זו המסקנה העולה מספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא " התנ" ך והזהות הישראלית" * טוענת כי " ניכוס המקרא בידי הלאומנות הדתית" גרם לכך שהתנ"ך הפך חסר משמעות לצעיר הישראלי

פרופסור אניטה שפירא היא אולי החוקרת החשובה ביותר של הציונות, הישוב והמדינה. מחקריה חושפים את הזרמים התת קרקעיים ואת השורשים הרוחניים שהניעו את המפעל הציוני. זאת, תוך חדירה לפרטי הפרטים של העובדות ההיסטוריות, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות המובילות והסתמכות על קשת רחבה של מקורות. בהם יצירות ספרות ושירה, סרטי קולנוע ועוד, המשקפים את רוח התקופה.

והחשוב ביותר: אניטה שפירא היא ציונית המתארת את ההיסטוריה הציונית ללא כחל וסרק, אך גם לא כ"אחד הנראטיבים" . הנראטיב שלה הוא הנראטיב הציוני כנראטיב הבלעדי. מבחינה זו מהווים מחקריה שובר גלים יציב אל מול ההיסטוריונים החדשים, המערערים על צדקתה של הציונות.

ספרה החדש, " התנ"ך והזהות היהודית" , מהווה חידוש בנושאי הטיפול שלה. וייאמר כבר עכשיו שמצאתי בספר הזה כמה צלילים צורמים, המעוררים חשש שגלי התפיסות הפוסטמודרניות והפוסטציוניות מכרסמים בשובר הגלים של החוקרת המהוללת.

לא מדובר במחקר רב הקף. הספר כולל מסה מפרי עטה, המחזיקה 33 עמודים בלבד. רובו נספחים הכוללים מאמרים מתקופות שונות על לימודי התנ"ך בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

סיפורו של ידין

כאילוסטרציה לדיון במסה של פרופסור שפירא אביא שני סיפורים קטנים.

הראשון סופר על ידי פרופסור ייגאל ידין בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא", המדווח על הגילויים המסעירים שנעשו בשנת 1960 בחפירות במדבר יהודה.

 

ידין מספר כי עם אנשי המשלחת נמנה בחור צעיר, שלמה בקרי שמו, עולה חדש מצפון אפריקה, שכונה " הג'ינג'י" . באחד הימים נתגלה בחפירות קטע של מגילה שבו ניתן היה להבחין מייד בצמד המלים – "יגור באהליך" . עוד בטרם פתח ידין את הקונקורדנציה הכבדה שנשא עמו, אמר הג'ינג'י: זה מתהלים. הוא ידע את התנ"ך בעל פה.

(בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הג'ינג'י", קבלתי מכתב מרגש מבן משפחתו של האיש, שלמה אטיאס, שכתב לי: "הג'ינג'י הגיע עם הוריו מאלג'יר בשנת 1950 והתיישבו במושב יושביה בנגב, שרוב תושביו היו יוצאי אלג'יריה. שלמה בקרי למד בבית ספר ממלכתי דתי , אהב מאד תנ"ך והיה בקיא בו מאד. במהלך לימודיו עבד קשה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

"בצה"ל שרת בסיירת שקד ובמסגרת שירותו יצא עם יגאל ידין להשתתף בחפירות במערות מדבר יהודה. הוא התפרסם לא רק בשל גילוי מגילת הקלף מספר תהלים אלא בעיקר בגילוי מטבעות מימי בר כוכבא.

"לאחר שחרורו מצה"ל שרת כקצין בטחון בכור האטומי בדימונה עד למלחמת ששת הימים בה נפל. על שורשי משפחתו ניתן ללמוד מדמותו של הסבא מצד האמא, ר' שלמה נחמיאס זצ"ל שהיה מקובל גדול בעדה היהודית בסופ שבאלג'יר".

סיפורו של גורי

 

 חיים גורי [צילום: זאב גלילי]

את הסיפור השני סיפר המשורר חיים גורי. בשנות החמישים נשלח גורי על ידי בן גוריון לברית המועצות, כדי לעמוד על הלכי הרוח של היהודים שם. השליחות הייתה סודית ביותר.

כשהוזמן לאחד הקיבוצים להרצאה בנושא הוא הקדים ואמר שיש לשמור את הדברים בסוד והוסיף את הביטוי מקינת דוד "אל תגידו בגת" (שמואל ב א).

בתום ההרצאה ניגש אל גורי מרכז התרבות של המשק, ואמר לגורי: "למה דווקא בגת?" .

חלפו חמישים שנה. גורי הופיע בפני תלמידי תיכון וקרא באוזניהם את השיר "מנגד" של רחל. בבית האחרון של השיר נאמר:

פרש כפים ראה מנגד

שמה – אין בא

איש ונבו לו

על ארץ רבה

גורי הביע את הזדעזעותו מכך שהתלמידים פשוט לא הבינו את השיר. רק תלמיד אחד הצביע בהיסוס ואמר כי הוא חושב שזה נוגע למשה רבנו (שנקבר על הר נבו ומנגד ראה את הארץ אשר אליה לא בא).

שני הסיפורים הללו חשובים לענייננו, הואיל והנושא המרכזי של המסה הוא התפקיד המרכזי שמילא התנ"ך במפעל התחייה הציוני ומה קרה לכך שהיום הוא כבר לא רלבנטי.

"חזרה למקורות"

החלק הראשון של המסה נפתח בהנחה בעייתית: " במסורת היהודית נחשב התנ"ך נחות לעומת התלמוד". תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן החזרה למקורות הקדומים. חידוש השפה העברית, הדקדוק העברי ולימוד התנ"ך היו מרכיבים שנבחרו מתוך התרבות המסורתית ונועדו לטיפוח על ידי התנועה הלאומית המתגבשת. זה היה, אומרת פרופסור שפירא, חלק מתהליך החילון של המסורת. מה שבעבר נחשב לעולם רוחני דתי שלם , בעל כוח מחייב שנובע מסמכות אלוהית, פורק למרכיביו. חלקם נמצאו ראויים להשתלב בתרבות הלאומית המתחדשת וחלקם נמצאו מיותרים.

התנ"ך כמתווך

אנשי העליה השניה, אומרת אניטה שפירא, גדלו רובם ככולם בתוך הוויה יהודית דתית. התנ"ך היה להם למתווך בין הארץ שהיתה בדמיונם לבין הארץ אותה פגשו בבואם. בחדרו של כל פועל באותה תקופה היה ספר תנ"ך. המקרא כאילו גישר על פני מאות שנים ויצר את ההרגשה של המשכיות בין אבות האומה לניניהם, המנסים לחזור ולהיאחז בארץ. בתנועות הנוער השתמשו בציטוטים מן המקרא כדי "להעניק עומק היסטורי לתחושת האדנות שהייתה לצעירים על הארץ" . הספרות והשירה של התקופה ינקו את השראתם מן התנ"ך: שירת רחל הרכה ושירתו הסוערת של טשרניחובסקי, שירת "כובשי כנען בסערה". וכך שירי ביאליק ו" שמשון" של ז"בוטינסקי ושורה של רומנים היסטוריים.

תרומת בן גוריון

היחס לתנ"ך התחזק עם הקמת המדינה, מלחמת השחרור, כיבוש שטחי ארץ נרחבים והעלייה ההמונית. העבר נעשה גורם פעיל בהווה. בן גוריון תרם לכך תרומה מכרעת בכך שהעלה את היחס למקרא כניגוד לחיי הגולה. לא בגולה עוצבה דמותו של העם, אמר בן גוריון, אלא כאן " גדלה ונתגבשה האומה העברית וכאן העמידה את נכס הנצחים שלה – הארץ והספר…" .

בן גוריון הפך את התנ"ך לאבן התשתית בתפישת עולמו. הוא ביטל את חשיבות ההיסטוריה היהודית (בגולה) את הדת וגם את התרבות החילונית והמשנה הציונית. הוא הקים בביתו את חוג התנ"ך, אליו באו מיטב חוקרי המקרא, אשר שימש זירה להצגת רעיונותיו. בהשראת בן גוריון החלו בשנת 1958 לקיים את חידון התנ" ך הארצי. משנת 1963, מדי יום העצמאות, התקיים חידון התנ" ך העולמי לנוער שזכה לרייטינג אדיר.

בן גוריון מעיין בתנ"ך בחידון 1958. לידו מזכירו יצחק נבון (לעמ)

השאלה העולה מאליה היא מה קרה לחברה הישראלית שפתאום זנחה את התנ"ך. מה קרה שתרבותניק בקיבוץ לא יודע מה זה      "אל תגידו בגת" ונערים בימינו לא יכולים להבין שיר של רחל, המבוסס על פסוק בתורה.

קו פרשת המים

לאניטה שפירא יש תשובה מקוממת. מלחמת ששת הימים הייתה לדעתה קו פרשת המים. דווקא המפגש עם ארץ התנ"ך הממשית" הרס את הרומנטיקה של המקרא. זו הייתה ארץ זרה ששכן בה עם אחר… הקונקרטיזציה של התנ"ך נעצרה אל מול המציאות הדרמטית של הגילוי מחדש של הבעיה הפלשתינאית… אל מול המבוכה של הציבור החילוני, שהתלבט בין זיקתו לתנ"ך והסתייגותו מארץ התנ"ך עתה הופיעה קבוצה חברתית חדשה שניכסה לעצמה את המקרא… אנשי הציונות הדתית…"

"קנאות לאומנית"

בהמשך טוענת שפירא כי בצד "הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית" חלה תמורה בדרך לימוד התנ"ך. זו עברה מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית (ובכך מאשימה שפירא את פרופסור נחמה ליבוביץ'). שינוי זה גרם ל"התרחקות של מורים ותלמידים ממנו. הוא הפך לנושא משמים, המקושר לקנאות לאומנית ודתית חסרת משמעות לצעיר הישראלי החילוני" .

ההסבר הזה מקומם ויש בו אי יושר אינטלקטואלי. ההתנתקות מן התנ"ך היא אחד הביטויים לפשיטת הרגל של הציונות החילונית – כמו ההתנתקות מן הארץ ומכל האידיאלים של הציונות. חשבון נפש אמיתי היה מביא למסקנה שעצם הרעיון של " חזרה למקורות" , תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית בגולה, הוא מעשה נואל.

דברי ביאליק על התנ"ך שבתלמוד

 " מאשימים את היהודים שהם לא למדו ב"חדר" תנ"ך. למדו חומש וזכרו פסוק בישעיהו מתוך בבא קמא… ואני מבטיח לכם שהיהודים שזכרו את הפסוק התנ"כי מתוך בבא קמא הרגישו את התנ"ך והוא זרם בדמם יותר ממנו (=מאתנו)… בתוך התלמוד מובלע התנ"ך אולי חמישים פעמים. לא תמצאו פסוק שלא הובא בתלמוד לפחות עשרים פעמים…" (מתוך הרצאה בפני סמינר של מפלגת פועלי ארץ ישראל בנהלל תמוז תרצ" ב).

 

ראה גם "התנ"ך שהוציאו מתוכו את אלוהים"

http://www.zeevgalili.com/?p=520

ראה

בורות הנוער מן התנך וועד חומה ומגדל