– מאת דרור אידר –
זוגות זוגות טפפו הילדים פנימה, ולא ידענו מי מתרגש יותר – הם או הוריהם. ראש חודש סיוון, ימים מספר לפני חג השבועות הוא חג מתן תורה הוא חג הביכורים. והנה צאצאינו-ביכורינו משתתפים בטקס יהודי עתיק של קבלת החומש בכיתה א'.
צנצנת דבש זעירה שהביא בני לאחר מכן הביתה, "כי הדברים של התורה מתוקים בפה", אמר, ומייד התנגנו בראשי שורותיו של יהושע סובול ללחנו של שלמה בר על המנהג בכפר טודרא שבלב הרי האטלס (כמו בקהילות יהודיות רבות), להכניס לבית הכנסת את הילד שהגיע לגיל חמש "וכותבים על לוח של עץ […] את כל האותיות בדבש, ואומרים לו: חביבי, לקק! והייתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש".
זוגות זוגות נכנסו פנימה, אל בית הכנסת הקרוב לבית הספר, בטבעיות של ילדים, לקבל את החומש. הנה ילדה עם צמות בהירות מבחינה באביה ופורצת מן השורה לחבקו, וילד שחום, עגול פנים, שעיניו ממלאות את פניו, וילדה חמודה כהת שיער שלא הצליחה לעקוב אחר הנאמר, ואמה מגיחה מעזרת הנשים כל כמה דקות לכוונה ולהרגיעה, והילד שלי, היכן הוא? אה, הנה, יושב בשורה הראשונה וכשקרבתי לצלמו, לחש לי "אבא, אימא לא שמה לי כריך בתיק". זה בסדר, בני, יש לכם מסיבה לאחר מכן. והורים מכל הצבעים והעדות והסוגים, ואמא יפה אחת שבראשית השנה שערה נשר, ועתה צימח לשמחת בנה הדואג, שממש עכשיו מקבל תורה אל מול עיניה המלטפות. אצלנו בעיר אחת בישראל, כמו בערים אחרות בעולם היהודי.
