הביוגרפיה החדשה של בן גוריון שכתב שבתי טבת מגלה דמיון בין אז להיום: החלטה כאילו דמוקרטית, עילה של תועלת מדינית, הסתה פרועה, שינאה * ההבדל: בן גוריון ניצל את מלחמת המחתרות להשגים מדיניים והשכיל למנוע מלחמת אחים * הוא גם לא היה מושחת * שרון לעומתו מוביל בעקשנות לטראומה לאומית ולקטסטרופה מדינית
ב-21 בנובמבר 1944 התכנסה ועידת ההסתדרות והחליטה על ה" סזון" (" עונת הצייד" ). זה היה הכינוי לפעולה שתכליתה להפסיק את פעולות המחתרות אצ"ל ולח"י נגד ממשלת המנדט הבריטית.
זמן קצר אחרי קבלת ההחלטה יצאו חוליות של אנשי פלמ"ח ("מתנדבים") לפעולה. הם חטפו אנשי מחתרת, עצרו וכלאו אותם בקיבוצים ומסרו שמות של פעילי מחתרת לבריטים.
ה" סזון" נמשך כארבעה וחצי חודשים ובמהלכו נמסרו לבריטים שמותיהם של 500 עד 800 חשודים – כולם (פרט לאחד) אנשי אצ"ל. בין המוסגרים היה יעקב מרידור (ויניארסקי), מפקד אצ:ל באותה תקופה. ארגון לח"י, שביצע את רצח הלורד מוין כמה שבועות לפני תחילת ה"סזון" (רצח שהיה המאיץ של ההחלטה ל"סזון" ) יצא ללא פגע, מסיבות לא ברורות.
אלה הן העובדות הבסיסיות של אחת הפרשיות המסעירות ביותר בתולדות המאבק להקמת המדינה.
"לגרשם מבתי הספר, ממקומות העבודה וממקומות המגורים, לא לתת להם להדביק מודעות" . נער מחתרת מדביק כרוזים. (באדיבות מכון ז"בוטינסקי)
פרשת הסזון נידונה בהרחבה על ידי שבתי טבת בספרו "קנאת דוד – איש ריב" , הכרך הרביעי של הביוגרפיה המונומנטאלית של דוד בן גוריון. מן הפרטים הרבים שמביא טבת נחשפים המניעים האמיתיים שמאחורי הסזון, בעיקר מניעיו של דוד בן גוריון. ניתן ללמוד מהם משהו גם על ימינו.
הרקע ההיסטורי
שנת 1944 הייתה השנה האחרונה למלחמת העולם השנייה. המלחמה בה הושמדו שישה מיליון מיהודי אירופה. השנה בה סגרו הבריטים את שערי הארץ בפני אודים מוצלים מן האש הגדולה. שנה בה נמשכו גזרות "הספר הלבן" , שאסרו על רכישת קרקעות והתיישבות יהודית. במהלך המלחמה שיתף הישוב בארץ ישראל פעולה עם הבריטים. אלפים התגייסו לצבא הבריטי. אצ"ל היה במשבר מנהיגות ונצר את נשקו. לח"י המשיך בלחימה בבריטים כשהוא נתון בבדידות מוחלטת. הבריטים כמעט חיסלו את הארגון, אחרי שרצחו את מנהיגו אברהם שטרן (יאיר) והרגו או עצרו את רוב לוחמיו. לקראת סיום המלחמה העולמית התאושש לח"י וביצע שורה של פעולות נועזות שכללו ניסיונות לרצוח את הנציב העליון ורצח השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. בינתיים הגיע מנחם בגין לארץ וקיבל את ראשות האצ"ל. ב-12 בפברואר 1944, שנה ורבע לפני תום מלחמת העולם, הכריז על " המרד" ואצ"ל פתח בשורה של פעולות נגד הבריטים.
העילה להחלטה
העילה הרשמית להחלטה לחסל את ארגוני המחתרת ולהפסיק את לחימתם בבריטים היתה ש"הפורשים" (כך כונו ארגוני המחתרת), פועלים בניגוד להחלטות הדמוקרטיות של המוסדות המוסמכים של הישוב המאורגן וגורמים נזק למאבק המדיני. בראש הישוב עמדו הוועד הלאומי, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית על שלוחותיה. לכאורה ייצגו מוסדות אלה את כל הישוב בארץ ישראל, כולל ה"מזרחי" והציונים הכלליים. בפועל שלטה בישוב אליטה מהפכנית של השמאל, מאנשי העלייה השנייה, ששלטו בהסתדרות ובמפעליה הכלכליים, בהתיישבות ובכוח הצבאי שעמד לרשותה ה"הגנה" . עובדה היא שהיום שבו החל הסיזון באורח רשמי הוא היום בו החליטה על כך ועידת ההסתדרות.
מגדל השמירה בקרית ענבים בו הוחזקוחטופי האצ"ל
כדי שההחלטה תחשב לגיטימית היה בן גוריון זקוק להסכמה של שותפיו ל"ממשלת" הישוב. הוא היה זקוק גם לתמיכה רחבה של דעת הקהל.
פעולות ההסתה
להחלטה על הסזון קדמה פעולת הסברה ממושכת, שנועדה לשכנע את הציבור הרחב, במיוחד את הנוער. בן גוריון, אומר שבתי טבת, היה מודאג מכך ש"הטרור גובר ומושך את הנוער"
יומיים לפני ההחלטה על הסזון נשא בן גוריון נאום בפני בני נוער. טבת מציין כי מפגשי בן גוריון עם בני נוער היו נדירים "ויש לשער שנזקק לו מחמת האהדה שהאצ"ל ולח" י זכו לה בקרב הנוער, לרבות הנוער החלוצי" .
בנאומו תאר בן גוריון את האצ"ל והלח"י כשתי קבוצות "שראשיתן נעוצה בסוכנות זרה… לח"י… החלה את פעולתה באוריינטציה פשיסטית ונאצית" ומקורו של האצ"ל "בשותפות עם כוחות ממשלתיים (פולניים) אנטישמיים".
הוא קרא לצעירים " להקיא את אנשי הכנופיה" – לגרשם מבתי הספר, ממקומות העבודה וממקומות המגורים, לא לתת להם כסף, " לא לתת להם להדביק מודעות, לעקור את המודעות מידיהם…"
בן גוריון הסביר ש"מסירה" לשלטון זר הייתה חטא לא יכופר בגולה. אבל כאן בארץ יש שוני בין האבות הפחדנים הגלותיים לבנים שנולדו בארץ לעצמאות לאומית. "אתם יכולים להגיד להורים שלכם אל תתנו כסף ואל תפחדו" . בפועל קרא בן גוריון למעשה לצעירים להסגיר גם את הוריהם.
שבתי טבת, מעריץ גדול של בן גוריון , כותב על אותו נאום כי היה "הסתה יותר מהסברה" .
השנאה כמניע
בתקופה בה אנחנו עוסקים היו רבים בהנהגת הישוב שטענו כי זו לא רק מלחמה בטרור אלא גם מלחמה מעמדית. בין מעמד הפועלים שבהנהגת הישוב לבין ה"פשיסטים". בן גוריון התנגד לכך. אף שהקפיד לכנות את אצ"ל ולח"י בכינויים "נאצים" ו"פשיסטים" , אמר כי יש למחוק כל סממן פועלי סוציאליסטי מעמדי מן המאבק. זאת, כדי לשוות לו צביון כלל לאומי. "אחרת" , אומר שבתי טבת, " לא יעלה בידו לכונן חזית רחבה שתתמוך בהסגרה" של לוחמי מחתרת לבריטים.
גולדה: " להשמיד"
מספרו של טבת עולה כי הקיצונית ביותר בשנאתה לארגוני המחתרת הייתה גולדה מאיר (מאירסון), שקראה לחסל את הטרוריסטים. וכששאל בן גוריון "האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?"
גולדה: " טוב, גם להשמיד אנשים" .
בן גוריון: " והם ישתקו?" .
גולדה: " בן גוריון לא צריך לשאול איך לחסל" .
דווקא בן גוריון עמד בפרץ והבהיר מעל לכל ספק כי "בכוונתו לחסל את הטרור לא את פעיליו…"
מפקד ההגנה אליהו גולומב, נטה לאמץ את עמדת "החיסול" של גולדה אבל התלבט ביחס ללח"י שהוא ראה בה " קבוצה אידאליסטית" .
לבסוף הכריעה עמדת בן גוריון שאין " לחסל" אלא להסתפק במעצר ולא בהריגה. לכך קיבל את הסכמתו של יהודה לייב מיימון (נציג המזרחי בהנהלה הציונית) שאיים להתפטר אם יישפך דם. עמדה זו הביאה לשינוי בעמדת בגין, שתחילה הזהיר כי אצ"ל לא יישב בחיבוק ידיים אם יותקף ומאוחר יותר חזר בו והכריז כי לא תהיה מלחמת אחים.
" הטרור הטוב והרע"
בן גוריון נהג לגלות טפח ממחשבותיו ולכסות טפחיים. על השקפותיו בעניין הטרור מגלה טבת דברים שאמר בן גוריון במאי 1944: "יש טרור שהוא טוב ויש טרור שהוא רע. הרע הוא טרור של יחידים שאין לו אהדה בציבור רחב" ואילו הטוב הוא זה "שהציבור קיבל אותו באהבה" .
ב-31 במארס 1944 פרסם בן גוריון מאמר בו האשים את הממשלה הבריטית במעשי אצ"ל ולח"י. במאמרו כתב כי השואה וסגירת שערי העליה גרמו ל"מעשי טרוף של צעירים". המאמר נתפרש כביטוי של אהדה למחתרות ואף הועתק בשלמות בעתון "המשקיף" הרביזיוניסטי.
מדברים אלה ואחרים, הפזורים לאורך ספרו של טבת, ניתן ללמוד כי בן גוריון השכיל לנצל את מלחמת המחתרות למטרות המדיניות שהציב לעצמו. עובדה היא שחודשיים בלבד לאחר הסזון הוקמה "תנועת המרי" , שהיה איחוד גג של ההגנה אצ"ל ולח"י למאבק בבריטים.
לויצמן היה זמן
בן גוריון, בניגוד לחבריו להנהגה, ובמיוחד בניגוד לעמדתו של חיים ויצמן, הבין שהשעה דוחקת. שסיום המלחמה היא שעת כושר להשגת מדינה, שאם יחמיצו אותה אולי לא תחזור לעולם. ויצמן לעומתו האמין בבריטים למרות גזרות הספר הלבן ולמרות נעילת שערי הארץ. הוא הסתמך על נאום שנשא צ'רצ'יל בעיצומה של ההשמדה באירופה, באוקטובר 1943 (בארוחה חגיגית אליה הוזמן ויצמן שראה בכך כבוד גדול). בנאומו אמר צ'רצ'יל כי בתום המלחמה כש"ינעץ את שיניו בשאלת ארץ ישראל, יזכו הציונים לשזיף הגדול ביותר" . לבן גוריון חסר הסבלנות שרצה מדינה מייד אמר ויצמן כי האנגלים פועלים לאט ו"אם נגיע (למדינה) בעוד עשר שנים תהיה זו התקדמות טובה מאד" .
המניע של בן גוריון
האם בן גוריון ראה בפעולות הטרור גורם המשבש את המאבק המדיני? לי נראה מן העובדות המובאות בספר כי ההפך הוא הנכון. פעולות אצ"ל ולח"י האיצו את התהליך בשעון החול ההולך ואוזל. פעולותיהם הם שגרמו לכך שבעיית ארץ ישראל תהיה דחופה ותובא בפני עצרת או"ם ולא תמתין עשר שנים עד שהבריטים יגשימו את הבטחת צ'רצ'יל לשזיף גדול.
מי שקורא בין השיטין מבין כי בן גוריון נתן יד לסזון – אבל בלי שפך דם ובלי מלחמת אחים – כי חשש מכך שפעולות אצ"ל יקנו לארגון מעמד של טוען לשלטון, או לפחות לשותפות בשלטון על הישוב. ואת זה נועד הסזון למנוע.
החסינות של לח" י
שבתי טבת חושף בספרו חידה היסטורית, השופכת אור על כל הפרשה. החידה הייתה מה גרם לכך שהסזון הופעל רק נגד אצ"ל ואילו בלח"י לא נגעו. זאת, למרות שרצח הלורד מוין היה הגורם המאיץ לסזון. (חיים ויצמן אמר כי הרצח גרם לו זעזוע עמוק יותר מהידיעה על מות בנו מיכאל).
במהלך השנים הועלו תיאוריות רבות בנושא. האחת אמרה שלח"י איים לרצוח את מנהיגי הישוב ולכן נרתעו מלפגוע בו. אצ"ל טען עוד באותה תקופה כי לח"י נכנע לתכתיב של ההגנה והפסיק את פעולותיו. מחבר הספר על תולדות לח" י, יוסף הלר, מגלה כי ד" ר ישראל אלדד חשד בחברו למרכז לח"י, נתן פרידמן ילין, כי הגיע להסכם עם ה"הגנה" . חשד סביר לאור העובדה שפרידמן ילין היה כבר אז בעל עמדות שמאלניות.
מספרו של שבתי טבת מתברר כי לא אלו היו הסיבות. הסיבה העיקרית, כך אני מסיק מן העובדות שמביא טבת, היא שבן גוריון ראה באצ"ל ובבגין איום על שלטונו. לח"י הקטן לא הדאיג אותו, למרות שפעולותיו היו נועזות ומסוכנות יותר.
הסיזון הופעל רק נגד אצ"ל ואילו לח"י נהנה מחסינות. טבת מסביר זאת בכך שבן גוריון ראה באצ"ל מתחרה עתידי על השלטון. בצילום: בגין בצאתו מן המחתרת. (ארכיון יעקב אלעזר)
שרון כמפאיניק
ומכאן לימינו. בן גוריון היה טקטיקן מעולה ואסטרטג גדול. שרון לעומתו הוא טקטיקן ענק ואסטרטג קטן מאד. הטקטיקה בה הצליח להעביר שרון את ההחלטה על ההתנתקות מדהימה בדמיונה לדרך הנפתלת בה הצליח בן גוריון ליזום את הסזון: מניפולציות פסבדו דמוקרטיות, הסתה, שנאה. מבחינה זו נתגלה שרון כמפאיניק מושלם.
אבל שרון איננו בן גוריון. כמו ויצמן שסמך על מקסם השווא של השזיף הגדול שהבטיח צ'רצ'יל סומך שרון על הבטחותיו של הנשיא בוש. הוא לא בן גוריון שאמר "חדלתי לפחוד אם גוי כועס עלי" . שרון גם לא נרתע מן הסכנה של מלחמת אחים ומנע ממש בכוח את הצעת משאל העם, שהוגדרה כנכונות של המתיישבים להיכנע. גם בהתנהלותו הפנימית וגם באסטרטגיה המדינית שלו הוא עלול להביא לאסון.
================================================================
" הייתי תלמידו של גר הצדק מנשטיין"
הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון כותבת לי:
" הסיפור על הרוזן אברהם בן אברם פון מנשטיין ידוע לי מילדותי.
" אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.
" בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י" ז באלול, רשום אף הוא.
=========================================================================
המסמר של דאוד אל נטור
השופט בדימוס אליהו נאווי הגיש פעם תכנית רדיו מרתקת, בה סיפר סיפורי משל ערביים. במשל אחד נזכרתי בימים אלה.
מעשה באדם שמכר את ביתו אבל התנה תנאי אחד. הוא יישאר הבעלים של מסמר התקוע באחד מקירות הבית.
זמן מה לאחר המכירה הגיע המוכר וביקש לראות אם שלום למסמר שלו. למחרת בא וביקש לצחצח ולצבוע את המסמר. ואחר כך בא וביקש לתלות עליו את מעילו וכך הלאה והלאה עד אשר הצליח לסלק את הקונה מן הבית.
המסמר הזה הוא משל ליחסינו עם הערבים. כמה פעמים מכרנו להם סחורה בזיל הזול ולבסוף איבדנו אותה.
פרשת טאבה בהסכם עם מצרים, חוות שבעה בבריחה מלבנון היו מסמרים כאלה.
עכשיו נוטש שרון את גוש קטיף וחושב שבזה הוא גמר. והנה כבר מצהירים הפלשתינאים כי גבול הרצועה המסומן אצלנו איננו הגבול הנכון. שטח קטן מצפון לרצועה שייך להם והם תובעים שגם אותו יפנו. ישראל טוענת לא היו דברים מעולם אבל הערבים מומחים יותר גדולים מן הישראלים למסמרים שבקיר.
"המסמר של דאוד אל נטור וטילי הגראד מעזה"
======================================================================
בגץ פיצוי-פינוי
יש למישהו ספק מה תהיה ההחלטה?
==========================================================================
כאב הראש של ח" כ דני יתום
בדיון שהתקיים בתל-אביב הכריז חבר הכנסת דני יתום (עבודה) כי לדעתו קיימת אפשרות להפיכה צבאית בישראל, כשחובשי הכיפות יהיו רוב בפיקוד הבכיר בצה" ל.
נוכח דברים אלה אי אפשר שלא למחזר את הבדיחה שנפוצה עליו עוד בתקופה שהיה ראש המוסד.
מספרים שכאשר דני יתום סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול, כדור אחד לכל פינה.
===========================================================================
טננבוים בכלא
אל" מ (עדיין?) אלחנן טננבוים יושב סוף סוף בכלא. לא על ניסיון להבריח סמים. לא על קשר עם החיזבאללה. לא על מסירת סודות (לכאורה). הוא נעצר לעשרה ימים בעוון אי תשלום מזונות לאם בנו.
מה אפשר ללמוד מכך על סדרי העדיפויות של מערכת המשפט בישראל?
=========================================================================
אריאל שרון בגימטריה
בדיחה ידועה מספרת על יהודי שהיה להוט לאכול צ'ולנט וטען כי שבת שווה צ'ולנט בגימטריה.
בדקו ומצאו שהמספרים אינם מתאימים ואותו יהודי השיב: תוסיף חתיכת קישקע לצ'ולנט וזה יתאים.
מישהו שלח לי בימים אלה תוכנה המבצעת חישובי גימטריה ללא טרחה מרובה.
פתחתי בבדיקת שבת וקיבלתי שזו שווה בגימטריה ל-702. אין זכר לצ'ולנט והדבר הקרוב ביותר לצ'ולנט שמצאתי הוא "ויתפח" . עוד נמצא שגם "חדר מתים" שווה בגימטריה לשבת. מה שמזכיר את הבדיחה על היהודי שאמר שהצ'ולנט גורם לו להאמין בהשגחה. והסביר: לאחר כמה מנות צ'ולנט בשבת אני שוכב לישון ואם אני קם אחרי זה סימן שאבינו שבשמיים משגיח עלי.
בדיקה שיטתית של שמות אישי ציבור שעשיתי באמצעות התוכנה מעלה תוצאות מפתיעות.
ההתנתקות= ממשלת שרון (1366)
אריאל שרון = משחיתם (798)
עומרי שרון = התהוללות (876)
אהוד אולמרט = אני מלך העולם (302)
בנימין נתניהו = חורבן הבית ( 683)
אופיר פינס = חמור גרם (497)
טומי לפיד = לא סובלני (189)
שמעון פרס = דבר שקר (806)
אהוד ברק = מרובע, מסחרי (318)
יוסי שריד = תכסיסן, מרפרף (600)
יוסי ביילין = פיקח, בול עץ (198).
כתובת האתר:
http://www.c2kb.com/gematria/index.php