הצפרדע המבושלת והסכנה האסטרטגית שבטלוויזיה

 

על מדינת ישראל מאיימות סכנות רבות: הפצצה המתקתקת באיראן, רבבות הטילים בלבנון, אלפי הקסאמים בעזה, מדינת החמאס  העומדת לקום כ"מדינה פלשתינאית", השלום המדומה שאולמרט הולך לחתום עם סוריה ועוד.  אך הסכנה האסטרטגית הגדולה מכולן היא הטלוויזיה בכלל והישראלית בפרט.

על מנת לנמק טענה זו אפתח בשני משלים הלקוחים מעולם המציאות ולא מתכניות ה-REALITY המזייפות את המציאות.

הצפרדע שבישלה עצמה לדעת

את המשל הראשון שמעתי מפי נכדי החכם, אוריאל בן ה.15 שאלתי אותו פעם מה הביא אותו להתנזר מן הטלוויזיה. וזו היתה תשובתו:

"קראתי באיזה מקום על ניסוי שנעשה בצפרדע. תחילה הטילו אותה לסיר מים רותחים וזו חשה מיד בסכנה וזינקה החוצה ובכך הצילה את חייה.

"אחר כך שינו את תנאי הניסוי. הניחו את הצפרדע בתוך סיר ובו מים פושרים והיא נהנתה להשתכשך בהם. החוקרים הגדילו בהדרגה את הטמפרטורה של המים, בכל פעם במעלה אחת. הצפרדע לא חשה בסכנה המתקרבת והמשיכה להשתכשך. וכאשר  הגיעו המים לרתיחה כבר היתה הצפרדע מבושלת ולא ידעה כלל שכך נסתיימו חייה"

"מתוך התבוננות בצופי טלוויזיה", אמר נכדי,  "באתי למסקנה שהם דומים לאותה צפרדע. צופים בשטויות המטמטמות את מוחם והם מתים בהדרגה מוות רוחני".

העכברים שמתו מרוב תענוג

את המשל השני, גם הוא מן המציאות האמיתית, ניתן  למצוא בכל ספר מבוא לפסיכולוגיה ניסויית. במחקרים שנועדו לאתר את תפקידם של אזורים שונים במוחם של עכברים, נמצא מרכז שנקרא מרכז העונג.

כשאותר מרכז זה החדירו החוקרים לתוכו אלקטרודה שהיתה מחוברת למקור זרם. ניתן היה להחדיר זרם למוח, באמצעות דוושה שהעכבר יכול היה ללחוץ עליה.

לקח זמן עד שהעכבר למד להפעיל את המיתקן, אך עד מהרה גילה שכל לחיצה על הדוושה גורמת לו תענוג עילאי. הוא המשיך ולחץ על הדוושה ללא הרף יומם ולילה. לא אכל ולא שתה, גופו הלך וכחש, הלך והתייבש  עד שמת. אפשר לומר שהוא מת מרוב תענוג.

המאמר של עוז אלמוג שנפסל

פרופסור עוז אלמוג הוא סוציולוג של החברה והתרבות בישראל.  חיבר כמה ספרים חשובים ביניהם "הצבר דיוקן"  "תת תרבות גלי צה"ל" "פרידה משרוליק" ועוד.
פרופסור אלמוג אינו ספון במגדל השן האקדמי ומעורב בשיח הציבורי בישראל.   מתראיין לרדיו ולטלוויזיה, מפרסם מאמרים בעיתונים, יועץ למוסדות מחקר ומוזיאונים ועוד. יש לו גם בלוג מעניין ומצליח.

לפני זמן מה מסר עוז אלמוג לפרסום ב- Ynet מאמר חשוב על השפעת התקשורת על החברה הישראלית.  המאמר הזה לא פורסם ועל הסיבות לכך אדון בהמשך. קודם כל אביא כאן את המאמר המלא.

החיוך של ארז טל

– מאת עוז אלמוג –

"לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.
"החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים. ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה".

.

דור מלחמת לבנון הראשונה

"זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

"נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה".

ערעור על כל מוסכמה

"שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.
המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

"השתן עלה לנו לראש"

"ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

עד כאן דברי עוז אלמוג.

ראוי לציון שעורך "מקור ראשון" אמנון לורד עמד על חשיבות המאמר ופרסם אותו וכן הופץ בבלוגים.

 

 הולדנו וגידלנו דור עילג. עוז אלמוג – ויקישיתוף

 

מה הסיבות לפסילה

בשיחה שקיימתי עם פרופסור אלמוג הבעתי באזניו את ההשערה שהעורכת המלומדת באמת לא הבינה את הפואנטה. היא אולי אחד המוצרים של ארז טל וחבריו.

עוז הביע את הסברה שמישהו מעל לעורכת החליט ואז פסילת המאמר גרועה  לא פחות. כלומר שמעורבים כאן אולי אינטרסים כלכליים שהמאמר הזה איים עליהם.

מה הסכנה בטלוויזיה

רבים הזהירו מפני סכנת הטלוויזיה מאז היא פרצה אל חיינו. אך דומה כי האיש שביסס את הנימוקים בדבר הסכנה הזו הוא ניל פוסטמן פרופסור (יהודי) לתקשורת, אמנות ומדעים באוניברסיטת ניו יורק.

בשנת 1985 גרם ספרון קטן שפרסם  זעזוע בדעת הקהל ובתקשורת האמריקנית. היה זה הספר "לשעשע עצמנו למוות"  AMUSING  OURSELVES TO DEATH
(שהופיע בינתיים בתירגום עברי "בידור עד מוות").

 

בין אורוול להאכסלי

שנים רבות, כותב פוסטמן בספרו, חששנו מפני שנת 1984, מפני תחזיתו האיימתנית של ג'ורג' אורוול על עולם טוטליטארי. שנת 1984 הגיעה וחלפה ומאומה לא קרה. החרות שרירה וקיימת בכל המדינות הדמוקרטיות.

אבל החרדה מפני תחזיתו של ג'ורג' אורוול השכיחה מאתנו תחזית אימתנית אחרת. זו של  הסופר  האלדוס האכסלי, בספרו "עולם חדש אמיץ".  בספר זה חזה המספר האנגלי  חברה שבה בני האדם מיוצרים במבחנות, תפקידם ומעמדם נקבעים מראש, והם  מונעים ונשלטים בעיקר על ידי מערכות תענוג, שמספק להם השלטון.

אורוול, אומר פוסטמן,  הזהיר מפני דיכוי האדם באמצעות "האח הגדול". האכסלי צפה  חברה הנשלטת על ידי טכנולוגיה השוללת מבני האדם את יכולת החשיבה, טכנולוגיה  הגורמת לכך שהאזרח יאהב את השלטון המדכא.

אורוול צפה שלטון שיאסור קריאת ספרים. האכסלי צפה שלטון  שיגרום לכך שלא יהיה צרוך לאסור קריאת ספרים, כי איש לא יהיה מעונין לקרוא בהם. אורוול צפה שלטון שיסתיר מאתנו את האינפורמציה. האכסלי צפה שנוצף בכמות כזו של אינפורמציה שלא יהיה לנו ענין בשום אינפורמציה.  אורוול חשש שהאמת תוסתר מאתנו. האכסלי חזה מצב בו האמת תשקע בים של חוסר רלבנטיות. אורוול חשש שנהפוך לתרבות כבולה. האכסלי חזה שנהיה חברה כאילו משוחררת, השקועה בשטויות. אורוול חזה שלטון השולט באמצעות מכות מכאיבות. האכסלי חזה חברה הנשלטת באמצעות מכות עונג. אורוול חשש שמה שאנחנו שונאים יהרוג אותנו. האכסלי חשש שמה שיהרוג אותנו הם דברים שאנחנו אוהבים.

"לא תעשה לך פסל"

הטלוויזיה, אומר פוסטמן, העבירה את האנושות לעידן חדש של תקשורת ותרבות. לאחר עידן התקשורת המדוברת עברה התרבות לתקשורת הכתובה  שפתחה בפני האדם אופקים חדשים  ולעידן הטיפוגרפיה שהעצימה את התרבות הכתובה.

הטלוויזיה החזירה אותנו לעידן שבו התקשורת הכתובה הופכת אט אט למיותרת.  פוסטמן אומר שהתרבות היהודית הכתובה חזתה את הסכנה הזו וכך יש להבין את הדיבר השני: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם".

הדיבר הזה, אומר פוסטמן, האוסר  על בני ישראל לסמל את מחשבותיהם ונסיונם בדרך לא כתובה,  אומר בעצם כי טיבה של התרבות נקבע לפי טיב המדיום בו היא משתמשת.  העם  שזכה להתגלות בהר סיני קיבל גם את הצו שלא לרשום את  מחשבותיו בדרך אוקונוגרפית.  אלוקי היהודים קיים בתודעה במילים, שהן האמצעי לחשיבה מופשטת והכרת אלוהים. הציור והפסל הם לכן עבודה זרה ומוות לתרבות.

הטלוויזיה והתרבות

הטלוויזיה  אומר פוסטמן היא  בעצם הפרת הדיבר הזה והתרבות האנושית נמצאת עתה בתהליך הפוך מן התהליך שבו החלו היהודים בהר סיני ואותו היקנו לעולם כולו.

עד כאן דברי פוסטמן (הדברים נכתבו לפני הופעת התרגום העברי ותורגמו על ידי מן המקור האנגלי)

 

סכנה אסטרטגית לישראל

כל הדברים שאומר פוסטמן על הסכנה לתרבות האמריקנית חלים גם על ישראל.  אבל אצלנו הסכנה היא קיומית מכמה כיוונים.

הסכנה הגדולה ביותר היא המצב המנטאלי שיצרה הטלוויזיה בישראל. דור שלם יושב מול הטלוויזיה וצופה בתוכניות הבל כמו "האח הגדול", "הישרדות", "לרדת בגדול" ועוד שורה של תכניות הממלאות את ראשינו בקש וגבבה.

ורמת ההבל והשעשוע חודרת גם לתכניות הרציניות כביכול: חדשות, תכניות ארוח, דיוני אקטואליה  וכדומה.  המגישים בתכניות אלה  – חלקם מן הדור של ארז טל וחלקם מדור  חניכי הטלוויזיה – נוקטים עמדות הקרויות משום מה שמאלניות. לא שמאל יש כאן אלא סמול טוק. נימוקי הבל על "תהליך שלום"  על "צריך לדבר"  על "אנחנו אשמים" נקלטים בלי ביקורת, כי כבר אין חוש ביקורת. כך עברה תכנית אוסלו בלי לעורר מרי עממי, וחורבן גוש קטיף זיעזע פחות מהפסדו של בובליל ב"אח הגדול".

סכנת המצלמה בזירת הקרב

כבר נאמר לא פעם שאילו היתה טלוויזיה במלחמת השיחרור לא היינו מנצחים באותה מלחמה.

מי שעוקב בימים אלה אחרי הטלוויזיהות הזרות – לאור דבריו של פוסטמן – יבין מדוע  אין סיכוי להסברה הישראלית. בצד הרצון הרע והאנטישמיות של עורכים כתבים ומגישים קיימת עובדה חזקה לא פחות – מהותה של הטלוויזיה. הפלשתינאים מצטלמים טוב כשהם מיללים על המצור שאנו מטילים על עזה ומדליקים נרות באין חשמל.   העמדה הישראלית, ותהיה צודקת ככל שתהיה, לא מצטלמת טוב. אתה לא יכול להסביר את חזון שיבת ציון וצידקתו כשהזמן הממוצע של כל "שוט" בטלוויזיה הוא 3.5 שניות.

בעולם כבר למדו  שמצלמת טלוויזיה בזירת הקרב שווה כמה דוויזיות לצד הלא נכון. המלחמות היחידות שבהן זכה העולם החופשי בנצחון היו מלחמות שבהן נשללה האפשרות מן המצלמות להגיע לחזית. כך היה בפוקלנד  כך היה במלחמת המפרץ הראשונה. צריך לחשוב על כך לקראת המלחמה המתקרבת בעזה.

*      *     *
קישורים

http://www.zeevgalili.com/2013/01/17589

 

מאמרי על עליית "שינוי" בראשות טומי לפיד

http://www.zeevgalili.com/?p=308

האתר של עוז ותמי אלמוג
www.peopleil.org
הבלוג של אריה קיזל
http://akizel.blogspot.com

*     *     *