"איני מטפל ואיני מרפא. אני רק מלמד.". עודד אופיר. [צילום זאב גלילי]
הרפואה המודרנית אינה מסוגלת להתמודד עם הבעיות שנגרמו עקב אורח החיים המודרני: כאבי גב, כתף, ברכיים ועוד צרות רבות * אמנות לחימה סינית עתיקה ושיטת טיפול מקורית של גאון ישראלי יכולות להעמיד אותך על הרגליים * סיפור של התנסות אישית המבשר: יש תקווה
לפני כעשר שנים נתקפתי כאבים עזים בגב תחתון. אחר כך הופיע כאב עז יותר בכתף. כאבי הגב הגבילו מאד את יכולת התנועה שלי וכאבי הכתף הפכו אותי ממש לנכה. לא הייתי מסוגל להרים יד, לחגור חגורה, לגרד את אוזני. גם הוגבלה יכולתי להקליד על מקלדת שממנה הוצאתי את פרנסתי.
לרפואה אין פתרון
האורטופד הציע כמה אלטרנטיבות, כל אחת גרועה מחברתה: משכך כאבים, פיזיותרפיה, זריקת קורטיזון, ניתוח. הוא לא העלים ממני שאין לו ערובה שאחת התרופות ממש תחלץ אותי מן הכאבים.
החלטתי לנסות פיזיותרפיה. הסתמכות על הסל הרפואי נתגלתה עד מהרה כבלוף. המתנה ארוכה וטיפולים קצרים. מצאתי פיזיתרפיסט טוב, הפועל במסגרת פרטית. תמורת תשלום צנוע של 300 ₪ לטיפול נתן לי עיסוי טוב, אולטראסאונד, חשמל, חימום, קרור. כמה טיפולים כאלה הביאו אכן לשיכוך הכאבים, במקביל לעליית האובדראפט בבנק. במהלך הזמן ניסיתי שיטות טיפול אחרות שחוללו נפלאות: כירופרקטיקה, רפלקסולוגיה, דיקור, טווינה, שיאצו, עיסוי שוודי הוליסטי, עיסוי באבנים חמות, ארומותרפיה, הידרותראפיה, ועוד. ככל שהדבר נוגע לי אף אחת מן השיטות לא הוכיחה עצמה כפתרון ארוך טווח.
הפניה לטאי צ'י
מישהו הציע לי לנסות טאי צ'י, אמנות לחימה סינית עתיקה, המתוארת כשילוב של פילוסופיה, מדיטציה ואמצעי לשיפור הבריאות על פי הרפואה הסינית.
אימון הטאי צ'י מתקיים בקבוצות בהדרכת מדריך. האימון נעשה בדממה מוחלטת. הוא כולל: חימום, קאטה, וסאן צ'ואן. הקאטה, שהיא לב השיטה, כוללת שרשרת של 99 תנועות מורכבות למדי, שדומה כי הן מגיעות לכל שריר, לכל גיד ולכל עצב בגוף. הסאן צ'ואן שבסיום כולל עמידה בחמישה מצבים שונים תוך השתקעות עמוקה ונשימות.
האימון הקבוצתי השבועי אורך כשעה וחצי ואינו כרוך בקושי פיסי. הקושי היחיד הוא לבצע את התנועות בדייקנות רבה מאד ולזכור את הסדר הנכון. תהליך הלימוד של קאטה נמשך כשנה. כדי לעמוד ברמה חייב אדם להתאמן מדי יום ביומו בין חצי שעה לשעה.
יר מלחי באימון
מאסטר כריזמאטי
קיימות בעולם כמה אסכולות של טאי צ'י. האסכולה הרווחת ביותר בישראל היא זו שהביא לארץ מאסטר ניר מלחי, לשעבר חבר קיבוץ ולוחם בשייטת 13. הוא שהה שנים רבות במזרח, למד אמנויות לחימה רבות, שהה במנזר שתקנים עד שהגיע לוונג פו לאיי, המאסטר הסיני שלימד אותו את התורה אותה הביא לארץ. מלחי הוא גם חוזר בתשובה. חובש כיפה שחורה וציציותיו בחוץ. מקפיד על הפרדה באימונים בין גברים ונשים ואי פעילות בימי חג ומועד. כאדם בעל צרוף נדיר של יכולת גופנית, כריזמה אישית ותבונה עיסקית הקים כאן ארגון שבמסגרתו התאמנו אלפים.
צעירים וקשישים
חברי הקבוצה אליה הצטרפתי היו בגיל ממוצע של כמחצית מגילי. התנחמתי בכך שבקבוצות המתקדמות יותר נמצאו אנשים מבוגרים ממני ב-20 שנה, שלאחר אימון של תריסר שנים ויותר נראו צעירים ממני בעשר שנים.
האימון לא היה כרוך במאמץ קשה. הקפדתי לעשותו כמבוקש, ובאורח הדרגתי חשתי בשינוי המתחולל בגופי. בתום השנה הראשונה לאימון ידעתי את כל הקאטה על פה. הליכתי נעשתה זקופה, עמידתי איתנה, וכאבי הגב והכתף נעלמו כלא היו. מכאן ואילך המשכתי באימון באדיקות של יהודי המניח תפילין כל בוקר וכך זה נמשך עד לפני כשנתיים.
הפסקת האימון
נזקקתי לניתוח קטן ולא חשוב שנסתיים בסיבוכים. נזקקתי לניתוח נוסף שהצליח. אך התקופה המצטברת של חוסר פעילות נתגלתה כקטלנית. על הטאי צ'י ניתן לומר מה שנאמר על תלמוד תורה, להבדיל. יום תעזבנה יומיים תעזבך. כל הכאבים של העבר הופיעו מחדש ונוספה עליהם ברך פגועה. לאימוני טאי צ'י לא יכולתי לחזור עם ברך דפוקה , כי כל אימון מתקיים בעמידה.
הפניה לפלדנקרייז
מישהו הציע לי לנסות טיפול בשיטת פלדנקרייז הנעשה בשכיבה על הגב. לאחר הרבה חיפושים מצאתי את אחד המעולים בתחום, עודד אופיר, שבתוך כמה שבועות, ממש הוקוס פוקוס, החזיר אותי לכשירות מלאה. מאז יכולתי לחזור לטאי צ'י. לתפריט הפעילות היומי שלי נוספו גם תרגילי פלדנקרייז.
עודד אופיר הוא גבר בן 50, רזה ותמיר, בעל מאור פנים. ישבתי עמו בגינת קפה "ארקפה" שבכניסה לקניון גבעתיים וניסיתי לפענח את סודו. הסוד שפולה בן גוריון כינתה "הוקוס פוקוס" לגבי משה פלדנקרייז. הסוד שמכוחו הפך אותי (ועוד כמה מידידיי ובני משפחתי) מחצאי נכים לאנשים חיים ופעילים.
שאלתי אותו מה זה כאב בכלל. איך הוא יודע מה לעשות כדי שהכאב יחלוף. איך הגיע לעיסוק הזה. אני מביא כאן את דבריו כמונולוג, שהוא קטע ממונולוג ארוך בן כמה שעות. אפס קצהו של עולם שכדאי שאנשים יידעו שהוא קיים. שיש תקווה.
חשיפה מקרית
נחשפתי לשיטת פלדנקרייז, באורח מקרי, מספר עודד אופיר. הייתי בן 24 ובאתי למקום בו התקיים שעור שחשבתי שהוא שעור התעמלות. מהר מאד נתברר לי שזה משהו אחר לגמרי.
המדריך הורה לשכב על הצד, לפתוח ולסגור את כף היד מאד בעדינות. אמרתי לעצמי מה השטויות האלה. אבל המשכתי להשתתף בשעור וגיליתי דבר מוזר. כשאני פותח וסוגר את היד באיטיות האצבעות שלי נעות בקפיצות ולא בתנועה חלקה. אחר כך הבחנתי שאיני מסוגל להניע את כולן בו זמנית ועוד ראיתי שכשאני עושה את התנועה מאד מאד לאט יש איזה תחום שהתנועה אפשרית ואחר כך יש כאילו קיר שאני צריך להפעיל מאמץ יותר גדול כדי לפרוץ אותו.
התגובה הזו של אצבעותיי מאד הפתיעה אותי. מקטנות הייתי בעל ידי זהב. ידעתי תמיד לתקן הכל ולבנות. ניגנתי בחלילית ובכינור ופתאום אין לי שליטה על האצבעות. וכאשר צריך היה לשכב על הגב גיליתי שאני כאילו שוכב על מדרכה מצד ימין ועל הכביש מצד שמאל. נעמדתי על הרגליים ונתברר שכל היציבה שלי השתנתה. אותו שעור חולל מהפך בחיי.
קורס של 4 שנים
התחלתי להתעמק בנושא. השתתפתי בשעורי פלדנקרייז במסגרות שונות והתחלתי לקרוא את הספרים. כששמעתי שנפתח חוג למורים של פלדנקרייז בניהול, חווה שלהב, אחת מ-13 המופלאים של תלמידי פלדנקרייז, הלכתי להשתתף בו. זאת, מתוך החלטה ברורה שלא אעבוד בזה אף פעם. רציתי רק להתעמק בשיטה בשביל עצמי.
הקורס נמשך ארבע שנים, בסך הכל כ-800 שעות. זה לא קורס עיוני. אלה תהליכי למידה שהמשתתפים עוברים ומתפתחים במהלך הקורס. הזמן דרוש כדי לאפשר את ההפנמה של השינויים החלים בך.
ככל שהתעמקתי הרגשתי שאני נהיה בן אדם יותר טוב ויותר מלא. לא במובן המוסרי, אלא במובן זה שאני מאורגן יותר טוב, מכיר יותר את עצמי ומשכלל את היכולות שלי.
נשאבתי לתוך המקצוע, למרות תכניותיי לפנות לאלקטרוניקה, מחשבים ומתמטיקה. התגלגלתי לארצות הברית ושם עשיתי הסכם בארטר עם צלם שתמורת צילומים שנזקקתי להם קיבל ממני טיפול. השפעת הטיפול על עבודתו היתה מדהימה. 45 דקות טיפול שינו את כל היציבה והיכולת המקצועית שלו. ואחריו הגיע לטיפולי זמר. אני, שלא היה לי מושג בזמרה ולא בפיתוח קול, רק סייעתי לו לעמוד ביתר קלות. והנה כל יכולתו המקצועית השתנתה. והגיעה בחורה, אדריכלית נוף, שעברה תאונה קשה ואיבדה את היכולת לנהוג ולתפקד. ואחרי טיפול חזרה לה מלוא יכולתה ואף הפכה משחיינית חובבת לשחיינית מקצועית. חשתי לפתע כאילו קיבלתי לידי מכשיר בעל פוטנציאל לחולל שינויים עצומים אצל בני אדם.
"מלמד יעילות"
אם אתה שואל אותי מה סוד הטיפול וכיצד אני כאילו מרפא אנשים מכאבים אומר לך ראשית שאיני מטפל ואיני מרפא. אני רק מלמד. מילת המפתח של הלימוד היא: יעילות.
הסתכל על הבנינים שמסביבנו. יש כאלה שיגידו על חלקם שהם יפים ואחרים יגידו שהם שיקוצים. כל אחד וטעמו. אבל לא תמצא איש מכל היושבים כאן בגינה, ולא תמצא אדם בעולם מאיזו תרבות שלא תהיה, שיתבונן בנמר הולך, רץ או מטפס ולא יגיד: הוי כמה זה יפה.
למה? כי הנמר הוא התגלמות היעילות. אין בו שום דבר מיותר. את היעילות הזו מזהה מערכת העצבים שלנו. היא מזהה את מה שחסר לנו כבני האדם.
מערכת העצבים שלנו יודעת לזהות ולהעריך יעילות. וכשבא אלי אדם הסובל מכאב אני מלמד אותו לייעל את פעולותיו. והלימוד איננו בדרך השכל אלא בשפה שהגוף מבין ולומד. אני מדבר אל גופו של האדם ברכות ובלי כאב. כאשר אתה לא יעיל, עודף האנרגיה מתבזבז כי אתה מתנגד לעצמך. הוצאת יותר אנרגיה משחיתה ומזיקה.
"תרבות מטומטמת"
אנחנו תוצרים של התרבות המערבית המטומטמת והדפוקה. איבדנו את היכולת להקשיב לעצמנו, להבחין בדברים שקורים לנו. כשקצת כואב אנחנו מתעלמים. כשכואב יותר אנו לוקחים משכך כאבים. תפקידו של הכאב הוא להתריע שמשהו לא בסדר אצלנו. זה כמו אזעקה של מכונית. נטילת כדור דומה לאדם השומע שהאזעקה במכוניתו מופעלת והוא מושיט יד למפתח ומפסיק את האזעקה. ובבוקר מגלה שהמכונית נגנבה.
בתרבות שלנו הכל צריך להיות אינסטנט. אנשים מעדיפים תרופה ולא לעבוד על עצמם. איבדנו את היכולת הנפשית והרגשית לעשות עבודה עצמית פנימית. צריך להיות מישהו שייתן לי כדור וזהו. כי אני רוצה להמשיך לחיות את החיים הנפלאים של לראות טלוויזיה ולקרוא עיתון וללכת לעשות שופינג.
מה זה כאב
כאב יכול להיווצר מגרוי בתוך מפרק, או על גיד או מלחץ שיש על שורש של עצב. תגובת הגוף לכאב היא שהוא מתכווץ. ההתכווצות הזו גורמת להתגברות הכאב והבן אדם מתכווץ עוד יותר. נוצר מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו, במיוחד כשזה הופך לכרוני.
מערכת העצבים של האדם היא מערכת לומדת. וכשמתחיל כאב, הנגרם בעקבות פעולה מסוימת, (למשל כאב בכתף כשאתה מרים את ידך) מערכת העצבים לומדת שהכאב קשור להרמת היד. המערכת מצפה לכאב כשאתה רק מתכוון להרים את היד, עוד בטרם הרמת אותה. כלומר: הציפיה לכאב קיימת עוד לפני שנעשתה התנועה. לכן, כשאני רוצה לעשות תנועה ואני מצפה לכאב נוצרת התכווצות ואז הכאב יופיע לפני שהוא אמור להופיע.
חוויה מתקנת
זו אחת הסיבות שאני פועל כדי לנתק את האסוציאציה בין הכאב לבין הפעולה. כי אם אין אסוציאציה כזו אזי גם הפעולה עצמה לא צריכה לגרום לכאב. זה הכל ברמה הפיסיולוגית. אחת הדרכים לעשות את זה היא להביא את האדם למצב עד כמה שאפשר נוח ולהתחיל לעשות אתו תנועות ופעולות בתחום שהוא קל ונוח ולא כואב, כדי לעשות לו חוויה מתקנת. אפשר לעשות את החוויה המתקנת וליצור מצב פיסיולוגי אחר בפעולות קטנות. כשמתחילים לעשות תנועות קלות עדינות קטנות – לא דווקא באותם האברים שבהם סובל החולה מכאב – משתחררת האסוציאציה בין הכאב לבין התנועה. הבן אדם אומר כואב לי בכתף לא משנה מה אני עושה. ופתאום הוא רואה שיש דברים שהוא יכול לעשות תנועות בלי כאב. ואז התפיסה שלו על מה הוא יכול או לא יכול משתנה. פתאום יש פתח לתקווה. והתקווה, כמו בהרבה אסכולות אחרות, היא חלק חשוב מן הדרך ליצור מצב אחר.
ראה כאוס ופלדנקרייז
וראה גם העמיד את בן גוריון על הראש