האגדה מספרת כי המהנדס הטורקי שתיכנן את מסילת הברזל לירושלים בחר את הנתיב בדרך מקורית. הוא הביא חמור ונתן לו לבחור את המסלול הנוח לו ביותר כדי להגיע מיפו לירושלים. הוא סימן את נתיבו של החמור ועל נתיב זה הונחה המסילה.

 בחודש אלול תרנ"ב (1892) הגיעה הרכבת הראשונה לירושלים. האירוע החשוב הזה מצא ביטוי נרחב בעיתוני ירושלים של התקופה.

 עד ראיה מספר בעיתון "האור":

"הקיטור בא, הקיטור בא. ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו למגדול ועד קטן יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעודה תמידית פן תאחר רגע אחד… וירושלים עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור".

"במהירות של עגלה וללא בית כבוד" 

אך האכזבה לא אחרה לבוא. כך אנו מוצאים ב"הצבי" מחודש חשוון 1907 את הטרוניות הבאות על טיבה של הרכבת:

"ידוע ידענו כי לו חכמו המהנדסים מעט יתר, וכי לולא קימצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך ( 96 קילומתר). איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלים (ארבע שעות וחצי ולפעמים גם חמש). באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים מאה ועשרים קילומתר לשעה. הרכבת היפו-ירושלמית "עושה" רק חמישה ועשרים קילומתר לשעה. לאמור מעט יותר מעגלה פשוטה. אך כל אלה נוכל לסבול אנחנו הנוסעים. אולם מה שנורא באמת היה למשל המים לשתיה? איה במחילת כבודכם בית הכבוד החשוב כל כך בנסיעות ארוכות".

למקרא דברים אלה חשבתי לעצמי שבעצם לא השתנה מאומה במדינת חלם שלנו מאז אותה רכבת שהתנהלה באטיות של חמור מיפו לירושלים. כל כך אטית הייתה עד שאחד הנוסעים, כומר צעיר, לא יכול היה להתאפק, ובהעדר בית כבוד ירד מן הרכבת עשה את צרכיו ועוד הספיק לשוב ולעלות עליה.

גם היום זו מסילה טורקית

המסילה הקיימת היום בין תל-אביב וירושלים היא אותה מסילה טורקית. לאחר כל השכלולים שהוכנסו בה היא הצליחה להגיע מתל-אביב לירושלים ביותר משעתיים. הנוסעים הצביעו ברגליהם והרכבת היתה נוסעת ריקה עד שברכבת ישראל הסיקו את המסקנה המתבקשת והשביתו את הקו הזה לפני כמה שנים.

ההיגיון אומר שמזמן צריך היה לבנות קו רכבת מהיר ויעיל שיוכל להסיע המונים בין שני מרכזי האוכלוסיה הגדולים בארץ. אך ממשלה באה וממשלה הלכה, הוקמה ועדה ואחרת באה במקומה ומסילת החמור נשארה על מקומה.

בשנת 1995 קבעה ועדת היגוי של רשות הנמלים והרכבות, לאחר שבחנה שבע חלופות שונות, כי החלופה העדיפה היא תוואי שיאפשר הסעת מאות אלפי נוסעים מתל-אביב לירושלים בכמה עשרות דקות. לפי תכנית זו תהיינה שתי תחנות ביניים לרכבת – בנמל התעופה בן גוריון ובמודיעין. התחנה בירושלים תהיה ליד בנייני האומה.

אך פקידי האוצר – שהם ה"בעלבתים" העיקריים של המדינה – אמרו לא, והמוני בית ישראל המשיכו להאנק בפקקים לירושלים. לפני כשנה הבינו אפילו באוצר שכך אי אפשר להמשיך ושוב נידונו התוכניות השונות. לתכנית של התוואי הקצר והמהיר נוספו שתי אלטרנטיבות אחרות זולות יותר. הזולה ביותר היא שידרוג נתיב החמורים הטורקי ותוכנית אחרת היא לשדרג חלק מן תוואי הטורקי, שתחנתו הסופית תהיה באזור החאן או במלחה.

האיש שבנה את המסילה לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחור, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל. 

ראה חלוצים ובונים אלמונים