כציפור לילה המאחרת בנשף אני נוהג להאזין בשעות הקטנות למה שנקרא "ערוצי הקודש". לעתים קרובות אני נהנה למשמע אוזניי – דברי תורה המעניקים ממד של עומק למציאות חיינו, משקל נגד לפטפטת הבלתי נסבלת של אמצעי התקשורת.

אך לעתים, קרובות מדי, אני מתמלא בושה למשמע אוזניי בחלק מן הערוצים הללו. הטפה פרימטיבית שכל קשר בינה לבין דברי תורה הוא מקרי. אמונות תפלות ועצות שהן על גבול עבודה זרה.

כזה היה קטע ששמעתי משיחת ייעוץ כזו. השואלת ספרה ליועץ כי היא אוהבת להאזין לפזמונים לועזיים, ושאלה אם הדבר מותר. היועץ הזהיר שהדבר אסור בתכלית האיסור. נגינה לועזית היא ממש טומאה שיש בה כדי לקלקל את השומע. וגם לפגוע בסיכויי השידוך.
ומה בדבר שירים עבריים? שאלה המאזינה. והיועץ השיב כי הדבר גרוע עוד יותר. כי משתמשים בלשון הקודש להחדרת מחשבות פסולות. וכדי להמחיש עד כמה פסולים השירים העבריים ציטט בלגלוג: מה זה למשל השיר הזה "מת אב ומת אלול"?

היועץ התכוון לשירו של נתן יונתן שהולחן והושר בידי צביקה פיק. אחד השירים היפים ביותר ברפרטואר השירה הישראלית.

האם ידע היועץ ששיר זה הוא עיבוד לאחד משירי ר' שמואל הנגיד שבו נאמר בין היתר:
"מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עמם
באו ימי הקור והתירוש
אדם וקולו בכלי דמם
לכן ידידי סב אלי רעים
כל איש ואיש יעש אשר זמם"

לכאורה צריך ר' שמואל הנגיד להיות פסול בעיני "ערוצי הקודש" כמו אחרון הפזמונאים הישראליים. כי הרי הנגיד כתב שירי מלחמה, ושירי יין, ושירי שעשועים ושירי שנינה ורחמנא לצלן אפילו שירי אהבה. לכאורה חילוני גמור הפסול מלבוא בקהל.

אבל מה לעשות ור' שמואל הנגיד היה אדם מופלא, ששילב באישיותו את הספרא והסיפא.

שמואל הלוי בן יוסף המכונה "הנגיד" (1056-993) היה תלמיד חכם בתורה ובחכמת הגויים. מומחה בלשון העברית ובדקדוקה, מומחה בלשון הערבית, בשירתה ובדקדוקה ומגדולי המומחים למדעים של זמנו.

אגדה (המובאת על ידי הראב"ד) מספרת כי הנגיד החל דרכו כרוכל שמכר מרכולתו סמוך לביתו של סופר המלך ונתבקש לנסח למענו מכתבים. כשנתגלה כישרונו נתמנה ליועצו של חבוס מלך גרנדה ומשך שלושים שנה ניהל את מדיניות החוץ והפנים של ממלכת גרנדה. הוא גם יצא בראש צבאות המלך למלחמות ואת חוויותיו במלחמות העלה בשירים ששלח לבנו משדה הקרב. הנגיד שלט היטב בכל מכמני הלשון העברית לדורותיה – לשון מקרא, לשון חכמים ולשון ימי הביניים. לאלו נוספה ידיעתו בלשון הערבית וכושר היצירה שלו בהמצאת תצורות לשון חדשניות. כל אלה תרמו לכך שהוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים בספרד.

על איכות שירתו ניתן ללמוד מדברים שכתב עליו המשורר ר' משה אבן עזרא, שהוא מעין המבקר הראשון לשירת ישראל, בספרו "שירת ישראל": "שיריו הם כמעיין הנובע, מיוסדים במילים נעימות מרובי גוונים, חזקים בתכנם, יפים בבנייתם, מקוריים ברעיונותיהם ובהירים במליצותיהם".
בצד היותו משורר ולשונאי ואיש ספר ואיש מינהל ולוחם היה הנגיד גם גדול בתורה. הוא כתב פרוש לתלמוד, ראשון מסוגו. חיבורו "הלכתא גברתא" (שנותרו ממנו רק שרידים) שימש את גדולי ההלכה בספרד ובפרובאנס. כתב גם ספר המפרש את המקרא וחוקר את לשונו.  הוא קשר קשרי איגרות עם רב האי גאון בפומפדיתא; עם רב חושיאל ורב נסים בקירואן ; עם רב חזקיה שהיה ראש ישיבה וראש גולה בבבל. בכולם תמך.
ואולי ישכנע את היועץ מערוצי הקודש דברים שכתב הראב"ד על הנגיד: "כל בני תורה… היה מהנה מנכסיו, וקנה הרבה ספרים והרבה מכתבי הקודש והמשנה והתלמוד… וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אמנותו, בכל ארץ ספרד ובכל ארצות שזכרנו, היה מוציא עליהם ממונו… ועוד היה מספיק שמן זית לבתי כנסיות שבירושלים בכל שנה והרביץ תורה הרבה".

תרומתו של צביקה פיק ליצירה היא מדהימה. פיק הוא מוסיקאי בחסד וגם מבצע מצוין. הוא הצליח בלחן שלו לחדור לנשמת היצירה של  הנגיד ולטקסט של יונתן , חדירה שהפכה את השיר המופלא הזה למעין תפילה.

פרוש לשיר

מת אב ומת אלול של שמואל הנגיד הוא שיר יין, סוגה שהיתה נפוצה מאד בשירה העברית בספרד.

שירי יין הם שירים המתארים את משתאות היין שנערכו, בדרך כלל, בגן, בין ערוגות הפרחים בתקופת האביב, או בין כותלי הבית בתקופת הסתיו והחורף. שיר יין טיפוסי כולל  על פי רוב את ההזמנה למשתה, תיאור מנעמיו, הסגולות המופלאות של היין במראהו ובהשפעתו.
ברבים משירי היין קורא המשורר לידיד לבוא ולהצטרף אל המשתה, לשכוח את היגון ולמצות את הנאות החיים. המוטו שעמד מאחורי שירת היין היה: 'אכול ושתו כי מחר נמות'.
פירושי מילים

נאסף תשרי – מת, (כמו נאסף אל אבותיו).
תירוש – יין.
דמם – הפך להיות שקט (דומם).

אדם – הפך להיות אדום.

יעש – יעשה.

זמם – תכנן, ביקש לעשות.

נושא השיר

בשיר זה קורא המשורר לידידו לבוא ולהצטרף אל ה"רעים" המסובים למשתה. משתה הנערך בימות החורף, בין כותלי הבית, ליד האש הבוערת, ובו טועמים את היין החדש שזה עתה האדים כראוי וחדל לתסוס ולהשמיע קול. השיר כתוב בנימה קלילה ועליזה – סגנון המתברר כאירוני לאור הפתיחה הכבדה אפופת סממני המוות.

בית א'

"מת אב ומת אלול, ומת חומם. / גם נאסף תשרי ומת עמם"

השיר פותח במשפט רציני היוצר רושם של אבלות. מן המילים הראשונות: "מת אב" ניתן לחשוב שמדובר במוות של אבא אמיתי, אך ההמשך מבהיר שמדובר רק ב"מותם" של חודשי השנה, כלומר, מותו של הקיץ. השימוש במילה "נאסף" מציינת את "מותו" של חודש תשרי שנאסף אל אבותיו, אך גם רומזת  לחג האסיף (סוכות) החל בחודש זה.

בית ב'

"באו ימי הקור והתירוש / אדם, וקולו בכלי דמם"

תקופת הסתיו הגיעה, היין הפך להיות אדום מאחר והגיע לגמר בישולו וקולו אינו נשמע מפני שתסיסתו הסתיימה. גם בבית זה נמשכת העמדת הפנים העצובה – יש בו אסוציאציה למוות: ימי הקור רומזים על תקופה שבה הטבע גווע, התירוש האדום מרמז על דם, והכלי שדמם (שתק) מרמז למוות.

קריאת המשך השיר מבהירה לנו שהמשורר דווקא מכריז מלחמה על המוות ודבק בחיים, וכי אין מדובר בשיר תוגה, אלא להיפך, בשיר שיש בו נימה של הומור ועליזות.

בית ג'

"לכן ידידי, סוג אלי רעים – / כל איש ואיש יעש אשר זמם!"

בבית זה קורא המשורר בקריאה גלויה אל הידיד שיצטרף למשתה היין ואומר לו כי זו עשויה להיות מסיבה כלל לא מרוסנת, אשר בה יעשה כל אחד כרצונו.

השיבוץ המופיע בבית זה לקוח ממגילת איכה ("עשה את אשר זמם" איכה ב', י"ז) ולמרות שבית זה מדבר בגלוי על המשתה, השיבוץ מציב שוב ברקע את הקינה והמוות המדומים.

לשיר בתים נוספים ויפים לא פחות הרוצה לקרוא בהם ימצא בקישור הבא, שעל פיו הוכן הפרוש שלמעלה.

http://he.wikibooks.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%93/%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%91_%D7%95%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C

 

השיר בביצוע צביקה פיק

 

 

 

 

 

 

 

ברשימה שלי מן השבוע שעבר על הגששים מניתי שורה של כותבי טקסטים ופזמונים שתרמו לתכניות הלהקה הפופולרית. לא מניתי את כולם ובין היתר לא הזכרתי את עקיבא נוף שבצד היותו חבר כנסת היה גם פזמונאי, מלחין וזמר שתרם ללהקה את אחד הפזמונים המפורסמים והמוצלחים ביותר שלה: "מים לדוד המלך".
ייתכן שמאחורי ההשמטה הזו עמדה גם איזו כוונה תת הכרתית. כי הרי עקיבא נוף אשם במידה רבה (והוא הודה זאת בפניי) בכך שאהוד אולמרט הגיע לאן שהגיע.
אבל אחרי שנוף זכה במאבק משפטי ממושך על הפרת זכות יוצרים שלו אני כבר נזהר וחוזר ומצהיר שהוא תרם את הפזמון החשוב לגששים.
נוף זכה באחרונה בתביעה מייצגת שהגיש נגד רשות השידור ונגד חברת "מטר" שהפיקו והקרינו סידרת תכניות בשם מדינת היהודים על מופעי ההומור בישראל. אחת התכניות עסקה בגשש החיוור ושודר בה השיר "מים לדוד המלך". אך שמו של נוף לא אוזכר ברשימה הארוכה של התורמים לסרט, שכלל במאים טכנאים עורכים ועד מגישי התה.

בימים אלה ניתן פסק דין במשפט והשופט קבע כי התובע צודק בתביעתו כי "השיר המזוהה עם הופעתם הטלוויזיונית של הגששים… בהופעה שהייתה אבן דרך בחיי הבמה של הגששים".
בית המשפט פסק פיצוי של 40 אלף ₪ לתובע.

ראה

פזמון הפירומן על אהוד אולמרט

פורסם ב-2007 אך אקטואלי תמיד [מאי 2017]

מי שרוצה להבין עד כמה מנותקת האליטה המזערית של קוראי וכותבי "הארץ" מן המציאות הישראלית, חייב לקרוא את מאמרו של בני ציפר, עורך המדור הספרותי, על הגששים.

אומה שלמה נתעטפה באבל עם היוודע מותו של ישראל פוליאקוב (פולי). אומה שלמה צחקה מחדש, בעיניים דומעות, מן הטקסטים שהם זיכרונות הנעורים של שלושה דורות. אומה שלמה הפגינה הסכמה כללית נדירה שאפיינה את היחס לגששים בכל השנים בהן הופיעו על הבמה.

אבל בני ציפר לא שייך לעניין. וכך הוא כותב: "וידוי אישי – מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית הגשש החיוור יותר מבידור וולגארי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסייה: בדיחות מהווי העדות, הצבא, והלעג ל'אינטליגנטים'. כמעט לא נעים לי להיזכר שימי בחרותי עברו עלי על רקע הפסקול הבלתי נגמר הזה שבקע ממקלטי הרדיו שבבתים וחנויות, במוניות ובצריפי המשרדים הצבאיים: דקה של בליל להגים בלקני ערבי ואחריו כחצי דקה של הקלטת געיות צחוק קולקטיבי, ושוב הבליל הזה ושוב הצחוק… במרחק הזמנים אפשר לומר לזכות הגששים שהם הראו לעם הישראלי מאיזה חמרים נחותים הוא מורכב בעצם וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו… "

ומהו אופק הציפיות של בני ציפר? האינטליגנט הזה נפגע מן הגששים עד כדי כך שנזקק למונח גרמני, 'אונטרהלטונג'. את משמעותו הסביר לנו, בעלי המכנה המשותף הנמוך: "כלי תעמולתי מתוחכם ממדרגה ראשונה של משטרים מדכאים, הנועד להחליש באמצעות הנועם של הצחוק בצוותא את פוטנציאל ההתמרדות של האוכלוסייה".

מי הם האנשים העומדים מאחורי התכנית השטנית הזו של הגששים לדיכוי האוכלוסיה?
את הטקסטים למערכונים ולפזמונים של הגששים כתבו מיטב היוצרים הישראלים. את רוב המערכונים כתב יוסי בנאי אך תרמו להם גם ניסים אלוני ושייקה אופיר (שגם ביימו), אפרים קישון, דן אלמגור ודן בן אמוץ.

הגששים היו לא רק שחקנים מעולים אלא גם להקת זמר מופלאה, שביצעה שירים ברמה מוסיקלית גבוהה. מיטב המלחינים והפזמונאים הישראליים תרמו מפרי רוחם לשלישיה: נעמי שמר, יורם טהר לב, אריאל זילבר, דני סנדרסון, ירון לונדון, דן אלמגור, יוסי גמזו, דוד אבידן, צביקה פיק, מתי כספי, דוד קריבושי, ועוד רבים. הגששים ביצעו גם קטעים של יוצרים קלאסיים: צ'רניחובסקי, אלתרמן, גורי, ארגוב, שארל אזנבור – ובסך הכל 63 פזמונים שהושרו ב-10 תכניות וב-11 סרטים.

ומה תרם בני ציפר כעורך הספרותי של העתון לאנשים חושבים לתרבות הישראלית, שהיא "בליל להגים בלקני"?
נביא שתי דוגמאות.
בראשית שנה זו ראה אור הספר "אדום עתיק" מאת גבריאלה אבידר-רותם. זהו רומן מקסים המשלב בין סיפור דמיוני לבין פרקים המתעדים את תולדות המפעל הציוני: השומר, תל-חי וטרומפלדור, שרה גיבורת נילי, יוסף לישנסקי, אבשלום פיינברג, המשוררת רחל ועוד – כולם פרקים המבוססים על מחקר מעמיק.

הספר זכה לביקורות נלהבות כארוע ספרותי תרבותי ממדרגה ראשונה. אך העורך האינטליגנטי של המוסף הספרותי לא פרסם ביקורת על הספר. במקום זאת נתן לאחד, יפתח אשכנזי, לכתוב ביקורת במסווה של סיפור על איזו סופרת אלמונית ששמה אביגורה.

במקום לבקר את הספר עסקה הספק ביקורת ספק יצירה ספרותית הזו בחייה הפרטיים של גבריאלה אביגור-רותם, על היותה בגיל הבלות וקמטים על צווארה, על בני זוגה בעבר ובהווה, ועל כך שהיא מתגוררת בבית מוזנח.

ומה הביא לכתב הפלסתר הזה נגד הסופרת? היטיב להגדיר זאת העורך היוצא של מעריב, אמנון דנקנר: "אדום עתיק הינו יצירה שנודף ממנה באופן מובהק ובלתי ניתן להכחשה ניחוח של ספר ציוני. אוי, ישמור ה' ויציל, אתם מאמינים? ספר, רומן ועוד מצליח, שהוא ציוני. לאן נוליך את החרפה?"

ופרשה אחרת הקשורה בתרבותו של העורך בני ציפר. הוא כתב מאמר על המשורר יעקב בסר ז"ל שכותרתו "כל הצרידות הזאת".
על מאמר זה הגיב המשורר גיורא לשם במכתב למו"ל הארץ עמוס שוקן, בו הוא אומר בין היתר: "אני חש חובה למחות על כתיבתו הנלוזה של עורך תרבות וספרות… כל הצרידות הזאת… כותרת כזאת ברשימה על אדם שמת בסרטן הרֵאה היא רשעות לשמהּ, שטנית בהיותה שנונה לכאורה… ציפר מגלה בורות… במקום הבנה והערכה שקולה, ציפר העדיף לגמד בטורו את שעור קומתו של בסר המשורר – משורר חזק וישר-מבע… על טור נבזה כזה הכותב חייב לתת את הדין".

עד כאן דברי המשורר גיורא לשם.
הבנת את זה מר ברוך?

על גידוך שגידף ציפר את גרשום שלום (ראה בסוף המאמר)