במהלך המאה העשרים נכשלו רוב הניסיונות לחזות את העתיד בתחומי המדע, הטכנולוגיה והרפואה * בתחום המדיני רק מנהיגים יחידי סגולה היו בעלי חזון לנווט את עמיהם בבטחה במצעד האיוולת העולמי* בעידן בו עומדת ישראל בפני הכרעות גורליות עומד בראשה אדם שלא הוכיח עצמו באף תחום

ידידי דן ירדני הוא מהנדס במקצועו, איש עסקים (היי טק) בפרנסתו ואיש ספר במהותו. הוא מרבה לנסוע בעולם לרגל עסקיו ורוכש ספרים לספרייתו, שהריח הנודף ממנה עלול להביא אדם לידי סחרור, כמו ביקור במרתף יינות עתיקים. שלא כאספנים רבים נוהג ידידי גם לקרוא את הספרים שהוא רוכש ויש לי חשד רציני שבחר בעיסוקיו כדי שיוכל לרכוש ספרים.

" בעוד 100 שנים"

בימים אלה הראה לי ספר נדיר שברשותו, שיצא לאור בברלין בשנת 1909. שם הספר, " עולם בעוד מאה שנים"

(Die Welt in 100 Jahren), והוא עוסק בשאלה מה עתיד לקרות לדעת כותביו בימינו אלה. איני קורא גרמנית במידה מספקת ובוודאי לא גרמנית גבוהה בה כתוב הספר, המודפס באותיות גותיות. אך ירדני הצליח לפצח את הספר ובאדיבותו נתן לי תמצית של תוכנו.

 

 

שער הספר הגרמני

יתרונו של הספר על פני כל מיני ספרי עתידנות שנכתבו במהלך השנים הוא מועד כתיבתו, כמעט מאה שנים מהיום. הספר נכתב בידי שורה של מומחים בעלי שם עולמי בתחומם: קרימינולוג, תעשיין, סופרת כלת פרס נובל, מדינאי והוגה דעות, ועוד רבים.

מה הם לא צפו

הם צפו את התפתחות התקשורת האלחוטית כולל הטלוויזיה. אך לא חזו את השפעותיה על הכלכלה והחברה. הם נבאו כי צפוי שוויון לנשים, אך לא העלו בדעתם התמוטטות האימפריות הקולוניאליות. הם לא יכלו לנחש את הטרנזיסטור, המחשב, האנטיביוטיקה והפצצה האטומית. (למרות שאלברט אינשטיין פרסם כבר ב-1905 ארבעה מאמרים, שאחד מהם עסק ביחס בין מאסה לאנרגיה והשני בישר את תורת היחסות המיוחדת).

אם לסכם: בתחומים טכנולוגיים, בהם היה קצה חוט להתפתחות הצפויה, הצליחו פחות או יותר בחיזוי. אך גילויים והמצאות, פרי רוחו היצירתית של האדם או פרי המקריות, לא יכלו לחזות. הואיל וכל אחת מן ההמצאות הללו, השפיעו השפעה עמוקה על תהליכים חברתיים, מדיניים כלכליים ותרבותיים הם החמיצו בתחזיותיהם את הרוב.

אגדות המדע הבידיוני

 

 

האגדה שחזה הכל מופרזת. ז'ול ורן.

יש הרבה אגדות סביב כושר הניבוי של סופרי המדע הבדיוני. הגדולה שבהן אולי היא אגדת ז'ול ורן (שמת ב-1905) שכאילו חזה את הצוללת, הפקס, ההליקופטר, המנוע החשמלי, ואת הטיסה לירח. והאמת היא שבטיסה לירח קדמו לו בעלי דמיון אחרים ויתר ההמצאות שהוא מתאר כבר מומשו על ידי ממציאים לפני שורן תיאר אותם. ורן גם לא חזה את הטלוויזיה, הפצצה האטומית, הקולנוע ואפילו את המכונית.

כשלונות בחיזוי

רבים לא רק שלא חזו נכונה מהפכות טכנולוגיות, אלא אף לא חשו במתרחש מתחת לאפם.

בשנת 1865 בישר עורך עיתון לקוראיו: " אין כל אפשרות להעביר קול באמצעות חוטים" . עשר שנים לאחר מכן המציא אלכסנדר גרהם בל את הטלפון.

לא פחות מגוחך היה האסטרונום האמריקני סימון ניוקאם, שכתב בראשית המאה העשרים: " לא תיתכן תשלובת של חומרים, צורות מיכון ומקורות כוח, המסוגלת לשמש מכשיר מעשי להטסת בני אדם" .

כמה שנים לאחר מכן, ב-17 בדצמבר 1903, המריאו האחים וילבר ואולביר רייט לטיסה הראשונה שלהם.

 

מומחה אחר באותה תקופה הכריז כי " ההנחה שמתנועת המרכבות ללא סוסים עתידות לנבוע תוצאות כלשהן, אינה אלא רפיון מוחין מוחלט" . כמה שנים לאחר מכן ירדה המכונית המיליון מפס הייצור של מפעלי " פורד" . עוד מומחה קבע שהבעיה העיקרית של התחבורה הצפויה ללונדון עלולה להיגרם מערמות הצואה של סוסי המרכבות שיחסמו את הכניסה לעיר.

תחזיות שהתאמתו

 אחד העתידנים שהצליחו לחזות, לטווח קצר יחסית, הוא אלווין טופלר בסידרה של ספרים שהחלו להופיע משנות השישים. ב" הלם העתיד" צפה את המשברים הנפשיים, החברתיים והכלכליים הצפויים בעקבות השינויים המהירים בטכנולוגיה. הוא צפה את התחלופה המהירה במקצועות, את השימוש בסמים ואת הפניה לכיתות דתיות כבריחה מן המציאות. הוא גם צפה שינוי טוטאלי בחיי המשפחה עד כדי ביטולה הגמור. בחיזוי זה נכשל עד כה.

עתידן אחר שהצליח חלקית לטווח קצר הוא הרמן קהאן בספרו שנת 2000 שחובר בשנת 1967. כבר ספרתי פעם כאן על שיחה שקיימתי עמו במהלך כינוס עתידנים שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב באותה שנה. קהאן צפה את נסיקתה הכלכלית המהירה של יפאן (באותה שנה זה נראה הזוי לחלוטין)  וסבר שתהפוך להיות המעצמה הכלכלית הראשונה בעולם. זאת תודות לשילוב מוצלח בין כלכלת שוק חופשי  לכלכלה ריכוזית. יפאן אכן נסקה אך לא הגיעה לדרגת המעצמה הכלכלית הראשונה.  בשיחה שהיתה לי עמו אמר  כי ניתן לחזות התפתחויות טכנולוגיות בגבול מסוים אך אי אפשר לגמרי לחזות התנהגות אנושית הואיל ו"האדם הוא היצור הפחות צפוי בטבע". באינטואיציה אמר הוא חש כי העולם צועד לא לקראת קידמה ושיכלול, כפי שהרוב סברו אז, אלא לכיוון של אי רציונליות ופונדמנטליזם.

 די לעקוב אחר מדורי האסטרולוגיה בעיתונים; לצפות בתורים  המתארכים של ידוענים ליד לשכותיהם של ידעונים למיניהם, הקוראים בקפה או בכף היד; ספיריטואליסטים המעלים באוב נשמות מעולם האמת ומוכרי קריסטלים מחוללי נפלאות, כדי לדעת שקהאן צדק באינטואיציה שלו.
הרמן קהאן נמנה עם צוות האסטרטגים של מכון ראנד הידוע ובניגוד לחבריו צפה אפשרות לנצחון במלחמה גרעינית. למרבית המזל (עד כה) לא עמדה תחזית זו במבחן. יש הסבורים שדמותו של קהאן עמדה לנגד עיניו של סטנלי קובריק בסרטו "ד"ר סטרנג'לאב"  המתאר מדען מטורף המוביל למלחמה גרעינית.

ההיסטוריה נמשכת

התחזית שהתבדתה עוד בטרם יבש הדיו על הספר שנכתב עליה היא זו של " קץ ההיסטוריה" , פרי עטו של הפילוסוף האמריקני פרנסיס פוקויאמה. בספרו, שראה אור בשנת 1992, קובע פוקויאמה כי המאבק בין אידיאולוגיות בעולם הוכרע עם נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית. אחרי ה-11 בספטמבר ועליית הפונדמנטאליזם האיסלמי בעולם נראית תחזיתו ממש מצחיקה. במכתב לנשיא בוש אחרי ה-11 בספטמבר המליץ להדיח את סאדאם חוסיין, גם אם אין קשר בינו לבין הפיגוע במגדלי התאומים.

דפוס גוטנברג בימינו

הואיל ואני שייך לקו התפר בין התקופות אני יכול לספר משהו מניסיון חיי.  התחלתי את עבודתי העיתונאית במכונת כתיבה "הרמס בייבי" ואחר כך "אריקה" שליוו אותי עשרות שנים. התחלתי עבודתי בדפוס  שבו שלטה העופרת. בתי הדפוס שנחשבו אך לפני כמה עשורים כ"מודרניים" לא היו שונים מהותית מן הדפוס שהמציא גוטנברג באמצע המאה ה-15. היה לי דוד בירושלים שהיה לו  דפוס נוסח גוטנברג: ארגז ובו כמה עשרות תיבות, שבתוכן אותיות עופרת ועץ. סדרי הדפוס היו מסדרים את הטקסטים באותיות הללו במהירות מדהימה. חלק ממכונות הדפוס באותה תקופה אפילו לא הופעלו בחשמל אלא בכוח השרירים. תודות לכך יכול היה "ידיעות אחרונות" להוציא מהדורה ירושלמית של העיתון בעת המצור של מלחמת השחרור, שמהלכו אספקת החשמל היתהמצומצמת.

 

 

מכונת הלינוטייפ

דפוס העופרת המודרני הוליד מקצוע חדש. במקום מסדר האותיות הבודדות – "הבחור הזעצער", הביטוי היידי לסדר במכונת לינוטייפ (או אינטרטייפ בתקופה מאוחרת יותר). החידוש הגדול של הלינוטייפ היה שבמקום לסדר את האותיות ביד סודרו האותיות במכונה.

 

הסדר ישב ליד לוח מקשים דומה לזה של מכונת כתיבה אך יותר מסובך. כל הקשה גרמה להפלת אמהה עשויה נחושת של אחת האותיות. האמהות סודרו אוטומטית בשורות. לתוך השורות נוצקה עופרת וכך נוצרו במהירות רבה שורות הדפוס שסודרו בעמודים ומהם הוכנו גלילי העופרת להדפסת רוטציה. זה היה שיא התחכום של המחצית הראשונה של המאה העשרים. סדרי המכונות זכו לתנאי עבודה מצוינים. שכרם היה גבוה מזה של העיתונאים ובצדק. סדר מכונה צריך היה להיות גם אינטליגנטי ומשכיל. הוא היה צריך להיות בעל יכולת לפענח כתב-יד משובש (חלק מהם היו משכילים ומתוחכמים מן העיתונאים, ונהגו לערוך אותם בסתר).   הם היו גם בעלי חושים טכניים ויכולת לתקן את המכונה שהתקלקלה לעתים קרובות. כל זאת בתוך אדי עופרת רעילה, שנבעו ממיכל גדול בו הותכה העופרת. אדים אלה גרמו לחלק מהם הרעלת עופרת שהיתה מחלה לא קלה.

מהפכת הדפוס הממוחשב

בשנת 1977, במהלך ביקור בלונדון, ערכתי מסע השתלמות בעיתונים הבריטיים שב"פליט סטריט". רוב עיתונים הבריטיים היו אז ברמה טכנית שנפלה מן הרמה שהיתה נהוגה בארץ, אך כבר הנביטו הניצנים של מהפכת הדפוס הממוחשב. קראו לזה אז "סדר צילום". אנשים שלא הבינו מחשב מהו סברו שמדובר באיזו טכנולוגיה הגורמת לכך שהאותיות יצולמו  במקום שיוצקו בעופרת.  היו עיתונים שכבר דילגו על השלב של סדר הדפוס ועיתונאים כתבו מיד מול צג באמצעות מעבד תמלילים. מאוחר יותר, בסיור בהולנד צפיתי בהתפעלות בעבודתם של שלושה עיתונים (של אותם בעלים) שהוקמו מלכתחילה לעבודה במחשב. עולם חדשנתגלה לי.

החידוש הזה הפעים אותי בעיקר ברמה המקצועית האישית. פתאום אתה משוחרר מאימת הנייר הלבן שבמכונת הכתיבה. אינך צריך להכניס עוד ועוד ניירות למכונה ולכתוב שוב ושוב פתיחה שלא הצלחת להעלות על הנייר. פתאום יש לך צג מחשב שהוא כמו הנייר החלק אך עולה עליו לאין שעור. אתה יכול למחוק ולשנות ולהעביר קטעים ולבדוק איות ולחפש מילים ולהחליף מילים. חופשי לגמרי מן הצורך להכין טיוטה ולתקן בלי סוף.

המעסיקים שלנו ראו כמובן את היתרון הכלכלי הגנוז בשיטה החדשה. לדלג בבת אחת על שני שלבים בהפקת הדפוס –  סדר המכונה והמגיה.  עיתונאים יכולים לכתוב ישר אל הצג ומשם אל המחשב ואל מערכת ההפקה בלי שום צורך בתיווך נוסף. לא צריך לשלם משכורות לסדרים ולמגיהים.

כשחזרתי ארצה אמרתי לפועלי הדפוס שעליהם להתכונן נפשית שהמקצוע שלהם עומד לחלוף מן העולם. הם צחקו ממני. במקום לעבור הסבה למקצועות חדשים העדיפו לקיים מאבק. הם הצליחו – כמו חבריהם למקצוע בארצות המערב – לעכב את התהליך. הפועלים מנעו בכוח הנהגת סדר מחשב.

הפועלים ניהלו מלחמת מאסף. הסכימו להנהגת דפוס ממוחשב רק לאחר שהגנו על מקצועם ופרנסתם בחרוף נפש וקבלו זכויות מפליגות.  כשעמוס שוקן הוציא את "חדשות" זכרונו לא  לברכה מנעו פועלי הדפוס הישן של העיתון את הוצאתו והוא נאלץ לגייס הליקופטרים כדי להוציא את העיתונים המודפסים מן הדפוס החדש שהקים. המאבק הזה היה מאבק אבוד.  כתבנית שקיבלה הכשרה של חצי שעה יכולה להקליד חומר בשכר הנמוך במאות אחוזים משכרו של סדר מכונה שלהכשרתו נדרשו שנים רבות. העיתונאים מעבירים את החומר הכתוב מבתיהם באמצעות קו טלפון ופועלי הדפוס אפילו אינם רואים אותו. המאבק נמשך שנים ובמהלכו אף היתה שביתה גדולה. אך הכוחות של הכלכלה והטכנולוגיה החדשה ניצחו.

מעניין אגב שבשלב הראשון של המהפכה גם המעסיקים לא היו משוכנעים שהיא הכרחית. נוני מוזס אמר לי, בתקופה שהיה עוזר של אביו נוח מוזס, כי אינו משוכנע שההשקעה זו במחשוב בכלל כדאית.

על מי פסחה המהפכה

ומן המיקרו של הניסיון האישי למאקרו של מדינת ישראל. באף אחת מממשלות ישראל לא נמצא איש בעל חזון (פרט אולי לשמעון פרס)  שצפה את הלם העתיד בתחום הטכנולוגי. אבל היוזמה האישית והכשרונות הטבעיים עשו את שלהם. ישראל הפכה למדינה השנייה בעולם בתחום חברות הסטארט, לא תודות לממשלות ישראל אלא למרות.

אבל מי ומי בסטארט אפ? שמעתם על מפעל כזה בנתיבות? באופקים? בירוחם?

מי שלמד בתיכון יוקרתי  ברמת אביב  ברמת השרון או ברחביה הגיע ליחידת המחשוב בצה"ל ועם ציונים טובים  ופסיכוטכני גבוה והשיג תואר אקדמי המתאים לתמורות של התקופה.

על רקע זה נראה הפער בין מזרחיים ותושבי הפריפריה לבין תושבי המרכז כפצע ממאיר.  אדם בן חמישים שהמפעל שעבד בו רוב שנות חייו נסגר איננו מסוגל לפרנס את עצמו במציאות החדשה. אפשר לצעוק מבוקר עד ערב למה לא מקימים תעשיות היי טק בירוחם. אך העבודה היחידה שיכולים לבצע אנשים חסרי השכלה אקדמית והכשרה זו עבודה טכנית פשוטה שהצורך בה הולך ונעלם.

ומה ביחס לעתידנות מדינית?

הארכתי בדברים על עתידנות ועתידנים, נבואות שהתבדו ונביאים בבלי כבוד, כדי לומר את העיקר. אנו חיים בתקופה שבה דרושה מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות נבואית. נביא במשמעות המודרנית זה אדם המסוגל לרכז במוחו אינסוף נתונים שאינם ניתנים לחישוב לוגי ויש לו היכולת האינטואיטיבית להחליט את ההחלטות הנכונות. מאז הקמת המדינה היה מנהיג אחד כזה, דוד בן גוריון. בתקופה שבה התעשיה הישראלית יכלה בקושי לייצר זוג אופניים הוא חזה ויזם פיתוח נשק גרעיני.

כל התיאור שהבאתי למעלה מעורר חרדות כבדות לגבי סיכויי הישרדותנו בעולם המטורף בו אנו חיים. ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, לא הוכיח עד כה שום יכולת הנדרשת ממנהיג בעל חזון, הדרוש למדינה בתקופה הרת גורל זו. האמירה " באין חזון ייפרע עם" מעולם לא הייתה אקטואלית יותר.

ראה ספר מדע בידיוני ישראלי משנת 1951

 

בטלוויזיה רוב הכתבים והמגישים צעירים * שורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים * בני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה * בני חמישים כבר נחשבים זקנים * האתוס הציוני, שלא רצה ב" אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת מטביע את חותמו על חיינו

שאלה: מתי באחרונה נתקלת בקופאית שעברה את גיל ארבעים? מתי ישבת במסעדה וקיבלת שרות ממלצר קשיש?

מתי התקשרת לשרות לקוחות כלשהו ושמעת קול עבה של אדם מבוגר? יש להניח שהתשובה לשאלות אלה היא: לפני הרבה זמן או מעולם לא.

לומר את האמת: נעים לקבל שרות מזבנית או מקופאית צעירה ויפה. היא נחמדה ואדיבה ויעילה. במקומות רבים היא גם עומדת על רגליה ומביטה בך בגובה העיניים.

מאחורי החזות היפה הזו של נעורים ויופי מסתתרת מחלה קשה שהחברה הישראלית סובלת ממנה. באחרונה נחשפה המחלה הזו בניסיון של הקופאיות בכמה רשתות שיווק למרוד בתנאים הבלתי אנושיים של עבודתן. הן נאלצות לעמוד על רגליהן כל המשמרת, אסור להן לשבת ויש שמונעים מהן יציאה לשרותים.

זו איננה רק בעיה של יחסי עבודה. זו בעיה של חברה שקידשה את הנעורים ושולחת את הזקנים אל הכפור, כאילו היינו אסקימוסים. הרשתות הקובעות תנאי עבודה מפלצתיים כאלה עושות זאת בין היתר כדי שלא תצטרכנה להעסיק עובדות קשישות. אישה בת 40 ומעלה אינה מסוגלת לעמוד 8 שעות על רגליה.

והתופעה איננה רק ברשתות שיווק. על מסכי הטלוויזיה מופיעים פנים צעירות לרוב. מוטי קירשנבוים, ירון לונדון, עמנואל הלפרין (המגישים תוכניות מעולות), הם יוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. מיעוט המגישים כסופי השיער בולט על רקע ריבוי מגישים בוגרים בטלוויזיה האמריקנית. הבולט בהם הוא לארי קינג, שבימים אלה חוגג חמישים שנה בתקשורת ועוד עתידו לפניו.

מה גורם לכך ששורה ארוכה של משרות ותפקידים סגורים בפני מי שעבר את גיל שלושים. שבני ארבעים ומעלה מתקשים למצוא עבודה. שלבני חמישים אין אפילו מה לחפש?

נראה לי שהתשובה לכך נעוצה באתוס הציוני, שראה באנשים מבוגרים "אבק אדם" והעדיף את הצעירים שיבנו את המולדת. האתוס כבר לא קיים אך הוא מטביע את חותמו על חיינו עד היום. זהו אתוס " יהדות השרירים" .

הציונות מראשית דרכה הציבה כאידאל את הפיכת העם היהודי לעם צעיר בעל כוח. לא תלמיד ישיבה חיוור מדולדל גוף נוסח " המתמיד" של ביאליק. אלא צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923) שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אומר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הזיל דמעות כאשר חזה במפגן רכיבה של צעירי ראשון לציון בעת ביקורו בארץ בשנת 1898. ההיסטוריונית אניטה שפירא אומרת על תפיסה זו (בספרה " ההליכה על קו האופק" ). כי הכשלונות ההיסטוריים המפוארים של בית שני ואחריו, הועלו על נס והוצגו כתופעות חיוביות וכמקור לגאווה לאומית ולאתוס חינוכי.

מדיניות העליה

האידיאל הציוני הזה מצא ביטויו במדיניות העליה, שהעדיפה עליית חלוצים צעירים שיתרמו לבניית המפעל הציוני ויהיו בסיס לאדם היהודי החדש שהציונות החילונית רצתה לעצב. כל מי שלא היה צעיר וחלוץ נחשב ל" אבק אדם" . מושג זה יוחס לחיים ויצמן. אך ההיסטוריון מרדכי נאור אמר לי כי ברל כצנלסון השתמש בו עוד בשנות העשרים.

" מדיניות העליה הציונית" , אומרת ההיסטוריונית חוה אשכולי (וגמן), נקטה גישה " סלקטיבית שגרמה בחירת העולים על פי התאמתם לצרכי הארץ" . התפיסה היתה " שרק בחירת העולים תבטיח בסיס חזק לבניין הציונות כחברת מופת" (" אלם – מפא" י נוכח השואה" ).

דוד בן גוריון אמר ב-1933: " עלינו לנקוט בכלל לא הארץ בשביל העולים אלא העולים בשביל הארץ… וכל עולה ייבחן אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית" .

כאילו אין שואה

ספרה של חוה אשכולי (וגמן) עוסק בעיקר  בעמדתה  של מפא"י כלפי השואה ובניסיון להסביר  את הרקע לאלם והשיתוק שאחז בישוב  במהלך המלחמה ואף לאחריה.

בהשפעת השואה חזרו בהם מנהיגי הציונות מן העמדה של יחס סלקטיבי כלפי מי שראוי לעלות לארץ. אך התפיסה הזו הייתה כה חזקה עד שבמהלך המלחמה לא נעשה כל מאמץ להכין מקום לקליטת עליה המונית, אף שבארץ הייתה אז פריחה כלכלית.  כשהחלו להגיע ראשוני הפליטים ב-1944, האודים המוצלים מאש השואה,  נשמעו תלונות במוסדות ההסתדרות על אופיים של העולים. "הזאת היא העליה שאתם שולחים אלינו ואתם רוצים שלה נתמסר ואותם נקלוט?  הבו לנו עליה  חלוצית, זו  שהייתה בשר מבשרנו, זו שהורגלנו לה". אניטה שפירא, המביאה ציטוט זה ממכתב מעין חרוד מאותה תקופה, אומרת: "כביכול לא היתה שואה, כביכול עולם כמנהגו נוהג".

מדיניות הסלקציה לא נסתיימה עם הקמת המדינה. פתיחת שערי הארץ בפני עליה המונית מארצות האיסלם היתה מלווה ביוזמה מכוערת של סלקציה בין  צעירים וזקנים, בריאים וחולים והדברים ידועים.

היום מדינת ישראל כבר אינה מדינה צעירה.  כ-10 אחוז מאזרחי המדינה הם בני 65 ומעלה לעומת 3 אחוזים ב-1948.  אך האתוס הציוני מוסיף לכרסם בנו.