במלחמת השיחרור הייתי ילד קטן, אבל אני זוכר אותה כאילו התרחשה אתמול. התגוררנו אז בבית ישן בתל-אביב על גבול יפו. (לכאן עברו הוריי זמן קצר לפני כן). שלוש משפחות בדירה קטנה בת שלושה חדרים.

מבחינתנו החלה המלחמה בלילה של הכ"ט בנובמבר  1947, היום בו החליטה עצרת או"מ על הקמת המדינה. היא נפתחה במטר יריות ופיצוצים שליוו אותנו מאז כמוסיקת רקע קבועה מדי לילה. לא פעם היינו רואים מן הגבול הקרוב של יפו הערבית, את להבות האש העולות מהתפוצצויות, חרדים לאח המאייש את אחת העמדות של האצ"ל באזור. לפחות פעמיים חדרו כדורים לחלון החדר הקיצוני, פגע בקיר שמעל מיטתה של בת אחותי התינוקת.

הליכה ברחובות היתה מבצע מסוכן. ברחוב הרצל הוקמה חומת מגן לרוחב הכביש להגנה מצלפים. מי שהלך בחסות החומה היה מוגן. אך היו רבים שהתעצלו ללכת עד לחומה ועברו את הרחוב בריצה שפופה. באחד הימים נהרג לנגד עיניי מכדור צלף ילד בן גילי, בנו של מוכר עיתונים שהיה לו דוכן ברחוב הרצל פינת לוינסקי.

לא היתה פינה בעיר שהייתה בטוחה. ברחוב הירקון פינת אלנבי הוצב שלט גדול: אזרח, האויב רואה אותך, המעבר בדרך זו אסור – בפקודה. וכך בצומת אלנבי שוק התקווה וברחובות רבים אחרים. האוייב שראה אותך היה צלף שהיה מוצב דרך קבע בראש מסגד חסן בק.

לילדים זו הייתה בסך הכל תקופה של כיף. פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הגבול בין יפו לתל-אביב פלשו לבית הספר "תחכמוני" ברחוב לילינבלום בו למדתי והלימודים נפסקו. פליטים שלא מצאו מקלט בבית הספר פלשו לחדרי מדרגות בבתים של הצפון הישן של תל-אביב.

 

יהודים נמלטו מגבול יפו  והפכו לפליטים [צילום: פילדלפיה אנרוואייר]

 כשתקף אצ"ל את יפו הוצבה מרגמת שלושה אינץ' בחצר בית הספר "תחכמוני" בתל-אביב בו למדתי. אנחנו הילדים הקפנו את הלוחמים, מגישים להם קפה וסננדביצ'ים, משתדלים לעזור להם ככל יכולתנו. לעתים נתנו לנו להגיש להם את הפגזים. הם היו מנשקים את הפגז ואומרים משהו כמו "זה מתנה לערבים". אז היינו אוטמים את אוזנינו והפגז נזרק אל הלוע ונפלט בשאגה. תודות לפגזים אלה התרוקנה יפו מערבים.

זו היתה תקופת כיף כי החיים היו מלאי עניין ולא הבנו בדיוק את הסכנה האיומה שנשקפה לעצם הקיום שלנו. עסקנו ב"החלפות" של תרמילי כדורים (שלושה תרמילי צ'כי תמורת תרמיל אחד של טומיגן, או שני תרמילים של סטן). פינטזנו על הצטרפות ללוחמים, וניסינו להבין מה בדיוק הולך על ידי האזנה לחדשות. העיתונים היו מודפסים במסגרות שחורות ובהם רשימת החללים היומית שהלכה והתארכה. אי אפשר היה לנסוע לשום מקום כי כל הדרכים היו בשליטת כנופיות ערביות.

 

עמדנו בתור לקבל פחית נפט. קרח לא היה ומקררי הקרח יצאו מכלל שימוש. גם החשמל הופסק לעיתים קרובות. גיסי שרת במישלט בכפר קולה שליד ראש העין בא וסיפר סיפורי זוועה על חילול גופות הרוגים בידי העיראקים שתקפו באיזור. היו המון הפצצות, גם ביום וגם בלילה.  גם זה היה כיף – רצים למקלטים ומצטופפים. היו מקלטים בשדרות רוטשילד מתחת לאדמה ורבים הפכו את חדרי המדרגות למקלטים על ידי בניית קירות לבנים או שקי חול. זה היה פחות כיף כשבאחד הימים שהיתי בבית (ברחוב שלמה המלך) בו פגעה פצצה וכמה דיירים נהרגו. אך מה שזכור לי יותר מכל זו האמונה המוחלטת לא רק בצידקת דרכנו. איש לא פיקפק בכך. היתה  לנו אמונה מוחלטת בנצחון הצפוי.

 איך היה בתקופת ה"מאורעות"

בן משפחתי המתגורר בימים אלו  ברובע הערבי בעיר העתיקה סיפר לנו כי הם ידעו – מפי שכניהם הערבים – על ההתפרעויות הצפויות (אינתיפאדת אל אקצה)  כמה ימים לפני שהתרחשו, כאילו בתגובה על ביקור שרון בהר הבית.

זה הזכיר לי את מה שהיה בצפת ב"מאורעות". כך קראו אז לפוגרומים שערכו הערבים ביהודי ארץ ישראל בשנים 1922, 1929 , 1936-1939 גם ובין התקופות. יהודי הישוב הישן בצפת, עמו נמנתה משפחתנו מדורי דורות, היו בקשרים הדוקים עם ערביי העיר והסביבה. קשרי מסחר והיו גם קשרי ידידות אמיצים. תמיד הודיעו הידידים, כך סיפרה לי אמא, על ה"מאורעות" הצפויים. (חלק מאותם "ידידים" הפכו לרוצחים אבל זה סיפור אחר).

 ואיך הגיבו יהודי צפת? הכינו את הקרשים לחסימת הפתחים והכניסות. הכשירו את המרתף בו התחבאו.

 האם השתנה משהו מאז?

                                                        פליטים ערביים נמלטים