מה מרגיש אדם שהגיע לפסגת הכוח כששערי הכלא ננעלים מאחורי גבו

זאב גלילי

9 שנים ago

"בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך." – כך כתב אשר ידלין בספרו "עדות" * זו הייתה הרגשתו של איש ציבור שלפי הגדרת השופטת הדסה בן עתו שגזרה את דינו "נשם אוויר פסגות" * זה אולי מה שמרגיש אהוד אולמרט היום

אהוד אולמרט [צילום: זזאב גלילי]

כך תאר ידלין את הרגשתו

"אני נכנס לכלא. בתחילה אני נתקל בדממה. סמל משטרה, המעמיד פנים כאילו אינו יודע מי אני, משגיח עלי. במשך כל השעתיים של הסידורים הראשונים אינו מוציא מילה מפיו. אני מחליף את בגדיי האזרחיים בבגדי אסיר חומים, גדולים ממידתי, ונועל נעלי עבודה ואיני יודע את נפשי. מסביבי כמה סוהרים… הם אינם יודעים מה להגיד, כיצד לדבר וכיצד להתייחס. אני עובר במסדרונות הארוכים. פה ושם נשמע שיקשוק של הבריחים, הנסגרים ונפתחים. כל רגע נדמה לי כנצח…"

"מאבקים אלימים סביב עגבניה"

"מהו כלא? זה מזון גרוע, בית שימוש אחד לעשרה אנשים, המולה בלתי פוסקת של צעקות בעברית ובערבית, קולות הבוקעים ממקלטי-רדיו, קללות בכל השפות, ישיבה בכפיפה אחת עם פושעים מועדים, חיפוש מתמיד ומשפיל בבגדיך ובחפציך, מאבקים אלימים סביב צלחת, עגבניה, כפית, סדין, מזרון. אך הכלא אינו מתמצה במה שהוא כופה עליך, אלא במה שהוא שולל ממך. בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך."

"גוזלים ממך את הרגשת השייכות"

"המאסר גוזל ממך את הרגשת השייכות לכל מה שהמושג "מולדת" מגלם בתוכו: ארץ, בית, חברים. אפילו כשמוציאים אותך מן הכלא כדי להביאך לבית המשפט, דואגים לכך שלא תחדש חלילה את קשריך עם המולדת. אתה מוסע במשאית גדולה וסגורה, המכונה בעגת בית הסוהר "זינזנה" או "פוסטה" – מכונית שהיא מעין בית סוהר נייד. אם אתה מנסה לעמוד על רגליך ולהציץ בנוף מבעד לסורגים, מעמיד אותך המלווה המשטרתי מיד על טעותך – אתה חייב לשבת כבול. מה איכפת לה למדינת ישראל ולמשטרתה, אם תראה פיסת שמים כחולים, אם תריח ריח פרדסים?"
"דומה שאין באיסור זה סתם התעללות לשמה. יש בו ממהות הכלא – עקירה מוחלטת של האסיר מכל שורשיו והעברתו לפלאנטה אחרת, שבה פועלים חוקי קיום וסידרי עדיפויות אחרים. הצצה מאותה פלאנטה אל מה שהיה לך קודם ואל מה שהיית קודם עלולה לפגום חלילה בעונש ולהקל על הרגשת הניתוק והניכור ולפיכך היא אסורה בתכלית…"
עד כאן דברי אשר ידלין בספרו.

מה בין ידלין לאולמרט

לכאורה אין מקום להשוואה בין שני האישים. אבל במציאות של שלטון מפא"י ידלין באמת נשם אוויר פסגות.
כבר בגיל 16 במסגרת פעילותו בתנועה, נפגש ידלין עם כל אבות תנועת העבודה – ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון ורבים אחרים. בהיותו בן 17ביקר בבית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד 23 בתל-אביב. בבית זה (כיום מוזיאון ה"הגנה") אומר ידלין בספרו "ידעתי כי כאן נוצרת המדינה יום יום שעה שעה".

ביקוריו של ידלין הלכו ותכפו. הוא התאהב בדליה גולומב בתו של מפקד ה"הגנה" ועד מהרה נשא אותה לאשה והצטרף בכך לאחת ממשפחות הצמרת של המדינה בדרך. [בתקופה בה הועמד לדין כבר היה גרוש מאשתו וחברתו היתה פרקליטתו שמאוחר יותר נישאו והתגרשו].

דרך סלולה לצמרת
כשאתה בן למשפחה כזו באותם הימים דרכך לצמרת סלולה. המסלול התחיל בחברות בקיבוץ חמדיה, שליחות מטעם הסוכנות לארצות הברית, חזרה לקיבוץ. מכאן במישרין למזכירות מפא"י, שכללה את המנהיגות ההיסטורית של המפלגה – בן גוריון, שרת, אשכול, לבון, גולדה ואחרים. ידלין הוזמן למזכירות על-ידי הדוד של אשתו, משה שרת, שהיה אז ראש ממשלה (לאחר שבן גוריון פרש לשדה בוקר). מכאן הייתה הדרך קצרה למרכז המפה הפוליטית. ידלין היה מראשי "חוג הצעירים" עמם נמנו שמעון פרס, משה דיין ורבים אחרים. ומן העולם הפוליטי לצמרת הכלכלית – שהיתה אז בעיקר המשק ההסתדרותי.

מנהל מצליח

ב- 1966נתמנה ידלין לעמוד בראש חברת העובדים. גם מבקריו הגדולים מודים שהוא היה מנהל מוכשר שהצליח להפוך את המשק ההסתדרותי לגורם מרכזי בתעשייה הישראלית והפך את "כור" לקונצרן התעשייתי הגדול ביותר.

ב- 1972התמנה ידלין כיו"ר הנהלת קופת חולים וגם כאן הפליא את הכל ביכולת הניהולית שלו. אך במקביל לפעילותו הניהולית היה ידלין מעורב עד צוואר בעניינים הפוליטיים ובטריקים השונים שבהם השתמשה מפא"י כדי לממן עצמה בכספי ציבור.

הנפילה הפתאומית

ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר 47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" אל מעמקי הכלא, בו בילה 1217ימים ולילות.
בספרו "עדות" כתב ידלין: (חבריי)"בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית".
ידלין לא הבין שחבריו לא בגדו בו אלא שקצרה ידם מלהושיעו. בשנים שחלפו מאז הגיעה מפא"י לפסגת כוחה היא הלכה והתפרקה מנכסיה. תחילה הנכסים האידיאולוגיים ולאחר מכן הנכסים החומריים. המפעלים הכלכליים וקופת חולים פשטו את הרגל, הקיבוצים התרוקנו מיושביהם, קופות הגמל נבזזו, ההסתדרות איבדה מכוחה. כללי המשחק השתנו והוא לא ידע זאת. משפטו של ידלין היה בעצם קרשצ'נדו לשלטון רב השנים של מפא"י. משפטו היה המסמר האחרון בארונה של המפלגה שהקימה את המדינה.

נפגשתי עם ידלין בעת שהיה בכלא ולמדתי לדעת מקרוב על התנאים בהם הוא חי. עשיתי זאת במסגרת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", בכתיבת ספרו, שראה אור עם שחרורו. אני יכול לומר שידלין לא היה צדיק גדול, אך הוא גם לא היה ראוי למנת ההשפלה והסבל שעבר. לא מפני שהוא נמנה עם הצמרת של הישוב, ואוויר הפסגות שנשם. שום אדם שנברא בצלם איננו ראוי למנת ההשפלה שעובר כל אסיר בכלא ישראלי. שלא לדבר על כך שבאותה תקופה אלה היו כללי המשחק וגדולים וטובים ממנו עשו לביתם.
ראיתי את ידלין כשהיה בשיא כוחו בכמה הזמנויות הוא הפגין אז שפת גוף של אני ואפסי עוד. במהלך ישיבתו בכלא [פגשתי אותו כשנשלח לבדיקות בבית חולים] היו עיניו כבויות. הן נשארו כבויות זמן רב גם לאחר שהחזיר את חובו לחברה.