חלק נכבד מילדותי ונעוריי התגורתי בדרום תל אביב. כשבגרתי חיפשתי את עקבות העבר בספרים ובאלבומי הזיכרון למיניהים. שום כלום. בכל הספרים שמלווים את העיר מראשיתה החלה תל-אביב מנווה צדק, התפתחה לכיוון רחוב הרצל שנחום גוטמן הנציח בציוריו הנפלאים.

כשחרגה העיר מגבולות גימנסיה הרצליה והרצל פינת שדרות רוטשילד החלו להופיע באלבומים הבנינים שתל-אביב גאה בהם. בית הבימה (ומאוחר יותר היכל התרבות), בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, וכשחזרו לרחוב הרצל היה זה כשהרסו את המונומנט הנפלא של גמנסיה הרצליה ובנו במקומו את מפלצת מגדל שלום, שהיה אז "הבנין הגבוה במזרח התיכון".

בהמשך ראינו ביתני אמנות, מוזיאונים, בתי הבאו  האוז הלבנים שהציפו את העיר, בית ביאליק, בית העיריה, אצטדיון המכביה, יריד המזרח. אך שום דבר ממחוזות ילדותי. תל-אביב האחרת, התייחסה לדרום העיר כאל החצר האחורית שמסתירים מעין רואים. כאל פילגש שמסתירים אותה. החלק השחור של העיר הלבנה.

גושים וחצרות

הורי עברו לתל-אביב בסמוך לפרוץ מלחמת השחרור. התגוררנו בבית שכבר אז היה ישן מאד, כמו כל הבתים של האזור, ברחוב לוינסקי בסמוך פינת מזרחי ב'. מרצפות שחוקות, קירות סדוקים, הצפות בחורף. המים בברזים היו בצבע חלודה והביוב עלה לא פעם על גדותיו.

הארכיטקטורה של האזור קבעה הרבה את טיב היחסים בין האנשים. כל השטח שמרחוב יפו תל-אביב ועד רחוב סלמה בנוי גושי בתים הדבוקים אלה לאלה במרובע ענק. כל גוש מתוחם בארבעה רחובות ובמרכזו חצר ענקית. כל גוש כלל כמה עשרות דירות שדייריהם יכלו להשקיף אלו על אלו מבעד לחצרות. מבנה זה יצר יחסי רעות ושיתוף פעולה. חבלים שנמתחו על גלגיליות ממרפסת למרפסת שימשו לייבוש כביסה, להעברת עוגות ומטעמים. בשעות חרום – כמו בעוצר הגדול ולאחר שהחלו היריות – מילאו החבלים הללו תפקיד חשוב בהעברת מצרכים חיוניים. עם פרוץ מלחמת השחרור הפך חלק גדול מן האזור הגובל ביפו לאזור קרבות. אלפי תושבים נמלטו והשתכנו בבתי ספר ובחדרי מדרגות של בתים בצפון העיר. חלק הועברו למחנה פליטים ודרו באוהלים שהקימה העיריה למענם בגבעתיים, באזור שהותיר את עקבות התקופה בשם אחד הרחובות "פליטי הספר", ( לא הרחק מבנין מוטורולה).

ארץ ישראל השניה

בתוך המרחב הזה התגוררו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, נגרים, חרשי ברזל, פועלי דפוס, סבלים, רוכלים, פועלי בניין וסתם אנשים קשי יום, המתפרנסים למחייתם בעבודה קשה. זו הייתה אוכלוסייה מגוונת מאד שחיה באינטגרציה מלאה: דתיים מכל הסוגים – חרדים חובשי שטריימל, חובשי ברטים וקסקטים, דתיים של יום כיפור וחילונים אוכלי חזיר. על הגיוון של האוכלוסייה ניתן ללמוד מן השפות שדוברו באזור: יידיש, רומנית, פולנית, ספניולית, בולגרית, ערבית, פרסית, טורקית.

גם בתי הכנסת היו מכל הגוונים והעדות – החל מבית הכנסת של הרב פרנקל שבשכונת פלורנטין – בו נערכו מדי שנה הקפות שמחת תורה המוניים – ועד לבית הכנסת הספרדי שבלב השוק ברחוב לוינסקי. בית כנסת זה פתוח עדיין היום ומתקיימים בו שלושה מניינים ביום.

דרום תל-אביב הייתה תמיד ארץ ישראל השנייה. לא ארץ ישראל העובדת של הקיבוצים. לא ארץ ישראל של החקלאים ("הבועזים") במושבות. לא ארץ ישראל האליטיסטית של בעלי ההון שהתגוררו בצפון. הצפון היה בשדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי או בבן יהודה, שם התגוררו הייקים שבאו מגרמניה. והיו שם גם שיכוני הפועלים, האליטות שבדרך.
עם הדרום נמנו שכונות פלורנטין, התקווה, שבזי, שפירא, מונטפיורי והתקווה. גבולותיו היו רחוב יפו תל-אביב ושוליו עד יהודה הלוי או לילינבלום; רחוב סלמה עד שולי הכפר הערבי אבו כביר; אזור המחנה הבריטי שרונה שנשק לשכונת מונטפיורי ואזור הגבול עם יפו – רחוב שלוש ומרכז וולובלסקי.

לאזור הזה היה גם אופי פוליטי והוא נטה ימינה. מנהל בית ספר תחכמוני בו למדתי היה אביו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי. מפקד הלח"י, אברם שטרן יאיר, מצא מקלט בדירה ברחוב מזרחי ב', שם נרצח. לאחר מותו פרצו דיירי האזור את הקירות שחצצו בין החלקות השונות שבתוך החצרות המרכזיים. הפריצה נועדה לאפשר לאנשי מחתרת, שרבים מהם מצאו מקלט באזור, להימלט אם יבואו הבלשים הבריטים.

המאפיין הבולט של האזור היה הרבגוניות בסוגי הפעילות. היו דוכני רחוב שמכרו בורקות ביתיות, חמינדוס, סחלב נוזלי ומוצק, גלידה מסטיק, בקלאווה דביקה ועוגות סולת נוטפות דבש. ואם רצית לקנח באבטיח קר חתכו לך פלח ענק ואכלת במקום. וכמובן כל מעדני העולם של רחוב לוינסקי, הקיימים עד היום. ומסעדות מכל הסוגים ומכל המיני: בלקניות, טורקיות, בולגריות, יהודיות וגם "תנובהלך", והכל במחירים שתאמו את הכנסותיו של פועל פשוט.
ייחודו של האיזור הנמשך עד היום הוא בריכוז העצום של חנויות מיוחדות לכל בכל מכל כל. לברגים, לפקקים, לבקבוקים, למברשות, לסרטים צבעוניים, לחוטים מכל הסוגים, לניירות וקרטונים, לעטים וכלי כתיבה, לנברשות, לפתיליות, למנורות נפט ולפרימוסים, ולדבקים, לגלגלים ולמוצרי גומי, לצינורות ולברזים, למזוודות ולתיקים, ללוחות עץ ולמזרונים, לבדים ולכל סוגי הביגוד, לצעצועים, לכיפות למזוזות ולספרי קודש. וכאן יכולת להשיג משקפי קריאה (ויכול עד היום ) במחיר של חמישה שקלים לזוג. .

ואינסוף בתי מלאכה למיניהם – סנדלריות, נגריות, מסגריות, בתי דפוס זעירים, מתפרות, זגגיות, בתי תיקון לגרביים, לתיקים ולמזוודות, למנעולים ולפתיליות.
על מנת להמחיש את אופיו המיוחד של האזור אביא כאן שני סיפורים של חנות שעדיין קיימת ועל בית מלאכה שבעליו כבר פרש לעת זיקנה.

בלי בתי קפה בלי תאטראות

בתל-אביב השחורה היו, וקיימים עד היום, מסעדות נפלאות. רובן מסעדות קטנות עם מקום לתריסר סועדים. אוכל משפחתי המתבשל על פתיליות , חוג קבוע של לקוחות המכירים אלה את אלה וכולם את בעלי הבית, ומחירים מצחיקים. כי אלה היו מסעשדות פועלים. עם אוכל שצריך להיות לא רק טוב וטעים אלא גם משביע וגם זול. היו כאן מסעדות מכל הסוגים. החל במסעדות "תנובה" (נדירות למדי) שבהן היה תפריט קבוע של סלט. לבן וחביתה ועד מסעדות רומניות, הונגריות, בולגריות ויהודיות. געפילטע פיש היה געפילטע פיש וצ'ולנט היה צ'ולנט וכנ"ל החמין והצ'ורבה והבורשט וכל היתר.

 

בתי קפה מפורסמים כמו עטרה המיתולוגית או גינתי, או רוול , לא היו כאן. למי יש זמן סתם לשבת לשתות קפה?.

תאטרון זה משהו מעבר להרי החושך בסוף שדרות רוטשילד. הבימה קוראים לו. והקאמרי שייך גם כן לצפונים. אבל בתי קולנוע היו מלאים מפה לפה.

בראשם קולנוע "עדן" שברחוב  לילינבלום\ הקולנוע הראשון של תל אביב שבראשיתו נקרא ראינוע כי הקרין סרטים אלמים. והיה ברחוב סלמה קולנוע  שמשך את הקהל בפיתוי שקשה לעמוד בו – שני סרטים בכרטיס אחד.

גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

הסיפור הראשון הוא על חנות המברשות "אריה" שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד, רחוב אחד אחרי יפו תל אביב בכיוון כל בו שלום).

אני מכיר חנות זו מאז ילדותי המוקדמת. אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי (לפני זמן לא רב) לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג'יראפה, ועוד.

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר.

אריה זונדשיטיין על רקע מברשת מיוחדת שפותחה לצרכי מפעל מדעי. (צילום: זאב גלילי)

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

"כל מטאטא חדש מטאטא טוב", אמר לי עמי זנדשטיין. "השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא". הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

"אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז"ל". על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות "טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים. המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

מצחצח כלי הנחושת

הורדנו מן ה"בוידעם" קופסה גדולה ובה חפצים ישנים שהתגלגלו בביתנו שנים רבות. פתחנו וגילינו אוצרות. אולי לא לתצוגה במוזיאון אך לקישוט הבית ולהנחלת מורשת המשפחה לנכדים.

היו בקופסה כלי נחושת, שעברו אלינו בירושה מהוריי ומהורי רעייתי. כולם מכוסים ירוקת של שנים. רק לאחר שגירדנו מעט את הירוקת ולמדנו לדעת משהו על הכלים הללו, שמחנו שמחה רבה.

בילדותנו הרחוקה, כל ערב שבת, היתה אמא מצחצחת את כלי הנחושת בנוזל "בראסו", עד שהיו מבהיקים ומגבירים את האור בביתנו, המואר בנרות השבת ובמנורת נפט. בערב פסח היו הכלים נמסרים לערבים שהיו עוברים ברחובות צפת, מיד לאחר חג הפורים, ומכריזים ביידיש במבטא ערבי: "וייסען קעסאלאך וייסען פיילה". כלומר: אנו מלבינים כלי נחושת. היתה להם לערבים טכניקה של ציפוי כלי נחושת בציפוי דק עשוי בדיל, בתהליך שרבני העיר סמכו ידם עליו כהכשרת הכלים לפסח.

זכרתי שהיו על הכלים הללו קישוטים יפים. אך אי אפשר היה לראות מאומה בגלל הירוקת. צריך היה למצוא מישהו שיעשה לנו את המלאכה. זכרנו במעורפל שברחוק הקישון שבדרום תל-אביב מצוי בית מלאכה לציפוי ולחידוש כלי נחושת וכלי כסף. בקרנו שם לפני שנים רבות ולא האמנו שהוא קיים עדיין. החלטנו לנסות.

למרבית ההפתעה מצאנו את המקום הזה ברחוב הקישון 45 פינת רחוב עמק יזרעאל. חנות קטנטנה שעל חזיתה תלוי השלט "גלבניז – נוסד 1940". במדינה בה מתחלפים חנויות ובוטיקים בקצב של החלפת חולצות ביום קיץ לח איננו רגילים למצוא חנות הקיימת כבר שישים שנה. (אכן ביקורנו במקום היה לפני תשע שנים. באחרונה חזרנו אליו אך שכנים סיפרולנו כי האיש יצא לגימלאות).

האיש שבתוך החנות נתגלה כאדם נעים הליכות, רך דיבור, שניכר בו כי הוא אוהב את מלאכתו. שלמה כהן שמו. הוא כבר איננו צעיר ואת הפנסיה שלו הוא מבלה בעבודה שהוא אוהב. מסתפק בארבע שעות עבודה ביום.

מסרנו לו את הכלים ותוך שבוע קבלנו לידינו כלים מבריקים, ממש שכיות חמדה, המייפים את ביתנו. ועכשיו אמנה את שבחם של הכלים בטרם אמשיך למנות את שבחיו של שלמה כהן.

אחד הכלים העתיקים ביותר הוא נטלה ("קורט" קראנו לו בילדותנו) שהגיע אלינו מסבתה של אם רעייתי. בהערכה זהירה מדובר בכלי שגילו כמאה וחמישים שנה. ה"סמובאר" שהביאו הורי אמה של רעייתי מרוסיה צעיר יותר. תאריך הייצור החקוק עליו הוא 1878. הפרימוס שמצאנו – המכשיר רעשני שאמותינו הרתיחו עליו את דוד הכביסה – נתגלה כפטנט בינלאומי. מצאנו עליו כתובת אנגלית שנחקקה בשטוקהולם שבשוודיה. באנגלית מצוין שם כי המכשיר יוצר על ידי חברה שיש לה את הזכות הבלעדית לייצר את ה-PRIMUS המקורי. מסתבר שהפרימוס איננו שם של כלי אלא שם מותג. מתחת לכיתוב האנגלי מצאנו כיתוב באותיות קיריליות, באותיות ערביות וגם באותיות סיניות או יפניות.

הוריי השאירו לי ירושה צנועה יותר אך ערכה לא יסולא בפז. צלחת נחושת מעוטרת עיטורים מקסימים ששימשה לכיסוי הג'ארה – מיכל חרס ענק שהיה מוצב בפינת הבית ומתוכו היינו שואבים מים בכלי בעל ידית. את המים לכד היינו שואבים מתוך בור המים שהיתה בכל חצר בצפת (על מים זורמים בברזים איש עדיין לא שמע). מים אלה היו משיבים נפש וקרירים גם בימות הקיץ הלוהטים ביותר. כלי אחר הוא כיסוי לטנג'רה, כלי נחושת ששימש לבישול. אני זוכר שסבתי היתה מבשלת בו בסוף הקיץ "פובדל", ריבת שזיפים שהיתה נשמרת בחודשי החורף הארוכים. הכלי הזה דומה בצורתו לגג היכל הספר בירושלים. הפכנו אותו, חיברנו שרשרות נחושת והנחנו בתוכו עציץ לתפארת.

ונחזור לשלמה כהן שחולל את הנס הקטן הזה של הפיכת גרוטאות לכלי חמדה. הוא עסק במקצועו כחמישים שנה. הוא נולד בעיראק ועלה ארצה בשנות החמישים עם אביו יליד עיראק ועם אמו ילידת סוריה. את בית המלאכה לציפוי הקים יהודי פולני, ישראל מוחא, בשנת 1940. כהן נכנס עמו לשותפות לאחר שסיים את שירותו הצבאי.

בשנות השישים והשבעים עסקו לא רק בציפוי אלא גם בייצור כלים מכלים שונים. אך בשנים האחרונות נפסק הייצור לגמרי. מסתבר שרוב הייצור עבר להודו. שם יש נחושת איכותית ופועלי ייצור המסתפקים בפרוטות. אי אפשר להתחרות בהם ברמת השכר הקיימת בארץ. לכן, אם אתם רוכשים בימים אלה חנוכייה עשויה נחושת, קרוב לוודאי שהיא יוצרה בהודו. בימים אלה קראתי שבאחת מרשתות השיווק הפיצו חנוכייה הודית בעלת תשעה קנים, בנוסף לשמש. נראה שהפועלים בהודו אינם בקיאים ברזי השולחן ערוך.

על אף החזות החיצונית הצנועה של בית המלאה של כהן, עברו דרכו כמה נכסי אמנות נדירים ביותר. בין היתר נתבקש כהן לפני שנים לצפות דגם של בית המקדש בציפוי זהב. המזמין היה מוסד ממלכתי בירושלים. תחת ידיו של כהן עברו יצירות אמנות של תומרקין, אלדובי, ציפר ואחרים. שלמה מתקן, מצפה ומבריק הכל בכל מכל כל – קערות, מגשים, כדים, חנוכיות, נברשות, ריקועי נחושת. הוא עושה את כל סוגי הציפויים – זהב, כסף, נחושת, ברונזה, אוקסיד, ניקל, אלומיניום, בדיל, כרום ועוד. שמו של בית המלאכה המופלא הזה הגיע למרחוק. באים אנשים מכל חלקי הארץ וגם מחוץ לארץ. מבקשים להחזיר עטרה ליושנה לכלים היקרים ללבם. למרבית הצער גילינו באחרונה כי המפעל נסגר.

ונחזור לתל-אביב השחורה.

אנשים מפורסמים

עם חלוף השנים חלה תמורה גדולה באוכלוסיית האזור. הדור של המדינה שבדרך חלף מן העולם. הילדים פרחו מן הקן המשפחתי. רבים עשו חייל – בעסקים, באקדמיה, בהיררכיה הצבאית. מן השכונות יצאו כמה אנשים מפורסמים – השחקן חיים טופול, המחזאי חנוך לוין, שחקן הכדורגל יעקב חודורוב, הסופר העיתונאי רם אורן ועוד.

את מקום האוכלוסייה הישנה מילאו תחילה אנשי ישראל השנייה. תושבי עיירות פיתוח שחיפשו מזלם בעיר וידם לא השיגה להתגורר באזורים היקרים. בעקבותיהם באו עובדים זרים וכל מיני אלמנטים שלא הוסיפו כבוד לשכונה. ביום המשיך האזור לשמור על ייחודו כמרכז למסחר ולמלאכה. בלילות הוא הפך למקום שאנשים הגונים נזהרים מלעבור בו.

תחיית פלורנטין

לפני כעשרים שנה גילו צעירים את קסמו של המקום והחלו לאכלסו. גם העירייה התעוררה לחיים ולאחר עשרות שנים של הזנחה החלה להשקיע בו מעט. בתי קפה צצו כמו פיטריות והאזור החל להראות סימני תחיה. אך ההזנחה בת השנים נתנה אותותיה ולצעירים שבגרו והחלו להקים משפחות נתברר שזה מקום שלא קל לגור בו. התשתיות לקויות, אין מתנ"ס, חסרים גני ילדים בתי ספר, שטחי ירק וגני משחקים לילדים. נדמה היה כי האזור הולך ודועך. אך הצעירים המשיכו להימשך אליו ושכונת פלורנטין נחשבת לאתר מבוקש, אם לדון לפי מחירי השכירות באזור.

בשעתו הודיעה שרת המשפטים, ציפי לבני, על כוונתה להקים בדרום תל אביב מתחם שבו ירוכזו כל בתי המשפט השוכנים היום ברחוב ויצמן.

ברכתי על יוזמה זו, שהיה בה כדי להחזיר עטרה ליושנה. בעבר שכן בית המשפט ברחוב יהודה הלוי ושעות רבות מילדותי ונעוריי ביליתי באולמות המשפט (במקום לחבוש את ספסל הלימודים).
היוזמה עשויה היתה לעורר את הדרום ולהפוך אותו למקום שבני אדם הגונים אינם חוששים להסתובב בו. אבל הוא עורר גל של התנגדויות מצד שופטים ועורכי דין. תל-אביב לא גילתה נכונות להתמזג עם תל אביב השחורה.

והאם הועברו בתי המשפט לדרום תל-אביב? בערך כמו השלום עם הפלסטינים שהשיגה הגברת ליבני.

רדיו חדש בתל-אביב הישנה – סיפורה של תמונה

הקורא איתי בכר שלח לי את תמונה מקסימה המשקפת את רוח התקופה.   וזה סיפורה של התמונה, כפי שסיפר הקורא בכר:.

"תמונה זו כמו התמונות האחרות  באלבום הזה אצלי בפליקר צולמו ע"י סבא שלי, רוברט בכר.
"כל האלבומים שלו אצלי, את רובם סרקתי ושיפצתי בפוטושופ, הזכויות, כמובן שמורות לי.
"הסיפור מאחורי התמונה – השנה 1950 או 51, בצילום נראים יצחק ולילי אנג'ל, אח ואחות, שהם דוד ודודה של אבי.
"סבי, רוברט צילם אותם יחד עם הרדיו החדש, בדירה שנמצאת ברחוב קיבוץ גלויות,
ובתמונה לילי קוראת במעריב, העיתון הצעיר והחדשני של התקופה ההיא.
צד זה של משפחתי עלה לארץ מבורגס, בולגריה, שנים ספורות קודם לכן".

הקישור לאלבום התמונות של איתי בפליקר
http://www.flickr.com/photos/itaib/3315678161/in/set-72157613616209344/

 פזמון של משורר אלמוני

ולסיום פזמטון שהגיע אלי באינטרנט. המחבר האלמוני מתבקש להתקשר כדי שאתן לו את הקרדיט הראוי. נדמה לי שהפיזמון הזה משקף היטב את רוח התקופה והאור

הגיגים נוסטלגיים פרי עטו של בעל

בית מלאכה ברחוב העליה בת"א

 

לג'נגי' קראנו "קלאווסה"
למרפסת קראנו "טראסה"
במקום בשר אכלנו חסה
איזה כייף היה בגן הדסה!

מילה של חבר היתה מילה
מי חשב בכלל על מחלה
וכשגבר חיפש ומצא לו כלה
היה לו ספק שהיא בתולה?

מלפפון בעונה היה מריח
פתחת מלון ,תמיד זה הצליח
אמנם גם אז חיכינו למשיח
אבל איזה טעם היה לאבטיח…

הכרת נערה, הרומן היה סוער
היית נאמן, לא ביקשה יותר
ים של אהבה היית מפזר
ת-אמת – היום יודעים לחזר?

מי זוכר את אותה חוויה
כשפיזרנו קצת מלח על עגבניה
ואיזה טעם לצ'ולנט היה
אפשר להשוות בין מיקרו לפתיליה?

אח, אח איזו מולדת
פעם ישראל היתה עובדת
חיפשת גנב רק בזכוכית מגדלת
האם פעם נעלתם את הדלת?

נוסטלגיה היא נושא חשוב
ומעניין מאד
זו התרפקות על ימים יפים
שלא ישובו עוד…

המשורר האלמוני מתבקש להזדהות כדי לקבל קרדיט על יצירתו.

ראה

על תל אביב הקטנה של גבריאל צפרוני קישור

וכך נראתה תל אביב הלבנה

 

 

ראה חנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב