היגיון בשיגעון

בריחה מצפת: ראשית דבר

שבעה דורות ו-123 שנים בדיוק עברו מאז הגיעו אבותיי לצפת ועד שברחנו ממנה, משפחתי ואני, על-מנת שלא לשוב.

הייתי אז בן 8 שנים. שבעים שנים מאוחר יותר, אני עדיין חוזר לצפת כמעט בכל יום, במחשבה ובמעשה. הבריחה מצפת הייתה הכרח חומרי ורוחני, אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לברוח מצפת באמת.

צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה-שנואה, קדושה וארורה, מפתה ואכזרית.

בזכרונות הילדות שלי היא נצבעה בצבעים יפים ונעטפה בריחות ובטעמים של בישולי אמא. במציאות, חרף יופיה וקסמה, זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

אסונה האמיתי של צפת

לאורך המאה ה-19 והחצי הראשון של המאה ה-20, נספו בה אלפים רבים באסונות ורעידות אדמה, במגפות וברעב. שיאה של התקופה בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה במהלכן מתו שני-שלישים מיהודי צפת, בלי שנורתה בעיר ירייה אחת.

אך אסונה הגדול באמת של צפת בימי היישוב הישן, הייתה חשכת הבערות והעוני שכפו עליה גבאי העיר וקנאיה (שדוד שו"ב, ממייסדי ראש פינה, כינה "העטלפים השחורים"). הם שלטו בכספי "החלוקה" ובאמצעותם בתושבי העיר, ובעת הצורך נעזרו באמצעים שמזכירים פשע מאורגן – לרבות מקרה מתועד אחד לפחות של ניסיון לרצח.

בניסיונם לשמר את הסדר הקיים, הם גם מנעו כל ניסיון להקים בצפת מוסדות חינוך והכשרה מקצועית, או אפילו ספריה. אסרו להביא לצפת רופא, להקים בית חולים או מרפאה. כך טיפחו בעיר קהילה בורה ומנוונת, ענייה ומפוחדת, עם תוחלת חיים קצרה במיוחד מפאת שיעור בלתי נתפס של תמותת ילדים.

צפת לאחר רעידת האדמה של 1837, צילום של תחריט עץ. מקור: הספריה הציבורית ניו-יורק.

אביזרים וכלי בית במוזיאון בית המאירי לתולדות צפת.

סיפורה האמיתי של צפת בתקופה זו הוא סיפור המלחמה הנואשת של המעטים, שניסו להכניס מעט אור לעיר החשוכה. בסיפור זה שזור גם סיפורם של בני משפחתי, שהיו שותפים לניסיונות החוזרים לברוח מהחשכה אל מחוזות האור של ההשכלה והיצירה – גיא אוני, ראש פינה, משמר הירדן, מטולה – אך מצאו את עצמם חוזרים לצפת שוב ושוב.

צפת של דמעות, צפת של חיוך וצחוק

ומצד שני, זהו גם סיפורם של אנשים נפלאים, שהצליחו לשרוד ולקום לתחייה, באומץ ובתושייה, בכל פעם מחדש. סיפור של גברים, נשים וילדים שיצאו להקים ולבנות, מתוך מסירות נפש ואהבת אדם ומתוך אמונה בקב"ה. סיפור על אנשים שסרבו למתנת בשר ודם אך עשו מעשי חסד, שחיו חיי מעשה אך לא השתעבדו לחומר. סיפור עם הרבה דמעות וגם לא מעט חיוכים וצחוק.

מה שהחל עבורי כמחקר על תולדות המשפחה, הפך עם השנים למחקר על צפת ותולדותיה שהפגיש אותי עם אנשים יחידים במינם, עם סיפורים מדהימים ועם מסמכים נדירים.

אחד מהם, מקור מרכזי לסיפור המשפחה, הוא יומן שכתבה דודתי ושבדרך פלא נתגלה בקנדה וחזר לארץ. יומן זה מתאר בלשון פיוטית את החיים בראש פינה ובצפת מראשית המאה העשרים ועד לפטירתה בשנות השבעים.

הספר שזור גם בזכרונות ילדותי, ובזכרונות כתובים ומוקלטים של בני משפחה ומכרים שכבר נאספו אל אבותיהם ושל כמה זקני צפת שעדיין איתנו. מספרים וסיפורים שחלקם הצליחו לברוח רחוק רחוק מצפת ולנדוד בין ארבע יבשות; אך כולם חוזרים לצפת בסופו של דבר – כי האמת הפשוטה היא שאי אפשר לברוח מצפת באמת.

זאב גלילי, אוקטובר 2016

ראה כתבה מאת מנחם רהט באתר ניוז 1

                        http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-119586-00.html

3

תגובות לספר "בריחה מצפת"

ירון לונדון

"ביד סופר מיומן החיית דמויות הפועלות בשוליה של ההיסטוריה הגדולה שעליה מרבים לכתוב ואילו עליהן – ממעטים. הפועלים הצנועים האלה בנו את מולדתנו ואתה העמדת להם מצבה ספרותית נאה מאד".

אליהו הכהן

"בכל פרק שכתבת הנחת לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות. הזיכרונות, היומנים, המכתבים והעדויות המשפחתיות, כל אלה הם חומרים תיעודיים ממדרגה ראשונה, לא רק לשושלת המשפחתית שלך, אלא גם לחוקרי אורחות החיים בארץ בתקופת היישוב."


משה נגבי

תודה רבה על קורת הרוח שגרמה לי הקריאה בספרך המצויין. למרות שאני חובב מובהק של תולדות היישוב, ומרבה לקרוא בתחום הזה, אני מודה שהעשרת אותי במידע רב שלא היכרתי. הספר הוא הרבה יותר מסיפור קורותיה של משפחה אחת והוא נותן תמונה מרתקת על היישוב הישן והתמורות שחלו בו. וכמובן תיאורי הקנאות הדתית ונזקיה, אקטואליים להחריד.

מוקירך,

משה

מאיר עוזיאל

"'בריחה מצפת' השאיר עלי רושם גדול והעשיר אותי מאוד. סיפור הקהילה בצפת, הקשיים, הקנאות הבלתי אנושית, ולמרות הכל המשך החיים של יהודי צפת וצאצאיהם. כל זה תואר בספרך במיומנות איסוף ובכישרון ובסגנון הכתיבה הייחודי שלך, סגנון שאני כבר יכול לזהות על פי מבנה הפסקאות, הקצב, והיכולת המופלאה שפיתחת להעביר נושאים מורכבים בצורה בה כל פרט מובן לקורא".

ד"ר יואל רפל

"זהו ספר מקורי ותוכנו כולל חידושים רבים. מקוריותו היא בדרך הצגת ההיסטוריה של צפת במאתיים השנים האחרונות. מקריאת הספר עולה כיצד התחקיר סביב תולדות המשפחה הפגיש את הכותב עם מסמכים ומידע שלא היו ידועים. נהניתי מאד לקרוא את הספר ולקורא מובטחת הנאה גדולה הן מהתוכן והן מסגנון הכתיבה."

בלה אלמוג

ברקמת זהב ותכלת, אך גם בחוטי ברזל משוחים בזפת  ובנוצות , הצלחת לכתוב את ספרך המרגש  "הבריחה מצפת". בעיני זו "שיבה לצפת",  למקורותיך שלך, אך גם למקורות ההתיישבות היהודית בגליל, ששזורים בה, כמו שאמרתי, תכלת וזהב וזפת ונוצות, בורות והשכלה, ויתור ועקשנות , והכוח לעמוד ולשרוד טירוף ושיגעון, בעיר המקובלים. לא זכור לי מפגש כזה בכתובים, שממנו ממש יעלה באפי שלי ניחוח אמיתי של ריחות  ממטבחה של סבתי שלי, זכרונות על חיקה החם והמנחם.

יונתן שלונסקי

קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שנפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.

תמר קדרי, ראש החוג ללימודי מדרש במכון שכטר בירושלים

אני לומדת הרבה דברים שלא ידעתי. בעיקר על הקשיים והמצוקות הרבות של המתיישבים הראשונים ושל תושבי צפת וסביבותיה. צורת הכתיבה המיוחדת מראה כי כתיבתו של הספר היתה תוצאה של עבודת בילוש ממש. זהו פסיפס מרהיב המתגלה חלק אחר חלק, עד שהוא מרכיב את התמונה המלאה.

נתן רועי

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל.  קדושתה של המאה השש עשרה, שהצמיחה את האר"י הקדוש, את ר' חיים ויטל, ואת תורת הסוד היהודית ששינתה את פניה של היהדות מן הקצה אל הקצה, לא מבשרת את עוונותיהם של תושביה החרדיים, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאסרו מלחמה קשה ורעה על אנשים שרצו ללמוד, שהסתייעו ברופא, ולא היו מוכנים להיות חלק מאפלת ימי הביניים שאותם חרדים ניסו לכסות באמצעותה על הקידמה.

מנחם רהט (לשעבר כתב מעריב בצפת)

"אודה ולא אבוש, כי עם כל היכרותי את תולדות צפת, שאותה רכשתי במרוצת 25 שנות שבתי בה, לא הכרתי את הסיפור הצפתי מאותה נקודת מבט ייחודית שלך. הכרתי את צפת ברוח סיפורי האגדה של ישעיהו עשני 'בוא עימי לצפת' וברוח סיפוריו של בר יוסף 'עיר קסומה' וגם סיפוריו של יחזקאל המאירי. אף אחד מהם, כמדומני, לא היה עז ביטוי, חד משמעי וחריף, כסיפורך. זוהי צפת שלא הכרתי".

מוסה ברלין (גדול הכליזמרים בישראל)

"לאחר שהכרתי את סבך ז"ל , עלה בדעתי להקדיש לו ניגון מיוחד כמייצג את הנספים במפולת של מירון.  אני מתכוון להכניס זאת כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר. שם מזכירים הרבה אישים הקשורים למירון, קושרים להם סיפורים וניגונים (כך גם עוברת המסורת). בעקבות ספרך נראה לי כחוב של כבוד להזכיר גם אותם, דבר שלא נעשה מעולם".

 צור ארליך (מקור ראשון)

"הספר בנוי פרקים עצמאיים קצרים המדלגים בין נושאים, בין זמנים, דורות ומשפחות – וכך מתערבבת ההתוודעות להיסטוריה הקודרת בסיפורי משפחה מלבבים, זיכרונות ילדות מאירים, ותיאורים חיים של דמויות, מנהגים ומתכוני בישול".