באחד הימים ביקר פרופסור דוד הלבני בשיכון בבלי בתל-אביב. הוא קרא את השלטים של שמות הרחובות ומצא שיש בשכונה היפה הזו רחוב התנאים ורחוב האמוראים, רחוב התוספתא ורחוב הירושלמי. אמר אז הלבני: אילו היה לי כסף הייתי דואג שאחד הרחובות ייקרא רחוב הסתמאים.

את הדברים הללו סיפר פרופסור אברהם גרוסמן בערב הוקרה לפרופסור הלבני בהגיעו לגבורות, שהתקיים בימים אלה במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית.

פרופסור גרוסמן הוסיף כי פרופסור הלבני לא הצליח אמנם לקרוא רחוב על שם הסתמאים. אך במחקריו "בנה בית לתפארה, הנושא את שם סתמאים, והבית מצוי לא רק באחת משכונות תל-אביב אלא במרכזה של ספרות תורת ישראל וחקירתה".

סיפור פיקנטי זה מתייחס לאחד ההישגים הגדולים ביותר בחקר התלמוד והתהוותו. השג מהפכני, שפתח צוהר להבנה מחודשת של חלקים סתומים רבים שבספר היסוד של התרבות היהודית.

מי הם הסתמאים, שלא זכו עדיין שרחוב בתל אביב ייקרא על שמם?
הסביר פרופסור שטיינפלד:
התפיסה המקובלת בכל הדורות, וגם בין החוקרים בזמננו,
היא שהתלמוד נערך ונחתם על ידי רב אשי ורבינא בסוף המאה החמישית לספירה. בדומה למשנה שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית.

לפי תפיסה זו חתימת הבבלי כללה לא רק את המשא והמתן ("שקלא וטריא") בין האמוראים עצמם, אלא גם את האמירות הסתמיות, שאינן מיוחסות לאומריהם, ודנות בתורתם של התנאים והאמוראים. אמירות אלה מהוות את רובו של התלמוד הבבלי. ולאלה נוספו התוספות הקלות מאוחר יותר על ידי הסבוראים.
החלוקה המקובלת של חטיבות התורה שבעל פה היתה איפוא: תנאים, אמוראים, סבוראים, ואחריהם הפרשנים: ראשונים ואחרונים.
כאן בא הלבני וגילה שבשרשרת הדורות מצויה חוליה נוספת שנעלמה מעינינו. בין האמוראים והסבוראים מצויה חוליית הסתמאים והם שקבעו את צורתו ואת אופיו של התלמוד הבבלי המצוי בידינו. משמעות גילוי זה היא מהפכנית.

לדעתו של הלבני, התלמוד הבבלי נחתם בשתי חתימות. חתימת תלמודם של האמוראים שנעשתה באמצע המאה השישית. וחתימת תלמודם של הסתמאים שנעשתה באמצע המאה השמינית. כלומר: התלמוד שבידינו מורכב משתי חטיבות המעורבות זו בזו. יתר על כן: החטיבה האמוראית הגיעה לידינו לא במישרין על ידי האמוראים אלא באמצעות הסתמאים, שהתבססו על מסורות שבעל פה שהגיעו לידיהם שנים רבות לאחר שנאמרו.

ולא רק שהסתמאים והאמוראים חיו בתקופות שונות, אף תוררתם היתה שונה. תורת האמוראים היא פסיקתית, כמו המשנה. הם מסרו לדורות רק את ההלכות הפסוקות ללא הנימוקים שהביאו אותם לפסוק כך.
לעומת זאת תורתם של הסתמאים היא בעיקרה שקלא וטריא. הם אמורים היו לשחזר את הטעמים והנימוקים של הלכות ושל המקורות התנאיים והאמוראים שלפניהם. ומכיוון שתקופת האמוראים כבר נחתמה, הסתמאים לא יכלו להוסיף את דבריהם לתלמודם של האמוראים וכדי שלא יטעו ויחשבו שאף תורתם היא משל האמוראים העדיפו לומר את דבריהם בסתם ולא נקובי שם.

כל מי שלמד אי פעם דף גמרא יכול להבין את המהפכניות שבגילוי זה, לא רק להתהוות התלמוד, אלא להבנת כל עמוד שבו.
נקודת המוצא של הלבני היא מציאותם של פרושים רבים בגמרא לדברי האמוראים, שהם דחוקים ביותר. דהיינו: פרושים שאינם הולמים את פשוטם של הממרות. קשה ליישב עובדה זו עם ההנחה המקובלת שהאמוראים מסרו גם את השקלא והטריא והפרושים שלפנינו. שהרי האמוראים היו בוודאי יודעים לפרש את דברי עצמם בדרך ההולמת אותם. מסתבר שהדחוקים בפרושי הסתמאים מקורם בכך שהמקורות האמוראיים לא הגיעו לידיהם בצורתם השלמה והמקורית.
עד כאן תמצית דבריו של פרופסור שטיינפלד.

יש לקוות שבין חברי ועדת השמות בעירית תל-אביב מצוי איזה תלמיד חכם, יודע ספר, שיפעל לקריאת רחוב על שם הסתמאים. ואם לא שמע עדיין על הסתמאים ילך ויקרא בספריו של הלבני ויעשה להצלת כבודנו וכבודם של אותם אלמונים, שתודות להם הגיע התלמוד לידינו.

ראה:

תלמוד תורה בצל המוות