דומה שאף מנהיג ממנהיגי המדינה לא זכה למפעלי הנצחה כמו יצחק רבין ז"ל. אין עיר או עיירה בארץ שאין בה כיכר, רחוב, בית ספר ובית תרבות הנושאים את שמו. ושיא ההנצחה: בית מורשת רבין שהושקעו ומושקעים בו מיליונים רבים. אף על פי כן, ביום השנה לרצח, הולך האיש ונשכח. וגרוע מזה: נשכחת גם סיבת מותו ומשמעויותיה ההיסטוריות. ילדי הנרות של שנת 1995 כבר הפכו למבוגרים העושים לבתיהם. קם דור חדש שרבין הוא בשבילו שם רחוב או שם של מרכז רפואי. מספר הבאים לעצרות לזכרו הולך ומצטמצם ואלה עוברים מאולמות ענק לחדרים קטנים.
בית מורשת רבין [צילום זאב גלילי]
רבין לאחר תבוסת 77
זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳ידיעות אחרונות׳, דב יודקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק רבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.
נפגשתי עם רבין במשרדו שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.