לפני שנים לא מעטות פנה אלי חבר, פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות, וביקש את עזרתי. הוא סיפר לי כי נקלע למצב לא נעים.הוא היה אחראי לתקציב שהקציבה קרן מחקר שמטרתה לסייע לתלמידים,תוך קידום נושאי מחקר מסויימים.אותו פרופסור, שהיה אדם ישר כסרגל,לא הצליח למצוא תלמידים שיטלו על עצמם את המחקר בתחום המבוקש. אך הוא ביקש לנצל בכל זאת את ההקצבה והשתמש בכספים כדי לסייע לתלמידים בתחומי מחקר אחרים.

כיצד אוכל לעזור לך שאלתי את חברי.

תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "אתה הרי ז'ורנליסט ואתה יכול לכתוב כל דבר על כל נושא. הכן לי דו"ח מחקר להנהלת הקרן. אם הדו"ח יספק אותם אקבל תקציב נוסף, אצליח לסיים את המחקר עם סטודנטים אחרים והכל יבוא על מקומו בשלום".

אמרתי לו כי בעולם העיתונות אכן הנייר סובל הכל. אך סברתי לתומי כי בעולם האקדמי הקריטריונים חמורים יותר. הוא חייך ואמר: תיווכח שאתה טועה.

מה לא עושים למען חבר?

בקשתי ממנו תאור כללי של הנושא (שהיה לי בו מושג קלוש בלבד), תכנית המחקר, מסקנות אפשריות, תכנית עבודה לעתיד וכו'. הוא הטעים כי עלי לכתוב לא פחות    מ-15עמודים ולא יותר מ-20 עמודים.

התיישבתי והוצאתי מתחת ידי דו'ח בנושא שלא היה לי בו שום מושג,או מושג קלוש ביותר. השקעתי את מיטב כשרוני בצחצוח מילים ובערפול כוונות, כשאני מחקה את הסגנון המעורפל של דוחות מסוג זה.

הדו"ח נמסר ואושר, התקציב חודש, המחקר נעשה בסופו של דבר, התלמידים יצאו נשכרים, הפרופסור היה מרוצה והכל בא על מקומו בשלום.

הלקח מסיפור פיקנטי זה לא נועד להטיל דופי בעולם האקדמי. מערכת הבקרה הפנימית והחיצונית של האוניברסיטאות מונעת אפשרות שכתבן פלצן יצליח לעלות בדרוג האקדמי רק בשל כשרונות הכתיבה שלו. (אם כי פה ושם הצליחו לא מעט בינוניים לעלות למעלה – אך זה נושא אחר).

הלקח נוגע לעולם התקשורת.

 שבח וייס כמשל

פרופסור שבח וייס,לשעבר יושב ראש הכנסת, הוא בעל זיכרון פנומנלי, שעשה חייל הן באקדמיה והן בפוליטיקה. מעטים זוכרים כי את ראשית דרכו עשה כחידונאי, שהיה מפליא את שומעיו בחידודי לשון וחידודי זכרון. הוא ארגן מופעים שבהם הפליא את שומעיו בשליפת שאלות בכל נושא שבקשו. הוא הצליח להביס כל נשאל. מובטחני שאילו היה מתמודד היום בתכנית "מיליונר" היה בין הזוכים בסכומים הגדולים.

פגשתי בו לראשונה בעת שהייתי חייל בשרות סדיר. הוא ערך חידון שבו שלף משרוולו רעיונות ואסוציאציות ושאלות בכל תחום, כמו קוסם השולף שפנים מכובעו. כמעט זכיתי בחידון הזה אך מאחר ומיהרתי לתורנות שמירה וזה עלול היה לקלקל לו את התכנית אם אזכה בשלב מוקדם הוא שלף כלאחר יד שאלה שהביסה אותי (אני זוכר עד היום את השאלה: כלבה ומצלמה מה המשותף. התשובה היתה "לייקה" מצלמה פופולרית באותה תקופה והכלבה לייקה שהיתה הייצור החי הראשון ששלחו הרוסים בלווין).

במרוצת השנים מצא שבח וייס דרך יעילה יותר לנצל את כשרונותיו. בין העיסוקים שלו בקריירה האקדמית-פוליטית שלו היה כתיבת פרשנות פוליטית. כאן שוב נצטלבו דרכינו. הוא בא למערכת בליל הבחירות של המהפך בשנת  1977לא היה לו זמן להמתין לתוצאות הסופיות של הבחירות. איש הרי לא ניחש כי צפוי מהפך. הוא עלעל בזריזות בתוצאות הראשונות של כמה קלפיות מפתח, כתב את פרשנותו והסתלק. כשקיבלתי את החומר לעריכה חשכו עיני. כבר היה ברור שיש מהפך ואילו הפרופסור הנכבד מצא כי תוצאות הבחירות מבשרות "שסע סוציו אקונומי".כל הניסיונות לאתר את הפרופסור עלו בתוהו. לבקשת העורך כתבתי את הפרשנות מחדש והפכתי את הטון הכללי והכל בא על מקומו בשלום. בשעות הבוקר שמעתי את קולו של הפרופסור ברדיו המפרשן בצורה מלומדת את משמעות המהפך, כשהוא מצטט את הדבריםשאני כתבתי בשמו.

מאמר ראשי שהתהפך

סיפור אופייני אחר שייך לתקופה מוקדמת בהרבה. עבדתי כעורך לילה בעיתון "הבוקר" ולפני סגירת העיתון עברתי על המאמר הראשי שאותו כתב העורך, גבריאל צפרוני, אחד מגדולי העיתונאים שהיו אי פעם.

גם הפעם חשכו עיני. המאמר הראשי הוקדש כולו להחלטת מצריים שלא לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בעל המאמר ידע להסביר את הכוונה המסתתרת מאחורי מעשהו של נשיא מצרים (הרודן המצרי קראנו לו אז) שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים" וכי על ישראל להערך לקראת אפשרות כזו וכזו וכו' וכו'.

צפרוני היה מיודד אישית עם בן גוריון ובעל אינפורמציה מצויינת בכל התחומים. אבל מה לעשות והכותרת הראשית של העתון אותה הכתרתי כמה דקות לפני שקראתי את המאמר הראשי אמרה שמצרים החליטה לחתום על האמנה.

חפשתי את צפרוני כדי להעמיד אותו על טעותו ולבקשו לכתוב מאמר חדש. אך הוא היה באיזה קונצרט (פלאפונים ואיתוריות לא היו אז).

מה עושים?

כתבתי את המאמר מחדש על אותו נושא. הסברתי הסבר היטב מדוע היה צפוי שמצרים תחתום על האמנה ומה המשמעות הדבר לגבי ישראל.

למחרת, בישיבת המערכת, לא אמר צפרוני מילה על היפוך המאמר, אך ראיתי הכרת תודה בעיניו הבורקות.

הקלות הבלתי נסבלת

אני יכול להביא עשרות דוגמאות כאלה. מה שאני רוצה לומר בסיפורים אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להפעיל השפעה בתקשורת. לא תמיד זה כך לא תמיד זה היה כך. בתוך המקצוע המגונה הזה הנקרא עיתונאות היו גם אנשים משכמם ומעלה – זאב ז"בוטינסקי למשל. נחום סוקולוב למשל. אבא אחימאיר למשל. ברל כצנלסון למשל. משה בלינסון שהיה עורך "דבר". יעקב רבי ב"על המשמר". ישעיהו אברך, דוד זכאי שניהם מ"דבר". אנשים שאצלם כל מלה בסלע.

גם העורך הראשון האגדי של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, היה בעל רקע ואיכות שנבעו לא רק מכשרון הכתיבה שלו. הוא היה בעל תואר דוקטור, בעל סמיכה לרבנות ובעל ידע פנומנלי בעשרות תחומים. במודעה שפורסמה לאחר מותו נאמר כי הלך לעולמו "מייסר ומוכיח בעם". מנסחי המודעההתכוונו לכך באמת ובתמים. כך הוא ראה עצמו וכך ראו אותו רבים אחרים.

גם בימינו יש עיתונאים שהכתיבה שלהם איננה רק טיח תפל של מילים על נייר: זאב שיף, אהוד יערי, ארי שביט, רון בן ישי, שמואל שניצר, אהרון מגד (בכתיבתו העיתונאית ). הרשימה אינה ארוכה.

אבל העידן הניו ז'ורנליסטי בעיתונות העלה לצמרת העיתונות עיתונאים שהכישרון העיקרי שלהם הוא הכתיבה. כישרון כתיבה ניתן להגדיר כיכולת לעורר באנשים עניין, לבדר אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. הכל באמצעות מילים. לא חשוב מה תוכן המילים. בקיצור: אנשים שיש להם יכולת למכור את המוצר. כאן הרשימה ארוכה. מדן מרגלית ועד יואל מרקוס, מחמי שלו ועד אמנון אברמוביץ'. אני לא מונה כאן את כולם כי היריעה קצרה.

האנשים האלה מרגישים כולם כי הם מייסרים ומוכיחים בעם. הם אומרים לראש הממשלה מה טוב ומה רע לעשות. מדוע הוא מעכב את החתימה עם הפלסטינים, מדוע אינו נענה לקלינטון, מדוע הרפורמה טובה או גרועה, מדוע ש"ס מתאימה או לא מתאימה לממשלה ןכו'.הכל כתוב נפלא, מרתק, מרגש, מעניין, עם המון פעלולים וחידודי לשון.

אבל מה ערך יש לדברים? אני מציע לקורא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בעיתונים ישנים. לא עתיקים – די בקריאת דברים שכתבו לפני שנתיים שלוש או חמש שנים. סתם מילים.

ראה איך הפכה התקשורת מושחתת ורדודה

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

      האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת,

 http://www.zeevgalili.com/1999/05/8126