על משמעות המושג "חלוץ" ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=228

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים.

מחולל המהפכה התעשייתית

חלוצי התעשיה הישראלית הגיעו לארץ בערך באותה תקופה בה הגיעו חלוצי העליה הראשונה והשניה. הם היו שונים מאד מן היחפנים האידאליסטים שהקימו את המושבות, ויסדו את תנועת ההתיישבות הקיבוצית. חלוצי התעשיה היו אנשי העולם הגדול. הם באו לכאן בחליפות ובעניבות, הביאו עמם לא מעט כסף (שאת רובו הפסידו) והרבה ידע ומומחיות (אותם היקנו לישוב). איש לא שר להם שירי תהילה כפי ששרו למייבשי הביצות ולסוללי הכבישים. אולי מפני שהם לא היו כל כך רומנטיים ונמנו עם חוג הסילון, עוד בטרם היו מטוסי סילון. הם היו בתנועה מתמדת מכאן לאירופה, הקימו חברות, מכרו מניות, לקחו הלוואות, השקיעו ותרמו לבניית המדינה לא פחות מן החלוצים היחפנים. רובם נשכחו מלב.

 

אחד מחלוצי התעשייה הוא אדם ששמו אינו אומר כמעט מאומה לרוב בני הארץ. זהו ליאון שטיין שרושמי העתים מציינים אותו כמחולל המהפכה התעשייתית הראשונה בארץ ישראל.

שטיין נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1864. למד בגימנסיה ריאלית בעיר הולדתו ורכש השכלה טכנית בבית ספר טכני גבוה בצרפת. עלה ארצה ב-1887 והוא בן 23 שנים בלבד. כאן הצטרף לאחיו המבוגר ממנו, מנחם שטיין, רופא שהיה מחלוצי העליה הראשונה.

האח הרופא רכש למען אחיו שני מגרשים צמודים בשכונת נוה צדק (שהוקמה אז) ושיכנע אותו להקים מפעל מתכת. ליאון שטיין נסע לצרפת רכש ציוד ופתח את המפעל בשנת 1888. זה היה בעצם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת, שנועד לענות על הצרכים הגדלים של הישוב המתפתח: תיקון כרכרות, תחזוקת משאבות, תחזוקת מסילות וכדומה. בהעדר חשמל ומנועים הופעלו המחרטות בתנועת רגלי הפועל, כמו מכונות תפירה של אותם ימים.

לאחר זמן הצטרף לשטיין שותף רב יכולת, גדליהו וילבושביץ, בן למשפחת תעשיינים שהטביעה את חותמה על התעשיה הבראשיתית בארץ ישראל ועל המפעלים שצמחו ממנה. וילבושביץ הוסיף למפעל אגף יציקות ברזל וברונזה שנועד ליצור מיתקנים לשאיבת מים מבארות, תיקון משאבות והכנת חישוקים לכרכרות ולעגלות.

המפעל התפתח במהירות. הובאה מכונת הקיטור למפעל ולאחר זמן הוחלפה במנוע קרוסין, ראשון מסוגו בארץ. המפעל ייצר מכשירים חקלאיים, מדרגות, מעקות ומערכות שאיבה.

באותה תקופה עמדה הפרדסנות בארץ בפני קושי שנראה היה שאי אפשר להתגבר עליו. מכונות השאיבה הקיימות יכלו לשאוב מים רק מעומק של 8-10 מטרים. תחילה פעלו המשאבות בכוח בהמות. אלו הוחלפו במשאבות קיטור שהופעלו בפחם ואחר כך במנועי קרוסין. שיכלול המנועים לא סייע לבעיה של שאיבת מים מעומק רב. המשאבות סחפו חול לתוך צינורות המנועים ונסתמו.

כאן בא שטיין והמציא אמצעי סינון שאיפשר שאיבה שוטפת של מים. המצאה זו ועוד שורה של שיכלולים הגדילו את כושר השאיבה של המשאבות מ5-6 מטרים מעוקבים לשעה (במשאבות המופעלות על ידי בהמות) למאה מטרים מעוקבים לשעה במשאבות קרוסין ששאבו מעומק רב. התוצאה: תוך 14 שנים גדל שטח הפרדסים בארץ פי שלושה. הפרדסנות הפכה לענף כלכלי משגשג.

חוקר התעשיה ואורח החיים בארץ במאה ה-19, שמואל אביצור, אומר כי זו היתה המהפכה התעשייתית הראשונה של ארץ ישראל.

המפעל המשיך להתפתח. ייצר מכשירים לטחנות קמח, מכונות לעשיית קרח, שערי ברזל וכדומה. מספר עובדיו של שטיין עלה מ-40 ב-1905 ל-125 ב-1907 ול-150 ב1909-. המפעל התפרש על כמה מגרשים, הקים סניף בפתח תקווה. ב-1907 כבר ייצר המפעל 50 מנועים. טכנאי המפעל יצאו לכל חלקי הארץ לסייע

בהרכבת המנועים והמפעל ייצא מתוצרתו גם לסוריה, לבנון, עבר הירדן ומצרים. במושגים של ארץ ישראל הקטנה זה היה מפעל ענק. שטיין השקיע את כל אונו והונו במפעל. התגורר בו וישן בו (עד שנשא אשה בגיל מאוחר.)

סופו של הסיפור לא היה טוב. שטיין חיפש משקיעים ולקח הלוואות והקים חברת מניות. בתחילה נדמה היה כי יש רווחים ואפשר לחלק דיווידנדים. אבל ניהול כספי כושל בצד סיכסוך עם הפועלים על תנאי העבודה ולחץ של בנק אפ" ק (אביו של בנק לאומי) להחזר החוב גרמו לפשיטת רגל של המפעל. בבדיקה שלאחר מעשה נתברר כי לא היתה הצדקה לפרוק המפעל. הציוד עם המלאי היו שווים יותר מן החובות. אך הבנק התעקש לקבל את כספו וסרב לכל הצעה להוריד את הריבית ולהאריך את זמן הפרעון. כבר אז היתה הבנקאות החנקן של המדינה.

מנהל הבנק, זלמן דוד לבונטין, הצטער לאחר מעשה על שגרם להתמוטטות המפעל. באסיפת בעלי המניות אמר כי " ליאון שטיין עשה לטובת הארץ ויישובה יותר מהברון רוטשילד" .

על סופו של שטיין כותב החוקר שמואל אביצור (" ממציאים ומאמצים" , יד יצחק בן צבי, 1985): " ביום חורף אפור בשנת תרפ" ו (1926) ליוותה חבורה לא גדולה של ידידים את ליאון שטיין בדרכו האחרונה לבית הקברות בעיבורה של "חיפה הקטנה". בהעדר אמצעים כספיים לאלמנתו העמידו תלמידיו-פועליו מסנן (פילטר) כמצבה על קברו וכזיכרון למעשה ידיו ולהמצאותיו. אולם הוא נעלם מעל הקבר אחרי זמן לא רב ואיתו הלך ונעלם גם זכרו של האיש שתרם כה רבות להתפתחותה הטכנולוגית של הארץ. רק כעבור כשלושים שנה הוקמה מצבה על קברו, שמומנה במגבית פנימית בין פועליו לשעבר" .

בונה מסילת הברזל לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.

שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחBר, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל.

ראה החמור שקבע נתיב הרכבת לירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=60&

הדיפלומט הראשון של ארץ ישראל

שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה

מי ברכב מי ברגל

נעש נא לאגודה

יחד נלכה, נא נשובה

ארצה אבותינו

אל ארצנו האהובה

ערש ילדותנו

השיר הזה, שהיה מן האהובים על אנשי הישוב במאה הקודמת, כמעט ועלה בחייו של אברהם משה לונץ. רק התערבותו של אברהם (אלברט) ענתבי מנעה מן השלטון הטורקי לעשות בלונץ הקשיש והעיוור את אשר נהגו לעשות במי שנראה בעיניהם מסית למרידה.

אברהם משה לונץ

הדבר היה זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). הטורקים היו אז רגישים לכל גילוי של מרדנות בתחומי ממלכתם המתפוררת. עיניהם נפלה על ספר שנראה בעיניהם כפרסום מחתרתי הקורא למרד. את הספר הוציא לונץ, חלוץ חוקרי ארץ ישראל שהיה אז כבן שישים. לונץ (שהיה עיוור מגיל 23) יסד וערך את המאסף " ירושלים" לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה וכן את " לוח ארץ ישראל" , המהווה מקור ממדרגה ראשונה לתולדות הישוב. לא היה גבול לפעילותו הספרותית והעיתונאית של לונץ: מוסף חקלאי לעיתון " הצבי" , מהדורות חדשות לספרי יסוד על תולדות ארץ ישראל, ומאות מאמרים שכתב כשליח עיתונים יהודיים בחוץ לארץ. בנוסף לכל אלה ייסד את הספריה העברית הראשונה, הקים בית דפוס והיה מיוזמי בית חינוך עיוורים.

עם פרוץ המלחמה גילו בלשי השלטון הטורקי את הספר " כינור ציון" , שבו כונסו שירי עם עבריים. בעיני הטורקים נראו חשודים שני שירים: " שאו ציונה" ו" התקווה" . לונץ נאסר והובא לחקירה. נילוותה אליו רחל ינאית בן-צבי ששלטה בצרפתית. החוקר ראה בשיר " שאו ציונה" ביטוי של קריאה למרד ולונץ השיב, באמצעות רחל ינאית, כי זהו שיר המבוסס על פרק ד" בירמיהו.

לונץ שוחרר אך הוזמן לחקירות נוספות והפעם נילוותה אליו בתו, חנה. הוא נתבקש להסביר מה פרוש " כל עוד בלבב פנימה" והאם אין כאן רמז לקשר מחתרתי נגד השלטון. לונץ הסביר כי מדובר בשיר שנכתב לפני עשרות שנים ומבטא את כיסופי הדורות. אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

החקירה נמשכה ונמשכה ובמציאות אותם ימים היה אך כפשע בין לונץ לבין חבל התלייה. למזלו נחלץ לעזרתו אברהם (אלברט) ענתבי, שנחשב ל" דובר הישוב היהודי לפני שלטונות טורקיה" . בתפקיד זה גילה ענתבי כשרונות בלתי רגילים ובצדק ניתן לראות בו את

ענתבי נולד בדמשק בשנת 1869, בן למשפחת רבנים עשירה. למד בישיבה אחר כך בבית ספר " אליאנס" וכתלמיד מצטיין נשלח ללימודים בפריז. הוא עשה חייל בלימודיו נתמנה לעוזר מנהל מוסדות כל ישראל חברים (כי" ח) בארץ ישראל ולאחר מכן למנהל הרשת.

אברהם (אלרט) ענתבי

במקביל לעבודתו עסק בפעילות ציבורית וגילה יכולת יוצאת דופן להשפיע על האנשים הקובעים במימשל הטורקי המושחת והאכזרי. כך, למשל, הצליח לשכנע את הפחה של ירושלים לנטוע עצים בחולות ראשון לציון דבר שאיפשר לספח שטח גדול לתחום המושבה. בדרכים דומות רכש 2000 דונם מאדמות רמלה, עליהן הוקמה באר יעקב ועוד רכישות רבות.

עיקר הצלחתו של ענתבי היתה בתחום היחסים עם השלטון הטורקי. הוא שלט שליטה מוחלטת בצרפתית, טורקית וערבית וגם ידע לנצל את קשריו לטובתו ורווחתו של הישוב. הוא היה נציג חברת יק" א (חברת ההתיישבות שהקים הברון הירש) והיה בקשרים טובים גם עם הנדיב הידוע, הברון רוטשילד. הפחה של ירושלים אמר עליו כי יש בידיו של ענתבי שלושה מפתחות זהב: יק" א הברון ואליאנס.

בשת 1915 עזב את עבודתו בכי" ח והתמסר כולו להגנת הישוב היהודי. הצליח לקשור קשרים עם המושל הצבאי הטורקי, אחמד ג"מאל פאשה, והשפיע עליו לבטל את הגזירה לגרש את כל המנהיגות היהודית מארץ ישראל ולהמירה בגרוש זמני לטבריה. בשנת 1918 יצא לדמשק שם נפגש עם כמה ממנהיגי הישוב ולפי בקשתם יצא לקושטא לבקש מן השלטונות על פליטי הגרוש מן הארץ.

אך הכשרון הדיפלומטי בו הגן בחרוף נפש על אחיו היהודים לא עמד לו כשהיה צריך להגן על עצמו. הוא גוייס לצבא וכעונש נשלח לחזית באסיה הקטנה כחייל פשוט. כעבור כמה חודשים הוחזר לקושטא חולה. הוא מת ב-1919 מטיפוס הבהרות.

חלוץ מדעי הטבע

אהרן אהרנסון איננו אלמוני. אבל בזיכרון הקולקטיבי הלאומי אהרנסון הוא לוחם, האיש שהקים את מחתרת ניל" י. הוא גם מדינאי שהרחיק ראות, ובניגוד לדעת הישוב כולו סייע לבריטים לסלק את הטורקים מן הארץ.

אך אהרן אהרנסון היה ביסודו איש מדע, בעל שיעור קומה בינלאומי, בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה. הוא האיש שגילה את " אם החיטה" . המחקרים שערך בארץ ישראל ובארצות הסמוכות מקנים לו את התואר " חלוץ מדעי הטבע של ארץ ישראל" .

אהרון אהרונסון

הגילוי של " אם החיטה" (או " חיטת הבר" ), נחשב לבעל חשיבות החורגת מן התחום הצר של המחקר הבוטני. הגילוי הזה משליך על תולדות התרבות ועונה על השאלה היכן ארץ המולדת של חיטת הבר, ממנה הסתעפה חקלאות הדגנים בעולם.

אהרנסון הגיע לגילוי הזה כמעט במקרה. ביוני 1906 יצא לסיור בראש פינה, במטרה לערוך סקר גיאולוגי. כשגילה את אם החיטה היה נרגש כל כך שכתב ביומנו כמה מלים קטועות שרובן התייחסו לצד הגיאולוגי של הסיור. במאמר שפרסם מאוחר יותר בכתב עת מדעי שהופיע בוןינה הוא מתאר כך את הגילוי: " כאשר סיירתי… בכרמי המושבה היהודית ראש פינה…שמתי לב פתאום לשיבולת-דגן אחת, בודדת, בנקיק סלע…" ובמקום אחר כתב:" לא יכולתי להאמין למראה עיני כי זהו הצמח שחיפשתיו כל כך" .

המזל שיחק לו ולאחר כמה ימים, בעת סיור במורדות המערביים של החרמון, גילה " שדות שלמים" של חיטת הבר.

הגילוי של אהרנסון עורר התרגשות רבה בעולם המדעי. הגילוי הכריע בוויכוח סביב השאלה בדבר התחלות הציוויליזציה המערבית. היכן החל האדם לפתח את הדגנים והפך אותם לגידולים חקלאיים. היתה אסכולה שסברה כי ערש הציווילזציה במצרים והאחרת סברה כי ארם נהריים היא ערש החקלאות וממנה למדו המצרים את גידול הדגנים וביות הבקר. היו שטענו כי מקור החיטה המתורבתת באירופה. אחרים סברו שמקור החיטה המתורבתת הוא טרום היסטורי ואין אפשרות לאתרו.

אהרונסון דחה את האסכולות השונות וטען כי מקור החיטה המתורבתת בקידמת אסיה ולארץ ישראל שמור בה במקום מיוחד. הוא נימק עמדה זו בין היתר בגילויים נוספים שלו: שעורת בר, שיפון בר, שיבולת שועל ושיפון.

בהרצאה שנשא בשיקאגו אמר: " חבל זה של העולם הוא ערש הציוויליזציה…"

על דברים אלה כותב אליעזר לבנה (בספרו אהרן אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק תשכ" ט): " ההתלהבות לייחודה של ארץ ישראל מתחברת בלבו של אהרנסון להתלהבות המדעית" .

מסקנותיו של אהרנסון לא היו לטעמם של כמה מדענים גרמנים, שהתעקשו להחזיק בדעה שמקור החיטה באירופה. אם נימקו עמדתם ב" דרגתם התרבותית הנמוכה של התושבים ביבשת אסיה" .

אהרנסון הגיב בחריפות על עמדה זו. בפגישה עם מדענים אמריקנים הזהיר מפני " המדע הגרמני המורעל" , פרי הרוח הרעה המתהלכת בחברה הגרמנית.

אהרנסון עמל רבות לזהות שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל וראה בתלמוד את המקור העיקרי.

" מי שמכיר את הספרות התלמודית והספרות העברית מימי הביניים תהא עבורו השפה העברית גמישה ועשירה" – אמר.

על העמל הרב שהשקיע אהרנסון בתחום זה אומר ליבנה: " אהרנסון שיקע עמל רב בזיהוי שמות לצמחים בעברית. לא היתה זו בשבילו משימה בוטאנית או לשונית בלבד. כאן חיפש פענוח לנשמת העם, סגולותיה וגלגוליה" .

על אהרונסון אפשר לומר איפוא שהיה לא רק חלוץ מחקר מדעי הטבע אלא חוקר נשמת העם.

ראה גם סבי שהיה מבוני ראש פינה

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=4

 

 

 

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

 

 

שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

 

 

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152