קראתי את הכותרת בעיתון וסירבתי להאמין. נאמר בה: "יוסי שריד – המועמד המועדף של המפד"ל לתפקיד שר החינוך". חשבתי לעצמי: עוד הולכת שולל של התקשורת.

אך בהמשך הידיעה ניתן הסבר כבד משקל להעדפה המשונה הזו. הכתב מנחם רהט מ"מעריב", כתב אמין, אומר: "נראה כי הסיבה העיקרית לאהדה של המפד"ל לשריד היא העובדה שלעומת שאר המועמדים – בן עמי, רמון ודליה איציק – שריד אינו חשוד באהדה לש"ס. רק שריד, מעריכים במפד"ל, עשוי לבלום את התפשטות מערכת החינוך של ש"ס".

אם העובדות הללו נכונות, ניתן לומר כי נסגר כאן המעגל הנפשע של המפד"ל כלפי יהודי המזרח. מעגל שראשיתו בהסכמה בשתיקה בימים של ראשית המדינה לחלוקת העולים: מי אלינו ומי מביניהם ייצא לשמד ולגזיזת פיאות של מוסדות החינוך החילוניים.

 כישלון חינוך ה"מזרחי"

מערכת החינוך של המזרחי בתקופה של טרום מדינה ובשנים הראשונות של המדינה נכשלה כישלון חרוץ. המערכת הזו לא הצליחה להשיג את המטרה המינימלית שהציבה לעצמה – לחנך דור של אנשים הגאים במורשת היהדות ושומרים מצוות. אני עצמי הייתי אחד הקרבנות של המערכת הזו. למדתי ב"תחכמוני", שצוות המורים
והתלמידים בו היה איכותי. אך המסורת היחידה שנשמרה בבית-ספר זה היתה המסורת של בוגרים היורדים לשפת הים ומשליכים את הברטים לים (הכיפה הסרוגה לא היתה עדיין).

נדרשו לי שנים רבות כדי לחזור אל הכיפה ואל דף הגמרא ואל בית הכנסת ואל המורשת. במידה מכרעת תודות למהפכה שחולל הרב צבי נריה. אך בכנסי מחזור של כיתתי, שהתקיימו במשך השנים, ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת את התלמידים שחבשו כיפה.

אם כך הדבר בבית-ספר ברמה גבוהה של אוכלוסייה מבוססת יחסית במרכז עירוני, מה ייאמר על בתי הספר של הפריפריה. כשחביב המפד"ל יוסי שריד (וקודמתו שולמית אלוני) היו מדברים על הרמה הנמוכה של בתי הספר של הזרם הממלכתי דתי היה להם על מה לסמוך. אין ספק: כישלונה של מערכת החינוך של הזרם הממלכתי דתי פילסה את הדרך לעליית ש"ס.

 כשאבא של דרעי בכה

העיתונאי יואל ניר מספר בספרו "אריה דרעי" על המשבר אליו נקלעה משפחת דרעי כשיעה לארץ ממרוקו. "פקידי החינוך", מספר ניר, "סוכני הביורוקרטיה, סירבו להכיר בתעודת בית הספר במקנס, הקובעת כי השניים סיימו את בית הספר היסודי והם בשלים לבית ספר תיכון… לימים יכרע אליהו דרעי על ברכיו ויאחז ברגליו של מנהל בית הספר הממלכתי דתי, עם שהוא בוכה ומתחנן לבל יגרש המחנך את בנו שלמה מבית הספר משום שהיה מרדן"… לאחר זמן הגיעו ציידי נפשות לבית משפחת דרעי ולאחר כמה גלגולים הגיעו הילדים למתיבתא של הרב אבנר שוקרון בחדרה. וההמשך ידוע. בני משפחת דרעי, וכמוהם מאות אלפי ילדי עליית המזרח, לא מצאו את גאולתם במוסדות המפד"ל. הם היו בסיס הכוח לעליית ש"ס.

  

מהפכת הכיפות הסרוגות

זוהי המהפכה התרבותית והפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמת התנועה הציונית. לא המפד"ל חוללה את התנועה הזו אלא הרב משה צבי נריה זצ"ל בהשראת ישיבת מרכזהרב. ועל היחס בין משנת הרב לבין המפד"ל אפשר היה לשמוע מפי הרב צבי יהודה ז"ל.

קטונתי מלמתוח ביקורת על האנשים הנפלאים שבתנועה הזו. אבל נאמנים פצעי אוהב.יחסם של אנשי הכיפות הסרוגות לתנועת ש"ס יש בו כדי להצביע על הסיבה שמנעה מן התנועה "להתנחל בלבבות". ישראל הראל ידידי כותב כי על הציבור הציוני-דתי-לאומי להוביל "נגד הש"סיזציה של המדינה". ועוד הוא כותב כי "אם חבורה זו תצורף לממשלה היא תנצל, כדרכה, את כוחה להמשך העשרת עצמה, לנפוטיזם חסר מעצורים ולהנצחת המצוקה. מי שקורא באילו בורות שומן משובצים בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו – ושפעת קרוביו ומקורביו של הרב עובדיה יוסף חייב לחזק את ידיה של מרץ".

נו, סוף סוף הגענו לחזון אחרית הימים. ברית המתנחלים עם מר"ץ נגד הרשעים של ש"ס.

היושבים בווילות

ישראל הראל ידידי. אולי תוכל לומר לי מה ההבדל בין הטיעונים שלך נגד ש"ס לטיעונים של מרץ נגד מתיישבי יש"ע. הם אומרים: אתם מתיישבי יש"ע יושבים בווילות תלת מפלסיות, נהנים מתקציבי ענק על חשבון האוכלוסיות החלשות,יושבים בתוך בורות שומן לא פחות מבניו ובנותיו של הרב עובדיה יוסף. אתם כאילו מתנחלים אך לא ויתרתם על הדירות שלכם ברמת-גן ובפתח-תקווה וברעננה, אותן אתם משכירים בדולרים טובים. אתם כאילו בונים את הארץ אבל בעצם בונים את עצמכם. נהנים מהקלות מס ומהלוואות זולות למרות שאתם יושבים חמש דקות מכפר סבא או מירושלים.

הדמיון בין גוש אמונים ומר"ץ

וכאן רצוני לומר משהו קשה שיקומם עלי רבים מחבריי. אבל, כמאמר אפלטון, אהבתי את סוקרטס אך יותר ממנו אהבתי את האמת. והאמת היא שהדמיון הסוציו-אקונומי בין גוש אמונים למרץ גדול מאד. והפער בין מרץ וגוש אמונים לבין יהודי המזרח גדול באותה המידה. דור הכיפות הסרוגות הוא בסופו של דבר דור של אליטיסטים, לא פחות מן היאפים של מרץ. לא ראינו מזרחיים מנתיבות ומאופקים בכיכר רבין – לא בהפגנות שלום עכשיו ולא בהפגנות גוש אמונים. לא ראינו מזרחיים בצמרת מרץ (רן כהן כבר מזמן אשכנזי) ולא ראינו אותם בצמרת גוש אמונים.

כולנו חטאנו בחטא הקדמון של הפקרת יהודי המזרח. העונש שלנו היא ש"ס.

האלימות של ש"ס

טובה פליקס מאלון מורה שלחה לי את המכתב הבא, שאני מביא אותו כנתינתו: לפני כשש וחצי שנים שבת בעלי ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף. בפקודת אריה דרעי התנפלו עליו ועל כמה מחבריו אנשי ש"ס והיכו אותם מכות רצח. בנס הסתיים העניין בפציעות בלבד.

באותה "הזדמנות" גנב מישהו תיק גב גדול ודחוס, מלא בציוד אישי – שהיה שייך לבתי עפרה הי"ד, ששרתה אז בשרות לאומי. הוגשו תלונות למשטרה על המכות ועל גניבת התיק וככל הידוע לנו – העניין לא טופל.

לפני כארבע וחצי שנים, נרצחה בתי עפרה הי"ד בפיגוע ירי על ידי מחבלים. מישהו התקשר אלינו ואמר שמצא את התיק כנראה הבין שהתיק חשוב לנו. התיק הוחזר אלינו בעזרת המשטרה. התיק היה ריק. השאירו בו רק סידור וארנק עם מסמכים".