נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו