בועז העצני שלח לי דואל: "לא צריך לכתוב המנון לכתומים, הוא כבר קיים". בצרופה היה שיר שברגע ששמעתי אותו עורר בי שיכרון של התרגשות. זה היה השיר "יהושע", שחיבר אורי סלע, הולחן בידי יוחנן זראי והושר בפי אריק לביא.

ההתרגשות נבעה מעצם שמיעת השיר, שדומה כי דורות כבר לא שמענו ברדיו. המנגינה של יוחנן זראי קצבית מאד, שיר לכת של צבא מנצח. והליווי העיקרי הוא של תופים שמגבירים את זרם הדם בעורקים.

"לך הארץ האחת"

לב לבו של השיר הם כמובן המילים שחיבר אורי סלע.
השיר נפתח במלים:
"ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי לך נותן"

והפזמון החוזר הוא
"חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת"

איני חושב שיש עוד שיר אחד שנתן ביטוי, בעוצמה רבה כל כך, לחדוות הניצחון של מלחמת ששת הימים, להתפרצות הגדולה של אהבת ארץ ישראל, לגעגועים העזים לשורשי קיומנו.

עדות בעת מעשה

לי היתה סיבה אישית להתרגש לשמע השיר הואיל והייתי עד לכתיבתו בשעת מעשה, בידי חברי ורעי שהיה לי כאח, אורי סלע.

זו הזדמנות להעלות כמה מילים לזכרו של האיש.

 

אורי נולד בדגניה ב' ומילדותו גילה כישרונות מופלאים בכל תחום. ישב כל היום וקרא ספרים וגם לא משך ידו ממלאכת כפיים. בילדותו חלה בשיתוק ילדים שגרמה לו נכות קשה, שהגבילה את יכולתו לעבוד בחקלאות. אורי נטל על עצמו לנהל את המוסך של המשק, אף שמעולם לא למד מכונאות. כדרכו, לקח ספרים מכל הבא ליד. למד את הנושא התיאורטי ביסודיות, רכש מכשירי עזר ומדידה שלא היו אז כמותם בארץ והמוסך שניהל נחשב לאחד המשוכללים ביותר בתנועה הקיבוצית.

ללא השכלה פורמלית

בגיל צעיר למדי גורש מן המשק. אני מניח שהאינדיבידואליזם הקיצוני שלו לא התאים לקולקטיביזם הרעיוני שאפיין אז את הקיבוצים.

בצאתו העירה היה ללא פרוטה בכיס, ללא השכלה פורמלית, אפילו תעודת בגרות לא היתה לו. אך כבר אז היה אנציקלופדיה מהלכת, שהלכה ותפחה במהלך השנים. לא היה תחום בו לא היה מסוגל להרצות הרצאה מלומדת ברמה שמעטים הפרופסורים המסוגלים לה.

אינטלקטואל ובדחן

בצד השכלתו האוטודידקטית היה גם ברוך כשרונות בכל תחום – בכתיבה, באיור, בגרפיקה – בלי סוף. הוא נמנה עם המייסדים של גלי צה"ל. עיצב את הצורה הגראפית של "העולם הזה" ואת סיגנון הכתיבה המיוחד בו. כתב פזמונים, ערך ותרגם וכתב ספרים (עד מותו כ-15 לפחות). רובם מקוריים ובקשת רחבה של תחומים. היה אינטלקטואל מובהק אבל גם בדחן מחונן שכתב פיליטונים והוציא לאור עיתונים סאטיריים. בין יצירותיו חוברות "בדיחות אשכול" שאפשר לומר עשו היסטוריה. הירבה לכתוב חמשירים ופרסם טורים קבועים כאלה בעיתונות היומית.

עולם התנ"ך

הכרתי את אורי בראשית שנות השישים. אורי ערך אז פרויקט של התנ"ך באמנות ובארכיאולוגיה שהודפס בדפים בודדים וחולק יחד עם "ידיעות אחרונות" בסופישבוע כמקדם מכירות. אני נתבקשתי לסייע בהפקת הפרויקט ובפועל הייתי מה שנקרא אז המביא לבית הדפוס.

לפרויקט היה עורך רשמי, פרופסור מפורסם מאד שמלבד שמו לא תרם מאומה לפרויקט. בפועל היה אורי מחבר הטקסטים, מאתר הציורים והאיורים, הגרפיקאי ואפילו הביצועיסט שהכין את הפילמים לדפוס האופסט (שהיה אז בחיתוליו).

פניה ליהדות

בעקבות עבודה זו נקשרה בינינו ידידות אמיצה שנמשכה עשרות שנים. נדמה לי שהייתה לי השפעה מסוימת, בעקבות שיחות ממושכות שקיימנו, לכך שאורי פנה בכיוון היהדות. הוא היה מוקסם מיצירות עגנון שאותן קרא פעמים רבות. הספר החשוב ביותר שכתב הוא "מכתם לעגנון" הכולל אוסף של פתגמים מתוך כתבי הסופר. צורף אליו גם מחקר מונומנטאלי על הכלב בלק ב"תמול שלשום".
למרבית הצער איש לא יכול עוד להשיג את הספר הזה שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד. הוצאת שוקן איימה בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. כל העותקים נאספו מן החנויות וככל הידוע לי הושמדו. בידי נמצא אחד העותקים הבודדים ששרדו.

פרוש להגדה

הוא כתב פרוש להגדה של פסח שהוא ממש מאיר עיניים. כתב שורה של ספרים על סיפורי חסידים, ספרים בענייני לשון, על הכל בכל מכל כל.

רוחב היריעה של השכלתו בא לביטוי תקופה ארוכה כשפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שני עמודים מדי שבוע ובהם סקר את כל הספרים שראו אור באותו שבוע. הדיווח שמסר היה תמציתי וחכם. נתן מושג על הספר וחשיבותו ונתגלתה בו השכלתו הרחבה.

איך נכתב "יהושע"

זה היה כמה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים. ישבנו בדירתו עמוסת הספרים ברחוב גורדון בתל אביב, שנראתה יותר כספריה ציבורית מאשר כדירת מגורים. הגעתי לביתו כשעמד לסיים את כתיבת הפזמון בכתב ידו הנקי והבהיר.
שאל לדעתי על הטקסט שקריאתו הפכה את בשרי חידודין.
שאלתי את אורי: אתה כותב טקסט כזה? והוא השיב לי: זה התפרץ מתוכי כמעט בלי רצוני.

אורי היה רחוק מאד מתפיסת ארץ ישראל השלמה (מושג שנולד רק אז עם הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה). היום היו אולי מכנים אותו שמאלן אך מעולם לא היה מה שאנו קוראים היום סמולן. מעולם לא התמכר לסם "התהליך המדיני" ופולחן האשמת ישראל ושנאת המתנחלים. הוא היה בעצם מפאיניק מן הסוג של לובה אליאב, שבאורח פרקטי לא ראה דרך לפתור את הבעיה עם הפלסטינים אלא על ידי הפרדה.

אורי גדל בחברה חילונית ומעולם לה היה דתי. הלוויה של אמו בדגניה, נערכה בנוסח הקיבוצי – ארון על הבמה בבית התרבות, עם שני נרות דולקים וחברים האומרים דברים לזכרה ודקת דומיה. אחר כך מובל הארון ב"סידור העבודה" על ידי שני חברי קיבוץ. בלי "צדק לפניו יהלך", בלי פרק תהילים. על שפת הקבר חטף אורי מידי את הסידור שהחזקתי ואמר קדיש.

אמר תהלים

כששכב על ערש מותו ביקרתי אותו בבית החולים תל השומר. ראיתי שהוא מחזיק ספר תנ"ך בידיו. הוא אמר לי, כדרכו, בלצון: אני אומר תהלים. אם לא יעזור זה בטח לא יזיק.
בפגישתנו האחרונה, כשכבר היה ברור שהיא אחרונה, אמר לי בלחש: אמור בשבילי תהילים.

ראה הערך אורי סלע בויקיפדיה