מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה. אבל החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אמו ושאלת חברותו באצ"ל.

 

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה

הצוואה נכתבה ונחתמה ב- 8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה.

על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפיה או השפעה בלתי הוגנת".

עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר:

"לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517 , מרחוב רופין 10א' , ת"א איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

 

הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.

"אדם חסר לב"

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו.

הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאמו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עמו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קרבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה".

סרב לעזור לאם

"כשאמו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אמו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו."

עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.

"לא בן אדם"

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.
אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עמו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אמא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

מהפכת "העולם הזה"

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה.

גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה.

גוש שלום או גוש אבנרי

לאחר שנאלץ למכור את העולם הזה (למרבית האירוניה למשקיע ימני, אריה גנגר ממקורביו ומממניו של אריאל שרון) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים.

מבחינה זו עשה הסרט שרות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

האם היה אורי אבנרי באצ"ל

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף.

"אני עשיתי את זה"

בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.
כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

מי מכיר מי יודע

העדות היחידה לחברותו של אבנרי באצ"ל היא עד כה עדותו שלו.
בני שמר, מארגון "ברית חיילי אצ"ל", אומר לי כי אבנרי אינו רשום כחבר ה"ברית". ב"ברית" רשומים כל אנשי אצ"ל, שחברותם הוכחה. לשם כך היה על הנרשם לקבל אישור ממשרד הביטחון וכן אישור של מפקדו באצ"ל. אבנרי מעולם לא נרשם, אולי מטעמי צניעות.

שאלתי את פרופסור יהודה לפידות, מומחה לתולדות האצ"ל (שספרו "לידתה של מחתרת" ראה אור באחרונה בהוצאת "ברית חיילי אצ"ל") והוא אמר לי כי מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של הארגון.

פרופסור לפידות חקר גם את נושא ההוצאות להורג שביצע האצ"ל. לדעתו אין כל סבירות שאבנרי השתתף בפעולה כזו.

אבנרי נולד בשנת 1923. לפי הביוגרפיה שלו, המופיעה באתר הכנסת, הוא התגייס לאצ"ל ב-1938 ועזב "מטעמים אידיאולוגיים" בשנת 1942. בשנת 1939 ביצע האצ"ל שלוש הוצאות להורג: יוסף ברוורמן, ולנטין בק ואריה פולונסקי. באותה שנה היה אבנרי בן 16. לא מתקבל על הדעת, אומר לפידות, שנער בגיל זה נשלח לבצע הוצאה להורג. (בכל תקופת המאבק בבריטים, מגלה לי חברי שלמה נקדימון שחקר את הנושא, הוצאו להורג 10 יהודים על ידי האצ"ל, 10 על ידי ההגנה ו-16 על-ידי לח"י. יש עוד 10 הוצאות להורג שזהות מבצעי ההריגה אינה ידועה).
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939הכריז אצ"ל על הפסקת אש. משך ארבע שנים לא ביצע הארגון אף פעולה וברור לכן שאבנרי לא יכול היה להשתתף באותן שנים באף פעולה. אז מתי בדיוק ארע ה"אני עשיתי את זה"?

אם אני טועה מוזמן אבנרי לפרט את עלילותיו באצ"ל.

[הוא לא עשה זאת עד יום מותו]

למה פרסמתי את צוואת אמו של אבנרי

כתבת "הארץ", שרה ליבוביץ-דר, התקשרה אלי ושאלה מדוע פרסמתי  את צוואת אמו של אורי אבנרי.

איני נוהג להשיב בדרך כלל לשאלות עיתונאים והשבתי לגברת ליבוביץ-דר כי איני מתראיין ואם יש לה שאלות שתציג ואשיב מעל דפי "מקור ראשון". אך היא התעקשה ושאלה מה טעם היה לפרסם צוואה שנכתבה לפני כעשרים שנה, המתייחסת לאדם שאינו ממלא כל תפקיד ציבורי.

האם אין זה פרסום מרושע? שאלה.

הדאגה של הגברת ליבוביץ לצינעת הפרט של אבנרי עוררה את סקרנותי. הזכרתי לה כיצד נהג אבנרי להיכנס לקרביהם של אנשים מעל דפי "העולם הזה" שהגברת ליבוביץ עצמה עבדה בו. אמרתי גם כי בעקבות הסרט שתיעד את חייו של אבנרי היה מקום להאיר פינה חשוכה באישיותו של האיש, שאיננו אדם פרטי. הוא איש ציבור המטיף לנו מוסר בוקר וערב באמצעות "גוש שלום" שלו. והנה מן הצווואה אנו למדים כי אמו סבורה שהזניח אותה והעדיף להיפגש עם הרוצח ערפאת.

אך הגברת ליבוביץ לא הסתפקה בתשובות אלה (שהתניתי כי הם בחזקת שיחה שלא נועדה לפרסום). היא הוסיפה ושאלה ואני אמרתי לה כי את הציטטה שהיא מבקשת להוציא מפי לא תקבל. הגברת ליבוביץ לא עמדה כמובן בתנאי שלא לפרסם את דבריי ופירסמה אותם במדור "מלח הארץ" שבשבועון. בין הדברים שכתבה אפשר היה להבין מה ציפתה לשמוע ממני.

וכך כתבה: "הצוואה שעשעה לא מעט אנשי ימין ודילגה השבוע בין תיבות דואר רבות באינטרנט". ובכן, זה מה שרצתה לשמוע: עד כמה אנשי ימין מתלהמים אוהבים לעשות עליהום על אנשי שמאל שנואי נפשם, בלי להתחשב בצנעת הפרט שלהם.

איזה ערך עיתונאי יש לכל הסיפור הזה של עיתונאי מראיין עיתונאי בשאלה למה פרסמת? את התשובה נותנת ליבוביץ עצמה. היא מפרסמת מילה במילה את הסעיף בצוואה שלדבריה אין שום עניין ציבורי בפרסומה.

אילו נעניתי לה והייתי נותן לה את התשובה שציפתה לה הייתה פוגעת בשני ציפורים במכה אחת. גם להכפיש אנשי ימין וגם לפרסם פלח רכילות עסיסי מתוך עמדה צדקנית. אך מכיוון שלא נתתי לה את מבוקשה לא התאפקה ופרסמה את הצוואה.
עכשיו יש להניח שגם אנשי שמאל, קוראי "הארץ" שאינם קוראים את "מקור ראשון", יקפיצו את הצוואה מתיבת דואר אחת לשניה. וכמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד, ישמחו ודאי לקרוא מה אומרת אמו של הלמוט אוסטרמן על הבן יקיר לה.

תוספת אוקטובר 2012

בשנת 2012 שכח אבנרי מה שאמר לכתב העיתון הגרמני. בטור שלו באתר גוש שלום [14.7.12] הוא כותב בין היתר: 

"לקראת סוף שנות ה-30. הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בפעולות ממש… באותה עת הרג הארגון עשרות רבות של ערבים, גברים, נשים וילדים, בפצצות שהונחו בשווקים של יפו, חיפה וירושלים…"

 בהמשך הוא כותב כי בעת שהתפלג לח"י  מן האצ"ל הוא לא הצטרף ללח"י  כי לא היה מוכן להשלים עם יוזמת מפקד הארגון, אברהם שטרן יאיר, שביקש לפתוח במגע עם הנאצים כדי לשתף פעולה נגד הבריטים. 

"לא יכולתי לקבל היגיון מפלצתי זה, ולכן לא הצטרפתי ללח"י" – כותב אבנרי.

זהו כמובן סיפור שבדה אבנרי ממוחו הקודח. אין כל סבירות שבמעמדו אז – אם אכן היה באצ"ל – יכול היה לדעת על תכנית יאיר לבוא במגע עם הגרמנים. שנשמרו בסוד כמוס

תוספת  אפריל 2014

בספרו האוטוביאוגרפי "אופטימיות"  מתאר אבנרי את תקופת פעילותו באצ"ל בשנים האמורות. פעילות זו התבטאה בהפצת כרוזים ליד הגזוזיה של ויטמן ברחוב אלנבי ובמסעות מפרכים ברגל או באופניים ברחבי הארץ. "טבילת האש"  הראשונה והיחידה שלו היתה כשהשתתף בהפגנה בה ירו הבריטים יריות באוויר.

אבנרי של 1938 מדבר כמו אבנרי של שנת 2014. בעת מבחן הקבלה לאצ"ל הוא משיב בשלילה לשאלות אם הוא שונא את הערבים או את האנגלים. את תחושתו כחבר מחתרת הנלחם למען מטרה גדולה הוא משווה ברמיזה לתחושותיהם של מחבלי אש"ף.  הוא אומר כי מנהיגים וגנרלים שלא עברו חוויה כזו אינם יכולים להבין [את המחבלים הפלסטינים].

בספר מתייחס אבנרי לצוואת אמו בכמה מלים. וכך כתב: "עד החודשים האחרונים לפני מותה בגיל 94 היתה אמי צלולה לגמרי. אז השתבשה תודעתה , ובסוף לא הכירה אותי עוד. זה היה שובר לב. באותו זמן כתבה צוואה חדשה  שבה הדירה אותי מכל רכושה" [עמודים  483-484]. אבנרי אינו מדייק כל כך. הצוואה לא נכתבה בסמוך למותה ובחוסר צלילות אלא שבע שנים לפני מותה.

כשאבנרי רצה להיות היטלר

פרופסור יהושע פורת בביוגרפיה על המשורר יונתן רטוש מספר על פגישה שהיתה  בשנת 1941 בין רטוש  להלמוט אוסטרמן [שמו המקורי של אורי אבנרי]. פגישה זו דנו השניים בהקמת תנועת "העברים הצעירים" שלימים נקראה התנועה הכנענית. אבנרי הציע לרטוש להיות "אלפרד רוזנברג שלנו"  (אלפרד רוזנברג היה התיאורטיקן  של התורה הנאצית)  ואילו את עצמו הציע אוסטרמן להיות "היטלר שלנו". 

 

ראה

"אופטימי" – ביקורת אלי תבור על האוטוביאוגרפיה של אבנרי

 

הצד הששני של אורי אבנרי

על הביוגרפיה הפוליטית שכתב אמנון לורד