשורת (בה לימדתי כמה שנים טובות).  ד"ר אורבך היא חוקרת רצינית (בתחום מדע המדינה) בנושאי מנהיגות פוליטית. כתבה מחקרים על בגין  ואלון ומחקר מענין על השפעת סקרי דעת קהל על מדיניותו של רבין. ד"ר אורבך אינה מייצגת את הציבור הדתי לאומי. בהשקפותיה הייתי מגדיר אותה כפמיניסטית ליברלית ובכמה תחומים קרובות השקפותיה לאלו של צביה גרינפילד יותר מאשר להשקפות המובעות בטור זה. וביחידה לתקשורת בבר אילן יש כמדומני יותר אנשי שמאל למטר מרובע מאשר בסיעת מרץ בכנסת.

מה מריץ ומי מממן

אין לי מושג מה מריץ את גברת גרינפילד בעמדותיה  שבאנדסטייטמנט הייתי מגדיר כמוזרות. אך ידוע מי מממן את הריצה שלה.

הגברת גרינפילד עמדה בראש גוף הנקרא "מיפנה", שמומן על ידי האיחוד האירופי. לפי ההסכם "המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך  השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל". למטרה זו העמיד האיחוד האירופי לזכותה  סכום של עד 250 אלף יורו.

מה שאני יכול להגיד  בשלב זה לאירופים (עד שייצא כאן חוק שיאסור התערבות גסה כזו של גורמים זרים בענייני הפנים  של ישראל): חבל על הכסף שלכם. אם הספר  הזה מבטא את יכולת השיכנוע של הגברת גרינפילד  זרקתם את כספכם  לשוא. אותי היא לא שיכנעה להאמין במה שנקרא "תהליך השלום".

אם הגיעה בזכות הספר והתקשורת לכנסת גם זה לא מי יודע תמורה נאותה לאלפי היורו.  כי הגברת גרינפילד עשויה להרשם כבעלת שיא גינס   של חברת כנסת בעלת הקדנציה הקצרה ביותר. בקושי נותרו 110 ימים לכנסת הזו ובכנסת הבאה עשויה מרץ להמשיך בתהליך הצטמקותה.